אחת מהנחות הייסוד של קיום המשטר בישראל היא קיומה של עם יהודי בעל שאיפה לאומית. לצורך תחזוק המדינה בשכונה העויינת שמתעבת את עצם קיומה יש צורך בסולידריות לאומית חזקה. בני מוריס מציין את העובדה ש"היישוב" בתקופת המנדט היה הומגני ב90% כמעט (אשכנזים, ציונים וכו') וחדור מודעות פוליטית ביחס הגבוה ביותר אולי אי פעם לכל אוכלוסייה אחרת בהיסטוריה האנושית כאחת הסיבות המרכזיות לאחוזי הגיוס המרשימים ולניצחון במלחמת העצמאות.
בכל שיקול והחלטה של מדינת ישראל בעשורים הקרובים יש לקחת את הנקודה הזו בחשבון. דוגמה לכך היא הצבא הסדיר שבשנים האחרונות מתרבים הקריאות להפיכתו לצבא מתנדבים מקצועי. החלטה כזו עלולה להיות הרת אסון לגבי החברה הישראלית. בימינו, באופן מוזר ומובחן מכל צבא אחר בהיסטוריה (יש לבחון זאת כמובן) רוב הסד"כ הלוחם (קרי- מסיימי מסלול הכשרה קרבי ביחידה לוחמת) הוא ממעמדות חברתיים גבוהים יחסית (הערכה שלי- עשירון שישי ומעלה) ומבחינת אוכלוסיות מוחלשות במדינה, לסיים מסלול לחימה הוא "הישג" חברתי שבצידו הבטחה למוביליות חברתית. כמו גם עצם התחושה שיש כאן עם אחד שנלחם כתף אל כתף. הפיכת הצבא הישראלי לצבא מקצועי ייצור כמובן קרע משמעותי- העשירים יילכו ללמוד וכמו בארה"ב הצבא יהיה צבא של אוכלוסיות מוחלשות מאוד שלא היו להם אופציות אחרות. כמובן שתהיה גם השפעה על רמת מוסר הלחימה של הכוחות הלוחמים ויתרבו המעשים כמו שאנו שומעים ורואים אצל לוחמים אמריקאים בעירק ואפגניסטן, דבר שיוביל בהכרח לעוד יותר קרע בין המעמד הנמוך (המשרת והימני) למעמד הגבוה (שלא ישרת, יכיר פחות את המורכבויות והוא שמאלני מטבעו).
העניין משמעותי גם כן לכל החלטה בנוגע לקביעת הגבולות העתידיים במדינת ישראל. אני מאמין שהקונסטרוקציה החברתית הנוכחית מונעת את יכולת המדינה להחליט לאן להתקדם ביחס לפלסטינים. כדי שנוכל לפתור את הבעיות עם הפלסטינים ולהגיע להסכם כלשהו- יש צורך בקונצנזוס נרחב יחסית, עניין שעם הזמן חומק יותר ויותר מידי החברה הישראלית.
הפתרון- עירוב אוכלוסיות בתוך החברה היהודית, השקעה גבוהה משמעותית בחינוך ומוביליות חברתית על חשבון תקציבים בטחוניים, מלחמה בשחיתות (בעיקר של המעמדות הגבוהים) שיוצר יותר ניכור בין האזרחים למדינה ועשיית ככל האפשר לצמצום פערים כלכליים וחברתיים בתוך החברה היהודית פנימה, עוד לפני שפועלים לדו קיום חיצוני עם ערביי ישראל, פלסטין או פועלים זרים לדוגמא.

מאמר יפה וניתוח מעניין מאד של נפילת השוגונאט,
אבל אני חושש לצערי שאני חולק על חלק גדול מהתזה בכל מה שנוגע להשוואה בין השוגונאט למיידוף בפרט ולבועה בכלל, ומכאן שגם המסקנה הנרמזת בעייתית בעיני.

