על סמוראים ובועות סבון

מה הקשר בין ההונאה הכלכלית של ברני מיידוף למשטר הסמוראים של בית טוקוגאווה, ששלט ביפן במשך יותר מ-250 שנים? כיצד מערכת מתוחכמת, שבהתקנתה ניכרו גאוניות ויצירתיות שאין כמותן, קרסה בעשן תוך עשור? ינשוף היסטורי על איזונים, בלמים, סמוראים ובועות סבון. וגם עלינו.

הורד (1)

כיף בתוך הבועה. נעים, חמים וטוב. עד שהיא מתפוצצת. ב-11 בדצמבר 2008 נעצר ברני מיידוף, אחד מאנשי הכספים המצליחים ביותר בארצות הברית, שמומחים רבים הגדירו כפלא של עולם ההשקעות. מיידוף, כמסתבר, רימה לקוחות והחריב עליהם את עולמם באמצעות בועה פיננסית מתוחכמת. הפרטים של הנוכלות סבוכים מאד, אבל לעניינו חשוב דבר אחד בלבד: כל הונו של מיידוף הסתמך על מינוף וכספי משקיעים, ולא היה לו כל כסף משמעותי משלו. כל עוד משכו רק אחדים מהמשקיעים את כספם, הבועה החזיקה מעמד, כי ברשותו של מיידוף היו הרי כספים של משקיעים אחרים. אולם כאשר רבים מדי משכו את כספם בעת ובעונה אחת, התגלתה המרמה וכל הבועה קרסה, ואיתה התמימים שהתפתו להשקיע בה. הפרשה לימדה, את כל מי ששכח, עד כמה חשוב הון עצמי ליציבות כלכלית בעולם העסקי, וכמה מסוכן להסתמך אך ורק על תכסיסי מינוף ובועות סבון פורחות.

בועות סבון פורחות - ברני מיידוף

בועות סבון פורחות – ברני מיידוף

 

כדי לראות עד כמה האמת הזאת נכונה לא רק בעולם העסקי, אלא גם בפוליטיקה – כדאי להרחיק לרגע מאתיים שנים אחורה ליפן הסמוראית. המשטר הצבאי של בית טוקוגאווה, שמשל בארץ השמש העולה מ-1600 עד 1868, היה ללא ספק אחד המשטרים היציבים, החזקים ובמידה מסויימת הזוהרים ביותר במזרח אסיה. מייסד המשטר, השוגון טוקוגאווה איאסו, בנה מערכת פוליטית מרשימה שהחזיקה מעמד במשך יותר ממאתיים שנים, זמן רב מאד במונחים היסטוריים. מאחוריו היו כמאה וחמישים שנים של מלחמת אזרחים הרסנית, שהטביעה את יפן במאבק פרוע של עשרות ומאות אדונים פיאודליים, מנזרים חמושים ואגודות תוקפניות של איכרים. תקופת ה"ארץ במלחמה" (יפנית: סנגוקו) היתה עידן שבו הנאמנות היתה נחלתם של החלשים, הנאיביים או הטפשים. אדונים פיאודליים הפרו בריתות חדשות לבקרים ובגדו זה בזה. במאות החמש עשרה והשש עשרה בנים רצחו אבות, אחים התנקשו באחים ווסאלים קטלו אדונים, באופן שהקשה מאד לייצב מערכת פוליטית כלשהי. גאונותם של השוגון טוקוגאווה איאיסו ויורשיו היתה ביצירת מערכת שהצליחה להכיר בנטיות הבוגדניות הללו ולרסן אותן תוך ניצולן ותמרונן האחת כנגד השנייה.

המשטר של יפן בעת החדשה המוקדמת, שנקרא לימים "בקופו" (יפנית: ממשלת האוהל), היה מבוסס על מספר הנחות יסוד. החשובה שבהן היתה עליונותו הבלתי מעורערת של בית טוקוגאווה על שאר האדונים הפיאודליים. לאחר נצחונו בקרב סקיגהארה (1600), לקח איאיסו לעצמו כרבע מאדמות המדינה, כולל שטחים עצומים במרכז ובמזרח יפן, את העיר אדו (טוקיו של היום) ונקודות מפתח אחרות, כמו הבירה הקיסרית קיוטו וערי הנמל נגסאקי ואוסקה. יתר המדינה התחלקה בין אדונים פיאודליים שנקראו "דאימיו" (מילולית: שם גדול), שכל אחד מהם משל על נחלה (האן).

משטר מחוכם של איזונים ובלמים – טוקוגאווה איאסו

 

לשוגונים, בדיוק כמו לברני מיידוף, לא היה די "הון עצמי". הם אמנם משלו על נחלות גדולות, אבל הצבא שלהם לא היה מסוגל להתמודד מול כל הדאימיו, או רובם, בעת ובעונה אחת. לפי ההסדרים המקובלים, הדאימיו לא היו חייבים לשוגון מיסים, אם כי נדרשו לבצע עבודות ציבוריות מעת לעת. הבקופו היה חייב לנהל את ענייניו הכספיים, כולל הצבא המרכזי, אך ורק מהכנסות נחלותיו שלו. השוגון, לפיכך, היה תלוי בתמיכה מתמדת של רוב הדאימיו. כדי לרסן אדונים סוררים הוא היה חייב ללוות כוחות מעמיתיהם, ולא היה בכוחו לדכא מרד כללי. בשנייה שכל האדונים "ידרשו את כספם"  (היינו – ימרדו) בעת ובעונה אחת, גורלו נגזר.

