המכשולים מעבר לעיקול: האם השמאל-מרכז יוכל להקים ממשלה לאחר הבחירות?

מדינת ישראל הולכת לבחירות בעוד מספר חודשים, והן דווקא לא נראות מיותרות. בפעם הראשונה מזה שנים נראה שיש סיכוי, חמקמק אמנם, לשטוף החוצה את השלטון העבש של הליכוד והימין הדתי. המאבק קשה ותוצאותיו לא בטוחות, אבל מעטים מדברים על השאלה המכריעה, עם אלו קשיים נתמודד דווקא בתרחיש של ניצחון. האם יצחק "בוז'י" הרצוג ומפלגת מרכז-שמאל מאוחדת יוכלו להרכיב קואליציה אפילו אם יצליחו בקלפי מעבר למשוער? ינשוף פוליטי-מדיני על אומנות המשא ומתן, ריבוע העיגול והמכשולים מעבר לעיקול.

אז ישראל הולכת עוד פעם לבחירות. אם לא יהיו הפתעות גדולות, הכנסת תחליט על פיזורה שלה מחר (יום שני). אווירת הנכאים המשמימה של "ביבי ייבחר ממילא אז למה להתאמץ" מתחלפת בהדרגה בתקווה מתגברת והולכת שאולי אפשר לשטוף החוצה את השלטון הנצחי של הליכוד והימין הדתי. סקר גלובס מראה 24 מנדטים לגוש מאוחד של התנועה ומפלגת העבודה, לעומת 23 מנדטים בלבד לליכוד. בהתחשב בעובדה שנתניהו נוטה לקבל בפועל פחות מנדטים מאשר חוזים לו הסקרים, זו התחלה שמאפשרת קרב הוגן. האווירה התקשורתית יוצרת מומנטום חיובי, וגם האופן שבו התפרקה הממשלה מותיר מקום לתקווה. לציפי לבני ויאיר לפיד יהיה קשה לשבת עם נתניהו לאחר הבחירות: תנאים יותר טובים מאשר קיבלו בפעם שעברה קשה לדמיין, ואם שיתוף הפעולה עם נתניהו כשל באופן מחפיר כל כך בשנתיים האחרונות, קשה להאמין כיצד יוכלו לשכנע את אנשיהם ובוחריהם שהוא יצליח בפעם הבאה. בזהירות אפשר לומר שגם המאמצים לייצר מפלגת שמאל-מרכז מאוחדת נושאים בחובם סיכויים טובים יותר מאשר בבחירות שעברו. הפעם יתכן שתחושת הדחיפות תגבר על האגו והשאיפות האישיות.

בטור הזה, אני מעדיף שלא לדון בשאלה האסטרטגית של "האם אפשר לנצח את נתניהו". אחרים עשו את זה טוב ממני. לעומת זאת, אני מעדיף לשאול מה יקרה אם בוז'י הרצוג ומפלגת העבודה יצליחו להקים קואליציה חלופית. זו שאלה חשובה, משום שבמערכות בחירות נוטים לחשוב רק על הדרך, ולא על התוצאה. כשהאפשרות לניצחון עדיין קטנה מחמישים אחוז, נוטים להתמקד במאבק ולא בהשלכות האפשריות. ואז, גם כאשר מתגשם התרחיש הטוב ביותר והמועמד ה"נכון" מרכיב ממשלה, הוא נתקל בקשיים מהותיים שאיש לא חשב עליהם קודם. זו הטרגדיה של ציפי לבני, בפעם האחרונה שניסתה (באופן כושל) להרכיב קואליציה, ובמידה מסויימת, הכישלון להתוות אסטרטגיה למקרה של ניצחון עמד גם בבסיס הפיאסקו של אהוד ברק לאחר בחירות 1999.

בחינה שטחית, ראשונית אפילו, של מפת המנדטים לפי הסקרים, מראה שגם אם גוש המרכז שמאל יצליח להגביר את כוחו, הוא לא יוכל להקים ממשלה ללא שיתוף פעולה עם מפלגות ששייכות למחנה השני. בתנאים הנוכחיים, כדי להקים קואליציה מתפקדת, יהיה צורך בשיתוף פעולה עם מפלגה ימנית/חרדית אחת לפחות במקרה הטוב, וככל הנראה עם שתיים או שלוש. משה כחלון, שמנסה למקם את עצמו במרכז ויחסיו עם נתניהו רעים ועכורים, אינו נחשב כמפלגה ימנית מבחינה זו, אם כי גם הוא גורם שיכול לחבור לנתניהו. הבעיה האמיתית היא הצורך המסתמן בשיתוף פעולה עם אביגדור ליברמן, שחוכך בדעתו כמסתבר לחצות את הקוים, וכמובן המפלגות החרדיות. הדברים מסובכים ומורכבים בהרבה כאשר מביאים בחשבון את הצורך בשיתוף פעולה עם מרצ ותמיכה מבחוץ של המפלגות הערביות. כאן אנחנו נתקלים בבעיה של "סדינים אדומים", היינו – התנגדות רגשית לשיתוף פעולה מעבר למחלוקות ענייניות שניתן לגשר עליהן. שני "צמדי הסדינים האדומים" שהרצוג יתקל בהם כשירצה להרכיב קואליציה הוא לפיד והחרדים מחד, ומרצ/ערבים וליברמן מאידך. אין להקל ראש בכך: מדובר בבעיה קשה מאד, שיכולה לסכל את הניסיון להקים ממשלה חלופית, גם אם מחנה השמאל-מרכז יצליח מעבר למשוער בקלפיות.

אז מה עושים? קודם כל, המובן מאליו: עובדים קשה בבחירות. כל קול נוסף למפלגת המרכז-שמאל המאוחדת, אם תקום, או למרצ, יקטין את הצורך להסתמך על בעלי ברית בעייתיים מבחוץ. כלומר, הוא יגביר את האוטרקיה שלנו. אוטרקיה מושלמת לא תהיה, ככל הנראה, אפילו אם ההשגים יהיו גדולים מאד. עדיין, קשה לראות קואליציה של שמאל-מרכז ללא מפלגה ימנית או חרדית אחת, אולם כדאי, אם אפשר, שלא להזדקק לשתיים או שלוש מהן. כאן, יש יתרון גם לפרופיל הנמוך יחסית ולניסיון של יצחק הרצוג, פוליטיקאי משופשף, לא נוקשה ונטול אידיאולוגיה דוגמטית עם ניסיון עשיר בגישור ובמו"מ. המשימה לאחר הבחירות תהיה קשה, מעין "ריבוע מעגל" ומבחן עליון לאומנות המשא ומתן.

אם נתקדם מהתבנית לתוכן, הרי שארבעה עניינים מרכזיים שולטים בסדר היום של מחנה המרכז-שמאל, ויעמדו על השולחן במו"מ להקמת הממשלה הבאה: הנושא המדיני-בטחוני, יוקר המחייה, יחסי יהודים-ערבים, דת ומדינה. כל אחד מארבעת הנושאים הללו יציב קשיים משמעותיים עם חלק מהשותפות לקואליציה העתידית, גם בהנחה (הבעייתית בפני עצמה) שיסכימו לשבת באותה קואליציה מלכתחילה.

בלי טיפול עמוק ורציני בנושא המדיני-בטחוני, הבעיה הדחופה ביותר, אין טעם בהפלת נתניהו והקמת קואליצית מרכז-שמאל. באופן ספציפי, אני מתכוון לחידוש המשא ומתן עם הפלסטינים באופן שיוכל לקדם את הברית החשאית שנרקמת בימים אלו עם סעודיה, מצרים ומדינות המפרץ, וחשוב לא פחות, שיקום היחסים הרעועים עם ארצות הברית. לשם כך יהיה צורך בהקפאה ממשית של ההתנחלויות, דבר שלא אפשרי לבצע בשום ממשלה שמפלגת הבית היהודי חברה בה. מבין השותפים הפוטנציאליים בקואליצית מרכז-שמאל, הבעייתית ביותר מבחינה זו היא כמובן ישראל ביתנו. הנדידה ההדרגתית של ליברמן למרכז, האופורטוניזם וחוסר המחוייבות שלו להתנחלויות מאפשרת להגיע להסדר מסויים בהקשר הזה, אבל זה לא יהיה פשוט. נקודת המפתח היא להעניק לישראל ביתנו תיקים יוקרתיים, אבל לא כאלו שיוכלו לחבל בשקט במאמצים המדיניים, במיוחד לא תיקי השיכון או החוץ. זה נשמע מטורף, אבל עדיף להעניק לליברמן את תיק הביטחון – מקום בו יסונדל על ידי צמרת הצבא ולא יוכל לגרום לנזק חמור מדי. הבעייתיות מהבחינה הזאת, היא שליברמן עשוי להפריע אף יותר למטרה אחרת, חיונית לא פחות: שיקום היחסים בין יהודים לערבים במדינת ישראל. קואליצית מרכז-שמאל, שזקוקה לתמיכת מרצ והמפלגות הערביות, לא תוכל לוותר בסוגיה זו. לפיכך, הניסיון לרבע את המעגל עם ליברמן, הן בנושא המדיני והן בנושא היהודי-ערבי, יצריך כישורי משא ומתן וירטואוזיים. פשוט זה לא יהיה.

בנושא הטיפול ביוקר המחיה, אנחנו נכנסים לשדה מוקשים חמקמק ובעייתי אף יותר. משונה לומר, אבל בהקשר הזה המפלגה הבעייתית ביותר היא דווקא מפלגת העבודה. כל טיפול רציני ביוקר המחיה יצריך מלחמה עיקשת בלובי החקלאי, בחברת החשמל ובמיליציות מיסוי אחרות, שלחלקן משקל רב במפלגתו של הרצוג, הן מבחינה אידיאולוגית והן מבחינה פוליטית מעשית. הדבר נובע גם מסתירה בין שתי מטרות מקבילות, ששתיהן מזוהות עם המחאה החברתית: שמירה על מקומות עבודה והורדת מחירים. המונופולים, הקרטלים ומיליציות המיסוי מצדיקים הרי את קיומם בצורך לשמור על מקומות עבודה "שמפרנסים מאות משפחות", אבל שימור חוסר היעילות הנ"ל פוגע בכל יתר המשפחות והיחידים במדינה. לא תיתכן מלחמה בלובי החקלאי, אחד האחראים המרכזיים ליוקר המחיה, בממשלה שמפלגת העבודה עומדת בראשה, ועל המטרה הזאת כדאי לוותר בתקופה הקרובה. מה שכן אפשרי, הוא מאבק במיליצית מיסוי מרכזית אחרת: הבנקים, שלא נהנים מתמיכה דומה בשמאל. אם משה כחלון יצליח בקלפי כמצופה, יהיה טבעי להבטיח לו את תפקיד שר האוצר, כדי לראות האם יצליח לשחזר את הצלחתו בתחום הסלולר גם בתחומים אחרים, מסובכים וקשים בהרבה.

בתקווה, לפחות בבנקים יהיה אפשר לטפל. מקור הצילום: ויי-נט

 

            ולסיום, אם יהיה צורך לשתף פעולה עם החרדים, ראוי לשכוח מ"שוויון בנטל" לתקופה הקרובה. מדובר לכל היותר בעניין סמלי שיש לשלם לו מס שפתיים, ואין לו חשיבות מעשית. המוני חרדים לא יועילו לצה"ל, יגדילו את מפלס הכפייה הדתית בצבא ויעלו מאות מיליונים למשלם המיסים. אבל גם כאן, הניסיון הבעייתי להושיב לפיד קצוץ כנפיים עם החרדים יצריך פשרות של כבוד, ניסוחים עמומים ומשא ומתן מורכב, שלא יותיר אף צד עם הרגשה שנוצח והושפל. המשימה כבדה מאד, אבל לשמאל-מרכז עדיף לחשוב מראש על המכשולים המסתתרים מעבר לעיקול.

 

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-דצמבר 7, 2014, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 38 תגובות.

  1. דני, כהרגלך, הניתוח מרתק ומדוייק.
    נהנה מאוד לקרוא אותך.
    אם יורשה לי, בעניין השוויון בנטל, טקסט הומוריסטי משהו:
    http://conadav.com/?p=8150

  2. ניתוח מעניין מאוד אבל לוקה בכמה טעויות עובדתיות. הנה שתיים מהן:
    1. לתת את תיק הבטחון לליברמן כדי למנוע ממנו להשפיע על הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא טעות מדרגה ראשונה. שר הבטחון הוא הריבון בשטחים, כלומר הוא הפוסק האחרון בכל עניין ועניין כולל במתן אישורי בניה בהתנחלויות, אישור לבניית תשתיות פלסטיניות וכו׳.
    2. מחירי החשמל בישראל הם מן הנמוכים בעולם המערבי. ניתן להוריד אותם עוד, אבל לא על ידי קיצוץ משכורות (משכורות מהווים פחות מ-10% ממחיר החשמל), אלא על ידי הורדת מחיר הגז הטבעי שעולה לייצור בערך 1.5 דולר ליחידה ונמכר לחברת החשמל על ידי תשובה בערך ב-6 דולר ליחידה.

    • הי תמיר,

      בנושא תיק הביטחון, גם עקב תגובות אחרות שקיבלתי, אני נוטה להסכים איתך. כמובן שעדיף בלי ליברמן בכלל, או לפחות ליברמן חלש ומקוצץ כנפיים כמה שיותר. במידה ויתממש תרחיש כזה, צריך לחשוב מה התיקים היוקרתיים ביותר שנזקם הוא הקטן ביותר. אולי עדיף בסופו של דבר להשאיר אותו בתיק החוץ, למרות הנזק האדיר שהוא עשה שם, ופשוט לפקח עליו.

      אני חולק עליך בנושא חברת החשמל. מדובר במונופול מנופח ומזיק, וגם אם עלות השכר היא 10% ממחיר החשמל אין לה שום הצדקה, ובמיוחד לא לכל הצ'ופרים שהם מקבלים. אין לי בעיה שישתכרו היטב, אבל לא בבולמוס הקיים. הנקודה, כפי שגיא רולניק הבהיר היטב, היא לא רק חברת החשמל. יוקר המחייה מורכב מהשפעתן של כל מיליציות המיסוי בעת ובעונה אחת. צריך לבדוק באיזו מהן יהיה הכי יעיל לטפל קודם כל, ולדעתי התשובה היא הבנקים – דבר אפשרי גם תחת שלטון מפלגת העבודה. מספר שתיים זה מכון התקנים, מספר שלוש זה הלובי החקלאי, אבל זה בלתי אפשרי עם העבודה בשלטון. אי אפשר לקבל הכל.

  3. תודה על הפוסט דני . כשאני משווה פוסטים שלך מן העבר , לפוסט הנוכחי , הכל בנוגע למערכות בחירות או התנהגות פוליטיקאים , ניתן להיווכח שיש איזה אימרג'נס ( emergence ) מטהרנות יותר נוקשה ונעדרת קונסטרוקטיביות , להבנה שטהרנות והישגים בפוליטיקה ומימשל , לא מתיישבים פשוט . וזה יפה מאוד !! מי שלא מבין זאת , שלא יטרח להיכנס לפוליטיקה , או שמקסימום הוא יחמם ספסלי האופוזיציה , יצווח ויצווח , ולא יביא שום תועלת למדינה בכלל , ולבוחריו בפרט . מוטב להביא אפילו נקודת זיכוי אחת במס לשכבות חלשות , אבל להביא !! מאשר רק לצרוח ולהטיף כל היום .

    בסך הכל דני, כל ניתוח לפני בחירות , כל הערכה דנן , מתחילים מעקרונות השיווק הקרניבלי . העוגה נתונה , קצובה , והשאלה אותה היא אחת תדיר : מי יקח ממי ? מי על חשבון מי ירוויח או יפסיד? אתה גודל על ידי " גזל " של הנתח של היריב , ולא על ידי הגדלת העוגה עצמה . העוגה נתונה !!

    לכן : מתחילים עם קולות טבוריים או סגורים ( מהם היריב שלך לא יכול לנגוס ) ואז עיקר המערכה תכל"ס , הינה זו הקרניבלית , משמע :

    התחרות על הקולות הצפים . כאשר מנתחים את כמות הקולות הצפים , הכל מחוויר ( יכול להגיע מעל 30 מנדטים ) ואפשר לחשוב על הרבה תסריטים לא שגרתיים כלל וכלל . אבל , שוב , הכל נעוץ באסטרטגיה ויכולות תקשורתיות .

    נ.ב. : מילא שור בזירה שם בתמונה , כשלעצמו לא נעים , אבל ניחא !! אבל שית ליבך לעובדה שהוא כנראה פצוע . אפשר לגלות רגישות קצת , אלא אם כן לא שתת ליבך לעובדה . תודה

  4. לפני פחות משבוע, רגע לפני שהקדמת הבחירות הפכה להיות משהו ממשי, שוחחתי עם שתי קולגות בעבודה על האפשרות להחלפת ביבי. אחד אמר בקול נכאים שהוא סבור שכדי שיפול אצל אזרחי ישראל האסימון והם יבינו שצריך לשלוח את ביבי הביתה צריך להיות פה ממש, אבל ממש רע. ואני השבתי "אני אופטימי, עוד יהיה פה רע".
    אבל ברצינות, גם אם נניח שתקום פה ממשלת מרכז-שמאל מהסוג המתואר בפוסט, הרי שהבעיות שלה יחרגו מעבר למבנה הקואליציוני (ואני דווקא רואה מבנה כזה שמשלב את מפלגות השמאל והחרדים, היו דברים מעולם). מדובר, כמובן, באפשרות המאוד סבירה של גל אלימות פלסטיני שיפגע קשות בלגיטימציה של הממשלה וביכולת שלה לתפקד בזירה המדינית. בשלושת הפעמים האחרונות שבהן היתה בישראל ממשלה שניסתה להתקדם בערוץ המדיני, היא לא הצליחה לעשות את זה בדיוק בגלל גל אלימות כזה: ממשלת רבין השניה ופיגועי ההתאבדות של החמאס, ממשלת ברק והאינתיפאדה השניה וממשלת אולמרט וחטיפת גלעד שליט כשמיד לאחריה חטיפת החיילים בלבנון. ממשלות שמאל פגיעות הרבה יותר, תדמיתית, לאירועים מהסוג הזה (וגורמים קיצוניים בקרב הפלסטינים והלבנונים מודעים לפגיעות הזו – סביר שמיד עם עליית ממשלת שמאל-מרכז הם ינסו להעלות את מפלס האלימות).
    זאת ועוד, נהוג לדבר הרבה על ההקצנה בקרב הימין (מה שנכון) אבל גם מר"צ הלכה בעשור ומשהו שעברו מאז הפעם האחרונה שהיא ישבה בממשלה לכיוונים רדיקליים-משהו – בין היתר היא מתנגדת *לכל סוג של פעולה צבאית שהיא* נגד פלסטינים. המשמעות: ממשלה שמר"צ חברה בה היא ממשלה עם ידיים כבולות בכל הנוגע ליציאה למבצעים דוגמת "צוק איתן". במקרה כזה, החמאס אפילו לא יצטרך לבצע משהו ספקטקולרי כמו חטיפת חייל – הוא פשוט יצטרך לירות קסאמים על ישובי הדרום והמרכז, מתוך ידיעה שאף אחד לא יחזיר לו.
    אני לא רוצה להשמע פסימי מדי – באמת שאני אשמח אם ביבי ישלח לפנסיה, ויכול להיות שכל בניית המגדלים באוויר מיותרת כל עוד זה עדיין לא קרה, אבל ממשלת מרכז-שמאל, אם תקום, חייבת לתת את הדעת על המוקשים שמחכים לה.

  5. כל זמן שהפלגנות הטבועה כה עמוק באופיינו תתמיד, וכחלונים ולבנים והלפידים ילהיטו את הדמיון הילדותי של הצעירים, אין תקווה וכל ניתוחיך נדונו לכישלון. אגב, ביקורתך על ביבי וממשלתו מוגזמת, יש לו גם הישגים לא מעטים. חבל רק שאופיו הבעייתי מעיב על כישוריו.

  6. לשמחתי, מספר הדומים לך הולך ופוחת.

    גם בצנחנים. גם בקורס קצינים. גם בעם ישראל, שיש בו המון צעירים השונים ממך.

    המילים שלך היו של שונא יהודים.

    אני שמח לבשר לך, כי קרוב לוודאי שהימין ימשיך להיות בשלטון. האיוולת שיש עם פלשתיני תתפוגג. השמאלנים יתפקחו לאט, כמו השר שטייניץ.

    בברכה

    ד"ר אריה אבני

    http://www.avni-med.co

    • ד"ר אריה אבני ,

      עם כל הכבוד , דני הוא כלל לא מקרה קשה של שמאל קיצוני , מופרע , ופתלוגי . למעשה , הוא מקרה שפוי ביותר , נורמלי , מאורגן , רציונלי . אתה כנראה לא מבין מהם מקרים באמת קשים . הואיל ואני מצוי היטב בכגון דא , החלטתי , ככה בקטנה , להפנות אותך , למקרה ככה בוא נגיד : לא הכי קשה .

      גש ללינק להלן , הבלוג של שמואל מאיר , קצין מודיעין בכיר לשעבר , במיתחם הארץ ( עיתון ) , ושם תגיע לתגובות מס' : 147,165, 169 , תגובות של בחור המגיב תחת הכינוי " אנונימי " , ותתחיל אולי להבין מה זה שמאל מופרע באמת , הנה הלינק , כאמור תגובות מס' : 165,147, 169 :

      http://blogs.haaretz.co.il/shemuelmeir/548/

      תודה

    • אריה, ההודעה שלך דוחה, גם מבחינת התוכן, גם מבחינת הסגנון וגם מבחינת הבורות שנשקפת ממנה. יותר מזה אין מה לומר.

    • ד"ר אבני היקר,

      אני דתי, לא שייך במובהק לימין אבל גם לא לשמאל, לא מזדהה במיוחד עם נקודת המוצא של דני לדברים שכתב, וסיכוי סביר שאצביע בסוף למפלגה ששייכת לגוש הימין.

      ודווקא על רקע חוסר ההסכמה בחלק מהנושאים, התגובה שלך לא רק גועלית אלא בעיקר הזויה. באמת שאין הרבה צעירים כמו דני בישראל, או בכלל, וחבל שכך… כי אם היו מצבנו היה טוב בהרבה.

      אם אתה עוקב אחרי הדברים שדני כותב, מדובר באדם ציוני, שמזוהה עם המדינה וכל מילה שלו שנכתבת באה מתוך איכפתיות לעתיד שלה. גם ובמיוחד כאשר אין הסכמה, כבוד הדדי הוא הבסיס לשיח, בייחוד כשיש הרבה מה לכבד.

  7. דני, תודה על רשומה מעניינת, והנה שתי התייחסויות שלי:
    א. החלק על הבעיות שתציב מפלגת העבודה ביחס להתמודדות עם "יוקר המחיה" נקרא אצלי כמו אוסף קלישאות דה-מרקר, החל ממסגור השאלה כ"יוקר-מחיה" וכלה בבחירת הבעיות המסומנות. מכיוון שבתחום הזה אני חולק באופן יסודי על רוב הנחות המוצא שמשתמעות מהדברים שלך, אני מעדיף לא לפתח אותו כאן. אני מעדיף לפתוח נקודה כללית יותר:
    ב. אתה מתייחס לדברים בטווח קצר, ולכן שוקע בבעיות המידייות. הכל נכון (חוץ ממה שהזכרתי בסעיף הקודם), וכולן חמורות, אבל לטעמי צריך להסתכל על הדברים בטווח ארוך יותר, ומתוכן לגזור את המטרות של ממשלת שמאל-מרכז עתידית. כשהימין עלה לשלטון בעולם המערבי במהפכים של סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, הוא הציב לעצמו למטרה, בניסוחה של תאצ'ר, לייצר את התנאים שבהם השמאל לא יוכל לחזור לשלטון. הוא פתח מייד במהלכים נמרצים לפירוק כל מבני הכוח של השמאל: התאגדויות עובדים, כלכלה בצמיחה יציבה, שליטה ציבורית בהון וכו' וכו'. זו לא מטרה שהוא הגשים בפעם אחת. הממשלה הראשונה של בגין לצורך העניין הצליחה רק לפרק מנגנוני בטיחות ולטלטל קצת את הסירה (ורק אחרי 8 שנים ליצור משבר כלכלי שיאפשר לשנות את השיטה באמת). מההיגיון הזה נגזר גם ההיגיון ההפוך:
    המטרה העיקרית של השמאל כשותף בממשלה עתידית היא לא להביא שלום עם הפלסטינים, להוריד את יוקר המחיה ולהפריד את הדת מהמדינה. המטרה היא לקדם, במגבלות מאבקי הכוחות הקואליציונים עם שותפים מהמרכז ואחרים, את שיפור התנאים שיאפשרו את ההצמחה המחודשת של בסיס הכוח של השמאל, שיאפשרו לו להניע מגמה של התחזקות חברתית ארוכת טווח, שמתדלקת את עצמה באמצעות התחזקות פוליטית ממערכת בחירות אחת לזו שאחריה.

    • אכן, אנחנו לא מסכימים בנושא החברתי-כלכלי. רק אומר שהכתבות בדה-מרקר אינן "קלישאות" אלא מאמרים מגובים בעובדות ונתונים. אפשר כמובן לחלוק על המסקנות, אבל לדעתי לא על הרצינות.

      גם בנוגע לסעיף השני שלך אני לא כל כך בטוח. המטרה שלנו צריכה להיות שינוי בתנאי החיים של אזרחי ישראל, ולא להנציח את השלטון של עצמנו. להיפך – שלטון מונצח נוטה להיות מאובן, וביבי הוא הראיה הטובה ביותר לכך.

  8. בקיצור, צריך לסמוך על גנב קולות (ליברמן)

  9. הפוסט הזה קצת יוצא מנקודת הנחה שכבר הצלחנו "לצוד את הדוב", כלומר קיבלנו מנדט להרכיב ממשלה, והשאלה היא רק איך.אני חושב שאתה קצת מגזים בנכונות של ליברמן לזוז שמאלה. לליברמן יש יכולת לזרוק לאוויר מדי פעם התבטאות ריאליסטית אחת לכמה זמן, ואז אנשים נוטים לחשוב שמדובר בסוג של פרגמטיזם, אולי בסגנון רוסי. אבל אני חושב שמבחינת האלקטורט שלו, הוא נטוע עמוק מדי בימין. אני גם לא חושב שמרצ (שלא לדבר על הערבים) תסכים לשבת איתו, זה הפך למעין מוטו שלהם.

    שאלה שלא נגעת בה, אבל אולי תהיה לה משמעות, תהיה הפוליטיקה הערבית. אם הם יצליחו להתאחד, וישכילו להתחיל לחשוב פוליטית ולא רק אידאולוגית, מפלגה ערבית גדולה יכולה לשנות את כללי המשחק עבור השמאל.

    • כן, מפלגה ערבית מאוחדת תהיה טובה עבור השמאל בכל קנה מידה, בעיקר אם הם ישכילו לשים את חנין זועבי במקום לא ריאלי. טוב יותר לשאת ולתת עם גורם אחד מאשר עם שלוש מפלגות שמתחרות זו עם זו בקיצוניות ועמידה על עקרונות. כאמור, עדיף לדעתי בלי ליברמן, אבל אם לא תהיה ברירה שווה לבדוק איך עושים את זה. באשר לפוסט עצמו, מדובר כמובן בתרחיש. ניצחון אפשרי בבחירות האלה, ואם הוא אפשרי, כדאי לחזות את הקשיים "במקרה ש".

  10. לצערי, הסקרים אינם מצדיקים אופטימיות של השמאל או המרכז (תמיד שנאתי את הביטוי שמאל-מרכז. אבל אם לבני ומופז באמת חוברים לבוזי אולי הפעם זה יהיה מוצדק). המפלגות החרדיות שומרות על כוחן (ש"ס נחלשת, יהדות התורה מתחזקת), וכנ"ל הערביות (אם יהיה איחוד. בלעדיו בל"ד עשויה להיעלם). השמאל נחלש ((העבודה מאבדת מנדט או שניים, מר"צ זוכה במנדט או שניים). האיחוד עם שרידי קדימה עשוי להפריח סומק בלחיי העבודה אבל זה לא מחזק את גוש ה"שמאל מרכז". והמרכז? מבחינת מנדטים לפיד המוחלש + כחלון חלשים יותר וימניים יותר מיש עתיד+ התנועה. והימין (ביבי, בנט וליברמן)? אולי מתפצל אבל גם מתחזק.

    בתנאים הללו איזו מפלגה תזכה במספר המנדטים הגדול ביותר זו שאלה לא כל כך רלוונטית, השאלה היא מי יומלץ לראשות הממשלה היוכל להרכיב קואליציה. כדי שזה יהיה בוזי הוא יצתרך את לפיד+כחלון+ערבים+ליברמן או החרדים. לבנות על כך שהחרדים ישברו את הדיל עם ביבי נראה לי לא ריאלי. לבנות על ליברמן שימליץ על מי שמזוהה עם השמאל המדיני גם לא.

    אם המטרה היא באמת להחליף את ביבי ולהקים ממשלה שתוכל לקדם היפרדות מהפלסטינאים וטיפול ברעות החולות של החברה הישראלית צריך לחשוב מחוץ לקופסה: אז למה, במקום לנסות להמליך ראש ממשלה מהשמאל לא לקבל את פסק הדין של הדמוגרפיה והבוחר ולהתאחד סביב ראש מפלגה מהמרכז? נכון, שני הקנדידטים האפשריים לכך הם חלשים מבחינת המנדטים ומבחינת הנסיון המדיני אבל פוליטיקה היא אמנות האפשרי. עדיף קואליציית מרכז-שמאל-ימין אופורטוניסטי ומתרכז אמיתית של כחלון-לפיד-בוזי-ליברמן -מר"צ- בראשות כחלון. יחד, על פי הסקרים הנוכחיים, זה 59-62 מנדטים כשלכל צעד שכרוך בויתורים מדיניים תהיה תמיכה חיצונית של הערבים וכשאופציית ברית עם החרדים תישמר במידה ויהיה סיכוי להסדר קבע. אין שום חוק שמחייב שראש המפלגה הגדולה ביותר יהיה ראש הממשלה, ולו יוכל השמאל להתעלות על שיקולי אגו ולהמליץ על פיתרון כזה יהיה באמת סיכוי לפתרון עומק של האתגרים החיצוניים והפנימיים של המדינה.

    בהקשר לחרדים אני צריך לציין ששויון בשירות (לא רק לחרדים) הוא לא רק עניין סמלי אבל אני מסכים שללא רפורמה מקיפה בצה"ל שירותם לא יהווה תרומה לצה"ל או למשק. אבל אתה טועה בכך שאתה סבור שזה העניין הבוער או היחיד מול החרדים. קצבאות הילדים למשפחות מרובות ילדים, קצבאות לאברכים, סיבסוד דיפרנציאלי וסקטוריאלי של מערכות חינוך לגיל הרך, סבסוד דיור ייעודי לחרדים ואין ספור מערכות שמאפשרות למשפחה חרדית מרובת ילדים להתקיים כשההורים חסרי השכלה שימושית והאב מובטל או סמי-מובטל הן פצצות הזמן שדורשות טיפול. זה לא יטופל אם החרדים בקואליציה ועל כן אם השמאל בונה על קואליציה עם החרדים, כדאי מאוד שיהיה בטוח שהוא יוכל למנף את הקואליציה להגעה לפתרון כולל, מוסכם ומגובה בינלאומית מול הפלסטינאים. אם פתרון כזה יתממש השמאל והימין יחדלו להתקיים במובן המוכר לנו כיום והחרדים יאבדו את יכולתם לשמש לשון מאזניים אגנוסטית מבחינה מדינית.

    לעומת זאת, אם הקואליציה תשמש רק לתחזוק פתרון שני המדינות ולא ליישומה, והחרדים ישמרו את מנגנוני הסחיטה התקציבית שיש בידם כיום, החרדים ישמרו על יכולתם לסחוט עוד כספים בכל מחזור בחירות והבעיה שהם מהווים לקיום מערכות המדינה ימשיכו לטפוח.

    דעתי הוא שהגעה להסכם שבו אבו-מאזן יוותר על זכות השיבה, שבה הגבולות יהיו ברי הגנה ובו ינתנו ערבויות בינלאומיות אמינות לבטחונה של ישראל הוא חלום באספמיה ושעל כן ניתן רק לשמור על אפשרות הקיום של מדינה פלסטינאית בעתיד (על ידי הקפאת בנייה מעבר לגושים, עידוד הגירה מההתנחלויות המבודדות לתוך הקוו הירוד והגושים על ידי סבסוד, ואולי היפרדות חד צדדית כולל התווית גבול בתוך ירושליים ה"מאוחדת"). פתרון כזה

    • יונתן , לא ברור למה התגובה שלך לא הושלמה ? לא הצלחתי להבין למה ירושלים " מאוחדת " , במרכאות ? ירושלים יונתן , להבדיל מהגדה , הינה תחת ריבונות ישראלית , וריבונות מלאה . כך חקוק הדבר ( חוק יסוד : ירושלים בירת ישראל , רצ"ב לינק ) . דרוש רוב של מעל 60 ח"כ בשביל להסיר הריבונות מהעיר המאוחדת רבתי מורחבת . העיר המאוחדת משמע : לא רק המזרחית והמערבית , אלא גם שטח כפרי גדול מאוד . זה סיפור סבוך במיוחד ,. לשים את ההתנחלויות בגדה , הגדה בכלל , וירושלים באותה ערימה , לא ממש הגיוני לעת הזו . צריך שסנטימנט עמוק מאוד ישתנה בשביל מחשבות דנן .

      גש ללינק להלן , חוק יסוד ירושלים :

      http://www.nevo.co.il/law_html/Law01/182_001.htm

      תודה

    • יונתן, אתה דבק בעמדתך גם לאור הסקרים האחרונים? כי בשני סקרים ברציפות (גלובס וערוץ הכנסת), איחוד של העבודה והתנועה (ללא לפיד) מקבל 24 או 23 מנדטים, בעוד הליכוד מקבל 22 מנדטים. וכידוע לנו, הליכוד יורד (לפעמים עד רמת התרסקות) במהלך מערכת הבחירות לעומת מה שצפו לו הסקרים. יש להוסיף לכך גם את האמירה הברורה של גפני שיהדות התורה תעדיף קואליציה בראשות הרצוג, אם כי כאמור לא כדאי לתפוס אותו במילה.

      • זה לא שהליכוד יורד. זה המפלגה שהולכת לנצח שיורדת.
        גם אולמרט ושרון ירדו מאוד במספר המנדטים שקיבלו בבחירות לעומת הסקרים, וגם לבני.

      • סקרים לגבי ההשפעה של איחוד מפלגות על מספר המנדטים שיקבלו ידועים בהפכפכותם. כך למשל האיחוד של ליברמן והליכוד בבחירות האחרונות נצפה כמיטיב אך התברר כאסון. כשמועד הבחירות קרב אנשים נוטים לשמוע את רעם תופי השבט ולהתקרב למפלגה שמייצגת את תפיסת עולמם בצורה הטובה ביותר- ומפלגות שנולדות מאיחוד מייצגות תפיסת עולם זו בצורה טובה פחות. קח למשל את הסקר הזה :http://news.walla.co.il/item/2738586 שמראה שאיחוד בין כחלון לליברמן הופך למפלגה הגדולה ביותר עם 24 מנדטים. אולי- אבל אני נוטה להאמין שאם איחוד כזה יתממש תתרחש זליגה ביום האחרון ללפיד.

        אני נוטה להאמין כי גם האיחוד ההיפוטטי בין לבני לבוזי לא יגרום לזליגת קולות מביבי-בנט למרכז או לשמאל. פשוט אין בזה הגיון מבחינת נטיית ליבם של הבוחרים- וכך גם מראה הסקר של גלובס "המפלגה המאוחדת מרסקת את מה שעוד נשאר מיש עתיד ל-7 מנדטים, היא לוקחת ממרצ 2 מנדטים וגם בכחלון היא נוגסת במנדט. הבעיה של הרצוג ולבני היא שהם פוגעים רק בגוש המרכז-שמאל, ועוד לא מצליחים לייצר אלטרנטיבה שלטונית לליכוד.".

        משום כך אנו חוזרים לבעיית ה"גושים". השאלה היא לא מי יוצר את המפלגה הגדולה ביותר אלא מי יכול לבנות סביבו קואליציה משמאל, מרכז וימין אופורטוניסטי. ושוב- מי שיוכל לעשות זאת ביתר קלות וגמישות זה המרכז, לא השמאל או אפילו ה"שמאל-מרכז" של בוזי-לבני.

      • בנתיים המגמה של הסקרים הפוכה. תסתכל למשל על הסקר החדש של ערוץ עשר, השלישי באותה שורה. איחוד של הרצוג ולבני יהיה המפלגה הגדולה ביותר בישראל. ראשית כל, אנחנו רוצים לכבוש את השלטון, ולא להותיר אותו בידי הליכוד או אנשים שיצאו מהליכוד אתמול, כדי לממש את האג'נדה המדינית של השמאל. יכול להיות שהמטרה שלך שונה, וזה לגיטימי, אבל היעד האסטרטגי חייב להיות ברור לפני שמדברים על הטקטיקה. שנית, מבחינה טקטית, המפלגה שמרכיבה את הממשלה חייבת להיות בעלת עוצמה מסויימת, אחרת היא תהיה נתונה לסחטנות גדולה מהרגיל, וכל משב רוח יפיל אותה. הדברים נכונים על אחת כמה וכמה למפלגה חדשה כמו זו של כחלון, שנתונה לסכנה של עריקות, עזיבות ותנודות, פשוט כי היא אוסף מקרי יחסית של אנשים. לא זוכר מצב בהיסטוריה הישראלית שהמפלגה שהרכיבה את הממשלה היתה בעלת 13 מנדטים, ואחת מחברות הקואליציה היתה בעלת 22 מנדטים. זה לא הגיוני משום בחינה שהיא.

      • זה קצת יותר מדי טוב… לפני הבחירות הרגשות נעשים יותר נמוכים, ואז המתלהמים מקבלים את הקולות.

  11. תודה על המאמר.

    לדעתי הבחירות הבאות יהיו pay day. נקמה נטו של הבוחרים במועמדים שנבחרו בקודמות.

    מס' 1 – לפיד כמובן. עף. עדיין תישאר לו מפלגה, אבל בדיוק כמו 'קדימה' בבחירות שאחרי, או 'שינוי', הוא יצטמק למחצית מגודלו (ועדיין פי 10 מגודלו האמיתי…).

    כחלון – יש לו סיכוי, השאלה מי יתן לו. מקוה שיצליח. השאר – לא הראו תבונה רבה.

    ציינת נכון שמפלגת העבודה לא מבטיחה עתיד טוב יותר, אבל יש בה יותר אנשים שמוכנים לשנות, מאשר באחרות (ואולי תוכל למשוך עליה כמה כאלה מ'יש עתיד'). אגב צריך להוריד ממנה כמה שמות שמתחזים לליבראלים, ובפועל רק מחממים כיסאות, כמו ברוורמן. או בן-סימון.

    אגב הבעיה במחירים אינה עם החקלאים. מחירי הפירות שהם מוכרים נמוכים פי 2 עד 4 ממחיריהם בשווקים. הבעיה היא עם ה'מתווכים' שבינם לצרכנים – עמותות שונות, רשתות השיווק ועוד. הם שעושים את הכסף על חשבונם וחשבון הצרכנים.

    בכל מקרה מחירי הפירות והירקות אינם הגבוהים שביחס למערב, אלא של המזון המעובד – שנובע ישירות מכך שרוב המוצרים שבסופר מיוצרים ע"י 3 יצרניות (תנובה, שטראוס, אוסם) בלבד, שכמובן מתאמות מחירים. כמו גם מהיעדר ייבוא פתוח.

    כך שהעדיפות העליונה היא לחסל את הריכוזיות ולהוריד מגבלות מייבוא. אחרי כן אפשר להמשיך לקיצוץ הוועדים הגדולים. הבעיה כמובן שאין בארץ מצב ביניים – זה או וועדים רבי עוצמה ומושחתים, או עובדי קבלן בחברות מושחתות.

    ולא לשכוח אכיפת החוק, מאבק באנטי-סוציאליים (יש רבים מהם), שיפור התחבורה הציבורית (מוניות שירות הן העתיד; אבל מסופק אם מישהו קולט את זה) ועוד. לא יקרה בימי חיינו, אני חושש, כך שהברירה עדיין היא – החוצה.

    • יובל, לא הזכרת את הבנקים.

      • יש להם חלק, אבל יותר בהעדפת העסקים הגדולים (טייקונים, דנקנרים) על פני עסקים קטנים, ואולי גם יותר מדי משכנתאות (שאם לא יוחזרו – צלילה).

        העמלות פחות קריטיות, מאשר חברות האשראי: אני משלם פי 2 יותר על כרטיס אשראי, מאשר על חשבון הבנק.

  12. יוסי מרובקה

    מי זה אנחנו שאתה מדבר עליו בגוף ראשון רבים?
    ואם לבני כל כך מרכז, ועבודה זה שמאל, אתה יכול להצביע על ההבדלים האידיאולוגים בינהם במידה ויש כאלו?

    • אנחנו זה האופוזיציה מהשמאל והמרכז, אם תרצה – מפלגת העבודה ובעלי בריתה. ההבדלים בין לבני ומפלגת העבודה (בתחום המדיני) הם יותר ברמת הנחישות מאשר ברמת העקרונות. לבני התגלתה כרכיכה בקנדציה האחרונה – מפלגת העבודה התאפקה ונשארה באופוזיציה במקום להלבין את האסלה של נתניהו. ובכל זאת, התנועה והעבודה צריכות לדעתי לאחד כוחות בבחירות הבאות.

    • אנחנו זה האופוזיציה מהשמאל והמרכז, אם תרצה – מפלגת העבודה ובעלי בריתה. ההבדלים בין לבני ומפלגת העבודה (בתחום המדיני) הם יותר ברמת הנחישות מאשר ברמת העקרונות. לבני התגלתה כרכיכה בקנדציה האחרונה – מפלגת העבודה התאפקה ונשארה באופוזיציה במקום להלבין את האסלה של נתניהו. ובכל זאת, התנועה והעבודה צריכות לדעתי לאחד כוחות בבחירות הבאות.

      • דני, ההבדלים בין לבני ומפלגת העבודה בתחום המדיני , אינם קשורים לשום נחישות , ושום עקרונות . למעשה ההבדלים לא מתמצים , לא בזה ולא בזה .

        אלא שליבני מודאגת מאוד מהמיקום או המיצוב המאוד לא מחמיא ( בלשון המעטה ) של מדינת ישראל בעולם , וכך לגבי דידה , אין אפשרות להמשיך !! זה הענין המרכזי מבחינתה לענות בו בקשר לתהליך מדיני .

        ואילו הרצוג : מנסה לשמור על הגחלת , להיות נושא הלפיד , להתמצב בין הענקים של פנתיאון המנהיגים של מדינת ישראל, ומטבע הדברים , זה מסורתי במפלגת העבודה . אלא ש :

        הוא טועה להפיק לקחים לא נכונים מהנפילה של שלי יחימוביץ , ומיחס אותם להעדר מצע מדיני מגובש , העדר אג'נדה ברורה ונחרצת בנדון . כל זאת בעוד היא נפלה בגלל סוציאליזם נוקשה ( הבינה לא נכון המחאה של 2011 ) ויאיר לפיד קרא ( לכאורה ) נכון המפה , ומיצב עצמו ב :

        פוליטיקה נקיה , מעמד ביניים , יוקר מחיה , דיור בר השגה , אבל לא :

        צדק חברתי פרופר . תודה

      • אם כמעט אין הבדלים בין לבני לבין הרצוג, מה הופך אותה למרכז? האדיאולוגיה שלה (שאני בכלל לא משוכנע שיש לה כזאת, מעבר לכסאולוגיזם, כמו לכל חברי קדימה, אבל זה נושא אחר. ) כמו שעולה בנאומים האחרונים שלה, היא של שמאל לכל דבר וענין (בעבר היא אמרה דברים אחרים).
        לקרוא לה מרכז, זה שיחדש שמתקבל הרושם שכל מטרתו זה לנסות להעביר קולות מן הימין לשמאל.

        סאטירה נאה על ה"מרכז" החדש: https://www.youtube.com/watch?v=Yoye99bTTTc

      • יוסי מרבוקה , מעבר לטעם אישי בכל הנוגע לדיעות פוליטיות בכלל וציפי ליבני בפרט וכו….. צריך להגדיר מושגית קודם : מהו מרכז? למרכז יש שני הגדרות , זה המושגי , וזה הקונקרטי .

        זה הקונקרטי משמעו : מכלול הדיעות או התפיסות שמייצגים פרופר את דעת המיינסטרים ( הסטטיסטי או המהותי ) משמע ( בין היתר ) :

        – הסדר פשרה מדיני הוגן עם סידורים בטחוניים
        – שילוב של צמיחה ושוק חופשי עם מדיניות רווחה וחברה הוגנים
        – תפיסות חילוניות , ליברליות בכל הנוגע למשטר וחברה .

        ואילו המרכז המושגי משמעו : אין בעיקרון דיעה או תפיסה קונקרטית מגובשת מראש , אלא : הסתגלות ודינמיות למציאות משתנה , ואימוץ עמדה אידיאולוגית בהתאמה ( תוך שמירה כמובן על עקרונות על מנחים ) . זה יכול להיות מרכז חברתי כלכלי , או שמאל אפילו , אבל ימין מדיני בטחוני ( ראה למשל : רפול ומפלגת " צומת " בזמנו ) .

        ליבני , היא אכן מרכז !! רק שהיא יצור כלאיים מסויים בין קונקרטי ומושגי . הדיעות שלה מראש " מרכזיות " בכל הנוגע לחברה וכלכלה , ואילו בראיה המדינית , היא הסתגלה ( לדעתה ) למציאות מסויימת , ודילגה מן המרכז – ימין , לכיוון המרכז – שמאל , או בקיצור : זזה שמאלה בנחרצות יחסית .

        וחשוב להדגיש , פילוסופית ( מודלית ) : מי שבימין , אינהרנטית שם !! מי שבשמאל אינהרנטית שם !! כל תפיסת העולם שלו בעיקרון , נוקשה והרמונית ותואמת . משמע , מבחינה פילוסופית , אתה לא יכול להיות בעצם בימין , ולטעון שאתה תחזיר שטחים תמורת שלום אמת , שהרי אז , אתה מרכז מושגי , ורק טקטית / דינמית , אימצת לעצמך נוקשות מדינית .

        אילו ההגדרות הפילוסופיות שמעניקות כלים מסויימים , בשביל להבין את ספקטרום הדיעות , ההתנהגות , והתפיסות .

        תודה

  13. דני- המטרה שלי, כמו שלך, היא להביא להפרדה מהפלסטינאים ולחסימת התהליך הזוחל שהופך אותנו למדינה דו-לאומית. לדעתי הדרך שהשמאל המדיני מציע כדי להגיע ליעד זה, כלומר משא ומתן מגובה בערבויות בינלאומיות, נוסה, נכשל ומוצה. משום כך, הפתרון הרצוי הוא היפרדות אזרחית חד-צדדית מלווה בהמשך שליטה צבאית לטווח הנראה לעין.

    אני דווקא לא חושב שממשלה מובלת מרכז, בייחוד אם השמאל הוא חלק מהקואליציה שלה, תנקוט במדיניות שונה מממשלת שמאל. היא גם תנסה את דרך המשא ומתן והיא גם תיכשל. אני גם לא בהכרח חושב שנטייתה של ממשלת שמאל להיפרדות חד צדדית אחרי עוד כישלון תהיה נמוכה יותר מזו של ממשלת מרכז.

    אבל ברמה הטקטית המנדט הציבורי של ממשלת מרכז ל"ויתורים כואבים", והיכולת שלה לכרות בריתות ולקיים קואליציה גמישה תהיה גבוהה יותר. הסלידה שתעורר בציבור האנטי שמאלני תהיה נמוכה יותר. המידה שבה תאילץ להסתמך על עסקת שטן עם החרדים גם נמוכה יותר.

    האם מפלגתו של כחלון תהיה נתונה לסחטנות רבה יותר מהאיחוד של לבני-בוזי? האם הסכנה בעריקות תהיה גדולה יותר? האם מספר המנדטים של מפלגתו, אם יתאחד עם לפיד, יהיה נמוך יותר מהאיחוד משמאל? לא בטוח כלל. לפיד, לאורך הקואליציה האחרונה לא ניצב מול סכנה של עריקות או ערעור על סמכותו מבית. להיפך, מפלגה של "איש אחד" נוטה להיות יותר יציבה, לפחות בקדנציה הראשונה ממפלגה שבה לכל ח"כ יש בסיס כוח ואגנדה משלו.

    נ.ב. לא ראיתי סקר חדש בקישור שלך.

  14. בנימין מישל

    דני שלום
    ראיתי שכבר העירו לך, אני מרשה לעצמי לחזור על הדברים, יותר בפירוט.
    אתה מדמה חרדים וערבים, שאלו ואלו אינם ציונים. הדמיון ממש מופרך..
    החרדים אינם ציונים, כלומר, הם אינם רואים במדינת ישראל פתרון לבעיות העם היהודי בעולם, הם גם לא מיחסים למדינה איזה קדושה נסתרת, ובמידה רבה לא רואים חשיבות בסמלים כמו דגל והמנון (וגם לא מזדהים במיוחד עם השמחה כשמכבי ת"א מנצחת איזו קבוצה מאירופה). כל זה נכון. אבל כמה חילוניים הם כן ציונים, כמה היום חושבים על בעיות העם היהודי בכללות? רוב היושבים בארץ היום כלל אינם מוטרדים מאותן בעיות שבגללן קמה הציונות, אלא מחיי היום יום ומהמסגרת לחיים שנוצרה כאן. בזה אין שום הבדל בינם לחרדים. גם החרדים (להוציא פלג קטן מאד – ולא כל כך שפוי, אבל עושה רעש) מבינים שאין להם שום אפשרות לחיות כאן, בלי המדינה, הם ודאי רוצים בטובתה (כמובן, לפי השקפתם מהי טובת המדינה, אבל ודאי רצונם בבטחון, בכלכלה צומחת ועוד, וההבדל הוא רק בסוג התרבות שהם רואים כטובה למדינה), ובודאי אין שם שום יוזמה לביטול המדינה. למשל כשחרדי מתגייס, אין שום חשש בעולם שהוא גיס חמישי, או שיעביר מידע לגורם זר, וכיוצא. נכון שיש להם סדר עדיפויות שונה בכמה דברים, ובעיקר בחשיבות לימוד התורה אצלם. מה בכך. (כמו בחברה החילונית, יש גם אצל חלק מהחרדים לעתים ונדליזם לשמו, של דברים ציבוריים, עם או בלי הצדקה כאילו אידיאולוגית. זה ראוי לגינוי בכל מקום, ואין בזה הבדל בין מגזר למגזר, אבל זה רחוק מאד מאד מהונדליזם שיש לכל דבר של המדינה במגזר הערבי, שם פעמים רבות הונדליזם לא נותן שום אפשרות של שיקום המרחב הציבורי).
    לעומת זאת הערבים, ברובם, כפי שניכר מנציגיהם בהם הם בוחרים פעם אחר פעם, רואים את מדינת ישראל כאסון שנכפה עליהם, ואם היא לא תתקיים, מבחינתם זה לא אסון, ואולי אפילו ההיפך. עם כל הכבוד הניתן לערבים שמתגייסים, ידוע לכל מי ששירת אתם, שקיים חשש (מוצדק למדי), לגבי האפשרות לתת בידיהם מידע או נשק, ומעשי תמיכה באויב בקרב הציבור הערבי, מרובים מלספור.
    הרעיון הכללי של שילוב, ערבים וחרדים, הוא נכון. שילובם של אלו ושל אלו יכול להביא להזדהות שלהם עם המדינה, ולראית המדינה כמדינה (גם) שלהם. אלא שעם הערבים זה היה ישים לפני שנים רבות, ולצערנו לא נעשה אז, והיום ספק אם יעזור, וגם אם כן, יקח שנים רבות, ואילו אצל החרדים ברור ששיתופם באחריות על הנעשה במדינה (שרים, עובדי ציבור) יפעל כמעט מיידית להעצמת תחושת ההזדהות שלהם, שממילא קיימת במידה רבה, ובעצם אין צריך "אפליה מתקנת" אלא די בכך שהם לא יודרו מהמרחב הציבורי.
    כל טוב

    • בנימין, לדעתי אתה ממעיט באנטי-ציונות החרדית. אבל כבר עסקתי בנושא הזה בתגובות לאחרים, ואני לא חושב שהוא רלוונטי באופן ישיר לנושא הפוסט. מבחינתי מפלגה אנטי-ציונית היא שותפה כשרה לחלוטין לקואליציה, כל עוד היא מסכימה למדיניות הציונית של הקואליציה. יש דרך אחת בדוקה לראות האם הערבים יוכלו להתפשר מספיק על מנת לשבת בקואליציה עם מדיניות ציונית – לנהל איתם מו"מ קואליציוני. אם אתה צודק, והמחיר שלהם יותר מדי גבוה (היינו, אין אפשרות להגיע להסכמות), לא תהיה עסקה. אבל אולי אתה טועה, ומונע אך ורק מאינרציה והרגל שהפכו לחוק שאין להרהר? הדרך היחידה לדעת היא לנסות. אני מאמין בשוק פוליטי חופשי של מו"מ ורעיונות. זו הדרך הכי טובה לדעת האם הדעות הקדומות שלנו תואמות למציאות אם לאו. להערכתי, ברגע שמישהו יתפוס אומץ ויצרף את אחת המפלגות הערביות בפעם הראשונה לקואליציה, הדבר יהפוך להרגל ואף אחד לא יבין מדוע פעם לא עשינו את זה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: