מדינת ישראל הולכת לבחירות בעוד מספר חודשים, והן דווקא לא נראות מיותרות. בפעם הראשונה מזה שנים נראה שיש סיכוי, חמקמק אמנם, לשטוף החוצה את השלטון העבש של הליכוד והימין הדתי. המאבק קשה ותוצאותיו לא בטוחות, אבל מעטים מדברים על השאלה המכריעה, עם אלו קשיים נתמודד דווקא בתרחיש של ניצחון. האם יצחק "בוז'י" הרצוג ומפלגת מרכז-שמאל מאוחדת יוכלו להרכיב קואליציה אפילו אם יצליחו בקלפי מעבר למשוער? ינשוף פוליטי-מדיני על אומנות המשא ומתן, ריבוע העיגול והמכשולים מעבר לעיקול.

אז ישראל הולכת עוד פעם לבחירות. אם לא יהיו הפתעות גדולות, הכנסת תחליט על פיזורה שלה מחר (יום שני). אווירת הנכאים המשמימה של "ביבי ייבחר ממילא אז למה להתאמץ" מתחלפת בהדרגה בתקווה מתגברת והולכת שאולי אפשר לשטוף החוצה את השלטון הנצחי של הליכוד והימין הדתי. סקר גלובס מראה 24 מנדטים לגוש מאוחד של התנועה ומפלגת העבודה, לעומת 23 מנדטים בלבד לליכוד. בהתחשב בעובדה שנתניהו נוטה לקבל בפועל פחות מנדטים מאשר חוזים לו הסקרים, זו התחלה שמאפשרת קרב הוגן. האווירה התקשורתית יוצרת מומנטום חיובי, וגם האופן שבו התפרקה הממשלה מותיר מקום לתקווה. לציפי לבני ויאיר לפיד יהיה קשה לשבת עם נתניהו לאחר הבחירות: תנאים יותר טובים מאשר קיבלו בפעם שעברה קשה לדמיין, ואם שיתוף הפעולה עם נתניהו כשל באופן מחפיר כל כך בשנתיים האחרונות, קשה להאמין כיצד יוכלו לשכנע את אנשיהם ובוחריהם שהוא יצליח בפעם הבאה. בזהירות אפשר לומר שגם המאמצים לייצר מפלגת שמאל-מרכז מאוחדת נושאים בחובם סיכויים טובים יותר מאשר בבחירות שעברו. הפעם יתכן שתחושת הדחיפות תגבר על האגו והשאיפות האישיות.

בטור הזה, אני מעדיף שלא לדון בשאלה האסטרטגית של "האם אפשר לנצח את נתניהו". אחרים עשו את זה טוב ממני. לעומת זאת, אני מעדיף לשאול מה יקרה אם בוז'י הרצוג ומפלגת העבודה יצליחו להקים קואליציה חלופית. זו שאלה חשובה, משום שבמערכות בחירות נוטים לחשוב רק על הדרך, ולא על התוצאה. כשהאפשרות לניצחון עדיין קטנה מחמישים אחוז, נוטים להתמקד במאבק ולא בהשלכות האפשריות. ואז, גם כאשר מתגשם התרחיש הטוב ביותר והמועמד ה"נכון" מרכיב ממשלה, הוא נתקל בקשיים מהותיים שאיש לא חשב עליהם קודם. זו הטרגדיה של ציפי לבני, בפעם האחרונה שניסתה (באופן כושל) להרכיב קואליציה, ובמידה מסויימת, הכישלון להתוות אסטרטגיה למקרה של ניצחון עמד גם בבסיס הפיאסקו של אהוד ברק לאחר בחירות 1999.

בחינה שטחית, ראשונית אפילו, של מפת המנדטים לפי הסקרים, מראה שגם אם גוש המרכז שמאל יצליח להגביר את כוחו, הוא לא יוכל להקים ממשלה ללא שיתוף פעולה עם מפלגות ששייכות למחנה השני. בתנאים הנוכחיים, כדי להקים קואליציה מתפקדת, יהיה צורך בשיתוף פעולה עם מפלגה ימנית/חרדית אחת לפחות במקרה הטוב, וככל הנראה עם שתיים או שלוש. משה כחלון, שמנסה למקם את עצמו במרכז ויחסיו עם נתניהו רעים ועכורים, אינו נחשב כמפלגה ימנית מבחינה זו, אם כי גם הוא גורם שיכול לחבור לנתניהו. הבעיה האמיתית היא הצורך המסתמן בשיתוף פעולה עם אביגדור ליברמן, שחוכך בדעתו כמסתבר לחצות את הקוים, וכמובן המפלגות החרדיות. הדברים מסובכים ומורכבים בהרבה כאשר מביאים בחשבון את הצורך בשיתוף פעולה עם מרצ ותמיכה מבחוץ של המפלגות הערביות. כאן אנחנו נתקלים בבעיה של "סדינים אדומים", היינו – התנגדות רגשית לשיתוף פעולה מעבר למחלוקות ענייניות שניתן לגשר עליהן. שני "צמדי הסדינים האדומים" שהרצוג יתקל בהם כשירצה להרכיב קואליציה הוא לפיד והחרדים מחד, ומרצ/ערבים וליברמן מאידך. אין להקל ראש בכך: מדובר בבעיה קשה מאד, שיכולה לסכל את הניסיון להקים ממשלה חלופית, גם אם מחנה השמאל-מרכז יצליח מעבר למשוער בקלפיות.

אז מה עושים? קודם כל, המובן מאליו: עובדים קשה בבחירות. כל קול נוסף למפלגת המרכז-שמאל המאוחדת, אם תקום, או למרצ, יקטין את הצורך להסתמך על בעלי ברית בעייתיים מבחוץ. כלומר, הוא יגביר את האוטרקיה שלנו. אוטרקיה מושלמת לא תהיה, ככל הנראה, אפילו אם ההשגים יהיו גדולים מאד. עדיין, קשה לראות קואליציה של שמאל-מרכז ללא מפלגה ימנית או חרדית אחת, אולם כדאי, אם אפשר, שלא להזדקק לשתיים או שלוש מהן. כאן, יש יתרון גם לפרופיל הנמוך יחסית ולניסיון של יצחק הרצוג, פוליטיקאי משופשף, לא נוקשה ונטול אידיאולוגיה דוגמטית עם ניסיון עשיר בגישור ובמו"מ. המשימה לאחר הבחירות תהיה קשה, מעין "ריבוע מעגל" ומבחן עליון לאומנות המשא ומתן.

אם נתקדם מהתבנית לתוכן, הרי שארבעה עניינים מרכזיים שולטים בסדר היום של מחנה המרכז-שמאל, ויעמדו על השולחן במו"מ להקמת הממשלה הבאה: הנושא המדיני-בטחוני, יוקר המחייה, יחסי יהודים-ערבים, דת ומדינה. כל אחד מארבעת הנושאים הללו יציב קשיים משמעותיים עם חלק מהשותפות לקואליציה העתידית, גם בהנחה (הבעייתית בפני עצמה) שיסכימו לשבת באותה קואליציה מלכתחילה.

בלי טיפול עמוק ורציני בנושא המדיני-בטחוני, הבעיה הדחופה ביותר, אין טעם בהפלת נתניהו והקמת קואליצית מרכז-שמאל. באופן ספציפי, אני מתכוון לחידוש המשא ומתן עם הפלסטינים באופן שיוכל לקדם את הברית החשאית שנרקמת בימים אלו עם סעודיה, מצרים ומדינות המפרץ, וחשוב לא פחות, שיקום היחסים הרעועים עם ארצות הברית. לשם כך יהיה צורך בהקפאה ממשית של ההתנחלויות, דבר שלא אפשרי לבצע בשום ממשלה שמפלגת הבית היהודי חברה בה. מבין השותפים הפוטנציאליים בקואליצית מרכז-שמאל, הבעייתית ביותר מבחינה זו היא כמובן ישראל ביתנו. הנדידה ההדרגתית של ליברמן למרכז, האופורטוניזם וחוסר המחוייבות שלו להתנחלויות מאפשרת להגיע להסדר מסויים בהקשר הזה, אבל זה לא יהיה פשוט. נקודת המפתח היא להעניק לישראל ביתנו תיקים יוקרתיים, אבל לא כאלו שיוכלו לחבל בשקט במאמצים המדיניים, במיוחד לא תיקי השיכון או החוץ. זה נשמע מטורף, אבל עדיף להעניק לליברמן את תיק הביטחון – מקום בו יסונדל על ידי צמרת הצבא ולא יוכל לגרום לנזק חמור מדי. הבעייתיות מהבחינה הזאת, היא שליברמן עשוי להפריע אף יותר למטרה אחרת, חיונית לא פחות: שיקום היחסים בין יהודים לערבים במדינת ישראל. קואליצית מרכז-שמאל, שזקוקה לתמיכת מרצ והמפלגות הערביות, לא תוכל לוותר בסוגיה זו. לפיכך, הניסיון לרבע את המעגל עם ליברמן, הן בנושא המדיני והן בנושא היהודי-ערבי, יצריך כישורי משא ומתן וירטואוזיים. פשוט זה לא יהיה.

בנושא הטיפול ביוקר המחיה, אנחנו נכנסים לשדה מוקשים חמקמק ובעייתי אף יותר. משונה לומר, אבל בהקשר הזה המפלגה הבעייתית ביותר היא דווקא מפלגת העבודה. כל טיפול רציני ביוקר המחיה יצריך מלחמה עיקשת בלובי החקלאי, בחברת החשמל ובמיליציות מיסוי אחרות, שלחלקן משקל רב במפלגתו של הרצוג, הן מבחינה אידיאולוגית והן מבחינה פוליטית מעשית. הדבר נובע גם מסתירה בין שתי מטרות מקבילות, ששתיהן מזוהות עם המחאה החברתית: שמירה על מקומות עבודה והורדת מחירים. המונופולים, הקרטלים ומיליציות המיסוי מצדיקים הרי את קיומם בצורך לשמור על מקומות עבודה "שמפרנסים מאות משפחות", אבל שימור חוסר היעילות הנ"ל פוגע בכל יתר המשפחות והיחידים במדינה. לא תיתכן מלחמה בלובי החקלאי, אחד האחראים המרכזיים ליוקר המחיה, בממשלה שמפלגת העבודה עומדת בראשה, ועל המטרה הזאת כדאי לוותר בתקופה הקרובה. מה שכן אפשרי, הוא מאבק במיליצית מיסוי מרכזית אחרת: הבנקים, שלא נהנים מתמיכה דומה בשמאל. אם משה כחלון יצליח בקלפי כמצופה, יהיה טבעי להבטיח לו את תפקיד שר האוצר, כדי לראות האם יצליח לשחזר את הצלחתו בתחום הסלולר גם בתחומים אחרים, מסובכים וקשים בהרבה.

            ולסיום, אם יהיה צורך לשתף פעולה עם החרדים, ראוי לשכוח מ"שוויון בנטל" לתקופה הקרובה. מדובר לכל היותר בעניין סמלי שיש לשלם לו מס שפתיים, ואין לו חשיבות מעשית. המוני חרדים לא יועילו לצה"ל, יגדילו את מפלס הכפייה הדתית בצבא ויעלו מאות מיליונים למשלם המיסים. אבל גם כאן, הניסיון הבעייתי להושיב לפיד קצוץ כנפיים עם החרדים יצריך פשרות של כבוד, ניסוחים עמומים ומשא ומתן מורכב, שלא יותיר אף צד עם הרגשה שנוצח והושפל. המשימה כבדה מאד, אבל לשמאל-מרכז עדיף לחשוב מראש על המכשולים המסתתרים מעבר לעיקול.