כדי למנוע איחוד מסוכן מסוג זה, ניהלו השוגונים לבית טוקוגאווה מתווה מתוחכם של הפרד ומשול. ראשית כל, השוגון שאב את סמכותו מהקיסר בקיוטו, אולם סגר אותו בארמונו תחת פיקוח הדוק. לדאימיו, פרט למספר יוצאי דופן בולטים, היה אסור להיכנס לקיוטו או ליצור מגע עם הקיסר ואצילי החצר שלו, כדי שלא יוכלו לקבל לגיטימציה פוליטית לאומית.  במיוחד, היה אסור להם ליצור קשרים אופקיים משום סוג. השוגון מנע מדאימיו לרקום בריתות פוליטיות זה עם זה (לרבות נישואים פוליטיים), והכריח אותם לנהל מגעים מדיניים אך ורק דרך הבקופו. הם נאלצו לבלות באדו כל שנה שנייה ולשמור בה את יורשיהם כבני ערובה. הסיבה היתה פשוטה: ברגע שהדאימיו ירקמו בריתות אופקיות, הם יוכלו לאחד כוחות. תמורת ההגבלות הללו (ורבות אחרות), העניק השוגון לדאימיו אוטונומיה נרחבת. לנתינים היה אסור להתלונן לבקופו על התעמרות מצד אדוניהם הפיאודליים. השוגון לא התערב בניהול הנחלות עצמן, אלא אם העניינים הגיעו למצב של קסטסטרופה חריגה (כגון מרד איכרים נרחב). השוגונים הראשונים הרשו לעצמם להדיח מדי פעם דאימיו סוררים, אולם יורשיהם נטו למעט בכך ככל האפשר.

הדאימיו נאלצו לבלות כל שנה שנייה בבירתו של השוגון, אדו. כאן בתמונה, ייצוג של אחת מהתלוכות הדאימיו שהפכו למראה תדיר במהלך תקופת טוקוגאווה.

 

המערכת המתוחכמת הזאת עבדה באופן משביע רצון במשך כמאתיים שנה. הדאימיו, שמאסו במלחמות, היו מוכנים לכוף ראש בפני הבקופו והגבלותיו, מתוך הכרה שזהו מחיר השלום. תחת שלטון בית טוקוגאווה, נהנתה יפן מצמיחה כלכלית מתמדת, פריחה תרבותית ושגשוג במהלך חלק גדול מהתקופה. אולם המשטר נטול ההון העצמי, שהתבסס על "הלוואת כוח" מדאימיו מסויימים כדי לרסן אחרים, היה מסוגל להתקיים אך ורק במערכת סגורה. בריתות אופקיות בין דאימיו, כפי שציינו, היו הסיוט של הבקופו. אם מעצמות זרות היו מורשות להיכנס ליפן ולבחוש בענייניה, מדינות שונות היו עלולות ליצור קשרים עם דאימיו ספציפיים, ולגרום למתחריהם לפנות למדינות אחרות תוך עקיפת הבקופו. הסכנה שעליה דובר לא היתה תיאורטית בלבד. הבריטים השתלטו על חלקים נרחבים מהודו באמצעות תכסיסים מסוג זה. למזלו של המשטר, סידרה של צווים מהמאה ה-17 הובילה לסגירה הרמטית כמעט של יפן לזרים. יחסי המסחר המעטים שהיו ליפן עם ההולנדים נוהלו אך ורק בידי השוגון. במערכת הסגורה שנקראה בדיעבד "סאקוקו" (הארץ בשלשלאות) השוגונאט היה יכול לנהל את מערכת האיזונים והבלמים שלו ללא הפרעה.

מסיבה זו, הובילה פתיחתה של יפן ב-1853 להתמוטטות מהירה של משטר טוקוגאווה. לאחר מאתיים וחמישים שנים, תקופת המלחמות של המאה ה-16 נשכחה. מבחינת האדונים הפיאודלים ורבים מהסמוראים, הלגיטימציה של השוגון לשלוט ביפן ולרדות בדאימיו לא היתה כבר להשכין שלום כמו פעם (כי מי זוכר את המלחמה), אלא לשמור על הארץ סגורה ולהגן על יפן מפני הזרים. כשקומודור מתיו פרי הגיע למפרץ אדו עם ספינות התותחים השחורות שלו וכפה על השוגונאט יחסי מסחר (1853), התירוץ הזה עלה בעשן.

שברו את האיזון ביפן - ייצוג יפני (דמוני) של הספינות השחורות

שברו את האיזון ביפן – ייצוג יפני (דמוני) של הספינות השחורות

 

אבה מסהירו, ראש מועצת הזקנים של השוגון, הבין שהוא עומד בפני דרך לא סלולה, והחליט להתייעץ עם הדאימיו, סוחרים גדולים ומלומדים קונפוציאנים חשובים בנוגע לתגובה הראויה לאיום האמריקאי. וברגע שעשה זאת – נפרץ הסכר. ההיגיון של משטר טוקוגאווה הרי התבסס על עסקת חליפין פשוטה: הדאימיו קיבלו אוטונומיה לנהל את ענייניהם, ומסרו את ענייני יפן לשוגון. ברגע שהבקופו התחיל להתייעץ עם הדאימיו, ההיגיון הזה נשבר. אם כבר מתייעצים עם הדאימיו, מדוע ישמע השוגון לאדון פיאודלי מסויים ולא לאדון פיאודלי אחר? שליטי הנחלות הגדולות, באופן טבעי, החלו לריב זה עם זה, ועם השוגון, על כוח והשפעה. יריבים ותיקים של בית טוקוגאווה, שהיו שקטים וצייתנים עד לאותו הרגע, ניצלו את החופש החדש שבו זכו האדונים הגדולים כדי להרים את ראשם.

פתח מחול שדים – ראש מועצת הזקנים אבה מסהירו

 

הבקופו, שניסה לתמרן בין הזרים לדאימיו, הגיב בניסיונות לדכא את הנחלות הפיאודליות החצופות ביותר. אלא שכפי שהבהרנו קודם לכן, לא היה לו כוח לעשות זאת בכוחות עצמו. כדי לדכא את צ'ושו, הנחלה המרדנית והטרדנית ביותר ממערב יפן, הוא היה זקוק לחיל משלוח צבאי שהורכב מצבאותיהם של אדונים שונים. בפעם הראשונה (1864), זה עוד עבד. אולם כשצ'ושו המשיכה להמרות את פי הבקופו, והשוגון רצה לפלוש אליה פעם שנייה, יתר האדונים עשו חשבונות משל עצמם. מה אם הם יהיו הבאים בתור? התוצאה היתה קטלנית: מספר נחלות גדולות וחזקות, שתמכו קודם לכן בשוגון, כרתו ברית עם צ'ושו, בעוד אדונים אחרים השתמטו מלסייע לשוגונאט. ב-1868 השתלטו גורמים עוינים לבקופו על ארמון הקיסר, ושללו ממנו את מעט הלגיטימציה שנותרה לו. הסוף היה עלוב ועצוב. אדו, הבירה האדירה של שושלת טוקוגאווה, נכנעה ללא קרב למורדים, ומשטר מתוחכם של מאתיים וחמישים שנים התפוגג כאילו לא היה מעולם.

הסיפור של משטר טוקוגאווה מלמד אותנו שמערכת, מתוחכמת ככל שתהיה, קורסת כאשר נסתרות הנחות היסוד שלה – במיוחד כשהיא סובלת מחולשות מבניות. הבעיה של הנחות יסוד כאלה היא שהן בדרך כלל נעלמות מהעין, ונוטות להופיע רק בשעה שהן על פי תהום. מה הנחת היסוד שהמשטר הישראלי שלנו מבוסס עליה, ואלו חולשות בסיסיות ותפרים גסים עשויים להיחשף ברגע שהיא תתערער? כדאי לחשוב על זה לפני שנגיע למשבר קיומי, כגון זה שנתקל בו משטר טוקוגאווה ב-1853, כי אז עשוי כבר להיות מאוחר מדי.

 

 

 

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-נובמבר 30, 2014, ב-ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 34 תגובות.

  1. מעניין מאד. עם זאת יש לציין שבעוד שמיידוף נחשב לנוכל הרי שכל הבנקים באמריקה עובדים בדיוק באותה שיטה. אם כל המפקידים ( למעשה מספיק אחוז זעום) ימשכו בו זמנית את כספם הבנק יקרוס. כולם יודעים את זה אבל מנהלי הבנקים לא נחשבים לעבריינים

  2. טוב,
    אני מניח שאני לא מחדש בהקשר הזה הרבה לחברי הפורום
    http://en.wikipedia.org/wiki/Noble_lie
    אז אני מגיב בשביל לקבל את התגובות החדשות למייל.

    במקרה הזה אפשר להשוות הון עצמי לאמינות בסיסית שיש לשמר על מנת שהשקר האציל יעבוד.

  3. מעניין מאוד. כשאתה אומר "המשטר הישראלי", אתה מתכוון לממשלה הנוכחית, ליחסי המעמדות בישראל, או לשלטון בגדה המערבית?

    • אני מתכוון בעיקר לרעיון המדינה היהודית-דמוקרטית שעומד בבסיס שיטת המשטר הישראלית.

      • דני , אתה עושה טעות מאוד נפוצה , ומבלבל בין " מדינה יהודית " לבין : " מדינת היהודים " . מדינת היהודים הינה האתוס עליו כוננה מדינת ישראל . אתוס זה הוא בבחינת מעין עובדה מוגמרת .

        מדינה יהודית , או אופיה היהודי של המדינה , הינו ענין הנתון מעת לעת לבחירתו של הריבון הטבעי ( העם ) והכל בחירתו בקלפי כמובן . וכאן המשרעת יכולה לנוע בין אפס תיאורטי , לבין : 10 תיאורטי . אבל , מה שלא יהא , נתון הדבר לבחירתו החופשית של הריבן הטבעי כאמור , ונגד כך , אין להלין .

        כך למשל , יאיר לפיד , אתיאיסט ידוע , נבחר בבחירות האחרונות עם מנדט של 19 , ושקד על גיוס חרדים , ושילובים במעגל העבודה , ואילו לגבי חלוקת ירושלים , הוא מכריז :

        ירושלים מאוחדת , לא ניתנת לחלוקה , שכן : היא רעיון , ולא מקום .

        אז כך , תמהילים יכולים להשתנות , על פי רצון הבוחר . אבל :

        כל זה לא קשור כלל למשטר !! המשטר הינו אזרחי דמוקרטי , כך היה , כך כונן הוא , וכך יהיה , ורק חוקים שונים , יכולים לשאוב השראתם מן הדת , כמו מתחומים אחרים , הכל על פי רצון הבוחר .

        לכן , אין קשר בעיקרון , בין משטר אזרחי דמוקרטי , לבין מדינת היהודים , לבין מדינה יהודית . הכל , כל עוד שוקדים על משטר שיוויוני לכל האזרחים , ועל אי חדירה לדלת אמותיו של הפרט כאינדיבידואל .

        עד כה , זהו המצב במדינת ישראל , ואין שום סיבה שישתנה . תודה

      • רעיון המדינה היהודית-דמוקרטית הוא סוג של חזון, יותר מאשר אסטרטגיה בפועל. ברור לכולם שקיים מתח בין שני הקטבים, והשאלה היא מה עושים לגביו (רמז: לא חוק הלאום). אבל אני לא יודע אם באמת ניתן להשוות אותו לאסטרטגיית השלטון של טוקוגאוה.

        כשקראתי את הפוסט איכשהו חשבתי ישר על המהלך שנתניהו מוביל עכשיו, של חיזור אחרי החרדים כדי להלחיץ את לבני ולפיד, מהלך די חכם שכנראה גם יצליח. אבל הוא יתפוצץ אם שני הצדים יגלו שהוא לא מתכוון ללכת לבחירות, או שפתאום הוא יצנח בסקרים.

      • נדב, מעניין אם נתניהו יגלה מתישהו שאי אפשר לרמות את כולם כל הזמן.