הבעיה המרכזית לדעתי היא, שהרחבת הרבה יותר מדי את הגדרת ה'בועה', ויצרת הגדרה לפיה לא רק הבנקים אלא כמעט כל החברות העסקיות יכולות להחשב לפיה כ'בועה'. בימינו, רוב-רובן של החברות, כולל כאלו שהן רווחיות מאד, חיות מסוגים שונים של אובליגו – בין אם בנקאי, אגרות חוב וכיוצא באלו. רוב גדול של החברות, כולל חברות רווחיות מאד שיש בהן גם לא מעט הון עצמי, לא יוכלו לשרוד ויתמוטטו אם כל או רוב האובליגו שלהן יועמד בבת אחת לפרעון מיידי.
למעשה, טענה מאד נפוצה של פושטי רגל או מנהלים של חברות שקרסו, היא שהבנק (למשל) אחראי לקריסה ולכן לא זכאי לגבות את חוב האובליגו, משום שהוא זה שגרם לקריסה בחוסר תום-לב, על-ידי העמדה מהירה של ההלוואות לפרעון מיידי בלא סיבה מספקת. (בדרך כלל הטענה הזו נדחית, אבל זה כבר עניין לדיון אחר).
מה שמאפיין בועה, לדעתי, הוא לאו דווקא חוסר הון עצמי (הגם שלא פעם אין לה), אלא אחת משתיים:
תרמית: כמו בעניין מיידוף – החברה לא מייצרת או כמעט ולא מייצרת את הערך לשמה המשקיעים העבירו לה כספים, אלא פשוט מגלגלת כספי הלוואות.
בועה קלאסית: מצב שבו, כמו בשוק המניות של 1929, בגלל גורמים כאלו ואחרים, הערך של חברה או גוף מסויים מתנפח עשרות או מאות מונים מעל הערך האמיתי שלו, ונסחר ככזה.

בשני המקרים, הון עצמי לא ממש יעזור: במקרה הראשון, הוא לא ימנע את התרמית, אלא רק יסייע להסוות אותה, ובמקרה השני, ההתנפחות המלאכותית של הערך תאפס מהר מאד כל הון עצמי שאכן יש, אם יש, בבסיס.

לדעתי האישית, עירוב המושגים בין בועה לבין מצב בו חברה עסקית קורסת משום שהנחות היסוד ותנאי השוק השתנו באורח שהיא לא מסוגלת להסתגל אליו, יוצר בעייתיות גם בדרך שבה אתה מנסה לייבא את העניין לתחום המשטרים.
משטר 'בועה', של ממש נראה כמו משהו נדיר מאד – משהו כמו הסיפור של הקוסם מארץ עוץ, שמבסס משטר שלם על תרמית גסה בדבר הכוחות שלמעשה אין לו, ובולם גורמים באותה ארץ דמיוניות שהיו יכולים לרסק אותו לחתיכות אם היו יודעים את האמת (ישנה דעה שהכלכלה הנאצית, למשל, התבססה על בועה לשמה – והיתה מתפוצצת ברעש גדול אלמלא המשטר פתח במלחמה וכבש ארצות שנוצלו כלכלית באורח ברוטלי).
השוגונאט, לדעתי, היה רחוק מלהיות בועה – ולא רק משום שהחזיק 250 שנים, מה שמאד לא הולם בועה לשמה. הוא היה משטר שכמו רבים אחרים התבסס על איזון ועל הנחות יסוד מסויימות, שעם הזמן התחילו להתאבן ולהסדק, והתרסקו בקול רעש גדול אחרי 1850, כאשר יפן נפתחה לזרים ו"תנאי השוק" השתנו לגמרי. השוגונאט לא ביסס את עצמו על איזו תרמית שלא היתה ידועה לדאימיו ולאחרים, אלא פשוט פעל, זמן רב בהצלחה – כדי לסכל מראש יצירת תנאים מפרי-איזון שבהם הוא לא יוכל להחזיק.
באותה מידה, ביסמארק ידע יפה שגרמניה תהיה בבעיה אם המעצמות משני העברים שלה יתאחדו נגדה, ולכן נקט שלל צעדים כדי לסכל איחוד כזה ולבודד את צרפת; זו מדיניות שמכירה בחולשות של המשטר ומנסה לנטרל אותן מראש, לא בועה.
אם נחזור לשוגונאט, אז בשולי הניתוח אפשר להעיר, שחלק מהטרגדיה שלו היא שדווקא ה'תרופה' בה השתמש כדי למנוע את הפרת האיזון (סגירת יפן להשפעה זרה), אמנם סייעה בטווח הקצר אבל שימשה כמו רעל או מסייד-עורקים איטי, ששלל בטווח הארוך את יכולת האדפטציה של המשטר ואת היכולת שלו להתחרות בכוחות הזרים, כאשר הם יתחזקו די הצורך כדי להכנס ליפן בלא הזמנה.

ומכאן לפאנצ'ליין הנרמז שלך-
אם כוונתך היא שרעיון המדינה יהודית-דמוקרטית הוא בועה, אזי אני נאלץ לחלוק על חברי המלומד בנקודה הזו. כמו הרבה רעיונות או בסיס רעיוני למשטרים לפניו, הוא והמשטר שקם על בסיסו מבוסס על מספר הנחות יסוד, פנימיות וחיצוניות, ועלול (או בנאורית תל-אביבית ספרותית 'עשוי') לעמוד בסכנה קיומית ברגע ששינוי נסיבות יצור פער בין המציאות לבין הנחות היסוד, שיהיה גדול מדי עבור יכולת האדפטציה של המשטר.
לעניין מה שכנראה כיוונת אליו – הפעילות הפופוליסטית של גורמים מסויימים שעשויה לחזור כמו בומרנג לרעיון המדינה היהודית-דמוקרטית – אני חושב שההשוואה הנכונה, היא לא בועה כלכלית וגם לא השוגונאט, אלא למשל לעידן הדמגוגים שסימן את השקיעה של אתונה הקלאסית.
אם נחזור להשוואה הכלכלית, אזי הפעילות של הגורמים הללו זה לדרישות קולניות של משקיעים באספת בעלי המניות ו/או בדירקטוריון של החברה, לייצר פעילות רעשנית שאולי תשפר את שורת הרווח ותאפשר חלוקת דיבידנדים לבעלי עניין בטווח הקצר, אבל תערער את האיזון הפיננסי של החברה ובעיקר את קשריה מול ספקים ו/או לקוחות מפתח בטווח הבינוני והארוך, ותעודד את האחרונים לחפש לה חלופות.

כך או כך, ההשוואה הנכונה היא לא בועה.
ובעניין האיזון בין יהודית לדמוקרטית, אני אסתכן ואוסיף: זה לא חריג בכלל, וגם לא פסול שמשטרים בנויים/כוללים אלמנטים חזקים שיכולים להתפרש כלא שיווניים ומעדיפים קבוצות כאלו על אחרות, והפלא ופלא, לעיתים לא רחוקות, גם הקבוצות הנפגעות משלימות עם המצב, מרצון או מאונס, לאורך תקופות ארוכות ומאפשרות יצירת איזון מסוים.
הייתי מעיר, שממילא משטר שמבוסס על שיוויון מוחלט בין כל הקבוצות בתוכו הוא כמעט לא אפשרי במציאות; אבל כמובן, שאני לא טוען שאין בשלל החלומות והתאוריות בעניין תועלת: אחרי ככלות הכל, הן מספקות שפע הזדמנויות ליצירת שיח אקדמי שופע ב"איזמ", מימון לאינספור מלגות, מחקרים מהודרים וכנסים שלשון צחה באולמותיהם ומטעמים לרוב במטבחיהם – וכל שאר האלמנטים החשובים עד מאד לאספקת תעסוקה לרבים כל-כך מקרב הציבור הנאור.

אבל בחזרה לאותו משטר שכולל יסודות של אי-שיוויון, לפעמים כחלק אינטגרלי מהקוד הבסיסי שמגדיר אותו. בדרך-כלל, מה שיכול היה להיות יציב ולהחזיק, מתערער כאשר גורמים לא חכמים במיוחד בפנים, מקצינים את אלמנט אי-השוויון ומנפנפים בו (ובלשון העם 'נא בעיין') מול הקבוצות האחרות, או מפרים כל מיני כללים לא כתובים, חלקם נראים מינוריים למדי, אבל ההפרה שהם חולצת פקק מהלוע של הר געש.
אז, כאשר הקבוצות שבצד/למטה מתקוממות, הן כבר יוצאות כנגד כל המערכת, ואם זה משתלב גם אם העובדה שיחסי הכוחות השתנו בינתיים, הרי זה מתכון קלאסי לנפילת משטר.

אבל מדינה כזו צבאית, עם מסורת כה ארוכה של לחימה עד שנעשתה לאתוס הלאומי – נופלת מול ספינת תותחים אחת? לא נשמע סביר. מה הקושי לארגן תותחים מסין (הארץ שהמציאה את אבק השריפה)?

לכן זה נשמע לי יותר טריגר, שהביא להשתחררות לחצים שהצטברו שנים לפני כן.

אם אכן היה סחר וה'הסגר' לא היה אמיתי, הרי שנוצרו מתעשרים וכן פערי מעמדות ומידע. פערים כאלה יוצרים לחצים פנימיים ומזינים רחישה מתמדת ותחרות, ששואפת תמיד להגדיל את הסחר. כך שההגעה של האמריקאים היתה ככל הנראה 'הקש ששבר את גב הגמל', ולא סיבה בפני עצמה.

גם לא ברור מדוע האמריקאים רצו להגיע – רק בשביל בדי המשי? הרי היפאנים בעיקר ייבאו סחורות. כל המיליטריזם התוקפני שלהם נוצר בגלל מחסור במשאבים באיי יפאן, והחשש המתמיד מפני תלות באחרים (שכמובן נחותים מהם גזעית).