למה גוש הימין תמיד גדול יותר מגוש השמאל? יש האומרים שמדובר בצו הבוחר, שהולך והופך לימני יותר ויותר, או במגמות דמוגרפיות. ואולי מדובר, יותר מכל, בחומות ומגבלות דמיוניות שאנחנו קובעים לעצמנו? בעוד מנהיגי הימין משייטים באוקיאנוס פתוח ומלא אפשרויות, השמאל מנווט בים קפוא ורוחש קרחונים. ינשוף פוליטי-מדיני על כללי המשחק המפוקפקים, שנותנים לימין יתרון לא הוגן במערכת הבחירות, ועל הצורך לנתץ אותם לרסיסים. כדי לנצח, אנחנו לא זקוקים לספינה שתנווט בין הקרחונים, אלא לשוברת קרח.  

בימים האחרונים, אנחנו עדים להתעוררות מפתיעה של מפלגת העבודה. בפעם המי יודע כמה, מפלגתו של הרצוג קמה מאשפתות בתחילת מערכת בחירות, וממצב חסר תקווה עולה בסקרים לסטטוס של מתמודדת רצינית על ההנהגה. אולם אפילו התוצאות של הסקרים האחרונים, בהם גובר המחנה הציוני (האיחוד של מפלגת העבודה והתנועה של ציפי לבני) על הליכוד בראשות נתניהו, אינם יכולים להשכיח את העובדה שהמנדטים הנוספים אינם מגיעים ברובם מגוש הימין, אלא בעיקר ממפלגות אחיות בגוש השמאל מרכז. "אין חשיבות לשאלה מי המפלגה הגדולה ביותר," אומרים פרשנים ומשקיפים ביקורתיים, "אלא רק לגושים". בסופו של דבר, הם מבהירים, הסיעות השונות ימליצו לנשיא על מועמד להרכבת הממשלה, ומי שיוכל למצוא 61 אצבעות כדי לתמוך בו, יגיע לכורסת עור הצבי ברחוב בלפור. מי שלא, יסיים כמו ציפי לבני על 28 המנדטים שלה, שהתפוגגו כחלום ליל סתיו ברגע שלא הצליחה להשיג רוב.

בטענות הללו יש הרבה אמת, אם כי הן לא מדוייקות לחלוטין. יש חשיבות לשאלה מי הוא ראש המפלגה הגדולה ביותר, והחשיבות הזאת עולה ככל שהפער בינו לבין המתחרה שלו גדול יותר. הניצחון במספר המנדטים מעניק למועמד מומנטום פסיכולוגי ותקשורתי, מתחילים לדבר עליו כמועמד מוביל לראשות ממשלה, גל אנרגיה שעשוי לשכנע סיעות מתנדנדות להעניק לו את חתימותיהן. אבל אליבא דכולי עלמא, היתרון המספרי הגדול של גוש הימין מציב את השמאל בפני אתגר אכזרי במערכת הבחירות הזאת, לא פחות מאשר במערכות הבחירות הקודמות. פוליטיקאים, פעילים ומעצבי דעת קהל מציעים דרכים שונות ומגוונות להתגבר על הבעיה, מיני תכסיסים שיעבירו כביכול מנדטים מגוש הימין לגוש השמאל. יש שחושבים שבטחוניסט דמוי מופז יעשה את העבודה, אחרים מצביעים על החיבור עם לבני ה"רביזיוניסטית" (מה שזה לא יהיה) ויש גם כאלו שמתעקשים שרק בנייה מאפס של התשתית החברתית של השמאל, דרך ארוכה ומפרכת שתימשך שנים רבות, תוכל להשיב לו את הנכסים שאיבד ולהחזיר אותו ברבות השנים לשלטון. רוב הפרשנויות הללו, שבכולן יש גרעין גדול של אמת, מקבלות כנתון את גבולות הגזרה שאנחנו נמצאים בהם – אותו "גוש שמאל-מרכז" מיתולוגי שרק איתו, כביכול, ניתן להרכיב ממשלה.

מעטים מנסים לחשוב מחוץ לקופסה, להתבונן לצדדים ולגלות שאנשי השמאל והמרכז נמצאים בכלא רעיוני, מיטת סדום אידיאולוגית שמציבה אותם בתנאים בלתי אפשריים. כשקברניט פוליטי מהימין הישראלי רוצה להרכיב קואליציה, הוא משייט לו בים הפתוח ובוחר נתיב ושותפים כאוות נפשו. מפלגות הימין, גם הימין הקיצוני, באות כולן בחשבון. גם אם אורי אריאל יפרוש מהבית היהודי ויקים מפלגת מתנחלים רדיקלית, נתניהו לא יהסס לנהל איתו משא ומתן קואליציוני. חרדים? הרי הם שותפים טבעיים. ואם אפשר להכניס את מפלגות המרכז ואפילו את העבודה כמלבין אסלות, אז מה טוב. הימין הליכודי, שמשייט באוקיאנוס של אפשרויות, מחובר עם העורף הפוליטי הטבעי שלו. הגוש שלו גדול יותר לא רק בשל תוצאות הבחירות, אלא בשל מנעד האפשרויות הרחב יותר. משום שיש לימין יותר אופציות "לגיטימיות" לקואליציה, גוש הימין גדול יותר בהגדרה.

יצחק "בוז'י" הרצוג וציפי לבני, כמו כל מועמד אחר מהשמאל-מרכז, משייטים לעומת זאת בים קפוא ורוחש קרחונים. התנועה שלהם, בניגוד לזו של הימין, מוגבלת בידי שאריות טהרנות שמאלנית וכללי משחק "פטריוטיים" שנקבעו בידי… לא ברור מי. בעיני רבים מבוחרי השמאל, וחלק מהפוליטיקאים שלו, ברית עם החרדים היא בל תראה ובל תישמע, למרות שלימין כמובן מותר לכרות ברית כזאת. גרוע מזאת: המפלגות הערביות נחשבות מאז ומתמיד לפסולות חיתון. כך, בניגוד לימין, השמאל-מרכז מנותק מהפריפריה הפוליטית שלו. משום שרבים מבוחרי הגוש הפוטנציאליים מצביעים למפלגות הערביות, ואלו אף פעם לא נכללות בחישוב, הרי שגוש השמאל נמצא בפיגור מתמיד של 10 עד 11 מנדטים. כדי לנצח את גוש הימין הוא צריך להדביק אותו בפער אדיר, דבר מסובך גם בתנאים פוליטיים טובים בהרבה מאלו שלנו.

הכללים הללו, שמכתיבים חוסר שיתוף פעולה עם החרדים ועם הערבים, אינם גזירת גורל. נהוג לומר שאי אפשר לשתף פעולה עם המפלגות הערביות משום שהן "אינן ציוניות". אבל גם יהדות התורה אינה ציונית, ולא זכור לי שמישהו בימין היסס לשתף איתה פעולה. גם המיתוס על ה"חרדים שאוכלים את הכספים של המדינה" הוא מוגזם בפראות. מגזרים מקומבנים אחרים, ביניהם אצולת המתנחלים, מיליציות המיסוי, הבנקאים ועוד לוקחים הרבה, הרבה יותר. קואליציה עם החרדים תצריך ויתורים, אבל כך גם קואליציה עם כל אחד אחר.

לכן, כדי לנצל את המומנטום החיובי ולהוביל את המחנה לניצחון בבחירות, חייבים לשנות באופן יסודי את כללי המשחק; למעשה, להתעלם מהם לחלוטין. בסרט "שומרי הסף", סיפר עמי איילון שכשהגיע לראשות השב"כ, ביקש מראשי המחלקות לבחון מחדש, מהיסוד, את כל הנהלים והנוהגים של הארגון. יכול להיות, אמר, שכשנבחן בקפידה כל נוהל נגיע למסקנה שיש לשמר אותו, אבל דבר אחד אני לא רוצה לשמוע: "צריך להמשיך באותה הדרך כי ככה עשינו תמיד." אם נבחן בקפידה את ה"כללים הקואליציונים" שנשמרו שנים רבות, נגלה שברובם יש יותר אינרציה מאשר היגיון.

פירוש הדבר אינו שלאחר הבחירות הבאות, אפשר להכניס מפלגות ערביות וחרדיות לקואליציה של שמאל-מרכז ללא קושי. ישנם פערים אידיאולוגיים, חלקם מורכבים ומסובכים, ויתכן בהחלט שחיבור מסוג זה לא יצלח. המועמד להרכבת הממשלה צריך להודיע בפשטות ובבירור שכל המפלגות, לבד מאלו שאנחנו מעוניינים להחליף בשלטון (הליכוד והבית היהודי), כשרות למשא ומתן קואליציוני. המרווח שלנו לא צריך להיות "מליברמן ועד מרצ", כפי שאמר יצחק הרצוג – אלו בדיוק חומות הקרח שכולאות את השמאל בתנאים שמקשים עליו לנצח. המרווח שלנו צריך להיות "מליברמן ועד טיבי, מלפיד ועד ליצמן", לא כשותפים לקואליציה אחת (הדבר כנראה אינו אפשרי), אלא כאופציות. אנחנו נדבר עם כולם, ונבדוק האם ניתן להגיע להסכמות שישרתו את המטרות האסטרטגיות שלנו. לא ילך עם אחמד טיבי? אולי נסגור עסקה עם איווט ליברמן. לא יילך עם ליברמן? נחבור לאריה דרעי ויעקב ליצמן. מרווח התמרון הזה יסייע במו"מ עתידי להרכבת קואליציה, ייתן למועמד גמישות גדולה יותר ומנופי לחץ, וישדר לערבים ולחרדים תחושה שהם לא מיעוטים מודרים אלא שותפים שווים במשחק – יריבים או בעלי ברית, בהתאם למצב ולסיטואציה.

כדי לנצח בבחירות, להחליף את נתניהו ולחלץ את מדינת ישראל מידי הימין הקיצוני, לא די באסטרטגיה פוליטית שתסייע לנווט את הספינה שלנו בין הקרחונים. לא ספינה רגילה אנחנו צריכים, אלא שוברת קרח. רק כשנהפוך את ים הקרחונים לאוקייאנוס, ונפתח בפנינו את כל האפשרויות הקיימות, נוכל להתמודד ראש בראש מול הימין על הנהגת המדינה.