  4. אחת מהנחות הייסוד של קיום המשטר בישראל היא קיומה של עם יהודי בעל שאיפה לאומית. לצורך תחזוק המדינה בשכונה העויינת שמתעבת את עצם קיומה יש צורך בסולידריות לאומית חזקה. בני מוריס מציין את העובדה ש"היישוב" בתקופת המנדט היה הומגני ב90% כמעט (אשכנזים, ציונים וכו') וחדור מודעות פוליטית ביחס הגבוה ביותר אולי אי פעם לכל אוכלוסייה אחרת בהיסטוריה האנושית כאחת הסיבות המרכזיות לאחוזי הגיוס המרשימים ולניצחון במלחמת העצמאות.
    בכל שיקול והחלטה של מדינת ישראל בעשורים הקרובים יש לקחת את הנקודה הזו בחשבון. דוגמה לכך היא הצבא הסדיר שבשנים האחרונות מתרבים הקריאות להפיכתו לצבא מתנדבים מקצועי. החלטה כזו עלולה להיות הרת אסון לגבי החברה הישראלית. בימינו, באופן מוזר ומובחן מכל צבא אחר בהיסטוריה (יש לבחון זאת כמובן) רוב הסד"כ הלוחם (קרי- מסיימי מסלול הכשרה קרבי ביחידה לוחמת) הוא ממעמדות חברתיים גבוהים יחסית (הערכה שלי- עשירון שישי ומעלה) ומבחינת אוכלוסיות מוחלשות במדינה, לסיים מסלול לחימה הוא "הישג" חברתי שבצידו הבטחה למוביליות חברתית. כמו גם עצם התחושה שיש כאן עם אחד שנלחם כתף אל כתף. הפיכת הצבא הישראלי לצבא מקצועי ייצור כמובן קרע משמעותי- העשירים יילכו ללמוד וכמו בארה"ב הצבא יהיה צבא של אוכלוסיות מוחלשות מאוד שלא היו להם אופציות אחרות. כמובן שתהיה גם השפעה על רמת מוסר הלחימה של הכוחות הלוחמים ויתרבו המעשים כמו שאנו שומעים ורואים אצל לוחמים אמריקאים בעירק ואפגניסטן, דבר שיוביל בהכרח לעוד יותר קרע בין המעמד הנמוך (המשרת והימני) למעמד הגבוה (שלא ישרת, יכיר פחות את המורכבויות והוא שמאלני מטבעו).
    העניין משמעותי גם כן לכל החלטה בנוגע לקביעת הגבולות העתידיים במדינת ישראל. אני מאמין שהקונסטרוקציה החברתית הנוכחית מונעת את יכולת המדינה להחליט לאן להתקדם ביחס לפלסטינים. כדי שנוכל לפתור את הבעיות עם הפלסטינים ולהגיע להסכם כלשהו- יש צורך בקונצנזוס נרחב יחסית, עניין שעם הזמן חומק יותר ויותר מידי החברה הישראלית.
    הפתרון- עירוב אוכלוסיות בתוך החברה היהודית, השקעה גבוהה משמעותית בחינוך ומוביליות חברתית על חשבון תקציבים בטחוניים, מלחמה בשחיתות (בעיקר של המעמדות הגבוהים) שיוצר יותר ניכור בין האזרחים למדינה ועשיית ככל האפשר לצמצום פערים כלכליים וחברתיים בתוך החברה היהודית פנימה, עוד לפני שפועלים לדו קיום חיצוני עם ערביי ישראל, פלסטין או פועלים זרים לדוגמא.

    • כאשכנזי שמאלני שאפילו מילואים כבר לא עושה אני קובע שגיוס לצבא מוצדק רק למטרה אחת: הגנה על ביטחון המגינה.
      כל מטרה אחרת : גיבוש חברתי או מה שתרצה; איננה מצדיקה מבחינה מוסרית שלילת חופש מאזרח ל3 שנים.
      אם אפשר להסתדר בטחונית עם צבא שכירים שמתגייסים מרצון חובה לעבור למודל הזה

  5. תודה על פוסט מענין . אני רק תוהה , סוף סוף חזרה ליפן / סין , אבל בלי המזרח התיכון המשוגע , אי אפשר הא ……איזה טירוף !!

    תכל"ס : יש פה עירוב מושגים עצום , אין קשר בין : בועה , פונזי סקים ( הונאת פונזי ) , הון עצמי וכו…… לבין המתואר , בקושי קשר אסוציאטיבי רחוק , קלוש . בלגן עצום , אבל אולי בהמשך אוכל לפרט .

    אבל תכל"ס לשאלה הפילוסופית הבאמת חשובה ששאלת או תהית עליה בסוף הפוסט :

    הנחת היסוד אשר עשויה כדבריך לערער המשטר בישראל , אינה דווקא הסמויה , אלא הגלויה . התפיסה של המשטר פה , מביעה ( בעיני אזרחים רבים , מתבוננים מבחוץ וכו…. ) דיאלקטיקה בלתי נסבלת בין : משטר , לאום , דמוקרטיה , יהודים , יהדות , דת , דתות , קבוצות אתניות שונות וכו….. .
    כלומר : מסתובבת לה מנטרה , שתכל"ס כל זה בלתי מתיישב . צריך להחליט: מדינה דמוקרטית ? מדינה יהודית ודמוקרטית ? מדינת כל אזרחיה ? הדברים לא מתיישבים !! צריך להחליט !!

    וזו לב הבעיה : שלא צריך להחליט כלום !! אלא להמשיך לנהל את המצב כפי שהוא . כי המצב כפי שהוא , הוא המצב הטבעי והנכון , ומי שיעורר שדים או מתים מקברם , עליו האחריות !!

    בכל מדינה , ערב רב של קבוצות אתניות , מקבל בטבעיות את האתוס עליו הוקמה ומתוחזקת המדינה , ואין להרהר בדבר !! ובלי קשר , יש לשקוד כפי במדינת ישראל , על שיויון זכויות אזרחי לכל אזרחיה . רק פה , שמאלנים חצי מטורפים , הדביקו בטירוף חולני את תושבי המדינה , לכרסם ולכרסם באושיות הטבעיות של המדינה , ולעשות פוליטיקה חולנית מכל דבר .

    וכל זה , גלוי וברור על פני השטח , זה הטירוף !! תודה

  6. דני, בתקופת אדו לקיסר הייתה אפס סמכות, והסיבה היחידה שהשוגונים שמרו עליו ממגעים עם דאימיו הייתה לבודד אותו ולשמר את הדה-לגיטימציה שנעשתה לו במאות השנים שלפני. השוגון לא זכה ליוקרה בזכות קשריו האקסקלוסיביים עם הקיסר. למעשה, הקיסר היה פרסונה נון גראטה פוליטית ודמות חסרת משמעות בתהליכי קבלת ההחלטות של יפן.

    • אורי, זה נכון. היתה לו אפס סמכות בפועל, אבל הוא עדיין היה ערוץ חשוב מאד של לגיטימציה, ובדיוק משום כך הוא בודד. אחרת, למה למנוע מהדאימיו להגיע אליו? ועובדה שברגע שהבידוד של הקיסר התערער, בשנות השישים של המאה ה-19, הוא הפך במהירות מדהימה למקור הלגיטימציה העיקרי במדינה.

  7. אני חושב שאתה מתבלבל לגביי מהות הפשע של מיידוף. הבעיה לא הייתה שלא היה לו הון עצמי, אלא שלמעשה הוא לא השקיע את הכספים שקיבל ממשקיעים.

    המזימה של מיידוף הייתה מבוססת על תשלום תשואה למשקיעים ותיקים באמצעות העברת הכספים שקיבל ממשקיעים חדשים. כל עוד זרם המשקיעים נמשך, העמדת הפנים יכלה להימשך. מרגע שפסקו המשקיעים להגיע בגלל המשבר הכלכלי, מיידוף כבר לא יכל לשלם את התשואה, ואז גם הסתבר שלאף משקיע אין קרן, כי הקרי שימשה לתשלום תשואות.

    • תמיר, אבל אם היה לו הון עצמי, הוא היה יכול לפחות למנוע את הנפילה הסופית, לא?

      • הבעיה האמיתית דני , אינה בדיוק " הון עצמי " . ההון העצמי מוגדר כ : נכסים פחות התחייבויות , משמע , כמה עודף נשאר לך , ועד כמה אתה בנוי לעמוד בלחצים והתחייבויות איתו .

        הון עצמי , עומד וצריך לעמוד , במבחן רגולטיבי אמפירי . זאת על מנת , שפירמה , ביחוד פיננסית , תעמוד בזעזוע פוטנציאלי , ותוכל לשמור על כספי משקיעים ולקוחות .

        בעולם העסקי / בנקאי , נקרא הדבר : " הלימות הון " , משמע : מה הרציו או היחס , בין הכסף הפנוי לבין ההתחייבויות , רמת ההלימות , תקבע את עוצמת הבנק למשל .

        רגולטורים בעולם ( נגידי בנק מרכזי בעיקר ) עושים תדיר : מה שנקרא : stress tests ( מבחני לחץ ) לבנקים , ובודקים אחרי תרחישי זוועה תיאורטיים ,איך הבנק יעמוד בלחצים .

        הן תמהיל ההשקעות , והן הלימות ההון , זהו ענין לרגולטור ולפיקוח . פילוסופית , סיפור מיידוף לא שונה , אבל מהותית : בלי רגולציה , פירמות פיננסיות יכולות להשתולל , ולקחת סיכונים לא סבירים ( הן תמהילית , והן בהלימות הון ) וליפול בין לילה , בלי אפשרות להחזיר למשקיעים הכסף . אז תכל"ס , צריך להבין , שאותו מיידוף , לא היה עומד בסטרס טסט , או בכלל ברגולציה מינימלית . אבל פילוסופית , כולם נוהגים כמוהו למעשה , ותקצר כאן היריעה . תודה

      • דני , תחילה בשביל להרחיב קצת ולהבין יותר את נושא " הלימות ההון " בישראל לפחות ,תוכל לקרוא בלינק הבא :

        http://www.themarker.com/markets/marketmoney/1.1975190

        ועוד :

        רק להבהרה והדגשה : " המונח " הון עצמי " מבאר מצב סינכרוני כללי נתון ( כאמור : נכסים פחות התחייבויות ) ואילו : " הלימות הון " ביחס לטווח זמן וסנריו מסויים , מגדיר : כושר העמידה בלחצים של המוסד הפיננסי . תודה

      • רק עוד הבהרה : " תמהיל השקעות " משמעותו : מיגוון תיק ההשקעות של המוסד . למה זה חשוב ? למה זה מצריך רגולציה ? פשוט :

        ישנם השקעות עם סיכון גבוה יותר , ועם סיכון נמוך יותר , בדרך כלל , מטבעתי סיכון יותר נמוך , ואילו מנייתי סיכון גבוה יותר , ואילו פורקס ( מט"ח ) יצור מוזר ומורכב לקטלוג ( זה ככה רק בגלובל , תקצר כאן היריעה כמובן ) . תודה

      • תודה על הקישורים והמידע!

      • ההון העצמי הוא לא העניין. העניין הוא שהוא שיקר והפר את חובת הנאמנות שלו למשקיעים. למעשה הוא גנב את כספם.

      • על לא דבר דני , רק חשוב שוב להדגיש : " הון עצמי " זה לא מה שאתה תופס באינטואיציה ( משהו כמו הכסף הפרטי עצמי של המוסד או האדם , זה נקרא : קפיטל השקעה , או קרן השקעה תחילית וכו……. ) ההון העצמי , הינו מושג חשבונאי סטריקטי כאמור . תודה

      • לא נראה. בפירמידה אין קצה – הכל מועבר מיד למטה. אין דרך אלא לגדול באופן אינסופי, ולכסף שמחזיק אדם אחד, יש תמיד סוף.

  8. מאמר יפה וניתוח מעניין מאד של נפילת השוגונאט,
    אבל אני חושש לצערי שאני חולק על חלק גדול מהתזה בכל מה שנוגע להשוואה בין השוגונאט למיידוף בפרט ולבועה בכלל, ומכאן שגם המסקנה הנרמזת בעייתית בעיני.

    הבעיה המרכזית לדעתי היא, שהרחבת הרבה יותר מדי את הגדרת ה'בועה', ויצרת הגדרה לפיה לא רק הבנקים אלא כמעט כל החברות העסקיות יכולות להחשב לפיה כ'בועה'. בימינו, רוב-רובן של החברות, כולל כאלו שהן רווחיות מאד, חיות מסוגים שונים של אובליגו – בין אם בנקאי, אגרות חוב וכיוצא באלו. רוב גדול של החברות, כולל חברות רווחיות מאד שיש בהן גם לא מעט הון עצמי, לא יוכלו לשרוד ויתמוטטו אם כל או רוב האובליגו שלהן יועמד בבת אחת לפרעון מיידי.
    למעשה, טענה מאד נפוצה של פושטי רגל או מנהלים של חברות שקרסו, היא שהבנק (למשל) אחראי לקריסה ולכן לא זכאי לגבות את חוב האובליגו, משום שהוא זה שגרם לקריסה בחוסר תום-לב, על-ידי העמדה מהירה של ההלוואות לפרעון מיידי בלא סיבה מספקת. (בדרך כלל הטענה הזו נדחית, אבל זה כבר עניין לדיון אחר).
    מה שמאפיין בועה, לדעתי, הוא לאו דווקא חוסר הון עצמי (הגם שלא פעם אין לה), אלא אחת משתיים:
    תרמית: כמו בעניין מיידוף – החברה לא מייצרת או כמעט ולא מייצרת את הערך לשמה המשקיעים העבירו לה כספים, אלא פשוט מגלגלת כספי הלוואות.
    בועה קלאסית: מצב שבו, כמו בשוק המניות של 1929, בגלל גורמים כאלו ואחרים, הערך של חברה או גוף מסויים מתנפח עשרות או מאות מונים מעל הערך האמיתי שלו, ונסחר ככזה.

    בשני המקרים, הון עצמי לא ממש יעזור: במקרה הראשון, הוא לא ימנע את התרמית, אלא רק יסייע להסוות אותה, ובמקרה השני, ההתנפחות המלאכותית של הערך תאפס מהר מאד כל הון עצמי שאכן יש, אם יש, בבסיס.

    לדעתי האישית, עירוב המושגים בין בועה לבין מצב בו חברה עסקית קורסת משום שהנחות היסוד ותנאי השוק השתנו באורח שהיא לא מסוגלת להסתגל אליו, יוצר בעייתיות גם בדרך שבה אתה מנסה לייבא את העניין לתחום המשטרים.
    משטר 'בועה', של ממש נראה כמו משהו נדיר מאד – משהו כמו הסיפור של הקוסם מארץ עוץ, שמבסס משטר שלם על תרמית גסה בדבר הכוחות שלמעשה אין לו, ובולם גורמים באותה ארץ דמיוניות שהיו יכולים לרסק אותו לחתיכות אם היו יודעים את האמת (ישנה דעה שהכלכלה הנאצית, למשל, התבססה על בועה לשמה – והיתה מתפוצצת ברעש גדול אלמלא המשטר פתח במלחמה וכבש ארצות שנוצלו כלכלית באורח ברוטלי).
    השוגונאט, לדעתי, היה רחוק מלהיות בועה – ולא רק משום שהחזיק 250 שנים, מה שמאד לא הולם בועה לשמה. הוא היה משטר שכמו רבים אחרים התבסס על איזון ועל הנחות יסוד מסויימות, שעם הזמן התחילו להתאבן ולהסדק, והתרסקו בקול רעש גדול אחרי 1850, כאשר יפן נפתחה לזרים ו"תנאי השוק" השתנו לגמרי. השוגונאט לא ביסס את עצמו על איזו תרמית שלא היתה ידועה לדאימיו ולאחרים, אלא פשוט פעל, זמן רב בהצלחה – כדי לסכל מראש יצירת תנאים מפרי-איזון שבהם הוא לא יוכל להחזיק.
    באותה מידה, ביסמארק ידע יפה שגרמניה תהיה בבעיה אם המעצמות משני העברים שלה יתאחדו נגדה, ולכן נקט שלל צעדים כדי לסכל איחוד כזה ולבודד את צרפת; זו מדיניות שמכירה בחולשות של המשטר ומנסה לנטרל אותן מראש, לא בועה.
    אם נחזור לשוגונאט, אז בשולי הניתוח אפשר להעיר, שחלק מהטרגדיה שלו היא שדווקא ה'תרופה' בה השתמש כדי למנוע את הפרת האיזון (סגירת יפן להשפעה זרה), אמנם סייעה בטווח הקצר אבל שימשה כמו רעל או מסייד-עורקים איטי, ששלל בטווח הארוך את יכולת האדפטציה של המשטר ואת היכולת שלו להתחרות בכוחות הזרים, כאשר הם יתחזקו די הצורך כדי להכנס ליפן בלא הזמנה.

    ומכאן לפאנצ'ליין הנרמז שלך-
    אם כוונתך היא שרעיון המדינה יהודית-דמוקרטית הוא בועה, אזי אני נאלץ לחלוק על חברי המלומד בנקודה הזו. כמו הרבה רעיונות או בסיס רעיוני למשטרים לפניו, הוא והמשטר שקם על בסיסו מבוסס על מספר הנחות יסוד, פנימיות וחיצוניות, ועלול (או בנאורית תל-אביבית ספרותית 'עשוי') לעמוד בסכנה קיומית ברגע ששינוי נסיבות יצור פער בין המציאות לבין הנחות היסוד, שיהיה גדול מדי עבור יכולת האדפטציה של המשטר.
    לעניין מה שכנראה כיוונת אליו – הפעילות הפופוליסטית של גורמים מסויימים שעשויה לחזור כמו בומרנג לרעיון המדינה היהודית-דמוקרטית – אני חושב שההשוואה הנכונה, היא לא בועה כלכלית וגם לא השוגונאט, אלא למשל לעידן הדמגוגים שסימן את השקיעה של אתונה הקלאסית.
    אם נחזור להשוואה הכלכלית, אזי הפעילות של הגורמים הללו זה לדרישות קולניות של משקיעים באספת בעלי המניות ו/או בדירקטוריון של החברה, לייצר פעילות רעשנית שאולי תשפר את שורת הרווח ותאפשר חלוקת דיבידנדים לבעלי עניין בטווח הקצר, אבל תערער את האיזון הפיננסי של החברה ובעיקר את קשריה מול ספקים ו/או לקוחות מפתח בטווח הבינוני והארוך, ותעודד את האחרונים לחפש לה חלופות.

    כך או כך, ההשוואה הנכונה היא לא בועה.
    ובעניין האיזון בין יהודית לדמוקרטית, אני אסתכן ואוסיף: זה לא חריג בכלל, וגם לא פסול שמשטרים בנויים/כוללים אלמנטים חזקים שיכולים להתפרש כלא שיווניים ומעדיפים קבוצות כאלו על אחרות, והפלא ופלא, לעיתים לא רחוקות, גם הקבוצות הנפגעות משלימות עם המצב, מרצון או מאונס, לאורך תקופות ארוכות ומאפשרות יצירת איזון מסוים.
    הייתי מעיר, שממילא משטר שמבוסס על שיוויון מוחלט בין כל הקבוצות בתוכו הוא כמעט לא אפשרי במציאות; אבל כמובן, שאני לא טוען שאין בשלל החלומות והתאוריות בעניין תועלת: אחרי ככלות הכל, הן מספקות שפע הזדמנויות ליצירת שיח אקדמי שופע ב"איזמ", מימון לאינספור מלגות, מחקרים מהודרים וכנסים שלשון צחה באולמותיהם ומטעמים לרוב במטבחיהם – וכל שאר האלמנטים החשובים עד מאד לאספקת תעסוקה לרבים כל-כך מקרב הציבור הנאור.

    אבל בחזרה לאותו משטר שכולל יסודות של אי-שיוויון, לפעמים כחלק אינטגרלי מהקוד הבסיסי שמגדיר אותו. בדרך-כלל, מה שיכול היה להיות יציב ולהחזיק, מתערער כאשר גורמים לא חכמים במיוחד בפנים, מקצינים את אלמנט אי-השוויון ומנפנפים בו (ובלשון העם 'נא בעיין') מול הקבוצות האחרות, או מפרים כל מיני כללים לא כתובים, חלקם נראים מינוריים למדי, אבל ההפרה שהם חולצת פקק מהלוע של הר געש.
    אז, כאשר הקבוצות שבצד/למטה מתקוממות, הן כבר יוצאות כנגד כל המערכת, ואם זה משתלב גם אם העובדה שיחסי הכוחות השתנו בינתיים, הרי זה מתכון קלאסי לנפילת משטר.

    • תודה על התגובה הארוכה והמרתקת, ובמיוחד על ההסבר הכלכלי הממצה. לאור התגובות שלך, של אורי ואחרים, אני מסכים שמטפורת הבועה לא היתה מוצלחת במיוחד, וגם לא ההקבלה למיידוף. אבל בכל זאת יצא מזה משהו: קיבלתי הסברים מעולים גם על זה וגם על זה.

      ובכל זאת, הייתי רוצה להבהיר כמה דברים בנוגע למשטר טוקוגאווה. כשדיברתי על הון עצמי, התכוונתי לחולשתו הבסיסית של המשטר, שלא היה מסוגל להתמודד עם כל או רוב הדאימיו בו זמנית. הדאימיו אמנם ידעו שהבקופו לא כל יכול, אבל בניגוד למה שכתבת, הם בדרך כלל לא ידעו עד כמה הוא חלש, לפחות עד השנים האחרונות ממש. במהלך השנים, הבקופו נקט אמצעים מחוכמים ביותר כדי להסתיר את החולשה הזאת, ולתרמית הבסיסית הזאת שביסוד המשטר התכוונתי כשהשתמשתי במטאפורת הבועה. למשל: היה אסור לציין במפות מסחריות טירות, מחסומי דרכים ומתקנים צבאיים או פוליטיים אחרים של הבקופו, כדי למנוע מגורמים אחרים לדעת את כוחו המדויק. היה אסור לדבר בכל מדיום פומבי על "עניינים אקטואליים" משום סוג, אם כי האיסור הזה לא תמיד נשמר. משטרים רבים אוסרים למתוח עליהם ביקורת, אבל הבקופו היה ייחודי בזה שהוא אסר על דאימיו וגורמים חיצוניים אחרים אפילו לשבח ולהלל אותו. היה אסור להביע על הבקופו שום דיעה, לא חיובית ולא שלילית. מאותה הסיבה בדיוק, שוגונים, בניגוד לדיקטטורים מודרניים, לא ערכו לעצמם פולחן אישיות. כל האמצעים הללו נועדו, לדעתי לפחות, להפוך את הבקופו ל"נעלם" ולמנוע מהדאימיו להעריך באופן מדויק את כוחו. מכאן אפשר להסביר מדוע מלחמת צ'ושו הראשונה (1864) היתה הרסנית כל כך לבקופו. במלחמה הזאת הבקופו נאלץ לשלוח צבא נגד נחלה פיאודלית, ולבקש עזרה מאדונים אחרים, כך שכל מי ומי ביפן היה מסוגל להעריך בדיוק את כוחו ולהבין עד כמה הוא חלש למעשה, יותר חלש מאשר אי מי שיער קודם לכן.

      בהערת אגב, המשטר של יפן המודרנית (לפני מלחמת העולם השנייה) היה מבוסס על תרמית דומה: האשליה כאילו הקיסר שולט במדינה. יש סצינה שתיארתי פעם באחת הפוסטים – של ראש ממשלה שהרבה יותר מדי להשתמש בצווים קיסרים, עד שכוחם נשחק בהדרגה. ובפעם הראשונה שפוליטיקאי מהאופוזיציה עלה על דוכן הנואמים בפרלמנט וחשף את השקר, היינו – אמר בפומבי שהקיסר הוא בובה שמתומרנת על ידי האוליגרכים והממשלה – ראש הממשלה החליף צבעים, התחיל לרעוד ו"נראה כמו אדם שדנו אותו למוות". ככה בדיוק נראה רגע של התמוטטות, או במקרה הזה, התמוטטות שנמנעה ברגע האחרון ממש בזכות התפטרותו של אותו ראש ממשלה.

      בנוגע לאלוזיה לישראל, לא בהכרח התכוונתי לכך שהגדרת ה"יהודית-דמוקרטית" היא בועה. התכוונתי שכמו כל הגדרה מדינית, יש בה נקודות תורפה וחולשה, ויש בה הנחות יסוד שניתנות לסתירה בנסיבות מסויימות. הטיעון שלי הוא שצריך להכיר בנקודות החולשה האלה, לדעת להתמודד איתן ובעיקר – להשאיר עמום את מה שצריך להשאיר עמום. דווקא כשמנסים להבהיר דברים יותר מדי (וגם כאן יש מקבילות בהיסטוריה של יפן המודרנית), קווי התפר נעשים חדים וגסים יותר, הסכמות שקטות לא ניתנות יותר לשימור, והמאבקים שנוצרים כתוצאה יכולים להוביל לקריסת המערכת כולה.

  9. תודה על המאמר. תיאור מעניין של השוגונות (מעדיף ע"פ שוגונאט – נשמע לועזי).

    מעניין אגב מדוע היפאנים נכנעו לבסוף לדרישת הסחר האמריקנית. היו יכולים להכריז שהאמריקנים בני השטן ולא לסחור איתם. אולי היה משהו אחר כאן, עמוק יותר.

    זה מתקשר לאלמנט הסחר וחשיבותו באבולוציה האנושית. לדעת חוקרים היום (מובא בספריו של מאט רידלי, וכן החוקר הישראלי המרתק חיים אופק – בדוק את ספרו 'הגן המסחרי'), הנטיה לסחור (להחליף חפץ בחפץ או חפץ תמורת משהו אחר – עבודה, מין, ידע ועוד) היא אינסטינקט, ולא החלטה מושכלת שהתקבלה לאור נסיון.

    היא קיימת בכל תרבות אנושית, כנראה לפחות מזה 100 אלף שנה. היא גם הסיבה העיקרית לזינוק בתרבות האנושית, כי היא איפשרה לראשונה צבירה של ידע, וידע הוא הסוכן שמקדם את האבולוציה.

    כך שאותה הסתגרות ל-250 שנה הפכה את יפאן לנחותה יותר משאר העולם וחלשה. מרגע שהסחר 'נכפה' עליה, לא היה צריך הרבה כדי שהוא יתחדש. למעשה אילו האירופאים היו פולשים, כמו בסין, סביר שהוא היה מתחיל מעצמו.

    יש כיום בעולם תרבויות ספורות מאוד שאינן מקיימות סחר (רידלי מזכיר אי או שניים ליד אוסטרליה), והן חיות בערך כמו לפני 50,000 שנה.

    • יובל, זה מאד לא מדויק. ראשית כל, יפן של טוקוגאווה קיים סחר לאורך כל התקופה
      עם אירופה (דרך ההולנדים, בתנאים מגבילים), וכן עם סין, אוקינאווה ועם האיינו,
      דרך נחלות פיאודליות שהוסמכו לכך. שנית, היפנים סירבו לסחר חופשי במשך שנים –
      הם נכנעו לאמריקאים פשוט משום שלא היה להם שום דרך להתמודד עם ספינות התותחים.
      גם לא יהיה מדויק לומר שיפן התנוונה באותה התקופה. למעשה לאורך כל תקופת
      טוקוגאווה היתה צמיחה די עקבית, ויפן פיתחה תרבות, חברה וכלכלה מסועפים
      ומתוחכמים מאד יחסית לזמנם.

  10. אבל מדינה כזו צבאית, עם מסורת כה ארוכה של לחימה עד שנעשתה לאתוס הלאומי – נופלת מול ספינת תותחים אחת? לא נשמע סביר. מה הקושי לארגן תותחים מסין (הארץ שהמציאה את אבק השריפה)?

    לכן זה נשמע לי יותר טריגר, שהביא להשתחררות לחצים שהצטברו שנים לפני כן.

    אם אכן היה סחר וה'הסגר' לא היה אמיתי, הרי שנוצרו מתעשרים וכן פערי מעמדות ומידע. פערים כאלה יוצרים לחצים פנימיים ומזינים רחישה מתמדת ותחרות, ששואפת תמיד להגדיל את הסחר. כך שההגעה של האמריקאים היתה ככל הנראה 'הקש ששבר את גב הגמל', ולא סיבה בפני עצמה.

    גם לא ברור מדוע האמריקאים רצו להגיע – רק בשביל בדי המשי? הרי היפאנים בעיקר ייבאו סחורות. כל המיליטריזם התוקפני שלהם נוצר בגלל מחסור במשאבים באיי יפאן, והחשש המתמיד מפני תלות באחרים (שכמובן נחותים מהם גזעית).

  11. דני תודה על המאמר. למאמר כזה שווה להגיב אחרי שנתיים.

    ישראל וכל מדינה מודרנית, מתבססת על מונופול החזקת הנשק בידי המדינה. כשאין לתושבים נשק, עליהם לקבל את כללי המשחק הפוליטיים שהמדינה אוכפת עליהם.
    לכן מדינות מתפרקות, או כאשר נושאי נשק זרים מתערבים בפוליטיקה הפנימית, או כאשר נושאי נשק בתוך המדינה, מצליחים להשתלט על מוקדי הכוח.
    דוגמאות למקרה הראשון הן הפלת הממלוכים המצריים בידי מוחמד עלי והתערבות אש"ף במלחמת האזרחים הלבנונית השנייה. דוגמא למקרה השני, היא הפלת משטר טוקוגאווה בידי הדאימיו, שתארת.

    בישראל (המורחבת, בטריטוריה שבה הרתעת צה"ל קיימת), יש נשק בידי ערביי ישראל, בידי הרש"פ ובידי החמאס.
    כל עוד תהיה למדינה היכולת להרתיע באמצעות הצבא, היא לא תקרוס, כשלא תהיה לגיטימציה להפעלת כוח, נקרוס כמו לבנון בשנות השבעים וכמו אוקראינה בשנים האחרונות.

    והישראלים כולם, עיוורים לאפשרות של התרחשות כזו, כי הבועה שבה אנחנו חיים סיממה אותנו.
    אני לא חושש שלא נשרוד, המארונים בלבנון שורדים. נאלץ רק לגור בצוותא עם בריונים חמושים, מהגליל ועד הנגב, שה"דמוקרטיה" שלנו לא עושה עליהם רושם. יהיה להם עניין שנשאר כאן, כדי שהם ימשיכו להנות מפירות הכלכלה המשותפת. לבנון בדרך אלינו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: