אש זרה

מגרמניה ורוסיה הקפואות ועד רואנדה הלוהטת, הדם הוא אחד מבני הלוויה הקבועים של המהפכה. מתי זה קורה? ינשוף היסטורי חושף את הקשר הנסתר לאנרגיה פוטנציאלית הטמונה בבני אדם באשר הם. האם ניתן לנצלה לתועלתו של מישהו, ואיזו יד נעלמה עלולה להפיק עוצמה מהאירועים?

images

ירד שלג דק ופתאום התחיל ניתך פתותים-פתותים.  הרוח פצחה ביללה; התחוללה סופת שלגים.  כהרף-עין התמזגו השמים האפלים עם ים השלג. הכול נעלם מן העין.

 "נו, אדון," הצטעק הרכָּב. "אסון: סערה גדולה!"

 אלכסנדר פושקין, בת הקפיטן

 

נאדרה היתה, נאדרה ונוראה השנה ההיא, 1918 להולדת המשיח והשנייה לפרוץ המהפכה. עתירת-שמש היתה בקיץ, עתירת-שלג בחורף, וברקיע, גבוה מן הרגיל, היו קבועים שני כוכבים: כוכב הרועים – וֶנוּס של ערבית, ומַרס, אדום ורועד.

 מיכאיל בולגאקוב, הגווארדיה הלבנה (מרוסית: נילי מירסקי)

במהפכות עצורה אנרגיה; אנרגיה סוחפת ומשחררת שמסנוורת את העין ומרטיטה את הלב. זו אולי הסיבה שרבים כל כך מתרגשים עד דמעות כאשר הם חווים מהפכה מיד ראשונה, במיוחד אם אינם נדרשים לשלם את מחירה. בראשית המהפכה הצרפתית, התפעם הסופר הגרמני הדגול וולפגנג יוהן פון גיתה, וחש שהאנושות נכנסה לשלב חדש בתולדותיה. המהפכה הבולשביקית נראתה לרבים כטרקלין המבוא לגן עדן עלי אדמות. המהפכה הגרמנית של 1919, שעוד נשוב אליה, עוררה אף היא תחושות של התרוממות רוח במשקיפים רבים. סבסטיאן הפנר, משפטן צעיר שהפך לימים להיסטוריון, נזכר כעבור שנים איזה עונג עצום שאב מפירוק הסדר הקיסרי הקיים, וכיצד אחז בו הזעם כאשר הבין שהסוציאל-דמוקרטים, בירוקרטים אפרוריים שכמותם, אינם מעוניינים לרסק את החברה הישנה עד היסוד. הפנר לא היה מהפכן או פעיל פוליטי – סתם אדם רגיל שחי בזמנים מהפכניים. ואת ההתפעמות שאחזה בכותבים מערביים רבים מספור בתחילת האביב הערבי, כולל מומחים למזרח התיכון, חווינו כולנו. חלקם לא התפכחו ממנה עד היום, אפילו כאשר הפך האביב לחורף קפוא במקומות מסויימים, ולסתיו בוצי ומדמם באחרים.

אנרגיה מלהיבה ומשלהבת - כרזה מהפכנית

אנרגיה מלהיבה ומשלהבת – כרזה מהפכנית

אכן, הדם הוא בן לוויה תדיר של המהפכה, ועוצמת זרימתו עומדת לעיתים קרובות מדי ביחס לישר להתלהבות המהפכנית. לפעמים אפשר להנות מהאנרגיה בלי לסבול משפיכות דמים. מסיבה זו בדיוק, פסוודו "מהפכות" במדינות דמוקרטיות, כגון תנועות המחאה בשנות השישים או "לכבוש את וול סטריט" בימינו, מעוררות התלהבות רבה כל כך. השותפים והצופים יכולים ליהנות מהאקשן, מבלי לשלם על כך מחיר. גם מהפכות אמיתיות, בעיקר אלו שמסתיימות מהר, עשויות להצליח בלי שפיכות דמים בקנה מידה עצום. הרסטורציה של מייג'י, המהפכה הסמוראית של יפן ב-1868, ומהפכת תחריר במצרים הן דוגמאות מצויינות. אבל אפילו מהפכות כאלו (והדבר נכון בשני המקרים שהזכרנו) עלולות להוביל לגלי הדף קשים שיגרמו לסבל, קורבנות ודם בשנים שלאחר מכן. מהפכות אחרות, כגון המהפכה הצרפתית, לוו בטרור ורצח כבר מראשיתן. וגרועות מכולן הם המהפכות שמובילות למלחמת אזרחים. אלו כמעט לעולם אינן מסתיימות ללא רצח המוני וטראומה ממושכת. במקרים מסויימים, כגון מלחמת האזרחים ברואנדה, הן עלולות להוביל אפילו לג'נוסייד.

בלי שפיכות דמים בקנה מידה עצום - הרסטורציה של מייג'י

בלי שפיכות דמים בקנה מידה עצום – הרסטורציה של מייג'י

רואנדה – אחד מפרשות רצח העם המזוויעות והכואבות ביותר בעולם שלאחר השואה – מעלה שאלות קשות במיוחד. בניגוד למה שחושבים רבים שאינם מתמצאים באירועים, לא מדובר היה בהתפרצות ספונטנית של שנאה שבטית פרימיטיבית, אלא ברצח עם מודרני ומתוכנן לפרטיו. כרגיל, הוא נפתח במהפכה. בלילה אחד עקוב מדם, תפסו קיצונים מאומת ההוטו את השלטון במדינה, וחיסלו את כל המתונים ושוחרי השלום, פוליטיקאים ואנשי צבא, בעדה שלהם עצמם. לאחר מכן, התערבו נציגיהם בכל מקום ואתר, כדי לוודא שבני ההוטו משמידים את הקבוצה האתנית היריבה, טוצי, באופן מוחלט, מהיר ויסודי.

חלקם של האזרחים הפשוטים בג'נוסייד מקפיא את הדם אף יותר. מחוללי הטבח לא היו רק איכרים בורים או אנשים פרימיטיביים. ביניהם היו מורים ששחטו את תלמידיהם, רקדני בלט מקצועיים או עירוניים מתוחכמים שהרגו את בני משפחתם המורחבת. לפני הג'נוסייד, כל אלו לא היו בהכרח אנשים רעים באופן חריג. ומי שחושב שתופעות כאלו קיימות רק באפריקה, טועה. כולנו מכירים את רצח העם המסודר והממושמע של השואה, אולם גרמניה ידעה מעשי זוועה גם כעשרים שנים לפני כן, במהלך המהפכה הרפובליקאית של 1919. אזרחים סקסוניים מהוגנים, שבימי הקיסרות היו מפנים את מקומם בכרכרה לזקן, השתתפו במעשי לינץ' המוניים, כדוגמת האספסוף המשולהב שהטביע בנהר את שר המלחמה של סקסוניה. ותיקי מלחמה שאורגנו בגדודים חופשיים ("פרייקורפס") ביצעו מעשי רצח ואונס מסמרי שיער בנשים קומוניסטיות שנפלו בשבי, שכללו עינויים באמצעות להביורים. תופעות דומות, ואף גרועות בהרבה, התחוללו במלחמות האזרחים שליוו את המהפכות ומלחמות האזרחים ברוסיה (1917-1921) ובסין (1911, 1946-9). השאלה המטרידה והמעניינת כאן, היא כיצד מצב מהפכני עלול להוביל אנשים רגילים, מתרבויות רבות ושונות, לבצע מעשים שבימים כתיקונם הם נחלת חלקם של אחרוני הפסיכופטים.

ג'נוסייד מודרני ומתוכנן - גולגלות ממוזיאון רצח העם בקיגאלי

ג'נוסייד מודרני ומתוכנן – גולגלות ממוזיאון רצח העם בקיגאלי, רואנדה

תשובה אפשרית קשורה לאנרגיה הפוטנציאלית שטמונה בבני אדם. התבוננות במהפכות מנקודת הראות הזאת תוכל ללמד אותנו מדוע במקרים מסויימים אירועים מהפכניים מסתיימים עם נזק מועט יחסית, ומדוע – במקרים אחרים – אנו חוזים במעשי רצח מצמררים באכזריותם. בביטוי "אנרגיה פוטנציאלית" אני מתכוון לרגשות שליליים, כעסים וסכסוכים שאינם באים לידי ביטוי אלים כל עוד עומד הסדר החברתי על כנו. כל מי שבא במגע עם פוליטיקה עירונית, למשל, יודע כמה יריבויות, שנאות ואנרגיות שליליות רוחשות בין השחקנים המקומיים השונים. כל אחד שנעשה לו עוול, או סבור שעשו לו עוול, יודע איזו התפרצות פנימית של רגשות עלולה להתעורר אפילו מפגישה אקראית עם המעוול, במיוחד אם נאלצים לראות אותו מדי יום ביומו. האנרגיה הפוטנציאלית הזאת חזקה אלף מונים בתנאים של סכסוך פוליטי, אידיאולוגי, אתני או דתי.

לרוב, מוסרות החברה עוצרות את האנרגיה הפוטנציאלית ומונעות ממנה מלהתפרץ. דמוקרטיה, שמוסרותיה רופפים יחסית, עובדת בדרך כלל בחברות שבהן האנרגיה הפוטנציאלית נמוכה. חברות ששסועות בסכסוכים דתיים ושבטיים, כגון לוב, עיראק וסוריה שלפני המהפכה, זקוקות למוסרות חזקים יותר על מנת לספוג את האנרגיה הפוטנציאלית. כל מהפכה, מעצם הגדרתה, פוגעת במוסרות הללו. התרופפות הסדר וההתלהבות האנרגטית מחלישות את אילוצי הסדר, וגורמות לאנשים לשחרר אנרגיה פוטנציאלית גם באופנים שאינם קשורים ישירות למטרות המהפכה.

לפעמים, המהפכה מסתיימת מהר, והתפרצות האנרגיה הפוטנציאלית נבלמת באיבה. הדבר דומה לאש שפורצת בין חביות דלק, אך כבה לפני שהן ניצתות. לפעמים, כמו ברואנדה, מצב של מהפכה ומלחמת אזרחים משחרר אנרגיה פוטנציאלית דו קוטבית: סכסוך בין שתי קבוצות אתניות שחורג מכל רסן. התערבותה של ממשלת הג'נוסייד התירה את כל המוסרות, ושחררה את השנאה של קבוצה אחת לאחרת, תגובת שרשרת שהובילה אנשים מן השורה לטבוח בחברים, שכנים ואפילו בני משפחה. אבל בכל זאת, מפני שהאנרגיה ההרסנית השתחררה בין שתי קבוצות בלבד, היה קל יותר לאחד את המדינה לאחר שהסתיימה המלחמה. משטר הטוצי החדש (דיקטטורי, כמובן, כי רק כוח מרסן חסר עכבות יכול להחזיר את השד לבקבוק) הצליח לבנות מחדש דו קיום בין הקבוצות. המשימה היתה קשה אך אפשרית, כי מדובר אחרי הכל בשני צדדים ניצים. היא קשה בהרבה כשמספר הסיעות הלוחמות גדול יותר.

כמו בסוריה, לדוגמא. האירועים בשכנתנו מצפון הם דוגמא מובהקת למלחמה של קבוצות רבות זו בזו, אנרגיה פוטנציאלית רב קוטבית שהשתחררה ממצב של מרד לאומי. המהפכה התחילה, כזכור, במחאות מים במחוז הדרומי דרעא, המשיכה בהפגנות המוניות נגד משטר אסד שדוכאו באכזריות, והגיעה לשיאה בעריקה של קציני צבא שהקימו ארגון מורדים מזויין בשם "צבא סוריה החופשית". עד אותה הנקודה, היו שני צדדים במהפכה: השלטון והמורדים. אולם כמו תמיד, אלו שהתרגשו עד דמעות מהמהפכה הסורית שכחו את נוכחותה הנסתרת של האנרגיה הפוטנציאלית. שנים של דיכוי אכזרי, הלשנות הדדיות, רודנות של מיעוטים ושנאות כבושות שחררו רגשות שנאה עזים לכל הכיוונים האפשריים. אנשים חשו שהתרופפות הסדר מאפשרת להם "לסגור חשבונות" עם אלו ששנאו ממילא, וכך הידרדרה המדינה למצב של מלחמת הכל בכל. כשאנרגיה פוטנציאלית רב קוטבית מסוג זה משתחררת, תיקון המצב קשה מנשוא, ולפעמים בלתי אפשרי.

בהערת אגב נציין, שיש דמיון רב בין ההתפרצות הרב קוטבית בסוריה למלחמת אזרחים אכזרית שהתרחשה ביפן ב-1467. בקונפליקט הזה, שנודע לימים כ"מלחמת בונין", מריבה בין שתי משפחות גדולות בקיוטו הדליקה את הארץ כולה, משום שהיא עוררה שנאות כבושות בין אינספור גורמים חמושים שלא היו קשורים ישירות לסכסוך המקורי. התוצאה היתה מלחמת הכל בכל שנמשכה כ-150 שנה וגרמה לסבל בל יתואר, עד איחודה המחודש של יפן בשנת 1600.

התפרצות רב קוטבית - מפת הסיעות הלוחמות בסוריה

התפרצות רב קוטבית – מפת הסיעות הלוחמות בסוריה

ולבסוף, ישנו מצב ייחודי ואירוני במיוחד: לפעמים מצליח גאון זדוני מסוג כלשהו לנווט את התפרצות האנרגיה הפוטנציאלית ולנצל אותה כמקור עוצמה. סטלין, למשל, ידע להכות בחלקים שונים של החברה והמפלגה, וליצור מלחמת הכל בכל ששדרגה אותו למעמד של אל למחצה. דוגמא לשימוש כזה באנרגיה פוטנציאלית הוא משפטי הראווה שנוהלו כנגד מנהלי קולחוזים (חוות ממשלתיות קולקטיביות) בשנות השלושים. ראשית, מינה משטר סטלין את אותם פקידי מפלגה, שרדו באיכרים ביד קשה וכך יצרו אנרגיה פוטנציאלית עצומה של כעס ושנאה. כשהגיע הזמן, הועמדו אותם מנהלים למשפט, וקורבנותיהם (אלו ששרדו) הובאו להעיד נגדם. העדויות על פשעיהם של מנהלי הקולחוזים היו לעיתים קרובות אותנטיות, וכך הצליח סטלין – האחראי למצב מלכתחילה – ליצור לעצמו תדמית של אל מיטיב ואל נקמות בעת ובעונה אחת. משטרו של סטלין היה חזק כל כך לא רק משום שמעולם לא ידעת מתי תגיע אליך לולאת התליין, אלא משום שהדיקטטור הסובייטי ידע לנצל באומנות את השנאה, או האנרגיה הפוטנציאלית, שנוצרה בתווך בין חלקים ומגזרים שונים של החברה.

ניצול אומנותי של שנאה - משפט ראווה סטליניסטי

ניצול אומנותי של שנאה – משפט ראווה סטליניסטי

מאו דזה דונג, האב המייסד של סין הקומוניסטית, הוא דוגמא נוספת לרודן שהתמחה בניהול וירטואוזי של אנרגיה פוטנציאלית. לממשלות סיניות, הן קיסריות והן רפובליקאיות, היה קשה "לחדור" לכפרים הסיניים, שהתנהלו לפי חוקים ומסורות משלהם ונטו לחשוד ברשויות שבאו מבחוץ לכפות חוקים ולאסוף מיסים. הקומוניסטים הסינים היו הראשונים שהצליחו לחדור לכפר הסיני, למוסס אותו ולשבור את האוטונומיה שלו. פקידי המפלגה, שלמדו להכיר את הכפרים, הצליחו לנצל את האנרגיה הפוטנציאלית שהיתה קיימת בכל אחת מהקהילות. לאחר שנים של ניסוי וטעייה, הבינו שליחי המפלגה הקומוניסטית מי שנוא ומי אהוד בכפר, מי מסוכסך עם מי ואלו דמויות אפשר לרתום לשירות השלטון החדש. הם הגיעו לכפרים עם רשימה מוכנה של "רעים" שניתן להתעלל בהם ולשדוד את רכושם: קולאקים, בעלי אדמות, משתפי פעולה או "בריונים מקומיים". ההגדרות הללו השתנו בהתאם למצב, ואיכרים למדו לנצל אותן כדי להיפרע מיריביהם בתוך הקהילה פנימה. המלחמה הפנימית שנוצרה סייעה לקומוניסטים לקשור את הכפר בעבותות של נאמנות לבייג'ינג, על ידי ניתוץ המבנים החברתיים שסייעו לו לשמור על לכידותו. במהפכת התרבות שכלל מאו את ניצול האנרגיה הפוטנציאלית עד כדי שלמות. המלחמה האכזרית בין הסיעות הקומוניסטיות השונות סייעה ליו"ר לתמרן אותן זו כנגד זו, ולמצב את עצמו כאל חי, שמילה ממנו יכולה להכריע מאבק דמים ולחרוץ גורלות. שלטון מאו נשמר עד יומו האחרון, אבל המחיר לחברה הסינית היה כבד מנשוא.

מחיר כבד מנשוא- כרזת תעמולה מאואיסטית

מחיר כבד מנשוא- כרזת תעמולה מאואיסטית

מהפכה, לפיכך, היא עסק מסוכן מאד. כל מרד מזויין, כל מהפכה עממית, ובמידה מסויימת כל הפיכה צבאית, משולה לאש הבוערת במחסן תחמושת. בין אם היא צודקת או לא צודקת, בין אם יש ברירה ובין אם אין ברירה, תמיד קיימת הסכנה שהאש המהפכנית תבעיר מאגר של אנרגיה פוטנציאלית ותחולל אסון שאיש אינו מסוגל לחזות מראש. לפיכך, כשאתם רואים בלוגרים שמפנטזים על מהפכה ותליית פוליטיקאים ושליטים על עמודי חשמל, פילוסופים נוסח סלבוי ז'יז'ק שמקדשים את האלימות והפירוק המהפכני כאקט משחרר או סתם אינלטקטואליות שסכיני הקצבים של דאע"ש "מרוממים את ליבן" – היזהרו. הם מפנטזים על החום של המהפכה, בעיקר כשהוא רחוק מהם, אך רק לעיתים נדירות הם מסוגלים להעלות בדעתם את צריבתה האיומה של האש.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-אוקטובר 25, 2014, ב-ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 31 תגובות.

  1. דני,
    כל הכבוד.

  2. תודה על פוסט מענין . תקצר היריעה מסיבוכים כמובן , אבל 2 עינינים ברשותך , לא פשוטים כלל :

    1) הרבה נטחן על אירוע השמד הגדול מכולם . אבל האבחנה היותר ברורה לטעמי הינה זו : השואה הינה מגדלור בלתי נתפס של רוע ,וזאת , לא בגלל המהות : משמע התנהגות חולנית מוכרת של הרוע האנושי , שהרי : נעשו זוועות גדולות יותר מבחינה מהותית , מאילו של השמדת היהודים בשואה . אלא : שהתעשייתיות , קור הרוח , הדם הקר , התכנון הקפדני ופרק הזמן , חולניים בטירוף !! בטח ידוע לך , שמשאבים לוגיסטיים , אותם הצבא ( הוורמאכט ) נזקק להם בטירוף בגזרה המזרחית , הוסטו בקור רוח , להשלמת מטרת ההשמדה . לכן : נכון לדבר על מהות ומנגד על אקסטנציה . משמע – במהות , השואה הייתה התגלמות " רגילה " של רוע אנושי מוכר , אבל התעשייתיות הבלתי נתפסת , עושה אותה או מעמידה אותה כאקסטנציה מטורפת , מגדלור בלתי נתפס , שקשה להאמין שאי פעם ישתווה משהו לכך .

    2) כידוע , הסברה המדעית הינה שמוצא האדם מן הקוף ( קוף אדם , שימפנזה ) . ואכן , הקופים , ידועים באכזריות המעין סתמית ושרירותית שלהם . חיות בטבע , טורפים , לרוב מתנהגים באכזריות ( בעיני האדם ) כאשר הם שורדים באופן טבעי ואינסטינקטיבי ומיידי לצרכים כגון – מזון , טריטוריה , הגנה על צאצאים וכו….. ואילו להקות שימפנזה כדרך משל : חורגות מהטריטוריה , נעות בקבוצות , במשמעת , ובארגון וסדר , על מנת לתקוף להקות שכנות , מבלי שתקדם לכך : פרובוקציה של ממש , יריבות של ממש , דחף אינסטינקטיבי מיידי וכו…. והכל באכזריות נוראית ממש . ברור שבמין האנושי , טבוע יצר חייתי בלתי נתפס ושרירותי להתאכזר לזולת . ואגב , זוהי אחת הסיבות הקונספטואליות ליכולת של דתות לסחוף מאמינים : ההבנה , שרק כניעה של האדם , למהות גדולה ממנו , ומהות דומיננטית ביחס להתנהלות העולם , יכולה לדכא או להוות פיתרון לחייתיות טבועה דנן .

    תודה

  3. רק למען הסר כל ספק , בתגובתי לעי"ל , בתיבה : אקסטנציה …..על דרך : extension משמע – מעין הרחבה …..תודה

  4. פוסט מעניין. מהפיכה היא אכן נושא שתמיד מסעיר את הדמיון, ואולי זו הסיבה לכך שהרבה כבר נאמר עליו. הרעיון לפיו קיימת אנרגיה רצחנית שמשתחררת ברגע המהפכה מתכתב כמובן עוד עם דבריו של תומס הובס, שהעריך שברגע שהריבון מופל, מיד נפתח מצב של מלחמת כל בכל. אפריקה, למרבה הצער, סיפקה (ועדיין מספקת) הרבה ראיות שתומכות בו.

    כדאי לזכור שבמקרה של רואנדה, ההוטו הרגישו עצמם מקופחים במשך שנים רבות (החל מתקופת השלטון הבלגי) על ידי הטוטסי, וברגע שהם חשו את התערערות השלטון, הם פעלו מיד. דוגמה דומה היא יוגוסלביה. ברגע שהמשטר איבד את כוחו (בעקבות נפילת הגוש הסובייטי), מיד צצו כל אותם סכסוכים שהוחזקו בסיר לחץ (לפחות) מאז מלחמת העולם השנייה. (כפי שהמחיש יפה אמיר קוסטוריצה ב"מתחת לפני השטח").

    • מסכים איתך, אבל ברואנדה הדברים היו קצת מורכבים יותר. ההוטו היו ברואנדה בשלטון עוד בטרם התחיל הג'נוסייד, ודווקא הטוצי היו מיעוט. אחד מהדברים שתדלקו את הג'נוסייד ברואנדה היה המצב בבורנדי השכנה, תמונת ראי שבה טוצי נתפסו כרודים בהוטו. ההתנקשות המסתורית בנשיאי רואנדה ובורונדי, שני מנהיגי הוטו שנרצחו בעת ובעונה אחת, היתה זו ש"הדליקה" את ההוטו וגרמה להם לחשוב שהם נרדפים בכל המרחב.

  5. דני , פוסט מרתק.

    אל רום, ישנן דתות בהן אין יחס של כניעה בין האדם לבין מהות גדולה ממנו. בדתות אחרות יש סיפורי על מכוננים שונים מאל יוצר ושולט ואדם נוצר ונשלט.
    על קצה המזלג … בטאו היקום נמשל לגוף חי וצומח בו האדם הינו חלק ממנו ואין מהויות גדולות מהאדם או שולטות בו. בהינדואיזם האל מופיע בכל הדמויות ומשחק בהן … כשהמטרה שלו על ידי המשחק היא
    לשכוח שהוא האל ולא להשתעמם.

    • גיא ,

      לא דיברתי כמובן על כל דת ודת , אבל קיומו של המין האנושי , הרוע הטבוע בו , תכלית העולם וארגונו , הם בעיקרון ענין לכל דת כמעט לעסוק בו , זוהי מהותה של הדת למעשה .מה שחשוב זה הפונקציה שדת ממלאת , והפונקציה לרוב הינה זו של : מילוי הואקום המאופיין בתחושת ניכור , חוסר פשר , חוסר ארגון , חוסר תכלית לקיומו של העולם והאדם ( ואקום לא מודע לרוב כמובן ) . התהיה בדבר קיומו של הרוע בכלל וזה של המין האנושי בפרט , הינו נגזרת מרכזית בואקום זה . תודה

      • ערב טוב אלרום,

        כנראה שנישאר קצת חלוקים לגבי שאלת הביצה והתרנגולת.
        למי שבאמת מאמין בסיפורים המכוננים שציינתי יהיו פחות תחושות…. "מילוי הואקום המאופיין בתחושת ניכור , חוסר פשר , חוסר ארגון , חוסר תכלית לקיומו של העולם והאדם"

        מי שבאמת מאמין שהיקום [נוצר] ע"י גנרטור של כוחות בנקודה סינגולארית ומעתה פועל כאוטומט יחוש יותר בתחושות שתיארת.

        שים לב שלא אמרתי שום דבר כנגד סיפור מכונן זה או אחר, כמו גם לא צידדתי באחד מהם למרות שאני כנראה שותף לך (במרבית הזמן) באמונה בסיפור המכונן האחרון שציינתי.

    • תודה, גיא! מעניין לקרוא את חילופי הדברים בינך לבין אלרום.

  6. מאמר מצוין כרגיל, אבל אני תוהה – האם אין לנו גם דגם חלופי של מהפכה?
    כאשר גורבצ'וב הניע את התהליכים שהסתיימו בפירוק ברית המועצות, זו בהחלט היתה מהפכה – אבל לא כזו שבאה "מלמטה" אלא "מלמעלה". ותהליך פירוק ברית המועצות אכן עבר באופן יחסי ללא שפיכות דמים (אם כי על הטרגדיה הגדולה של הוואקום שנוצר בעקבותיה, ובגללו קיבלו הרוסים את פוטין בשלטון, עמדתי בתגובה אחרת פה בבלוג).

    • דווקא התפרקות ברית המועצות, למרות שנבעה מרפורמות שהחלו מ"מלמעלה", הכילה מרכיב חשוב מאד של התפרקות מלמטה. למעשה, החדווה בפירוק הקיים יכולה להסביר את המהירות שבה הרוסים, דווקא הם, התנדבו לפרק את העסק, ואת הסיבה שרובם (לפי סקרי דעת קהל) הצטערו על זה אחר כך.

  7. תודה על מאמר חד ומעולה כרגיל
    את "סיפורו של גרמני" של סבסטיאן הפנר קראתי לפני כעשור והוא השפיע עליי רבות. שמחתי לראות שהוא מאוזכר כאן. אם אני לא טועה, סבסטיאן הפנר היה עיתונאי ולא היסטוריון ויומניו משנות ה-30 בגרמניה פורסמו לאחר מותו.

    • ספר מרתק, והתרגום של שולה וולקוב גם כן מעולה. הפנר היה היסטוריון לא אקדמי – ונודע בעשורים שלאחר המלחמה בעיקר בכתיבתו על מלחמת העולם השנייה. היומנים אכן לא נועדו לפרסום. האמת היא, שעוד כשקראתי את "סיפורו של גרמני" שמתי לב לפיקסציה של אדם מהיישוב כמו הפנר לאלימות מהפכנית ולפירוק הקיים. זו תופעה מדהימה.

  8. אני חייב לחזור ולהעלב בשם ז'יזק על שרבוב שמו לכאן. ובאמת, "תכלת" זה המקור הכי טוב שמצאת לסיכום על פילוסוף מארקסיסטי? נובמת.

    • עומר, כפי שכבר הבהרתי בעבר, קראתי את אחד מספריו החשובים של ז'יז'ק ולא מעט ממאמריו. כמו כן, המאמר של אסף שגיב הוא ניתוח פילוסופי ממצה ויסודי של השקפות ז'יז'ק, שמלווה בהערות שוליים ובמובאות רבות. אם אתה חושב שהוא טועה, נמק מדוע.

      • הוא לא היחידי. דלז ופוקו (פילוסופים פוסט-מודרניסטים ידועים) העריצו את ג'נגיס חאן.

        יש משהו מאוד מושך בעוצמה נטולת-מוסר, בעיקר למי שנושאים אצלם בעיות פנימיות (דימוי נמוך ועוד).

  9. פוסט מעניין מאוד,במיוחד התרשמתי מהיכולת שלך למצוא את הדברים המשותפים בין מאורעות היסטוריים שונים ומתרבויות שונות. להביא ביחד עם נימוק את יפן ומצרים-נדמה לי שאני לא הייתי חושב לכיוון בכלל,התייחסויות להפנר מעניינות כמו גם לטרגדיה הסינית הגדולה. הניתוח וההתאמה בין סטלין לןמאו ברורה לי. היו"ר היה תלמיד נאמן ומבריק של איש עם השפם. האפיגראפים לפוסט מתאימים. כל הכבוד.פוסט תורם.
    שאלות:
    מהו מקור התמונה הקשוריה לרסטורציית מייג'י?
    מהיכן לקוחה מפת המתב בסוריה.
    וגם אותה שאלה על תמונת משפט הראווה מברה"מ.
    תודה.

    • ברוך, תודה על הפרגון. התמונה שקשורה לרסטורציה של מייג'י היא מהתהלוכה הקיסרית, כאשר החצר עברה מקיוטו לבירה החדשה – טוקיו, כשנה לאחר הרסטורציה. המפה הסורית לקוחה מאחד האתרים המקצועיים שעוסקים בנושא. המפה נלקחה מהבלוג הבא, אבל היא מופיעה בהרבה מקומות ברשת. את התמונה ממשפט הראווה בברית המועצות גם מצאתי אונליין – היא נועדה בעיקר לשם אילוסטרציה.

  10. אגב, נזכרתי בעוד משהו: אני מוצא בהתייחסותך את ה"עקבות" של תיאוריית הפאסיונאריות שניסח לב גומילב(בנם של המשוררת הרוסייה המדהימה אנה אחמטובה וניקולאי גומילב-קצין בצבא הצאר,אחד מאלה שאותם מלחמת האזרחים הרוסית ואחר כך משטרו של סטלין לא רק רצחו אלא גם ניסו למחוק את יצירתו…) אגב, לב גומילב עצמו שניםן ישב בגולאג, שרד וכו'…כאשר אמו מתייסרת אך חיה כ"חופשייה"כשיצירותיה לא מתפרסמות, לחץ תמידי-לנינגראד,ז'דאנוב, משפט המשוררים , הסבל לא חסר. לפחות זכתה לראות את בנה משתחרר…
    האם ידוע לך?
    תודה.

  11. תודה על המאמר. הנושא חשוב.

    זה אגב מתקשר לספר מעניין שאני קורא עכשיו, בשם 'מוצא המידות הטובות' של מאט רידלי ( The Origins of Virtue מ-1996).

    טענתו בין השאר היא שהחברה האנושית היא קבוצתית – יש בה אלמנטים שניתן למצוא בטבע אצל הפרימאטים (שימפנזים שתוקפים קבוצות אחרות), אבל גם ייחוד משלה – היכולת לסחור ולהתאחד סביב איום משותף. ההתאחדות הזו מקורה באינסטינקט, ועל כן ניתן לנווט אותה לכיוון הרצוי – נגד קבוצה אחרת למשל.
    לדעתו ניתן למצוא הסברים רציונאליים (התנהגויות שיסייעו לשרידה) למרבית הגישות האלה.

    לדעתי יש כאן עוד אינסטינקט, שעדיין לא נכתב עליו די הצורך, שקשור ל*הכחדת* הקבוצה היריבה, מרגע שהיא הוגדרה כ'בלתי אנושית'. אולי הוא הופיע בעקבות המפגש בניאדרתלים, שנעלמו זמן מה לאחר מכן.

    ההגדרה של קבוצה אחרת כלא-אנושית, כמו פותחת פתח 'לוגי' להכחדתה. נראה שעם העידוד הנכון והגירוי הרגשי (והאמונתי), אנשים רבים יכולים להיות רוצחי-המונים (אבל לא הייתי אומר ש'כל אחד' יכול להיות. נדרשת הכנה מסויימת והכשרה ומנטאליות; אנשים בעלי השכלה מועטה יהיו מוצלחים יותר).

    תאוות ההרג והדם קיימת מאז ומתמיד באנושות – רוב השעשועים מהתקופה הקלאסית ועד לפני 150 שנה, כללו תחרויות דמים או הוצאות להורג יצירתיות (או שריפת 'מכשפות' ו'מכשפים').
    בתרבויות עתיקות נמצאו סימנים לעיסוק בעינוי – ללא סיבה סבירה; המשיכה לסאדו-מאזו ייחודית למין האנושי (רידלי לא מתייחס לזה, לרוע המזל, אבל אחרים אולי כן).
    השילוב שלה עם אותו אינסטינקט השמדתי, כלפי קבוצה שנחשבת 'בלתי אנושית', יוצר את הדברים שתיארת (אגב ב'נוטות החסד', ליטל התייחס לכמה ממעשי הקיצוניות של הפרייקורפס, בעיקר בליטא ולטביה – אבל חשבתי שהם היו תוספות משלו… רוב תקופת ויימאר היתה לדעתי סוג של אנארכיה 'שקטה').

    גם הרצון לשינוי, למהפיכה ולסדר חדש, קיים כאינסטינקט. אופייני לצעירים להמעיט בערכם של קודמיהם ולדרוש משהו אחר. יש גם תמיד סיכסוכים בכל חברה אנושית (לדעתי גם מסיבה אבולוציונית – משהו שאני מקוה להרחיב עליו במאמר).
    אני לא חושב שכל מהפיכה אמורה להיות מדממת (היו כאלה שלא), אבל זו תוצאה די נפוצה. סוג של 'נזק נלווה'.

    • יוס , הכיוון האבולוציוני , הינו טוב , וחשוב , אבל 2 הבהרות ברשותך :

      1) הטרמינולוגיה היא זו של – להקה , ולא של קבוצה!! קבוצה זהו מושג אנושי , ולא אבולוציוני. קבוצה יכולה להיות הומוגנית ( רק נשים , רק גברים , רק ילדים וכו….) ואילו להקה , היא זו המתארת המבנה הקלאסי בממלכת החיות, המביע הישרדות כוללת של קבוצת חיות מאותו המין . וכך : יש מנהיג , יש צאצאים , יש זכרים , נקבות , מדיאטורים / מתווכים , לוחמים וכו…… מסגרת כוללת להישרדות ! ומעל הכל , לעיניננו לפחות , מביע היררכיה .

      2) לרוב , ללהקה יש מנהיג ( אלפא ) או מנהיגה . כך גם אצל הקופים . עיקר הזיקה בין טבע האדם , לבין טבע הקופים ( ביחוד כאשר עסקינן ברוע ) נעוץ בעובדה , שכל חבר להקה בעיקרון ( זכר , אצל צבועים למשל זוהי הנקבה ) יכול להיות פוטנציאלית מנהיג . כלומר : יש בו קוטב של מנהיג , וקוטב של מונהג . תואר המנהיג , לא עובר בירושה , אלא נלחמים עליו לרוב בטבע . ענין זה טבוע באינסטינקט של האדם , להילחם או לשאוף למנהיגות אשר תביע שליטה על הנקבות / הרמון ועל הטריטוריה ושאר חברי הלהקה . ההיררכיה הזו , יוצרת מתחים תמידיים בין מנהיגים הכופים מרותם , לבין מונהגים הנכנעים להם זמנית . אחד מן היסודות או הדחפים האבולוציונים החשובים להבנה של טבע האדם . תודה

      • אצל ההומו סאפיינס, אני חושב ש'חמולה' או 'שבט' יתאימו יותר. מעריכים שקבוצה כזו יכולה למנות עד 150 נפש (מס' האנשים שאדם ממוצע מסוגל לזכור בע"פ).

        יש חשיבות אבולוציונית גדולה למעבר מהמשפחה המורחבת (או להקה – שבה יש זכרים ונקבות וצאצאים – לרוב משפחה מורחבת אחת), ל'שבט' שכולל יותר ממשפחה אחת, שבו יש מקום לאנשים שיכולים *להתמחות* בדבר מסויים ולהתמקד בו.
        למשל לשבט יהיו ציידים, מטפלות בילדים, שאמאן-רופא; מומחים ליצירת כלים ועוד. ככל שהקבוצה גדולה יותר, כך היא יכולה לאפשר ליחידים להתמחות בתחום מסויים, שיאפשר להם לצבור ידע ובהמשך *לסחור* בו עם אחרים.

        כמובן קיימת השאיפה אצל כל אחד להיות מונהג.
        אנחנו מוצאים את זה בכתות – שהן מקור חזק להנאה אצל חבריהן, גם כשנעשים בהן מעשים קיצוניים (רוב חברי הכתות יזכרו את ימיהם בכת כמאושרים בחייהם; לכן גם קשה מאוד להוציא מהן אנשים).

        זה אינסטינקט קדום שעדיין קיים אצלינו. 'ימי גיבוש' באירגונים שונים (וטירונות בצבא) מנסים לעורר את אותו בדרכים דומות, לחיזוק תחושת השייכות לקבוצה.

  12. ליוס ( אוקטובר 30, 2014 בשעה 7:42 pm )

    יוס , תודה על התגובה . אני הדגשתי : הטרמינולוגיה האבולוציונית , לא אקטואלית או תיאורית . במובן האקטואלי או תיאורי , אכן : חמולה , שבט , מדינה וכו…. אלא שכאשר דנים באבולוציה , אז דנים בדחפים וסטרוקטורות ראשוניות , כי אז זה למעשה : להקה שמותקת לחברה אנושית במבנה זה או אחר .

    לגבי התסמונת הדו קוטבית של מנהיג / מונהג . אני חושב שלא הבנת נכון . השאיפה הראשונית הינה להתמרד , לתפוס שליטה , ולהנהיג . זהו המתח האבולוציוני הבראשיתי במובן זה . אם המורד לא מצליח לתפוס את הפוזיציה של השליט , אזי הוא אכן זקוק הישרדותית גם לפוזיציה של מונהג , שהרי , זהו הטבע של החיים בלהקה ושל האדם :

    הצורך הטבוע להיות חלק מן הלהקה , על מנת לשרוד פיסית ומנטלית , הכל להבדיל מחיות טורפות עצמאיות ( solitary predator , כגון : נמר , טיגריס וכו…). בעלי כלבים בעייתיים ,הפונים למאלף כלבים או ביהוויוריסט ( behaviour ) , מכירים את ריטואל או תראפיית ה – אלפא רול ( alpha roll ) , בריטואל הזה , הכלב מוכנע , הבעלים משכיב אותו בעמדת הכנעה , על הרצפה , ומרתק אותו לרצפה עם היד לסביבות הגרון . למעשה , הריטואל הזה של ההכנעה , מאזן את הכלב בעיקרון , מדוע ?

    הכלב פעמים רבות , מחליף קוטב של מונהג במנהיג , ואז , ככלב ביתי , הוא יוצא מאיזון ומתחרפן , ריטואל ההכנעה , מבהיר לו פסיכולוגית שוב את מעמדו כמונהג , והוא מתאזן ( ככה באופן סכמטי קצת , אבל כך בעיקרון ) . כך גם האדם , יש לו אינסטינקטים ראשוניים של התמרדות , שליטה ואגרסיה , ומישניים של הכנעה וציות לקונפורמיזם . שני קטבים מנוגדים . תודה

    • לדעת רידלי ב'מוצא המידות הטובות', חברת הציידים הקדומה היתה שיוויונית. היו מנהיגים, בוודאי, אבל נראה שהם הרוויחו את מעמדם ולא השיגו אותו דרך הכנעת אחרים בסיגנון האילוף.

      הוא מציין שאפילו בקרב להקות קופים (שימפנזות למשל), ההנהגה היא דבר גמיש, שעשוי לעבור בין כמה זכרים מתחרים (שניים או שלושה). היא תלויה הרבה יותר ב*שיתוף הפעולה* בינהם (בריתות ובגידות), מאשר ביכולות של יחיד.

      כדוגמא לחשיבות שיתוף הפעולה, הוא מביא את 'דילמת האסיר', ומציין שאיסטרטגיות של שיתוף פעולה חיוביות, תמיד יהיו יעילות יותר לפתירת בעיות. זו מוסכמה מתימטית בסופו של דבר (קשורה לתורת המשחקים), שמספקת אחוזי שרידות גבוהים, שהם תמיד היעד – כי שרידה של היחיד לרוב טובה יותר *בתוך* קבוצה.

      למעשה השרידה אינה של האדם, אלא של הגנים שהוא נושא (לדעתי: מידע), ולהם יש אינטרסים משלהם, שלאו דווקא קשורים אלינו. יתכן שיש אינטרסים נוספים לאבולוציה שאינם מוכרים לנו .

      – אגב עוד 2 ספרים רלוונטיים:
      * א. מונטגיו 'על התוקפנות האנושית' (the nature of human agression). קלאסי.
      * 'הצד האפל של הגבר: שורשי אלימותו של הזכר האנושי' / מייקל פ’ גיליירי (2001) (The Dark Side Of Man). מעניין מאוד.
      ואולי גם ספרו האחרון של עזר גת, היסטוריון צבאי וחברתי, שיצא באוניב' אוקספורד –
      War in Human Civilization (Oxford UP, 2006).

      • אז שוב יוס , כאשר מדובר באבולוציה , מדובר על אינסטינקטים קדמוניים . ציידים מלקטים לא שאין לזה קשר לאבולוציה , אלא זה לא הפריימר של הדבר . הפריימר , הינה הלהקה בעיקרון , ומכאן והלאה לא מדובר על המשכיות :

        אלא על מעין התקה . מהי התקה ? התקה הינה מצב פסיכולוגי בו התחושות וההתנהגות מונעים על ידי סיבות שורשיות ומוכמנות , אבל מושלכות על מצב דברים אקטואלי אחר , בלי זיקה נראית לעין . דוגמא :

        אדם מפחד מחיות , יש לו פוביה מחיות , לא בגלל שהוא מפחד מחיות , אלא זוהי התקה נניח מפחדים מסויימים מאנשים , מאביו כדרך משל .בחורה אשר הייתה קורבן לניצול מיני או גילוי עריות בילדות , ואחר כך , עוסקת במין באופן זנותי ואובססיבי על מנת לפצות עצמה על המעשה דרך שליטה ( באופן לא מודע ) .

        אז צריך להפריד בין שורש הענין , לבין ההתנהגות , ולא תמיד הם תואמים , לפעמים אגב הם מנוגדים בכלל . לגבי השאר , תודה על המלצות הקריאה , זמני קצת קצר , אולי אחזור אחר כך , תקצר היריעה מרוחב הנושאים . תודה

      • יוס , רק בהבהרה נוספת, המחשה או המחשות , על קרקע דידאקטית יותר נוחה לך , יותר מוכרת :

        אתה בטח מכיר התופעה או המשחק של בעלי כלבים , לזרוק לכלב חתיכת עץ, או עצם מסויים, והכלב רץ , משיג העצם , נושאו בפיו , ומחזיר לבעלים , על מנת שיזרקנו שוב . אתה גם מכיר כלבי עבודה : הבורדר קולי למשל , רועי הכבשים משתמשים בהם , בשביל שיארגנו ויתעלו העדר כקבוצה מאורגנת .

        שים לב , בשני המקרים , מדובר על תיעול של אינסטינקטים ראשוניים אבולוציונים , של טורף הרץ אחרי טרף . אבל : בתהליכים מושכלים ( במקרה זה ) האינסטינקטים תועלו ועודנו ( עידון ) לכיוון פרודוקטיבי של – משחק , שעשוע , אתגור פסיכולוגי , ועבודה יוצרת . אבל למעשה – מדובר בהבעה של טורף הרץ אחרי טרף , וזה שורש הענין , בעוד הביצוע יכול להעיד על היפוך , שהרי :

        הבורדר קולי למשל , מביע בהתנהגות " דאגה " לכאורה לכבשים , ולא רצון לטרוף אותם . זה על רגל אחת , בקליפת אגוז , המשמעות של הדבר : משמע – דחף אבולוציוני . כי אז לצורך הענין , חוזרים לשורש הדבר , לדחף הראשוני , ולא המישני : משמע : הכלב טורף והכבשים הינם טרף , ולא הכלב רועה ומארגן את העדר . כך גם המין האנושי בעיקרון כאשר דנים בדחפים אבולוציונים . תודה

      • בעניין חיות משק וחיות שהתרגלו לחיות לצד האדם –

        לדעתי זו התפתחות אבולוציונית. רידלי (וגם אחרים) טוען שהאדם הכחיד לא מעט מינים כחלק מהתיישבותו בעולם. לעיתים ההכחדה היתה סתמית לגמרי (כמו עופות חסרי כנפיים, שחיו במספרים גדולים באיים שונים באוקיאנוס השקט), מבלי לצרוך אותם כמזון.
        יש היום לא מעט שטוענים שמס' חיות הבר בצפ' אמריקה ירד משמעותית, מרגע שהאדם הגיע ליבשת לפני 12 אלף שנה.

        זה לא קרה בגלל ציד לצורך מזון – מס' בני האדם לא היה כה רב, והם לא היו בכל מקום, אלא ע"י השמדה לשמה, לעיתים של מס' גדולים. הפרק המטריד ביותר אצל רידלי עוסק בעד כמה 'הפרא האציל' לא היה אציל כלל. למעשה רוב השבטים שהתגלו ונחשבו נאצלים, לא היו כלל כאלה, כפי שמחקר אנתרופולוגי מודרני הראה (לא שזה הצדיק את השמדתם ע"י האירופאים, כמובן).

        לדעתי רידלי, האדם חש צורך לשמר את סביבתו *רק* כאשר היא באחריותו (כמו תחת בעלותו). אז יש לו אינטרס אמיתי. אחרת אין כמעט שמירה על הסביבה, גם לא אצל שבטים פרימיטיביים – רובם לא יבינו את התועלת שבציד סלקטיבי או דייג עונתי, כדי לשמר את הדגים לעתיד (לכן באפריקה חשוב שהשבטים עצמם יראו בשמורות הטבע חלק משטחיהם, כדי שיגנו על החי).

        לכן חיות שחיו לצד האדם, 'קלטו' איך להיכנס תחת חסותו – פרות, כבשים, עיזים, תרנגולות, כלבים וחתולים (אם לציין את הבולטים). הם קיימים כיום במספרים עצומים, יותר משהיו לפני כן, ושרידתם מובטחת – אף אחד לא יטרוף אותם, ואין להם בעיה לשמש כבשר – כל עוד הרוב שורד… הם מצאו את הדרך להתקיים לצד האדם, באופן שיבטיח את קיומם.

        בעניין כלבים ומנהיגים – מאלפת כלבים אחת טענה בפני לפני 3 שנים בדיון בפורום 'ספרות' בתפוז, שהדעה שכלב הוא או מנהיג או מונהג, נחשבת כיום למיושנת. היא לא פירטה יותר, אבל יתכן שהחלוקה אינה כה דיכוטומית כמו שנדמה (אגב רידלי הוא אנטי-בהייויוריסט מושבע. מוצא את מקור ההשקפה הזו אצל הובס ומארקס… ומה לא התחיל עם מארקס?).

        באותו עניין – יש מחקרים שמייחסים כיום לכלבים אינטילגנציה רבה מהממוצע, אולי אפילו ברמה של פרימאטים –
        http://www.cbsnews.com/videos/the-smartest-dog-in-the-world/
        כתבה מרתקת. ולא הייתי מזניח את יכולתם של חתולים לתמרן אותנו…

        עוד ספר לסיום – של סטיבן פינקר, the better angels of our nature, על השיפור בהתנהגות בני אדם של היום, לעומת העבר (לדעתי פחות משכנע – הצפיפות והאכיפה משנות יותר את ההתנהגות, מאשר מוסר מודרני).

  13. יוס , רק הבהרה קלה או תוספת לתגובתי לעי"ל :

    האלפא רול המתואר , מחקה או מתיק בדיוק את ההתנהגות בטבע , של שליטים או מנהיגי להקה , על מונהגים . כך למשל : הזאבים הטלואים האפריקנים ( כלבי בר אפריקנים ) , זאבים בכלל , כלב הדינגו האוסטרלי וכו…. המנהיג , משכיב את המתמרד , ושם רגלו על צווארו , ומרתק אותו לאדמה , וכך ככה במעין פראפרזה מבהיר לו : מי בעל הבית כאן ……. תודה

  14. ליוס , (אוקטובר 31, 2014 בשעה 9:30 pm) : טוב הנושא רחב מאוד , אבל רק לגבי הענין אליו התיחסתי , משמע – התסמונת הדו קוטבית אצל כלבים :

    התסמונת הינה קביעה עיונית כללית . אלא , שאנו מתעסקים לרוב עם כלבים מבויתים , ולא כלבי בר . כלבים מבוייתים , קולטים את העולם , בצורה יותר מורכבת ובעייתית , וזה גם מה שמחרפן אותם הרבה פעמים . אבל , שעצם התסמונת ברמה העיונית והמעשית היא מיושנת , או לא נכונה פשוט , זהו עם כל הכבוד , קשקוש מוחלט !!! ייתכן שהתרשמת ממאלפת כלבים , שכבודה במקומו מונח , אבל מאלף כלבים הוא לא תראפיסט , ולא ביהוויוריסט , הוא לרוב מכווין כלב להתנהגות ותוצאות תוך כדי הטמעת התניות . בין זה לבין להבין הנפש של כלב , או היכולת לשקם ולאלתר תראפיות , המרחק גדול מאוד עם כל הכבוד ! אם אתה מתענין , אז אולי שמעת על " הלוחש לכלבים " ( סיזר מילאן ) שהוא עצמו אייקון בארה"ב בנושא פסיכולוגיית כלבים וביהוויוריזם . הוא אגב מופיע בנשיונל ג'אוגרפיק במעין ריאליטי . הבן אדם גאון אמיתי בתחום , מומלץ ביותר אם אתה מתענין , אמנם הוא אמן הפרקטיקה והתראפיה , ולא ממש עיוני אקדמי , אבל , השיטות שלו אפקטיביות ומדהימות , וקודם כל , מהסיבה הפשוטה , אפרופו לענין הדיון ומה שהסברתי לך בדבר : שהוא מחזיר כלבים , לפריימר אינסטינקט שלהם , דרך ההשפעה של להקה , הלהקה ( להקת כלבים ) זה אחד מהאמצעים המרכזיים שלו בתראפיה ובאבחון . מומלץ ביותר אם אתה מתענין בדבר .

    מה שכן אגב עשוי להיחשב קצת מיושן , זה עצם הריטואל של האלפא רול . אבל האלפא רול כתראפיה או כריטואל , לא שולל כמובן את עצם התסמונת . אבל זה סבוך …… תודה

  15. דני לשאלתך על תיאוריית הפאסיונאריות מאת לב גומילוב.חיפשתי ומצאתי משהו שיש מצב ויעננן אותך.
    הנה
    http://gumilevica.kulichki.net/English/ebe.htm
    ועוד משהו
    http://www.faz.co.il/story_696
    ועוד
    http://gumilevica.kulichki.net/English/
    ועוד
    http://en.wikipedia.org/wiki/Lev_Gumilev

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: