מפלטו האחרון של הבטלן: על ה"פטריוטיזם" של מפלגת העבודה
חיליק בר, מזכ"ל מפלגת העבודה, התהדר עד לא מזמן בתואר "יו"ר שדולת שתי המדינות". ובכל זאת, רק לאחרונה, נסע אותו בר ללונדון כדי להיאבק נגד הכרה במדינה פלסטינית. בינתיים, הציבור אינו נוטה חסד ללוביסטים החדשים של נתניהו, וגם ראש הממשלה לא מתרשם במיוחד ממדיניות סמרטוט הרצפה. בניגוד למה שטוענים בשמאל, הבעיה של מפלגת העבודה איננה נעוצה בניסיונותיה לשרת את המדינה כשמאל פטריוטי, אלא דווקא בכישלונה להציע לציבור פטריוטיות ישראלית אחרת.
חיליק בר, מזכ"ל מפלגת העבודה, הוא אדם עסוק ורב תארים. מעבר להתמחותו המוכחת בניהול סכסוכים באחת המפלגות הסוערות ביותר בארץ, הוא גם היה ידוע, עד לאחרונה, כראש שדולת שתי המדינות בכנסת. בניגוד לשלי יחימוביץ', שהתמקדה במוצהר בנושא החברתי, בר מייצג, או לפחות אמור לייצג, את הדגל השני של מפלגת העבודה: השאיפה להסדר מדיני בין ישראל לפלסטינים. ככזה, מותר לנו לצפות ממנו לנהל מפגשים שוטפים עם נציגים מהצד הפלסטיני, ליצור קשרים עם פעילים במדינות שכנות, ובעיקר, לבנות אלטרנטיבה ממשית לאידיאולוגית ה"בוגיזם" של ממשלת נתניהו: אותו תמהיל הרסני של התנחלויות, סיפוח, נישול וקיפאון.
לאחרונה, נסע בר ללונדון בשליחות מדינית בהולה מאת יו"ר מפלגתו. אולם לא כדי להציג אלטרנטיבה מדינית, חס וחלילה. זה עלול להפריע למנוחת השכנים בזירה הפוליטית, ולא כך נוהגים אנשים מתורבתים במפלגתו של בוז'י הרצוג. במקום זאת, ניסה בר (לשווא, איך לא) לשכנע את חברי הפרלמנט הבריטי שלא להצביע למען הכרה במדינה פלסטינית עצמאית. בעשותם זאת, משדרים בר ומפלגתו את כל המסרים הלא נכונים לגורמים הנוגעים בדבר. לפלסטינים הם אומרים: שבו בשקט תחת הכיבוש, תנו להתנחלויות להתרחב ואל תנקטו שום פעולה, אפילו לא כזו שאין בה אלימות או נזק אמיתי לישראל, כגון הכרה במדינה פלסטינית. נכון שהשדולה של בר נועדה בדיוק כדי לאפשר את הקמתה של מדינה כזו, אבל נו, אתם יודעים – לא עכשיו, בין שתיים לארבע, באופן שיביך את השכנים ביבי ובוגי ויחריד אותם מנמנום הצהריים שנמשך כבר שנים. בקיצור, אם מפלגת העבודה חשבה פעם להציג את עצמה לפלסטינים כפרטנר ישראלי אלטרנטיבי, בר טיפל בהזדמנות הזאת בעדינות של פיל מפאייניקי טיפוסי.
המסר ששוגר לנתניהו הרסני באותה מידה. במשימת השתדלנות המגוחכת בלונדון, הוכיחו בר ויו"ר המפלגה שלו שלא משנה מה יקרה, לא משנה עד כמה תרחיב הממשלה את ההתנחלויות ותקפיא את התהליך המדיני, הם ישרתו את ראש הממשלה בחו"ל כלוביסטים ויאמרו אמן אחרי כל שגיונותיו. זו, כמובן, לא הדרך להרכיב גוש אופוזיציה משמעותי משמאל, שיוכל אולי לשמש משענת פוטנציאלית למפנה מדיני. ראשי ממשלה, לרבות ובמיוחד בנימין נתניהו, אינם נוטים לכבד, להעריך או ללכת לקראת סמרטוטי רצפה, בין אם קוראים להם חיליק, בוז'י, עמיר או ציפי. מי שעוקב אחרי הפוליטיקה הישראלית בהקשר הזה, רואה תופעה מדהימה. בניגוד לחרדים, שמתנהגים כמו אופוזיציה, עושים גלים וסוחטים עולמות גם כשהם בתוך הממשלה, מפלגת העבודה מצליחה איכשהו להתנהג כמו השותף הכנוע ביותר של ראש הממשלה גם כשהיא באופוזיציה.
אולם המסר ההרסני ביותר, ככל הנראה, הוא זה שמשדרת מפלגת העבודה לציבור הישראלי; מסר הרסני וטרגי, משום שהכוונה שעומדת מאחוריו נכונה דווקא. בשמאל העמוק רווחת הדעה, שמפלגת העבודה יורדת מנכסיה משום שלא עמדה על עקרונותיה וזזה לימין או למרכז. לעיתים, הדעה הזאת מוקצנת עד כדי גיחוך. מפלגת העבודה מן הסתם תהיה חלשה אף יותר אם תזוז בפראות לשמאל. ראשי מפלגת העבודה האחרונים, הן שלי יחימוביץ' והן בוז'י הרצוג, צדקו במחשבה הבסיסית ששמאל מצליח חייב להיות שמאל פטריוטי; שמאל שלא בז למסורת, לסמלים לאומיים, לביטחון ולרגשות של חלקים גדולים בציבור; שמאל שלא ערכים אבסטרקטיים כ"זכויות אדם אוניברסליות" ו"חוק בינלאומי" עומדים בראש מעייניו, אלא הציבור הישראלי והאינטרסים שלו; שמאל שנושא את עיניו לירושלים, ולא להאג.
אבל אם פירושה של פטריוטיות היא אמירת הן לשגיונותיו של נתניהו, שתדלנות שנועדה למנוע ממנו מבוכה והתרוצצות לנקות אחריו בבירות אירופה, הרי שאין כל צורך במפלגת העבודה; אפשר להצביע לליכוד או יש עתיד. הכישלון הגדול של מפלגת העבודה הוא לא בכך שהיא מנסה להיות שמאל פטריוטי. הבעיה נעוצה בכשלונה להציע לציבור פטריוטיזם אחר, דרך חלופית לקיפאון ולדשדוש של נתניהו והליכוד, שתשרת את בטחון המדינה ורווחת אזרחיה.
איך עושים את זה? לידיעת החבר בר, כשרוצים לקדם פתרון של שתי מדינות, כדאי לקחת בחשבון את האינטרסים של שני הצדדים ולראות כיצד מגשרים ביניהם. לפלסטינים, מפלגת העבודה צריכה לומר בקול ברור שלא תתנגד להכרה בינלאומית בעצמאותם ולפעילות דיפלומטית נגד ההתנחלויות וממשלת נתניהו, כל הדבר אינו כרוך בחרם על ישראל. רק כך אפשר למתוח גבול בין התנגדות נחרצת לנתניהו ולמדיניותו, לבין שמירה קפדנית על האינטרסים של ישראל כמדינה. מי שרוצה להציל את הציונות על ידי קידום פתרון שתי המדינות ומלחמה במציאות המדינה האחת, צריך להיאבק בפועל במדיניות ההתנחלות, הנישול והסיפוח, בכל צעד שמעמיק את אחיזתה של ישראל בגדה המערבית. במקום להפקיר את השטח לפעילים אנטי-ציונים וארגונים של שמאל רדיקלי, מפלגת העבודה צריכה להיות שם בהפגנות, במחאות ובמאבקים. לא רק בנאומים מנומסים, אלא בפועל ממש. אכן, אחד המחדלים הקשים ביותר של השמאל הציוני היה נטישת המאבק כנגד ההתנחלויות והפקרתו לפעילים אנטי-ציוניים. במקביל, מי שמעוניין בפתרון שתי המדינות צריך גם להציע לציבור הישראלי תשובה לשאלות הקשות. מה יהיה עם הפלסטינים יסרבו? כיצד נגן על נתב"ג? מה יהיה הפתרון בבקעת הירדן?
אבל בשביל לעשות את כל אלו, אבוי, צריך לעבוד קשה, גם בשטח וגם על שולחן התכנונים. וזה, למרבה הצער, לא בדיוק הכיוון של החברים חיליק ובוז'י. יש פתגם שאומר שהפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל. מנהיגי מפלגת העבודה בוודאי אינם נבלים, אלא אנשים טובים בבסיסם, אבל כבויים וחסרי מרץ, תעוזה ויצירתיות. במקרה שלהם, הפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הבטלן.
בינתיים, מדיניות סמרטוט הרצפה מובילה את העבודה לאבד גובה באופן מסחרר, ויש לציין בהקשר זה שגם התמיכה המסורתית בועדי עובדים, קבוצות לחץ ומיליציות מיסוי היא גורם משמעותי בצניחה החופשית הזאת. בסופו של דבר, מפלגת העבודה לא מסוגלת להציע לציבור סחורה משמעותית, לא בתחום המדיני ולא בתחום יוקר המחייה. וחבל, כי יש בה חברי כנסת טובים. סתיו שפיר הנפלאה עושה עבודה מצויינת בועדת הכספים. עומר בר לב הוא אדם חכם ורב זכויות עם הלב במקום הנכון, והם לא היחידים. אבל כל עוד הכיוון הנוכחי נמשך, האורות הבודדים הללו לא מצליחים לשנות את התמונה הכללית. בבחירות שעברו, שילמתי כרטיס טיסה מיפן לישראל כדי להצביע למפלגה הזאת. נכון לעכשיו, לא הייתי משלם אפילו עשרים אגורות.
פורסמה ב-אוקטובר 18, 2014, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-בוז'י הרצוג, המערכת הפוליטית, חיליק בר, מדינה פלסטינית, מפלגת העבודה, פתרון שתי המדינות. סמן בסימניה את קישור ישיר. 41 תגובות.
דני, ואולי הבעיה של מפלגת העבודה היא שהיא מבינה שכנראה אין אפשרות במו״מ להגיע לפתרון שתי המדינות, אבל היא לא מכונה עדיין לוותר על החלום הזה.
לדעתי, הישועה למדינה ולמפלגה (בסדר הזה – המדינה חשובה מהמפלגה) תבוא מהכרה בארכאיותו של פתרון שתי המדינות ובאימוץ פתרון חדש. סיפוח יו״ש ומתן שיוויון זכויות מלא לתושבים שם.
נ.ב אני חבר מפלגת העבודה
ומה יקרה אז?
אפשר יהיה לבחור בין קואליציה של הפת"ח-חמאס לזו של הליכוד-ש"ס. נכון נשמע מלהיב? (וזה עוד תרחיש אופטימי יחסית למרות שברמה האידאולוגית דווקא הפתרון הזה נראה לי נכון יותר).
הרבה יותר מדי אופטימי. תסתכל מה קורה למדינות המולטי אתניות מסביבנו, ותנאי הפתיחה שלהן הרבה יותר טובים מאלו של ישראל ופלסטין.
המדינה האיסלאמית עולה כפורחת עם מתנדבים מכל העולם. טוב, זה לא ממש אופטימי…
נפסיק להיות כובשים.
תמיר, קראתי את הפוסט שלך ועדיין לא השתכנעתי. הבעיה של התרחיש שאתה מציע היא כזאת: הוא מבוסס על הנחת "התרחיש האופטימי ביותר". יש יותר מדי "אם". מה עם התחזיות הדמוגרפיות שאתה מציג, למשל, מוטעות ונסיים במדינה של חמישים-חמישים? זה, להזכירך, בדיוק המצב של לבנון, סוריה ועיראק – ואנחנו רואים בדיוק בימים אלה לאן הוא מוביל.
אני לא מעוניין חקפוץ לתהום בעיניים עצומות. לפני שנחליט ללכת לכיוון הזה, צריך לוודא שוב את הנתונים. אבל קודם כל צריך להבין שזו אופציה שראוי לשקול אותה בתנאים מסוימים.
יכול להיות שלא תהיה לנו ברירה, ואז זה פשוט יקרה. אבל לדעתי עוד לא הגענו לשם.
שליחותו הפסולה של ח"כ חיליק בר ללונדון אכן ראוייה לביקורת, אולי אפילו ביוקרת חריפה עוד יותר מזו שאתה מותח פה עליה. הבעייה עם המאמר שלך היא שמצד אחד אתה משתמש נגד בר, פעם אחר פעם, בכינוי המעליב "סמרטוט רצפה" אך מצד שני אתה נמנע מלפרט מהו תוכנו של "הפטריוטיזם האחר" שמפלגת העבודה צריכה, לדעתך, לאמץ. ממי שמאשים את מפלגת העבודה בעצלנות מחשבתית ניתן לצפות שיגלה חוסר-עצלנות מחשבתית (או שמא רק כתיבתית).
לעניות דעתי, לא פטריוטיזם (ציוני) אחר דרוש כאן אלא התנערות מפרדיגמת החשיבה הציונית. אין מוצא אחר מהמלכוד אליה נקלעה מדינת ישראל.
אריה, קראת עד הסוף? הרי פירטתי את ציפיותי בקווים כלליים כאן, ועסקתי בפתרונות לסכסוך בלא מעט פוסטים אחרים.
אני תוצך בפיתרון שמציע תמיר, סיפח השטחים ( או לפחות חלק מהשטחים ) ללא עזה , ומתן כל הזכויות לתושבים שם, הלאמת החינוך ומתן חינוך ישראלי כולל לימוד השפה בכל בתי הספר, להכריז על עזה כמדינה ' ומתן חופש תנוע החוצה, נמל אוויר ונמל ים אבל לא חופש תנוע ליו"ש. זה יסיים את הכיבוש, יקדם אזרחים הערבים הישראלים מבחינה כלכלית וזכויות פוליטיות. ועם חינוך נכון יסיים את הסכסוך לתמיד.
כן, צביקה, כי המודל המולטי אתני המזרח תיכוני נוסח לבנון כל כך הצליח במקומות אחרים, עד שממש כדאי לאמץ אותו גם כאן.
זה עובד יפה בלפחות מדינה אחת במזרח התיכון – ישראל. הרי מה ההבדל המהותי בין מיעוט של 20% לבין 30%?
הקו כאן הוא עמום. אבל ברגע שאין רוב ברור במדינה, מתחילים מיד תהליכי לבנוניזציה, כי אין מי שיאמר את המילה האחרונה ואין גורם שיתווך בין האינטרסים הסותרים של הקבוצות האתניות השונות.
אני מסכים עקרונית, אבל עדיין נשאלת השאלה לגבי ההתנהלות הספציפית בנושא כמו הכרה חד צדדית של מדינה אחרת בפלסטין. המרכז הישראלי, זה שמפלגת העבודה מנסה לחזר אחריו כדי למשוך אותו ממפלגות מרכז כמו "קדימה" או "יש עתיד", לא רואה בעין יפה שיתופי פעולה עם מהלכים כאלה. אם מפלגת העבודה הייתה מכריזה שהיא תומכת בהכרזת הפרלמנט הבריטי (עדיין לא הממשלה), חלק גדול (מדי) של הציבור הישראלי היה רואה בזה סוג של בגידה, ובוגדים הם כידוע לא אלטרנטיבה. מפלגת העבודה כנראה מקווה שכך היא תוכל להציג את עצמה כאלטרנטיבה דיפלומטית לנתניהו, בבחינת "מביבי מתעלמים, ואת ליברמן בכלל לא סופרים, אבל לנו הם מקשיבים".
אבל הם לא מקשיבים. נפנפו את חיליק בר כמו זבוב. עזוב רגע את האומץ להציג בפני הציבור עמדה שונה. למה להוציא לנתניהו את הערמונים מהאש, ועוד תוך כדי כישלון ודאי? מה שאני טוען הוא לא שמפלגת העבודה צריכה לומר אמן לכל מה שעושה אבו מאזן, כמו מרצ, אלא לפרוש משנה סדורה של דרך אחרת שתועיל לישראל ולציונות.
תודה על הפוסט . המחשבה דני, שעבודה קשה זוהי הסוגיה , כל כך חסרת שחר שאפילו לא אתיחס לזה . אולי אומץ לב , גם כן כלל לא רלבנטי . ברור שצריך משניהם , אבל צריך משניהם תמיד , בכל מצב בחיים , לא רק בפוליטיקה , וגם בפוליטיקה ממילא . מהו המרכיב מבלעדיו אין !! מהו למעשה ה – cause causa ? אותו מרכיב שיעשה את ההבדל :
אסטרטגיה פוליטית ותקשורתית !! היכולת ליישב דברים , שאי אפשר ליישב !! הפרדה אכזרית בין טקטיקה לאסטרטגיה, בין תכלית לאמצעים . ארגון , ניהול , ליגות גבוהות מאוד של תעמולה , של ניתוח סוציו פסיכולוגי ואנתרופולוגי . התקשורת והפוליטיקה כמדע כדיסציפלינה מאורגנת . וזוהי הבעיה האמיתית :
עד לא מזמן , האישיות , הכריזמה , ההצבעות או ההשתייכות הטבורית ( טבורי משמע : אתה מצביע לפי השתייכות לקבוצה או משבצת שהיא טבעית לך , נולדת אליה , אתה מחובר אליה באופן טבעי ) היוו מרכיב חשוב מאין כמוהו בהצבעות . ותמיד נתקלת באותה הקונפיגורציה :
מפלגת מעין מרכז לכאן או לשם ( עבודה , ליכוד, קדימה וכו….. ) , מנהיג אתוסי , מבוגר אחראי , וקולות צפים שצריכים להחליט בין מפלגות או אישים שבסוף לא שונים במאומה אחד מן השני ( וגם לא יכולים להיות בעיקרון ) .
ברור שתקצר היריעה כאן מלתאר דברים כה סבוכים , אבל התבניות והתוצאות בדרך כלל ברורות : פוליטיקאים שמרוב רצון טוב , מרוב מבוכה , נתלים רק בעינין אחד לענות בו :
יושר אישי , כנות , קיום הבטחות , נאמנות לדרך , מצע אידיאולוגי , עקרונות ושאר ירקות , שכמעט תמיד מביאים עליהם בסוף את האובדן שלהם !! איפה הכסף זעק לפיד ? הביאו לו האוצר , והוא ראה אכן , מאיפה בא הכסף !! ציפי ליבני עמדה על העקרונות , נתנו לה יער של 28 מנדטים לבנות בקתה , ובסוף ייצרה קיסמים . שום מחשבה , שום אסטרטגיה לטווח ארוך , רק אינסטינקטים !! ותקצר כאן היריעה פשוט !! תודה
מדוייק.
חסרה לי ההתייחסות לדרך המכוערת בה העבודה עדכנה על כך בפייסבוק. אני מדברת על השלכת מרצ מתחת לגלגלים, תוך כדי פרסום תמונה "מפלילה" של גלאון לוחצת את ידו של אבו מאזן.
הדרך בה סימנו את מרצ כמפלגת שמאל רדיקלי ואת השמאל הרדיקלי כאוייב – שקד ובנט לא היה עושים זאת טוב יותר. מכוער מאוד.
שני, לא ידעתי. אם הייתי יודע – הייתי מוסיף לפוסט. תוכלי לתת לינק? על פניו זה נשמע דוחה אפילו יותר ממה שחשבתי.
כמובן. מדובר בסטטוס של איתן כבל:
"מפלגת העבודה מן הסתם תהיה חלשה אף יותר אם תזוז בפראות לשמאל."
העניין הוא שבמצב המדיני הנוכחי, מפלגת העבודה אינה יכולה להיות חזקה. אז לכל הפחות, היא יכולה להיות צודקת ולהצהיר על שאיפתה לפתרון שיכבד את הזכויות הבסיסיות *של שני הצדדים* לפני "האינטרסים" של מי מהם.
במילים אחרות: לפלסטינים עומדת הזכות לקבוע את המסגרת השלטונית שלהם ולנהל את חייהם הציבוריים כפי שירצו. נכון לעכשיו, כל הגורמים הפוליטיים המייצגים אותם שואפים למדינה עצמאית, לכן יש לחתור לפתרון הזה. סביר להניח שזה יביא להרעה מסוימת בבטחונם של אזרחי ישראל. לא טוב, אבל נצטרך לחיות עם זה.
מני, האם נבחרי ציבור ישראלים לא אמורים לדאוג, קודם כל, לאינטרסים של אלו שבחרו בהם? לא מדובר בועדה של האו"ם. מעניין אותי גם השימוש שלך במילה "הרעה מסויימת". ומה אם ההרעה לא תהיה מסויימת אלא דרסטית? האם גם אז נבחרי ציבור ישראלים אמורים לדאוג ל"זכויות הבסיסיות" של הצד השני ולא לאינטרסים של מי שמשלם להם את המשכורת?
כמובן שאפשר לומר שבעולם האמיתי אנוכיות אינה הדרך הטובה ביותר, ומי שרוצה לחיות בשלום באזור כמו המזרח התיכון צריך גם לדאוג לאינטרסים של שכניו. למעשה, גם אני חושב כך. אבל נקודת ההתחלה חייבת להיות האינטרס הישראלי, לא שום עיקרון מופשט נוסח "חוק בינלאומי" או "זכויות אדם".
הזכויות הבסיסיות הן בסיסיות בדיוק משום שהבטחתן קודמת לכל שאר הדברים. אחרת, אנחנו מגיעים למצב שבו נבחרי הציבור דואגים לאינטרסים של אלה שהבטיחו את בחירתם (למה לעצור רק באלה שהצביעו בפועל? מה עם אלה שתרמו למערכת הבחירות?) ומקבלים החלטות המותירות לאנשים אחרים את החופש לחיות מתחת לגשר.
גם בנוגע לסוגיה הפלסטינית, אפשר לטעון במידה רבה של הגיון שאם נשמיד את כל הפלסטינים, זה יפתור את בעיית הטרור הפלסטיני נגד ישראל. אבל אף אחד במערכת הפוליטית הישראלית אינו מעלה בפומבי (בינתיים?) רעיונות של השמדה המונית של הפלסטינים.
עכשיו, ברגע שמתרחקים מחלופות קיצוניות, הדברים נראים ברורים פחות. מוצדק לצפות שמדינת ישראל תפעל להגן על חיי אזרחיה יותר משהיא פועלת להגן על חיי הפלסטינים בשטחים המוחזקים. ייתכן וממשלת ישראל תורה לצה"ל לבצע פעולה שתגרום להרג של מספר פלסטינים ע"מ למנוע את סיכון חייו של חייל ישראלי אחד. אבל איזה מספר יהיה מוצדק? האם יהיה מוצדק לתת הוראה דומה ע"מ למנוע לא את סיכון חייו של חייל אלא את האפשרות שהוא יילקח בשבי וע"י כך תיגרם למדינת ישראל תסבוכת הומניטרית ומדינית? (זוהי בעצם סוגיית "נוהל חניבעל".)
אינני חושב שיש תשובה חד-משמעית לשאלות האלה (אם כי לאור מה שפורסם, הפעלת "נוהל חניבעל" ביום בו נהרג הדר גולדין הייתה צעד מוגזם מאוד). אבל העיקרון של הבטחת הזכויות הבסיסיות לישראלים ולפלסטינים כאחד עומד בעינו, וטוב יהיה אם יימצא כוח פוליטי משמעותי שיצהיר על כך במפורש ובקביעות.
לגבי הרעה מסוימת לעומת הרעה דרסטית – שוב, זה עניין של מידה. אבל קשה לראות איך מדינה פלסטינית עצמאית תעמיד את ישראל בסיכון שיעלה על מה שישראל כבר חוותה בעשרים השנים האחרונות, וקשה לומר שבתקופה הזאת ישראל חוותה איזושהי הרעה דרסטית בביטחונה. תקופת הפיגועים הגדולים של אביב 2002 היא אולי יוצא מן הכלל, אבל לא ברור איך עצמאות פלסטינית תוביל למצב הדומה לזה ששרר אז.
דני, בוא נדון את חיליק, מפלגת העבודה והציבור הישראלי לכף זכות.
אני מציע את ההסבר הפשוט הבא. בשנים האחרונות האזור שלנו עובר תהליכים גיאופוליטיים משמעותיים, שעמעמו את זוהרו של פתרון שתי המדינות בעיני הציבור הישראלי, ואולי גם בעיני רבים מהתומכים המסורתיים של מפלגת העבודה, ואולי אפילו בעיני חיליק בר עצמו (אם כי הוא הכי פחות מעניין בדיון הזה). נראה שגם אם ישראלים רבים מעוניינים עקרונית בתהליך מדיני, בתכלס הם לא רואים פתרון מדיני באופק הקרוב במציאות שבה דאעש יושבת לנו על הגבול.
זה יכול להסביר את ההתנהגות של חיליק, שטובה למדינה, אף שבטווח הקצר היא פוגעת במפלגת העבודה (בדיוק בגלל ביקורת מהסוג שלך).
ממש היום פורסם סקר בנושא, ואכן עולה בו שהציבור הישראלי מתרחק מפתרון שתי המדינות.
http://www.israelhayom.co.il/article/226327
מפלגה לא אמורה להיות שבשבת סקרים. מה הפלא שהציבור מתרחק מהרעיון שתי המדינות, כשאף אחד לא מציע אלטרנטיבה אמיתית בכיוון הזה? אם האלטרנטיבה היא רק הסטטוס קוו והקיפאון הבוגיסטי, זה מן הסתם מה שהציבור מכיר.
תומר, לפי העקרונות שאתה מציע כאן אפשר גם לבטל את מפלגת העבודה בכלל ולאחד אותה עם הליכוד. אם אכן אתה תומך במדיניותו של נתניהו, וחושב שהיא המדיניות הבלעדית בתקופה הנוכחית, אז למה לא להצביע למפלגתו של נתניהו? אופוזיציה קיימת כדי להציע אלטרנטיבה, לא כדי לומר אמן אחרי הממשלה. אפילו אם (נניח) מדיניותו של נתניהו הכרחית כעת (ואני לא מסכים), לכל דעה חובה שתהיה אנטי תזה, והציבור תמיד צריך לראות את כל קשת האפשרויות בעת ובעונה אחת.
שבשבת סקרים? בדיוק להפך. אני אומר את הדברים בזכותו של חיליק ובזכות מפלגת העבודה. מפלגת רצינית ששואפת להיות מפלגת שלטון – להבדיל ממפלגות פופוליסטיות עם תוחלת חיים חד ספרתית – לא צריכה לקדם ססמאות ("שתי מדינות", "להפסיק את הסחטנות החרדית", "שלום עכשיו"), אלא להציע איך מנהלים את המדינה ואת המדיניות לטווח הארוך ובכל המישורים, על פי הבסיס הרעיוני העמוק של המפלגה. יתכן שבמצבים מסוימים הדבר הנכון לעשות לפי הבסיס הרעיוני הזה נעשה קרוב למה שמציעה המפלגה היריבה, ואין פסול בכך. מפלגה רצינית לא צריכה לרוץ תמיד לצד הנגדי רק כדי להוות אלטרנטיבה. זה דבר פחדני ומאוס לעשות.
זה נכון שלצרכים *שיווקיים* כדאי למפלגה להדגיש במה ההצעות המעשיות המידיות שלה שונות מההצעות של מפלגות אחרות. יש מספיק מישורים שבהם יש הבדלים ממשיים, ואפשר להדגיש אותם למען השיווק.
הסקר שהצבעתי עליו מדבר על התרחקות של הציבור הישראלי מפתרון שתי המדינות, ואם באמת כ-75% מהישראלים מתנגדים לפתרון הזה, הרי שהחזית שבה חל שינוי מקומי הוא בדיוק השמאל המתון, המצביעים הקלאסיים של מפלגת העבודה. השמאל המתון, דווקא משום שהוא נאמן לערכיו, חושש כיום מיישום מעשי של פתרון שתי המדינות, ואך טבעי שמפלגת העבודה מייצגת אותו.
תומר, שני דברים. קודם כל, הטקטיקה הזאת לא מצליחה במיוחד, וההתרסקות של המפלגה ממערכת בחירות למערכת בחירות תוכיח. שנית, מפלגת העבודה לא אומרת שהיא מאסה בפתרון שתי המדינות. בדיוק להיפך: היא אומרת שהיא רוצה לקדם אותה. אבל במדיניותה בפועל, היא מדבררת את נתניהו. אין דבר יותר מתחמק, עצלני ופתטי מזה.
מסכים עם הדעה
אבל חייב לומר שהציבור בארץ יגלה עניין רב יותר בתחום הכלכלי והעתיד של המעמד הבינוני והנמוך במדינה. אלה 9 המנדטים שלפיד הצליח לסחוב מהעבודה בבחירות הקודמות. אם לעבודה אין צוות גיבוש רעיונות בנושא, סיכוי שלפיד ישרוד (איכשהו) גם בבאות.
לכן הפסימיות הכבדה כיום בארץ בנושא העתיד: זה לא ממש מעניין אף מפלגה (חוץ מהסקטוריאליות שדואגות למוסדותיהן). מהבחינה הזו הרלוונטיות של המנהיגים צונחת, והדמוקרטיה נחלשת.
יובל, בתחום הכלכלי הבעיה היא שמפלגת העבודה שבוייה בידי קבוצות אינטרסים נוסח מכון התקנים והלובי החקלאי, שעולות הון לכלל הציבור אבל הכוח האלקטורלי שלהן שולי.
לכן שלי היתה התקווה האחרונה, אבל היא הפסידה (בין השאר בגלל קמפיין כושל).
מה נשאר חוץ מברלין?… מעט.
מכון התקנים והלובי החקלאי הם בעיה קטנה. נכון, יוקר המחיה בישראל מוגזם. אבל אם יש סעיף אחד בהוצאות משק בית טיפוסי שיש לו השפעה מכריעה על יוקר המחיה, זהו סעיף הדיור.
עכשיו, נניח שאפשר לפתוח את שוק מוצרי הצריכה השונים לתחרות וע"י כך להוריד את מחיריהם לצרכן. זה ייצור כמות נוספת של כסף פנוי במשק. חלק מסוים מהכסף הפנוי הזה ילך להגברת הצריכה (לא ניכנס כעת לשאלה האם זה טוב או לא). חלק אחר מהכסף הזה ילך להשקעה. בהינתן המצב בו הדיור הוא אפיק השקעה בעל שילוב אטרקטיבי של סיכון אפסי ותשואה גבוהה (ביחס לאפיקים בלתי-ספקולטיביים אחרים), סביר להניח שהכסף שיופנה להשקעה יביא לעליית ביקושים לרכישת דירות, יעלה עוד יותר את מחירי הדיור, ויעלה עוד יותר את חלקה הסגולי של הוצאת הדיור בסך ההוצאות של משקי הבית.
בסופו של דבר, אי-אפשר לפתור את בעיית יוקר המחיה בישראל בלי להוריד את מחירי הדיור. ואי-אפשר להוריד את מחירי הדיור בלי להכיר בכך שמדובר בשוק שנתון בתנאי מחסור, ויהיה נתון בתנאי מחסור בעתיד הנראה לעין. לכלכלה הקפיטליסטית יש כנראה קושי מובנה להכיר במחסור לא כדבר-מה שניתן להתגבר עליו אלא כמשהו שצריך ללמוד לחיות אתו.
מני, בבעית הדיור צריך לטפל לדעתי על ידי הגדלת ההיצע, היינו – שחרור קרקעות מדינה וביטול חסמים בירוקרטים מיותרים נוסח מנהל מקרקעי ישראל. הבעיה היא שצריך לחשוב איך עושים את זה בלי להפקיר את הסביבה לידי קבלנים. זה כמובן לא סותר את הצורך הדחוף לטפל ביתר המרכיבים של יוקר המחייה, שמשפיעים על כל האזרחים: גם אלו ששוכרים וגם אלו שיש בבעלותם כבר דירה. כאן, פתיחת השוק לתחרות היא קריטית.
ואגב חיליק הנ"ל, צריך לומר שהמפלגה סובלת מאנשים לא משהו (ר' מרציאנו המיותר בשעתו) שמרדדים אותה.
לעומתו אחרים עם כישרון (ברוורמן, בן-סימון) מתאדים להם כלא היו.
לצערי נכון מאד. אם כי בנבחרת הנוכחית יש גם אנשים מעולים כמו סתיו שפיר ועומר בר-לב. וגם משה מזרחי.
גם שלוש שנים אחר כך, אתה כל כך צודק דני!
לצערי הרב…
פינגבק: "אין לי שום כוונה להפוך זאת לזמן מת" – מה עושה מפלגת העבודה באופוזיציה? | עמדת תצפית
פינגבק: מפלטו האחרון של הבטלן: על ה"פטריוטיזם" של מפלגת העבודה – מסע בזמן