שוטים ועקרבים: איך לא מנהלים אימפריה

איך מנהלים אימפריה או שלטון כיבוש לאורך זמן? הרומאים האמינו באסטרטגיה של "חסד תטה לנכנע, וחרב נקם למורד בך". ישראל, לעומת זאת, בחרה דווקא במקור השראה עתיק אחר. מדוע נכשלו אגודות הכפרים, ומה הקשר בין שינוי הפאזה בכיבוש למהומות המשתוללות במזרח ירושלים? ינשוף פוליטי על שוטים ועל עקרבים.

 

lta009

 

רש לאומים, רומאי! השלטון בידיך – זכרהו!

זאת התורה לך: שלום ישכינו חוקיך בארץ:

חסד תטה לנכנע, וחרב נקם למורד בך.

וירגיליוס, איניאס. תרגום שלמה דיקמן, ספר ו, 851-3

 

eneas-y-turno

 

 

הציטוט הנודע מהיצירה האפית איניאס של המשורר הרומאי וירגיליוס, מגלם בחובו עיקרון אסטרטגי חשוב, שעמד בבסיס רוב האימפריות המצליחות מאז ומעולם. מי שרוצה לכפות לאורך זמן משטר כיבוש או שלטון זר על אוכלוסיה שאינה מעוניינת בו, צריך לנקוט במדיניות כפולה: לרסן בכוח את המתנגדים, ולתגמל בנדיבות את הנכנעים ומשתפי הפעולה. אימפריות שלא מצליחות לאזן בין שני המרכיבים הללו נוטות להתפרק וליפול במהירות. מצד אחד, ללא כוח כפייה נחוש ואכזרי, אין אפשרות להחזיק אימפריה או שלטון כיבוש, לא בעת העתיקה ולא בעידן המודרני. השלטון הבריטי בהודו, למשל, התערער ונפל כאשר התעמת עם קבוצה מתוחכמת של מתנגדים (מפלגת הקונגרס של גנדהי) שלא היה ניתן לדכא בשיטות המוכרות. לעומת זאת, גם ממלכות שהתנהגו באכזריות רבה מדי, ולא הצליחו לבסס לעצמן תמיכה בקרב חלקים של האוכלוסיה הנשלטת, התגלו (באופן יחסי) כקצרות ימים. אימפריה, בסופו של דבר, היא אומנות מורכבת של איזונים, בלמים והליכה על פי תהום.

בשמאל הישראלי היה נהוג לומר, במשך שנים רבות, שלא ניתן לקיים "כיבוש נאור". משמעותו האמיתית של המכתם הנ"ל הוא שקשה, ולעיתים בלתי אפשרי, לאזן בין "חסד לנכנע" ו"חרב נקם למורד בך", שני המרכיבים ההכרחיים במשוואה האימפריאלית. ראשית כל, בעידן הלאומיות המודרנית, הסובלנות של קבוצות נשלטות לשלטון זר הרבה יותר נמוכה מאשר בעבר. אנשים בעלי תודעה לאומית מעדיפים לעיתים קרובות להישלט בידי הדומים להם, גם במחיר של דיכוי מוגבר או מצב כלכלי רע יותר. שנית, כאשר מדכאים שלטונות הכיבוש התנגדות או מנסים לסכל פיגועי טרור, אין מנוס מפגיעה באוכלוסיה הסובבת, הן באופן ישיר והן על ידי הכבדת אמצעי הביטחון (כתרים, סגרים ומחסומים). קבוצות התנגדות קטנות ביחס מכאיבות לכובש, משפילות אותו וגורמות לו להגיב בחומרה, באופן שמקומם חוגים רחבים יותר באוכלוסיה שנמנעו מהתנגדות עד לאותו הרגע (ויובל נוח הררי מרחיב בסוגיה במאמרו המצויין על הטרור). אבל לאחרונה, כפי שנראה, ישראל איבדה את האיזון הזה כליל. ממדיניות של "חסד תטה לנכנע, וחרב נקם למורד בך" היא עברה למדיניות אחרת, מסוכנת בהרבה.

אין מנוס מפגיעה באוכלוסיה הסובבת: מחסום קלנדיה בשטחים

אין מנוס מפגיעה באוכלוסיה הסובבת: מחסום קלנדיה בשטחים

בשנותיו הראשונות, ניסה הכיבוש הישראלי ביש"ע להיות "נאור" במובן הריאליסטי של המילה: איזון בין דיכוי של התנגדות מחד, ומתן תגמול למשתפי הפעולה (והעומדים מן הצד) מאידך. מדיניות הגשרים הפתוחים של שר הביטחון משה דיין אפשרה לקיים את מרקם החיים בגדה ע"י מסחר עם ירדן, אפילו במחיר הפרה סמלית של נהלי הכיבוש הישראליים. הכניסה המסיבית של פועלים פלסטינאיים לישראל בשנות השמונים, ומדיניות האישורים הסלקטיבית של השב"כ, היוו אף הם "גזר" לפלסטינאים שנמנעו מהתנגדות אלימה לכיבוש הישראלי.

הניסיון הרציני ביותר לתגמל משתפי פעולה (או "גורמים מתונים") היה פרשת "אגודות הכפרים", התארגנות פלסטינית בראשותו של השר הירדני לשעבר מוסטפא דודין. האגודות, כפי שמצטייר ממאמרו של הלל כהן, היו קואליציה של נכבדים פלסטינים ממתנגדי אש"ף, שכרתו ברית אינטרסים עם הממשל הצבאי הישראלי בשטחים. פרופ' מנחם מילסון, היועץ לענייני ערבים של הממשל הצבאי והפטרון העיקרי של האגודות, ניסח היטב את אסטרטגית האיזון שנזכרה לעיל: "ניהול מלחמת חורמה באש"ף, וחיזוק כוחות פלסטינים שמוכנים להכיר בישראל." גישה זו התבטאה במדיניות הממשל הצבאי באותה התקופה. לפי מקור שמצטט הלל כהן, המנהל האזרחי בראשות מילסון וסגנו, יגאל כרמון, נקט בשיטת המקל והגזר. "הממשל," כותב כהן, "הציע לכפרים שלל פיתויים ברמה האישית, כמו הענקת רשיונות ואיחוד משפחות, סיוע בשיווק תוצרת חקלאית, סיפוק זרעים במחירים סבירים, והן ברמה הקהילתית, למשל:  מתיחת קווי מים וחשמל וסלילת דרכים, אם יצטרפו לאגודות. כפרים שלא היה להם ייצוג באגודות לא זכו להטבות הללו."

מקל וגזר - פרופ' מנחם מילסון

מקל וגזר – פרופ' מנחם מילסון

במאמרו, מוכיח כהן כי פקידי הממשל הצבאי ששיתפו פעולה עם האגודות, מנחם מילסון ויגאל כרמון, היו כנים בנכונותם לתגמל את בעלי בריתם הפלסטינים. הבעיה, כפי שכותב כהן, היתה שמילסון וכרמון לא רק הגזימו בכוח שייחסו לאגודות בחברה הפלסטינית, אלא גם כשלו בקריאת המערכת הפוליטית הישראלית; והכישלון הזה לא היה מקרי. הוא נבע מהעובדה שמנהיגי האגודות לא היו בוגדים או משתפי פעולה נרצעים. הם דרשו תמורה לאומית, ולא אישית בלבד: מדינה פלסטינית לצד ישראל, ללא זכות שיבה, ללא הפרדה כפוייה, ועם הזמנה פתוחה למתנחלים להישאר בפלסטין העצמאית. אגודות הכפרים הציעו לישראל גם ברית צבאית ומודיעינית, ונראה שהיו מוכנים להסתפק במעמד של מדינת חסות. אולם ממשלת ישראל, בהנהגתו החדשה של הליכוד, היתה מוכנה להשתמש בבעלי ברית פלסטינים, אבל לא לתגמל אותם. הלובי של המתנחלים ראה באגודות הכפרים סכנה לחזון ארץ ישראל השלמה, דווקא בשל מתינותן. "אש"ף, זה לא מעניין אותי", אמר אליקים העצני, מראשי ציבור המתנחלים, "איתו לעולם לא נדבר. [מוסטפא] דודין – הוא הבעיה שלי." ואכן, סופן של אגודות הכפרים היה רע ומר. מנחם מילסון, פטרונן העיקרי, התפטר לאחר טבח סאברה ושתילה, בטענה שלאור האירועים לא יוכל לייצג יותר את ישראל בפני הפלסטינים. יורשיו בממשל הצבאי, שלמה איליה ובנימין "פואד" בן אליעזר, החליטו לנטוש את האגודות ולאסור על פעילותן המדינית.

דודין - הוא הבעיה שלו. אליקים העצני.

דודין – הוא הבעיה שלו. אליקים העצני.

באופן אירוני, דווקא אש"ף, שניהל מלחמת חורמה באגודות הכפרים, מוצא את עצמו היום במצב דומה. הנשיא אבו מאזן, שמקיים למרות הכל את התיאום הבטחוני עם ישראל, נמצא כעת בנעליו של מוסטפא דודין. מצד אחד הוא מותקף על ידי חלקים נרחבים בחברה הפלסטינית על "שיתוף הפעולה" שלו והתנגדותו למאבק המזויין, ומצד שני, לפחות לשיטתו, הוא לא מקבל מישראל דבר. גם כאן, הלובי של המתנחלים ותומכיו במערכת הפוליטית הישראלית ממלאים תפקיד מרכזי בטרגדיה. הרחבת הבנייה בשטחים היא אינטרס של קבוצות לחץ משמעותיות מאד בציבוריות הישראלית, ובמצב כזה, אין לאינטרס של "פלסטינים מתונים" שום סיכוי.

המצב, למרבה הצער, הולך ומחמיר, ונראה שישראל נטשה כבר מזמן את היומרה לאזן, כדברי וירגיליוס, בין "חסד תטה לנכנע" ו"חרב נקם למורד בך". ה"נכנע" לא זוכה לחסד, אלא לסדרה ארוכה של השפלות. וירגיליוס והאסטרטגיה הרומאית שלו כבר לא באופנה. תחת זאת, מדיניותה של ישראל בפועל מזכירה מקור עתיק אחר, יהודי דווקא: הסיפור על המלך רחבעם, ותגובתו לדרישה מצד העם להקל את המיסים שהשית עליהם אביו:

וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, כַּעֲצַת הַיְלָדִים לֵאמֹר, אָבִי הִכְבִּיד אֶת-עֻלְּכֶם, וַאֲנִי אֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם; אָבִי, יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי, אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים.

(מלכים א', י"ב 14)

רחבעם מלך יהודה - ציור קיר מבאזל.

רחבעם מלך יהודה – ציור קיר מבאזל.

שימו לב, למשל, לאלימות הבוערת בימים אלו בירושלים. למה יכול לצפות פלסטיני ממזרח ירושלים, אם יכנע לשלטון הישראלי וישתף פעולה עם מג"ב, המשטרה והשב"כ? אך ורק להמשך ההזנחה וההשפלה, ואף גרוע מכך – להידרדרות הולכת וגוברת במצבו. "הפלסטיני הטוב" במזרח העיר נדרש להסכין לא רק לשלטון ישראלי, אלא גם לחדירה של מתנחלים באישון לילה לשכונותיו, מצויידים בחוזי מכירה מפוקפקים ומאבטחים חמושים. הוא רואה בעיניים כלות כיצד קבוצות קיצונים יהודים, שחלקם לא מסתירים את חלומם להקים את בית המקדש על חורבותיו של מסגד אל-אקצה, מכרסמים שוב שוב בסטטוס קוו בהר הבית, בתמיכתם הגלויה של שרים ופוליטיקאים ממפלגת השלטון הישראלית. והוא לא רואה לעצמו עתיד אחר. ראש העיר ניר ברקת נוקט באמצעי דיכוי והצקה, אבל לא מציע לפלסטינים במזרח העיר שום אלטרנטיבה.

הכיבוש הישראלי בשטחים רע בכל צורה שהיא, והנזק שהוא גורם לשני הצדדים הוא עצום. אבל גם מי שמנהל כיבוש, צריך לדעת לנהל אותו, והאיזון בין כוח לחסד הוא המפתח לניהול כזה. ההקצנה המתמדת בישראל, והשפעתם של המתנחלים, הופכים את האיזון הזה לבלתי אפשרי, אפילו אם הממשלה היתה רוצה לשמור עליו. משטר הכיבוש הישראלי נטש את דרכו של וירגיליוס ואימץ, בפועל אם לא בכוח, את דרכו של רחבעם. את המחיר הנורא ישלמו הפלסטינים, בראש ובראשונה המתונים שבהם, ובסופו של דבר גם אנחנו.

 

 

 

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-נובמבר 8, 2014, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 37 תגובות.

  1. אהבתי את הניתוח ואת המיסגור שלו באמצעות שני מודלים היסטוריים.

  2. ממליץ לקרוא ספר שכתבתי בנושא האגודות. 'לעשות שלום עם הפלסטינים', הוצאת כרמל 2012. הצגת כשלון האגודות באופן בו הוא מובא כאן הוא שטחי בלשון המעטה ומספיק להתעכב על הרמיזה המכוערת על משת"פיות או כתיבת 'גורמים מתונים' במרכאות. למיטב הבנתי מסתתרת מאחורי הטענה הזו הנחה גזענית לפיה ערבים מבינים רק כוח וכי פלסטיני אותנטי הוא זה שמתפוצץ בקו 5 ולא זה שמחפש פשרה. במלכודת המוסרית הזו נפל גם הלל כהן, ואת סתירותיו אפשר לראות כמעט בכל שורה שכתב במחקריו המעולים (מבחינה אמפירית. מבחינת הפרשנות כאמור הם ספוגים בסתירה זועקת לשמים). בקיצור אומר שלמילסון וכרמון לא היתה שום בעיה עם קריאת המציאות הפוליטית בישראל (או בצד הפלסטיני). הם אמנם לא בדרגתם של אורבך או כהן (אף אחד לא מושלם) אבל הם הבינו דבר וחצי דבר בנבכי הפוליטיקה על שני או שלושת צדדיה (אם להוסיף את המערכת הבינלאומית). עם זאת, הטענה שהבעיה שלהם היתה פוליטית נכונה. אבל לא בהבנת המציאות, אלא במישור הכוח. מילסון וכרמון סבלו מחולשה פוליטית, ולחולשה הזו אחראים מצד אחד מתנגדי הפשרה בצד הישראלי והפלסטיני (הימין, גוש אמונים ואשף, וחזית הסרוב כמובן) והפלא ופלא – הידוע בכינויו המוזר 'מחנה השלום', שפעל על סמך ההנחה שפלסטיני משת"פ איננו 'אותנטי' וכי 'אותנטיות' פלסטינית משמעותה תמיכה באש"ף. הנה לנו קואליציית סרבנות-רדיקלית מופלאה: הימין, גוש אמונים, אש"ף, פוליטיקאים ב'שמאל' שמדדו את המציאות בטהרנות מוסרנית וכתבי השטחים של 'דבר' ו'הארץ' (כמה מפתיע…) שעל פיהם נשק דבר. האם משהו השתנה מאז?? נראה לי שכלום (כן, נכון, 'דבר' נסגר).

    • אודי,

      קודם כל, תודה שהגבת על המאמר, ואני אשמח כמובן לקרוא את הספר שלך.

      לעניין עצמו, אני מבין שאתה כועס, אבל נראה לי שאתה ממהר לתייג אותי לפי סטריאוטיפ מסויים בלי לקרוא בזהירות את מה שאני כותב. איפה כתבתי שערבים מבינים רק כוח, ושערבי אותנטי הוא רק זה שמתפוצץ בקו חמש? אין לי גם שום הנחה מובלעת כזאת. שים לב לפסקה הבאה בפוסט:

      " והכישלון הזה לא היה מקרי. הוא נבע מהעובדה שמנהיגי האגודות לא היו בוגדים או משתפי פעולה נרצעים. הם דרשו תמורה לאומית, ולא אישית בלבד: מדינה פלסטינית לצד ישראל, ללא זכות שיבה, ללא הפרדה כפוייה, ועם הזמנה פתוחה למתנחלים להישאר בפלסטין העצמאית. אגודות הכפרים הציעו לישראל גם ברית צבאית ומודיעינית, ונראה שהיו מוכנים להסתפק במעמד של מדינת חסות. אולם ממשלת ישראל, בהנהגתו החדשה של הליכוד, היתה מוכנה להשתמש בבעלי ברית פלסטינים, אבל לא לתגמל אותם. הלובי של המתנחלים ראה באגודות הכפרים סכנה לחזון ארץ ישראל השלמה, דווקא בשל מתינותן."

      נראה לי שזה די דומה למה שאתה אומר.

      בנוגע לכישלון של מילסון וכרמון לקרוא נכון את המפה הפוליטית הישראלית, גם כאן אתה חוזר על המסקנה שלי במילים אחרות. הבנת יחסי הכוח היא מרכיב משמעותי מאד בקריאת המפה הפוליטית, ומי שלא מסוגל לספק לבעלי הברית שלו את התמורה (כי יש לו פחות גב פוליטי מאשר חשב) מן הסתם לא קרא נכון את המפה. אני לא אומר את זה כגינוי למילסון: בניגוד להרבה אחרים בשמאל, אני מאד מעריך את מה שהוא עשה ואת הכוונות שלו, וגם את הפעילים של האגודות. אני חושב שישראל פספסה הזדמנות פז עם האגודות, כפי שהיא מפספסת עכשיו את אותה ההזדמנות בדיוק עם אבו מאזן. לצערי, גם מבחינה זו, ההיסטוריה חוזרת על עצמה.

      גם בנוגע לאחריות של השמאל, בעיקר צהובונים נוסח "העולם הזה" של אורי אבנרי, אני מסכים איתך לחלוטין.

  3. הבט יקירי. הדברים שאתה רושם כאן נגזרים מהצבעתך בבחירות.
    אנחנו ממש לא אימפריה כך שניסיון לגזור מדברי וירגיליוס נראה לי לוקה בחסר.
    ובכלל, הגם שהגענו לכאן מרומא ופולניה, אנחנו חזרנו לארץ ישראל. מעולם לחבל ארץ זה לא היה שם אחר, לא גר בו עם אחר, לא הייתה לו בירה ואפילו מטבע ייחודי לא היה לגרים פה, כשלא היינו.
    ברכות
    ד"ר אריה אבני

  4. תודה על הפוסט דני . אני ככלל , מעדיף להפריד בין ניתוח היסטורי לבין סינכרוני .הדבר הבאמת חשוב בניתוח הסינכרוני , הינו הפרופיל הפסיכולוגי של הערבי , על רקע " אביב העמים הערבי " וכל השלכותיו ונגזרותיו ( משמע : ארגונים ג'יהדסיטים ) , ותקצר כאן היריעה , ברורים לך אני מניח באופן כללי ההבדלים בין ערבי קרטריסטי דאז , לבין זה של היום .

    ואפילו כך , גם אם ננתח היסטורית :

    אתה מציג מלאכת אומן מורכבת של איזונים בין מקל לגזר . אבל , בסוף זה הרי לא יכול להחזיק מים ! זה לא בר קיימא ( גם בשמאל , וגם בימין יטענו ) . שהרי בוא ננסה להבין :

    בעיקרון נמשך כיבוש במשך עשרות שנים , והתפרצות די אקראית , פוצצה תהליכי עומק מורכבים של עשרות שנים ( אינתיפאדה ראשונה ) והר געש שלם התפרץ , והוביל לאוסלו . אז , האם אפשר להאמין שמדיניות של גזר / מקל , הייתה מעלה או מורידה הרבה ? ודאי שלאיו !! ואכן , עמדת על כך ש :

    הם דרשו זכויות לאומיות , ולא רק אישיות , וככלל : יש זיקה הדוקה בין שניהם : אדם לא יכול לצאת לחו"ל כדרך משל : אלא בהרשאה ביטחונית , דרך מעברים מפוקחים , בדיקות ותחקירים , דרך מינופים של השב"כ וכו…… אז זה משנה לאומי או אישי ? מעט משנה בסוף !! הרי הזהות או הזכות הלאומית , תקבע את מצבו האישי !!

    אבל תקצר היריעה מהסיבוכים . תודה

  5. אני לא משוכנע שאמירתו של וירגיליוס רלוונטית לחלוטין במקרה הזה, משום שהוא דיבר על הטיית חסד לצורך שימור הכיבוש, או בלשון מודרנית: תחזוק קויזלינגים. במקרה הפלסטיני, גם אגודות הכפרים בשנות ה-70 וגם אבו מאזן היום דורשים כתנאי לשיתוף הפעולה שהם מציעים את סיום הכיבוש. אני מסכים כמובן שזהו אינטרס ישראלי, אבל כפי שהראית, לא כך רואים זאת בירושלים.

    האכיפה המוגברת במזרח ירושלים היא באמת דוגמה טובה. איש לא מדבר על השלטת חוק וסדר לצורך שיפור תנאי מחייתם של התושבים בעיר שחוברה לה יחדיו, אלא במפורש על אכיפה סלקטיבית שתכליתה התעמרות באוכלוסייה.

    • בכל מקרה שהוא, צריך לתת לאליטות שנוטות לשתף פעולה עם הכיבוש תחושה שהן מתוגמלות. במקרה של אגודות הכפרים, תגמול כזה היה יכול להתיישב עם האינטרס הישראלי. מי לא היה חותם היום על מדינת חסות פלסטינית שלא דורשת זכות שיבה ומוכנה לברית צבאית מלאה עם ישראל? גם הרומאים, דרך אגב, תגמלו לעיתים קרובות מאד אליטות מקומיות באמצעות הקמת מדינות חסות.

      • הימין המתנחלי אומר היום במפורש שהוא לא יסכים בשום אופן למדינה פלסטינית בשום צורה, אלא מקסימום אוטונומיה מוגבלת מאוד. המשאל והמרכז אכן היו קופצים על הצעה שכזו. אבל שוב, בשנות ה-70 הייתה הסכמה רחבה למדי שניתן להמשיך את הכיבוש עד אין קץ בלי לשלם מחיר ממשי. מאחר והאינטרס המוצהר של ישראל ביו"ש כולל את המשך מפעל ההתנחלויות, קשה לראות איך אפילו מדינת חסות פלסטינית תסכים לסבול אותו לאורך זמן.

      • בדיוק! והתהליך הזה יצר את משוואת השוטים והעקרבים של ימינו.

    • "יש לא מדבר על השלטת חוק וסדר לצורך שיפור תנאי מחייתם של התושבים"

      כשהרתעה הופכת לא רק ליעד מדיני לגיטימי אלא בעצם ליעד הבלעדי, לא הייתי מצפה למשהו אחר.
      יש לי רגשות מעורבים לגבי התקינות הפוליטית, אבל אילו הייתה בידי היכולת להוציא מכלל שימוש ביטוי כלשהו, הייתי הולך על "הרתעה". "ערסים", "ווזווזים", ואפילו "ערבושים" הן בעיות קטנות לעומת זה.

      • כן, לשיח הציבורי יש כשרון אורווליאני לעקר מונחים ממשמעותם ולהפוך אותם לססמאות פוליטיות חלולות. זה קורה עכשיו גם למילה "ריבונות" ("להפגין את ריבונותנו על הר הבית!").

  6. כרגע ברור שאין לצד השני עניין להגיע להסכם קבע אלא לשיטת הסלאמי, חסר טעם להציע גזרה כי כל גזר שתציע יביא אחריו בשלבים דרישות בלתי סופיות, לכן ישראל מנסה להשיג ככל הניתן כדי שבבוא היום אם יבוא נוכל לשבת להתפשר מעמדה טובה יותר.

    • אבל זה פאקינג מטומטם. כרגע יש לישראל המירב, או כמעט המירב, שהיא יכולה לקבל. מה ממשלת ישראל רוצה עוד? האם זה שווה את הנזק שבעוד עימות אלים עם הפלסטינים, שלא לדבר על תסריטים גרועים יותר לטווח הארוך?

  7. דני , מאמר מעניין כרגיל ותודה.

    בקשר לרומאים ולטענתך ש
    "צריך לנקוט במדיניות כפולה: לרסן בכוח את המתנגדים, ולתגמל בנדיבות את הנכנעים ומשתפי הפעולה"

    מאחר ואני לא היסטוריון וכותב מידע כללי אשמח לתיקונים.
    לגבי שיתוף הפעולה של הרומאים עם האוכלוסיה המקומית.
    אני חושב שהיו להם דרישות מוגבלות מהאוכלוסיה הנכבשת.

    1.) לקבל את הקיסר כסמכות עליונה תוך כדי שימור מסורת מקומית.(תוך כדי שהם עצמם מוסיפים
    אלוהיות מקומיות לפאנתיאון שלהם )
    2.) תשלום מיסים.

    כמובן שעם היהדות ואח"כ עם הנצרות היו להם בעיות לא מעטות עם סעיף 1.
    התגמול לא עבד מאחר ומי שבאמת האמין ביהדות ובנצרות לא יכל באמת לקבל את סעיף 1
    למרות התגמול הכלכלי. לראיה בזמן הפאקס רומנה שהיה כ 200 שנה מאז אוגוסטוס היו שלוש (או יותר) מרידות גדולות בישוב היהודי בארץ ישראל שהביאו לגלות ארוכה.

    כמו שנאמר אנחנו לא אימפריה וחזרו לכאן אבל לטעמי הסיפור הבסיסי נשאר וכרגע לפי האמונה המקובלת בעולם המוסלמי הם לא [באמת] יכולים לקבל תרבות אחרת באיזור על אף התגמול הכלכלי.

    • גיא, זו הכללה קצת גורפת. ערביי ישראל קיבלו את השלטון הישראלי פחות או יותר מאז 1948. לא באושר, אבל קיבלו. ורובם אזרחים שומרי חוק.

      בנוגע לאימפריה הרומית, כמו כל האימפריות העתיקות, היא בד"כ לא התערבה בחיי התושבים יותר מדי, כל עוד שילמו מיסים וקיבלו את העיקרון הכללי של שלטון רומאי.

  8. ממעוף הציפור נראה שהמדיניות הישראלית כלפי שכנינו היא הפוכה בדיוק מה"הפרד ומשול" שאימפריות מרומא עד בריטניה כה היטיבו לנקוט בו.

    בהרבה מקומות תוצאת פעילותנו היא גיבוש כל האלמנטים, הנבדלים ואף עוינים זה לזה, כנגדנו.

    כך היה במיוחד בלבנון המשוסעת והמסוכסכת, שבה רבות כ"כ מהקבוצות והעדות שקיבלו אותנו בברכה בהתחלה, פנו נגדנו די מהר. הבעיה שעל פני השטח היתה מחויבות היתר שלנו לברית עם הנוצרים; הבעיה העמוקה יותר היא כנראה שמדיניות הפרד ומשול נבונה היא מסובכת, ולא כל מדינה מסוגלת אליה. אפילו האמריקנים, לעומת הבריטים, אינם מצטיינים בזה במיוחד.

    הערה, לגוף המאמר, כדי לראת למה יכול לצפות "פלסטיני טוב" שמקבל את הריבונות הישראלית, צא לאבו-גוש למשל. הוא דווקא יכול לצפות להרבה מאד. אולי עיסאווייה לא תהפוך בן-לילה לרחביה, אבל מצבה ישתפר בהרבה ללא כל ספק אם יתאפשר לשלטון הישראלי לפעול במקום. הבעיות של מזרח העיר הן במידה רבה תוצאה של התנהגות התושבים. כך למשל מושחת כל גן ציבורי שמותקן לתועלת התושבים בשכונות מסוימות, ואף תחנת הרכבת הקלה של שועפט ששירתה ציבור ערבי גדול הושחתה עד שיצאה משימוש כליל. אפשר אולי לומר שיש פה ביצה ותרנגולת (נסיון להשקיע בשכונות נכשל בגלל זעם התושבים על כך שלא משקיעים די בשכונות).

    • דודי, הודעה מעניינת מאד. אכן, הפרד ומשול היא מדיניות קשה ומסובכת ביותר, ולעיתים קרובות נוטה להתפוצץ בפנים של מפעיליה. כפי שאמרת, הסיפור הישראלי בלבנון ובפלסטין הוא דוגמא מצויינת.

      אני לא בטוח שהדוגמא של אבו גוש היא דוגמא טובה. למעשה, מדובר במקרה חריג ביותר: כפר שיש לו קשרים אמיצים עם הימין (במיוחד ב-1948, דבר שמנע למעשה ברגע האחרון את גירושו), מתנחלים לא מתעניינים בו בגלל היעדר הלה דתית, וגם נמצא בגבולות הקו הירוק. מסכים איתך שהחשד העמוק של התושבים מקשה על פעולות לשיפור התשתיות במזרח העיר, אבל אפילו במצב קשה, אפשר לצפות מהרשויות שלפחות לא יסלימו את המצב ויבעירו אש. מעבר המתנחלים לשכונות ערביות במזרח ירושלים, והטירוף החדש בהר הבית, עושים בדיוק את זה.

  9. תודה על המאמר

    זו אגב הסיבה שהפיגוע הראשון שביצעו קיצוני הר-הבית ('מחתרת הר הבית', שהורכבה מבכירי המתנחלים, שהיו אגב בני-בית בלשכתו של רוה"מ בגין, לפי הפרק הראשון ב'שומרי הסף') נעשה נגד 3 ראשי הערים הפלשתיניים בגדה בשנת 83' – מילחם, א-שאווה ועוד אחד.

    מטרתם היתה (כמו של חאג' חוסייני בשעתו) לחסל את המתונים, לטובת הקיצונים. החמאס תמיד היה טוב להם יותר מכל מתונים.

    האינטרס של המתנחלים תמיד היה מנוגד לאינטרס של מדינת ישראל – זו הבעיה השורשית. כל עוד זה לא ברור לפוליטיקאים (או שלא משנה להם) וכן לציבור הבוחרים, נמשיך לראות הקצנה, אינתיפאדות ועוד.

    ערפאת אמר במפורש בשנות התשעים, לפי האינת' השניה, שהרחבת ההתנחלויות היא הבעיה העיקרית. זה היה הטריגר לפריצת האינתיפאדה (מצער אגב שבספרם של יששכרוף והראל, 'המלחמה השביעית', הם לא התייחסו לכתבתו המרתקת של יורם בינור ששודרה בערוץ 2 בקיץ 99', וחזתה יפה את ההתפרצות).

    לפי נתונים, נבנו יותר בהתנחלויות בתקופת ברק (99'-01') מאשר בתקופת ביבי (96'-99'), כך שלא משנה איזה ממשלה בשילטון – האינטרס שלה מנוגד לטובת המדינה.

    • המטרה שלהם היתה לנקום רצח שלושה תלמידי ישיבה, לא צריך לתת פרשנות שלא במקום. אם האינטרס של המתנחלים מנוגד לאינטרס של המדינה זו שאלה של עמדה פוליטית.
      אז ערפאת אמר, כזה ראה וקדש.

      • זה בא אחרי. אחרי רצח אברך אחד (אאל"ט – חוסלו בנפרד ולא 3 יחד) הם החליטו למלכד אוטובוס ערבי ולפוצץ אותו על יושביו (השב"כ ידע ולכד אותם מיד אחרי).

        זה לא היה משהו מידתי, אלא במטרה להבעיר את השטח.

        הם מנוגדים נקודה. לא קשור לדעה פוליטית.

        כך למשל ההשקעה הכספית בהם אינה מידתית – אין בארץ כמות כזו של כסף שהושקעה במס' כה מוגבל של אנשים (והיו פחות ממחצית מ-300 האלף של היום לפני 20 שנה, כשההשקעות היו בשיאן).

        אם ערפאת היה רוצה, היה יכול. השאלה אם רצה. לא בטוח שהיה נסיון לברר.

      • המחתרת היהודית בהחלט פעלה כדי להביא למלחמת גוג ומגוג וגאולה. הם אמרו את זה במפורש. לא מדובר בנקמה גרידא.

  10. אני חושב שאתה טועה לגביי ברקת. במהלך כהונתו הוא עשה מאמצים כנים כדי להשקיע במזרח העיר. החל מדברים פשוטים כמו מתן שמות לרחובות ומספור בתים ועד השקעה בתשתיות.

    רק לפני כמה חודשים אושרה בדחיפתו השקעה בת מאות מיליונים בתשתיות במזרח העיר ורק לפני מספר שבועות אושרה ביוזמתו תכנית מתאר לשכונת ערב א סוואחרה.

  11. מה מתוך זה תושבי מזרח ירושלים רצו, מה לא, ומה פשוט לא מעניין אותם?
    האמת היא שאין לנו מושג. הם אינם שולחים נציגים למועצת העיר, מסיבות שאין להן דבר עם ניהול מוניציפלי. אבל עדיין, ניתן לתת לתושבי השכונות הערביות להקים גופי ייצוג בלתי-רשמיים ולהתייעץ עם נציגיהם. צעד כזה היה נותן קול לתושבים עצמם, עד שהפוליטיקאים ברמה הלאומית (בשני הצדדים) יגמרו לריב ויגיעו להסכם, אם זה יקרה אי-פעם.

    • מסכים לחלוטין. הבעיה ששלטונות העיר (והמדינה) לא רואים בערביי מזרח ירושלים שותפים שווי זכויות ופרטנרים לדיון, אלא אובייקט שצריך לפעול עליו ולא איתו. את התוצאות אנחנו רואים.

  12. מאמר מצוין כרגיל, אם כי אני חושש שהמציאות מדכדכת עוד יותר ממנו – ניצני האינתיפאדה שאנחנו רואים כרגע בישראל אמנם התחילו ממזרח ירושלים, אבל כרגע הם מתמקדים בישובים הערביים שבתוך קווי 67, כלומר אפילו לא בשטח שמוגדר כבוש על ידי רוב העולם.
    והאינתיפאדה הזאת מגיעה בעקבות שנים של הזנחה ואפליה לרעה של אותם יישובים במגוון תחומים, מתשתיות ועד אכיפת חוק. זו כבר לא התנהלות אימפריאלית כושלת; זו התנהלות כושלת של מדינה כלפי מי שאמורים להיות אזרחיה.

  13. הקצנה אסלאמית ולאומנית
    "זריקות אבנים על רכבים ואוטובוסים זה דבר שקורה ביפו מדי שבוע", מספרת ספי. "התקשורת בוחרת לא לדווח על זה, אבל זו המציאות. העיר עברה בשנים האחרונות תהליכים של הקצנה דרמטית". עכשיו, כשהתקשורת המתלהמת מצאה הגדרה לתופעה – אינתיפאדה 3 – מדווחים על כל אבן.

    ספי ותושבים נוספים שזוכרים את המתרחש בעיר לאורך עשרות שנים, מתארים שינוי דרמטי ביחסי יהודים וערבים בעיר ב-15 השנים האחרונות: "הצעירים של היום זה משהו אחר לגמרי. יש היום הרבה מאוד נערים וצעירים בגילאי עשרים פלוס שאפילו לא יודעים עברית. פעם לא היו דברים כאלו, הקשר היה אחר לגמרי. לצד זה יש את ההקצנה האסלאמית והתוצאה היא מה שאנחנו מרגישים מדי יום ברחובות".

    "בחורות שאני זוכרת אותן כל החיים לבושות בדיוק כמונו, לפעמים עם טייטס ועקבים, כולן עטופות היום לגמרי מכף רגל ועד ראש", מספרת אינה. "זה לא שהן הפכו פתאום כולן למאמינות אדוקות, הן פשוט מבינות שהתרבות השתנתה ומעכשיו זה קוד הלבוש. אמא שלי אפילו ראתה דגל של דאע"ש ברחוב רבי נחמן מברסלב".

    האסלאמיזציה עליה מספרים התושבים קשורה קשר הדוק להתחזקות התנועה האסלאמית בקרב ערביי ישראל. התנועה, שמחזיקה בתקציבי עתק שמגיעים מסעודיה ומקטאר, הפכה בשנים האחרונות לגוף הדומיננטי ביותר בקרב ערביי ישראל. לדברי ד"ר משה אלעד, התנועה משקיעה תקציבי עתק בחינוך הדור הצעיר במטרה לייצר ניכור בין הילדים והנוער לבין המדינה.
    . "בדור של הצעירים כבר אין דו-קיום. זה לא כמו בעבר. אצל החבר'ה שבגילאי 30 ומעלה עדיין יש קשר בין היהודים והערבים, אבל בקרב הצעירים יותר זה כבר לא קיים. בחגים שלהם כל המתפללים על המדרכות, מגיעים עם קטנועים חוסמים את כל המדרכה. ביום כיפור יפו היא כמו יום העצמאות. בעבר זה לא היה ככה. עד לפני 15-10 שנים היה כבוד הדדי. לצערי זה רק הולך ומחמיר".

    • גם בארץ. ר' החינוך הדתי-לאומי בכתבה האחרונה של 'המקור' –
      http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleId=1090741&sid=126

      החינוך הזה מקבל יותר תקציבים; ההקצנה שלו לעבר החרדים עולה (הפרדת בנים/בנות מכיתה א'); ההישגים שלו נמוכים (28 הביה"סים הנחשלים ביותר – דתיים).

      התלמידים שהחינוך הזה יפיק בלי ספק ימנו על הצד הימני של המפה, ישלמו לקבליסטים ו-באבות ויצביעו בעד מפלגות פוליטיות מהימין, שלא איכפת להן המצב הכלכלי – כל עוד המוסדות שלהן מקבלים, מה שינציח עוד יותר את הפער במדינה ויבטיח את עוניים (= שיטת ש"ס).

      • יוסי,
        לא צריך להיות פרופסור לסטטיסטיקה כדי להבין הוא עשה שם סלט מזעזע.
        להשוות בית ספר בשדרות שמקבל תקציב על פריפריה ואזור לחימה, ואוכלוסיה חלשה, לעומת בית ספר ברמת גן עם אוכלוסיה מבוססת.
        חוץ מזה, אם יש בית ספר שמשקיע יותר תקציב בשעות ובית ספר אחר בציוד, האם נכון להשוות כמות שעות?
        ככה בקטנה, השווה תקציב של בית ספר ניסוי ברעננה (בדקת איפה נמצאים בית הספר ה"ניסוים" שזה בדרך כלל מכבסת מילים לעודף תקציב?) לבית ספר רגיל ממ"ד בגדרה?

        כדי לעשות את החישוב נכון צריך לפלטר גורמים אחרים מעבר לדתי/חילוני. כמות עולים חדשים במערכת שמובילה ליתר תיקצוב, כמו בתי ספר באזורי פריפריה ומרוחקים. כי כן, תלמיד שגר בצפון רמת הגולן לא יסע ליסודי בטבריה, למידנה יש אינטרס לבזר אוכלוסיה ויש לזה מחיר. העובדה שדתים נוטים לגור באזורים מרוחקים, לא אומרת שבגלל שהם דתים הם צריכים לקבל פחות.

        אין לי מושג מה המצב האמיתי בחלוקת התקציבים, אבל ברור לי שאי אפשר להתייחס לכתבה הזו ברצינות כלשהי.

      • לי הוא נשמע אמין. על הביה"ס בשדרות לא יכולנו לשמוע כי לא ניתן אישור להיכנס ולראיין.

        המימצא המשמעותי ביותר שם הוא ש-28 המקומות האחרונים בטבלת בתי הספר, לפי רמתם, היו *כולם* דתיים.
        מה שמראה שאחוז יוצא דופן מבתי הספר הממלכתיים-דתיים לא מצליח להתרומם. מעניין.

    • קודם כל, הייתי מתייחס בספקנות הראויה לתחקירים של ארז תדמור – פעיל קיצוני שבקיצוניים עם אג'נדה ברורה וחזקה מאד, והיסטוריה של חוסר אמינות. זה שיש בעיות בין יהודים וערבים כולנו יודעים, וכולנו יודעים גם שהבעיות האלה מחמירות. אבל מי שלא מבין שגם הערבים חיים בחרדות וחוסר ביטחון, רואה רק צד אחד, ספציפי מאד של התמונה. כדי למנוע את המשך ההידרדרות, צריך לטפל בדאגות של שני הצדדים. בתקווה אפרסם על זה בקרוב מאמר.

  14. תגיד דני, למה אתה חושב שחוזי המכירה של הבתים מפוקפקים?

    כמו כן, האם חוץ מרכישת הבתים (שאינני יודע איך אתה בתור איש שמאל שולל את זכות הקנין מאזרחים במדינה שבהם הם חיים רק בגלל הלאום שלהם), האם יש דוגמאות יותר מעשיות בהם נפגעים ערביי מזרח ירושלים?

    • הי יוסי,

      אני חושב שחוזי המכירה מפוקפקים כי ראיתי וקראתי די והותר תחקירים על הנושא. פנחס וולרשטיין, מהאבות המייסדים של חברת אל-ווטן, הודה בעצמו מול המצלמה שהמוכרים לא ידעו למי הם מוכרים, והסוכנים לא ידעו עבור מי הם קונים, והרכישה התבצעה דרך שרשור של חברות קש. תוסיף לזה חשד כבד לזיופים (מטעם המז"פ, לא ארגוני שמאל) וכניסה עם בריונים באמצע הלילה, ותקבל תמהיל שהמילה "מפוקפק" עדינה עבורו.

      בנוגע לזכות הקניין, זו היתממות. אנחנו מונעים מפלסטינים גישה לקניין שלהם מלפני 1948 בשם שמירה על הרוב היהודי. אין לי בעיה עם זה, אבל הצד השני של המטבע הוא מניעת השתלטות של גורמים אידיאולוגיים מתנחליים על שכונות פלסטיניות. אי אפשר לדבר על זכות הקניין של צד אחד בלבד.

      בנוגע ל"דוגמאות מעשיות" אחרות – מבט חטוף בהזנחה הפושעת של מזרח ירושלים ייתן לך שפע מהן. קטיעה של מרקם החיים של ערביי ירושלים באמצעות הגדר, דרך אגב, היא אחת החמורות שבהן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: