"כולם אותו דבר" – מי מגן על דאע"ש ומדוע?

לאור עלייתה המפחידה של המדינה האסלאמית בעיראק וסוריה, עולה וחוזר הפזמון הקבוע מחוגים "ביקורתיים" מסויימים: דאע"ש והמערב אותו דבר, כי אין הבדל בין הרג אנשים בפצצות חכמות לבין עריפת ראשם בסכין קצבים. בינינו מסתובבת גם "אינטלקטואלית" שרואה בפרקטיקות העריפה של הארגון מחזה מרענן שיח ומשובב נפש. לפי טיעון שני, דאע"ש הוא בסך הכל "יצירה של המערב", ולכן יש להאשים את ארצות הברית בכל הסבל וההרס שהוא גורם. שני הטיעונים הללו עולים מהצד השמאלי רדיקלי חדשות לבקרים, והגיע הזמן לרסק אותם מהיסוד.

מאמר זה הוא חלק מסדרה שעוסקת במדינה האסלאמית, או דאע"ש. למאמרים קודמים ראו: כל הפחדים כולם ודינר הזהב- האם הוא יפיל את המדינה האסלאמית?

 

במשך השנה האחרונה הופתעתי לטובה מהשמאל הרדיקלי במערב, וזה לא קורה לי הרבה. בניגוד לנטייה הידועה לתמוך בכל אויב תורן של ארצות הברית וישראל, בין אם מדובר בסטלין, מאו, נסראללה או משעל, זכתה המדינה האסלאמית (הידועה בשם דאע"ש) לגינוי גם בחוגים הרדיקליים ביותר. לא מדובר רק באכזריות של דאע"ש, משום שגיבורי תרבות קודמים של השמאל הרדיקלי ביצעו מעשי זוועה גרועים לא פחות – אלא בעובדה שקברניטי המדינה האסלאמית מתעקשים לדבר אמת. בניגוד לחברים סטלין ומאו, ה"ח'ליף" אל-בגדאדי וראשי מפקדיו לא מסתתרים מאחורי חזון לסוציאליזם בינלאומי ושוויון לעשוקי כל העמים, ובניגוד לח'אלד משעל וחסן נסראללה, הם לא מנסים לדבר בשפה שתקסום לרדיקליים מערביים. מנהיגי החמאס, לפחות כלפי חוץ, מעוניינים מאד בתמיכה בינלאומית ומנסים לדבר על זכויות אדם, צדק והגדרה עצמית. השיח הקיצוני יותר מוסווה, ומשמש בעיקר לצריכה פנימית. במקרה של דאע"ש, אין שום ניסיון כזה: שופרות התעמולה ואף שבויים של הארגון מספרים בחדווה על עריפות ראשים, עינויים וטבח המוני, ואמצעי התקשורת הרשמיים שלו מתגאים בהשבתה של העבדות (כולל עבדות המין) לעולם המודרני. לפיכך, העוינות כלפי דאע"ש נוטה לחצות גבולות, אפילו בחוגים הנוטים בדרך כלל לתמוך בכל גורם מפוקפק המתנגד ל"אימפריאליזם האמריקאי".

אבל לאחרונה, ישנם כאלה שמתקשים להתאפק. לפני חודשיים בערך, כתבה ד"ר ענת רימון-אור, מרצה לפילוסופיה של החינוך, פוסט שמציג את דאע"ש, לפי דבריה שלה, ב"אור אנושי מפרגן-קלות". המילה "קלות", כמובן, היא אנדרסטייטמנט אנין. "יש משהו שובה לב," רשמה האינטלקטואלית הנ"ל, "באופן בו משיב הארגון הזה לאמריקאים: בהפגנת כוח וזלזול; בעריפת ראשים. אל מול משחקי המחשב של האמריקאים באנשים חיים, אל מול המזלט"ים הטובחים במוסלמים במדינות בהם יש נפט או משאבים אחרים, הם שולפים סכין, עורפים ראש, מצלמים ועורכים את הסרט. מאחורי הכל יש אמירה: נגמר המשא ומתן, שאף פעם לא התחיל. עופו מהמזרח התיכון – אתם ובעלי החברות שהצבאות שלכם משרתים. אנחנו ננהל את העניינים מעל רכב 4X4 של טויוטה, סכין קצבים ותוכנות עריכה מתקדמות – אהבתי […] צורת שיח מרעננת…" רימון-אור התראיינה גם לערוץ עשר, והדגישה שראשים נערפו גם במהפכה הצרפתית, ולא מדובר ב"דבר שלילי לחלוטין". לסכין הקצבים יש גם היבטים חיוביים.

על הטקסט הזה אפשר לומר רבות: בקליפת אגוז, הוא מציג לא מעט מהחוליים שהבלוג הזה מבקר כבר זמן רב. לאלו אפשר להוסיף את הנטייה הטרגית-קומית של אינטלקטואלים מהסוג הפוסט-מודרניסטי, שעולמם לא חורג ממדפי הספריות, להגדיר את העולם האמיתי כ"טקסט" או "שיח". ז"ת: כל ההרג ההמוני שדאע"ש מחוללים, המוני הנשים הנאנסות, הראשים הנערפים בסכינים קהות על מנת להרבות סבל, הערים והכפרים הנטבחים על יושביהם, כל אלו אינם מציאות ספוגה בדם, דמעות ואבק שריפה, אלא "שיח מרענן" ממנו אפשר להתפעל בפייסבוק על כוס הקפה של הבוקר. היה אפשר לפתור את הדברים כהתבטאות הזויה, ולהסתפק בפליאה מדוע מרשים לטיפוס הזה ללמד ולחנך סטודנטים וסטודנטיות. אבל לאחרונה, בטפטוף, רימון-אור מקבלת תמיכה מקולגות. ראשון וראשון היה הבלוגר הרדיקלי ג'ון בראון, שנתן לה במה מלאת סימפטיה והבנה באתר הפרשנות הפופולרי שיחה מקומית, והחרה החזיק אחריו בלוגר רדיקלי אחר, ריצ'רד סילברסטיין. בהערת אגב, יש להוסיף שחובבי דאע"ש יש גם בצד השני של המפה הפוליטית. טוביה טננבאום, "תחקירן" שהפך לאחרונה לשילוב של גיבור וליצן חצר בימין הישראלי, גם הודה שהוא "בקטע של דאע"ש" (ושל נוער הגבעות), מאותן הסיבות בדיוק.

עושה להם לייק: ענת רימון-אור ותלייני דאע"ש

 

חמור מזאת: גם כותבים רציניים יותר, שעומק הזוועה של דאע"ש מובן להם היטב, חולקים לפחות חלק מההיגיון הלקוי שביסוד דבריה של רימון. הנה, למשל, הבלוגר אישתון, אדם עם זכויות רבות וקילומטרז' מרשים של תחקירים חשובים, כתב בסטטוס כי דאע"ש אמנם אכזריים, אבל "המערב" גרוע לא פחות ואולי אפילו יותר:

אלו הורגים עם סכין ואלו עם פצצות; אלו מאמינים שהם צודקים כי איזה מנהיג דתי אמר להם ואלו מאמינים כי הם צודקים כי איזה מנהיג מדיני אמר להם (שזה הבדל מה זה דרמטי! לא יודע מה איתכם, אבל כשיורים בי, זה הרבה פחות כואב או הורג, כשזה על רקע של משיחות לאומנית מאשר משיחות דתית. תשאלו את הסבים והסבתות שלכם מהשואה – זה הרבה פחות כואב כשלא צועקים "אללה אכבר" לפני.)

ומה זה משנה שבעיראק ואפגניסטן מתו מאות אלפים בעקבות פלישה מערבית ללא הצדקה. ומה זה משנה שדעאש נולדו מהפלישה הזו: הן בהתקוממות נגד האמריקאים, הן בקריסת המערכות המדיניות שמנעו יכולת שליטה של ארגון טרור, הן במתקני הכליאה האמריקאים […] אבל עזבו… המזרח התיכון קורס וזה הכל התחיל בדאעש, שכמו אלוהים, אין להם התחלה – הם תמיד היו שם (אם כי מעניין איך טכנית, "המפץ הגדול" של ארגוני טרור, כמעט תמיד מתרחש זמן קצר לאחר פעולה צבאית – סודית או רשמית – של ארה"ב או אירופה. אבל נו… קשה לחקור מעבר לחלקיק הראשוני, שהוא תמיד, אבל תמיד, הבחור המוסלמי הרע, שנולד רע, שתמיד יהיה רע ושאנחנו, המערב, לא עשינו לו כלום מעולם, לא שדדנו, לא ציירנו גבולות על המפה, לא רצחנו, לא עינינו במתקני כליאה, לא מימנו את ארגוני הטרור, כי אנחנו סמולנים ליברלים ותמימים שמעולם לא פלשו לעיראק והרגו הרבה יותר מדעאש.

גרוע כמו דאע"ש? מפציץ אמריקאי

 

בדבריו של אישתון, ראוי לציין, יש צדק מסויים. במבט לאחור, הפלישה לעיראק היתה איוולת, וההחלטה לפרק את הצבא העיראקי, שאישתון דן בה בפרוטרוט בפוסט המלא, היתה איוולת קשה אף יותר. אין ספק גם שלהחלטות הללו היתה השפעה על צמיחתה וגדילתה של דאעש. אולם שתי הטענות המרכזיות של אישתון, שהמערביים שהורגים בפצצות חכמות גרועים לא פחות מאנשי דאע"ש שעורפים ראשים, וכי דאע"ש הוא יצירה שכל כולה מערבית – הן טענות מוטעות, מטעות ואף שקריות. שני הטיעונים הללו עולים מהצד השמאלי רדיקלי כל אימת שמישהו מעז לקרוא תיגר על ארגונים אסלאמיים או אנטי-מערביים כאלה ואחרים, והגיע הזמן לרסק אותם מהיסוד.

ראשית כל, דאע"ש אינה "יצירה מערבית". הפלישה האמריקאית לעיראק, וההחלטה לפרק את הצבא העיראקי, סייעו להבנות את הנסיבות שאפשרה לה לצמוח. אבל אין דין מי שפתח את השער לגנבים כדין הגנבים עצמם. אלו שבחרו להחריב את מדינתם באש ובדם של מלחמה עדתית פנאטית לא היו האמריקאים, אלא העיראקים; איש לא הכריח את השלטון השיעי של אל-מליכי להפלות את הסונים, ואיש לא הכריח סונים לפוצץ שווקים, מסגדים ובתי מגורים שיעיים. לא האמריקאים החריבו את המדינה העיראקית – אם כי הטעויות שלהם היו גורם מסייע – אלא העיראקים עצמם. ולראייה: הכורדים בצפון עיראק, שצמחו בדיוק מאותו הרקע, הצליחו להתגבר על היריבויות הפוליטיות השבטיות והחמולתיות באזור שלהם ולבנות מדינה יציבה ומתפקדת יחסית מתוך הגיהנום העיראקי. באותה מידה, האידיאולוגיה הרצחנית של דאע"ש אינה "יצירה מערבית" אלא גידול פרא מסוכן מתוך העולם המוסלמי עצמו. הגיע הזמן שכותבים פוסט-קולוניאליים למיניהם יכבדו מספיק את העמים במזרח התיכון כדי להעניק להם קצת סוכנות אנושית (agency בלעז) וקצת אחריות על מצבם שלהם. ההאשמה הפבלובית של המערב הקולוניאליסטי והכובש מבטאת התייחסות לעמים הערביים כילדים מפגרים: הם תמיד אובייקט, ולא סובייקט. הגיע הזמן להפסיק עם האיוולת הזאת.

אחריות של העיראקים עצמם: התקפת טרור בעיראק

 

שנית, ההשוואה בין ההרוגים בהפצצות המערב וערופי הראשים של דאע"ש נראית הגיונית רק כאשר מתעלמים לחלוטין מההקשר הכללי. הרי הרוע של דאע"ש אינו קשור רק, או בעיקר, לפרקטיקות הקרביות שלהם. כל מלחמה כרוכה בהרוגים אזרחיים לשם השגת ניצחון, אבל הצבא האמריקאי משקיע מיליארדים בניסיון להפחית את מספרי ההרוגים הלא מעורבים, למרות האנקדוטות המטרידות שנחשפות חדשות לבקרים. למעשה, כפי שכותבת החוקרת טנישה פזאל, צמיחת החוקים הבינלאומיים מכבידה כל כך על צבאות מערביים עד פגיעה של ממש (וראו גם ראיון עם פרופ' פזאל כאן), במיוחד משום שאויבים כגון עיראק של סדאם, החמאס או דאע"ש אינם מחוייבים כלל לחוקים הללו ואינם נושאים באותו נטל. ארצות הברית ומדינות מערביות מנסות לצמצם מוות של בלתי מעורבים במלחמות. לעומת זאת, אנשי דאע"ש מנסים להרוג ולטבוח ככל יכולתם – ואם היתה להם טכנולוגיה דומה לזו של ארה"ב, מן הסתם היו טובחים מיליונים כמעשה שגרה. רק עיוורון מוסרי ופוליטי מוחלט, כמו זה שמגלה אישתון בפוסט לעיל, יכול להוביל אדם להתעלם מזה; אותו עיוורון מוסרי שמוביל את ענת רימון-אור להשוות צרכני זנות ישראלים לעבדות המין המאורגנת של דאע"ש, או את מפעלי האייפונים בעולם השלישי (בד"כ בשכר יותר גבוה מאשר היו העובדים הללו מקבלים במפעלים מקומיים) לשווקי העבדים והמגלבים של מוסול וא-ראקה.

אבל הנקודה המכריעה ביותר, שאישתון וחבריו מתעלמים ממנה, היא מטרות המלחמה של כל אחד מהצדדים והסדר שהוא מעוניין להשליט בעולם. הסדר הקפיטליסטי-מערבי אינו חף מפגמים. כמו כל סדר אנושי אחר, יש בו מנצחים ומפסידים, אורות וצללים, פינות של חסד ועוולות קשות. אולם חרף כל פגמיו, הוא סדר שבמסגרתו אנשים יכולים לממש את חירות העיסוק, המצפון, הדת והמחשבה. בארצות הברית, בריטניה וצרפת, חרף האיבה של חוגים מסויימים לאסלאם, נשים מוסלמיות יכולות להסתובב בחיג'אב ברחובות באין מפריע, ובשכונות יש מסגדים לצד בתי הכנסת והכנסיות. הסדר שדאע"ש מעוניינת להשליט, לעומת זאת, הוא סדר של רצח מאורגן של כל מי ששונה – לא רק בני דתות אחרות, לרבות השיעים, נרצחים באופן אוטומטי, אלא גם מוסלמים סונים שלא מיישרים קו. וכל מי שמשווה את הסדר המתרקם לעינינו בחלקים נרחבים של סוריה ועיראק, את העבדות הגלויה וחוקי המגלב, לסדר שמייצגות המעצמות המערביות – חושף בכך את עיניו שטחו מראות ואוזניו שכבדו משמוע. בשמאל הרדיקלי יש אנשים חריפים ואידיאליסטים בעלי תפיסת מוסר מפותחת. הבעיה העיקרית שלהם היא כישלון מוחלט להבחין בין גוונים שונים. העיוורון הזה הופך אותם לנטל ואבן נגף במלחמה החשובה ביותר שמנהלת האנושות בימים האלו, וכאן אני מתכוון לא רק לדמוקרטיות או מדינות המערב, אלא לכל מי שמציע חלופה שפוייה למשטר האימים של דאע"ש. מי שטוען ש"כולם אותו דבר" הופך, במודע או שלא במודע, לסייען של הרוע.

נ.ב. אני ממליץ לכולם לראות את הסרט התיעודי המעולה של איתי אנגל, שליווה את לוחמי ולוחמות הצבא הכורדי במלחמה מול דאע"ש. הסרט כולל גם ראיונות בלעדיים עם שבויים מהמדינה האסלאמית, והוא מומלץ ביותר.

עדכון: ענת רימון-אור הגיבה לפוסט כאן. מה טיב תגובתה ואיכות טיעוניה – תשפטו אתם.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-דצמבר 28, 2014, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 60 תגובות.

  1. כמעט תמיד יימצאו האינטלקטואלים שיתמכו בדברים ההזויים ביותר. המוטיבציה לכך היא עיקרון ההכבדה: היכולת והתעוזה להגן על רעיונות הזויים היא סמל סטטוס המוכיח יכולת אינטלקטואלית. הרי אנשים פשוטים חניכי החברה המערבית לא מסוגלים באמת לתמוך בדברים כאלה.

    וכשמדובר ברעיונות שאף אחד לא תמך בהם קודם, יש להוסיף לכך את החלוציות שמקנה מנה גדושה של תשומת לב. כך שמאוד קורץ לאינטלקטואל שמאלן לזלוג למקומות האלה, וזה בדרך כלל עניין של זמן עד שיימצא אחד כזה.

  2. רימון-אור נראית לי כמו מקרה של תסמונת "ספר של רסלינג ביום", כלומר חשיפת יתר לספרות רדיקלית, שמובילה לאינטלרטואליזציה יתרה של מעשים ברבריים שאמורים לעודד סלידה בכל אדם הגיוני. מצד שני, נראה לי שהאמבוש (המגונה לא פחות) שהיא חטפה משרון גל וחבורתו בערוץ 20 קצת הפך אותה לקדושה מעונה.

    דווקא הטיעון של מטרות המלחמה נראה לי קצת בעייתי. הרי זה התירוץ שבאמצעותו אנשי שמאל רדיקלי במערב הצדיקו את עוולות הקומוניזם, מהטיהורים הסטליניסטיים ועד מהפכת התרבות בסין: כן, נעשו דברים נוראים, אבל זה היה למטרה חיובית (הקמת משטר סוציאלסיטי צודק).

    • נדב, אבל זו בדיוק הנקודה: הבעיה עם סטלין ומאו היתה לא רק באמצעי המלחמה שלהם, אלא בסדר שהם השליטו לאחריה. למעשה רוב הביקורת עליהם מתרכזת בנקודה הזאת. יש כאלו שמבקרים את הצבא האדום על הפראות שלו באזורי כיבוש, אבל הביקורת על הקומוניזם בדרך כלל קשורה דווקא לדיכוי שהוא השליט בימי שלום. כשאני אומר "מטרות" אני לא מתכוון לאוטופיה התיאורטית, אלא ל"סדר החדש" המושלט בפועל.

    • אגב 'רסלינג' (רזלינג במקור) – מאיפה הכסף? השאלה שאני תמיד מצמיד לכל איזכור של ההוצאה הזו.

      לפחות המתרגם המגלומן ואיש הימין אריה סתיו, ציין מי היו תורמיו. רזלינג שומרים על שתיקה מיומם הראשון (והם לא מרוויחים מספיק, בלי צל של ספק). גם לא משלמים הרבה, לפי עדויות מתרגמים.

      • מזימה של הקרן החדשה לישראל 😉

        ברצינות, אני יודע שחלק מהמחברים נדרשו לתרום מכספם כדי להוציא לאור ספרים. חוץ מזה, אני לא בטוח שרסלינג מחוייבת לחשוף את מקורות המימון של מחבריהם, מעבר להצהרות הון רגילות.

      • לכן מבחינתי זו הוצאה מטעם.

        למרות כמה ספרים רבי-ערך שאינם מצד פוליטי כלשהו (כמו על רדיפת המכשפות; או ההיסטוריה של הרפואה, שאגב נעשה נדיר ושווה), המניעים חשודים.

  3. תודה על פוסט מענין . אלא שהפוסט והמובאות , מתעלמות מהיבט מרכזי אחד בהבנה או בשפיטה הפילוסופית והמוסרית של התופעה :

    התופעה של דעא"ש מגלמת תכלית גיאופוליטית סובייקטיבית מוצהרת , אבל , היא מהווה , וניתן לטעון שבראש ובראשונה מהווה : תרבית להסרת חסמים ועכבויות מוסריות . משמע : מקום מפלט לבעלי הפרעות נפשיות מודחקות קשות , בעלי בעיות זהות קשות , או סתם אנשים יותר נורמלים , שמחפשים סובלימציות , לפורקן גורף של אגרסיות אכזריות .

    הייחודיות של התופעה אם כך : יסודה במעין " חלקת גן עדן " בה כל אדם , שלא יכול להיות " החיה שבו " בנסיבות חיו הנורמליות , מוצא שם מפלט , תמיכה ק הילתית , ומתחרע . כמו שהיית משווה בין סתם גנב ושודד , ששורד הכסף ותו לאיו ,לבין פסיכופט סדרתי , שמענה בשביל לממש פנטזיה .

    לבסוף דני , אתה לא יכול בכובעך האחד , להסכים שאת אביב העמים הערבי , הביאו למעשה האמריקאים , עם הפלישה לעירק , והסרת מחסום הפחד מסדאם חוסיין ובכלל כפועל יוצא , ובכובעך השני , לטעון שהפלישה לעירק , אפילו בדיעבד , היתה איוולת. שהרי היא הביאה את אביב העמים הערבי ( יש הגורסים , שגם הפגנות הענק בלבנון אחרי רצח רפיק חררי תרמו להסרת מחסום הפחד כאמור , ואני מסכים , אבל באותו קונטקסט עסקינן : הסרת מחסום הפחד ) .

    ועוד בקטנה : אם כך , העמים האילו , הרבה יותר תלותיים וילידיים ( בעל כורחם יש לציין ) ממה שאתה מתאר בפוסט . שהרי , הפלישה לעיראק , היא הגורם / טריגר להתקוממות , ולא אומץ או הבעה אסטרטגית עצמאית לגמרי . תודה

    • אל-רום, מתי טענתי שאת האביב הערבי הביאו האמריקאים? זו טענה של גיא בכור בעיקר. טענתי שהם היו, במקרה הטוב, גורם אחד מבין רבים. הגורמים של האביב הערבי (לדעתי) הם בעיקר פנימיים.

      • דני , פשוט הסכמת איתי בעבר ( רצ"ב ציטוט ) שאת הטריגר ( לפחות הראשוני ) לאביב העמים הערבי , הביאו הניאו קונסרבטיבים על ידי הפלת מחסום הפחד , עם גרימתם לנפילתו של סדאם חוסיין , הנה להלן הציטוט אותך :

        " מעבר לכך, אני מסכים איתך שהפלת סדאם חוסיין היוותה את הטריגר הראשון לראשיתו של האביב הערבי. בזה – לפחות, הנאו שמרנים צדקו. התוצאה כמובן היא לא זו שדמיינו, אבל זה כמעט תמיד ככה בהיסטוריה "

        הכל בלינק על הפוסט של המונרכיה , להלן הלינק :

        https://dannyorbach.com/2013/03/01/%D7%91%D7%96%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%94/

        תודה

      • כן, זה היה טריגר ראשוני – אבל לא סיבה עיקרית.

      • דני, אם אתה מודה שזה טריגר ראשוני ,אזי זוהי הסיבה העיקרית , ה – cause causa מבלעדיה אין !! בלתי כי אם , תוכל לציין סיבות מהותיות עקרוניות תקיפות לפני הטריגר , והטריגר היווה רק זרז על ציר הזמן . או שלחילופין היית טוען : שגם אלמלא הפלישה והפלת סדאם חוסיין וממילא הטריגר שאתה מודה בו , הדבר היה קורה בגין טריגר אחר , או מצב דברים אחר . אני תוהה אם יש באמתחתך כדבר הזה , זה ירשים מאוד, הרבה אנשים חכמים וידענים ומנוסים ( אני לא בינהם כמובן לצורך הענין ) . תודה

      • אל רום, למעשה זה מה שאני טוען. הטריגר שהיה דרוש הוא השפלה חריפה של אחד
        המשטרים. אלמלא הפלישה האמריקאית, זה היה יכול לקרות בהרבה מאד דרכים אחרות,
        ובמדינות אחרות: משבר כלכלי חריף שיוביל למהומות לחם, מות אחד השליטים הקשישים
        שיוביל למאבקי ירושה, ועוד ועוד. בסופו של דבר, האביב הערבי הוא תוצאה של
        הזדקנות דור המנהיגים הותיקים, האטת הדינמיות שלהם והקפאת המשטרים במצב של
        ניוון וסיאוב.

      • זה יפה מה שאתה טוען דני , אלא שזה כל כך תיאורטי , ולכל מצב דברים , שזה חסר כל תקיפות למעשה ! קרוב למאה שנה של משטרי אימה ערביים כאילו , מוחבארת אכזרי , עושק ודיכוי גורפים , אז מי יודע , אם בגין סיבות כה אוניברסליות וכלליות כפי שאתה מתאר , לא היה לוקח , עוד 100 שנה , וזה מה ? לא פריץ !! לא כלב !! לא נוחמנו בכלום !! ואם כך , הקושיה חוזרת לסוגיה : הטריגר , והסיבה מבלעדיה אין , לאביב העמים הערבי , הינה אכן : הפלישה לעיראק ,נפילת סדאם חוסיין , הסרת מחסום הפחד , ואפקט דומינו מדבק בכל רחבי העולם הערבי . תודה

  4. אני רק אשים את זה כאן…

  5. שמות שעלו לי בעקבות קריאת הפוסט
    סארטר היה חסיד של סטאלין ומאו
    נועם חומסקי תמך בשלטון הקמר רוז' בקמבודיה.
    כנראה שמי שמחזיק באידיולגיה כולשהיא בצורה נחרצת ימציא תירוצים כדי להצדיק אותה.

  6. תראה, ישנה טענה מוכרת האומרת שאנחנו שופטים אנשים אחרים לפי מעשים, ואת עצמנו לפי כוונות. זה נכון ביום-יום מול אנשים במשרד, מול המשפחה, , וזה נכון גם ברמה הגלובאלית. וזה למעשה עמוד השדרה של הרשומה הזו.

    בשורה התחתונה, דעא"ש רצחו X אנשים חפים מפשע, והמערב רצח Y. את X+Y לא באמת מעניין כוונות וסיפורים אחרים. יכול להיות שמישהו פרץ בלילה ורצח את אמא שלי, ויכול להיות ששוטר ניסה לירות במחבל, פספס והרג את אמא שלי. מה אכפת לי הכוונות של כל אחד מהם, אם למחרת אני יתום? כלומר אתה מנסה להסתכל ממבט של 30,000 רגל ששייך להיסטריונים – וזה בסדר, יש לזה את התקפיד של זה בעולם. אבל יש אנשים שמסתכלים על זה ברמת היום-יומית, של הסבל שנגרם דה-פקטו.

    זה לא אותו דיון.

    אז נכון שאנחנו במערב נאורים יותר, וברבריים פחות, סבבה. ונכון שלהגיד נאורים, ולהגיד שהאיסלם היא אלימה (נציגיה) זה לא משהו שליברלים אוהבים להגיד (ראה את הוויכוח של בן אפלק עם ביל מאהר). אבל עדיין, אחרי הכל, להזדעזע מעריפת ראשים אבל להתייחס בשלווה להפצצות מהאוויר זה קצת צביעות (במקרה הטוב. כי במקרה הרע זה יכול להעיד על עוד הרבה דברים אחרים).

    אני לא חושב שאנשים באמת מצדיקים את ISIS, חוץ מאלה שרוצים קצת תשומת לב (כמו הבחורה הזו שאתה בעצמך נתת לה את מבוקשה – למה להתייחס אליה, לכתוב את שמה ולצטט את השטויות שהיא אומרת?). תמיד יהיו כאלו. אבל כשיש צביעות כזו, וצקצוקי לשון מול החדשות של שמונה בערב, זה גורם לאנשים לחפש מילים להגיד כנגד זה.

    אנחנו במערב, במשך מאות שנים של תרבותיות וציוויליזציה יצרנו שכבות על גבי שכבות של בידוד. החל מדרגים מדיניים, הפרדה צבאית, חיילים אנונימיים, צלפי שיורים ממרחק של מייל, אמנות בינלאומיות שמגדירות "רצח נקי" ו-"רצח מלוכלך", נשק להשמדה המונית "טוב" לעומת נשק "רע", כדורים עם קוטר "הומני" וכדורים "ברבריים", צנזורה של ציצי בטלויזיה ואיברים פנימיים שנצבעים באפור כדי שלא נראה את הדם.

    ברור שכל מי שאומר "שכולם אותו דבר" בחיים לא היה מחליף את המגורים שלו וחי תחת שלטון אחר. אבל זה לא אומר שאין קווי דימיון כאשר גופות של האנשים הכי חלשים בכדור הארץ נערמות בצידי הדרך.

    • אני, מצטער, ליברטריאן, אבל אי אפשר להתעלם מהנסיבות של סבל ואפילו לא מהנסיבות של הרג. מי שיורה ברוצח שנכנס לשכונה שלו, או אפילו נכנס לשכונה אחרת כדי לחפש רוצח, אין דינו כדין הרוצח. אין בעיני שום יתרון מוסרי להפצצות מן האוויר על רצח בסכינים. לא ראית אותי, למשל, נותן הקלות לנאצים לעומת דאע"ש. אבל יש בעיני הבדל עצום בין מי שמנסה לצמצם הרג בשעת מלחמה למי שמנסה למקסם אותו, ובעיקר – מי שמנסה להשליט סדר של חירות יחסית לבין מי שמנסה להשליט סדר של רצח ועבדות. זה גם הבדל עצום מבחינת האדם הפשוט. מלחמה, מטבעה, היא דבר חולף. אם אתה בסיכון לא רק בזמן המלחמה אלא גם לאחריה (בשל הסדר החדש שמושת בארצך), זה גם הבדל עצום, אפילו מבחינת החוויה האישית.

      • שמע, מי שרוצה למנוע פגיעה באזרחים, לא יוצא למלחמת ברירה על בסיס מידע מודיעיני שגוי ושיקרי בצד השני של העולם. לא מחזיק עשרות אנשים ללא משפט בבתי כלא אקס-טריטוריאלים, ולא מכניס לעצירים דברים לתחת (ראה הדו"ח האחרון). וגם לא מפעיל טרור מהאוויר במאצעות מזלטים, ללא משפט וללא הוכחות (אני מניח שאתה מכיר את "הוא היה חשוד כי היה לו את אותו גובה")

        אני לא אומר שכולם אותו דין גם אף אחד אחר לא אומר את זה. הרי גם בחלומות הכי רטובים של אנשי שמאל, הם בסף הכל מקווים למשפט של האנשים שהם תופסים אותם כאחראיים – משהו ש-99% לא יקרה גם ככה. ועל אנשי ISIS אף אחד בכלל לא מדבר על משפט ולכולם ברור שהם בני מוות – משהו ש-99% קורה גם ככה. אז לטעון אין דין כדין זה להסית את הדיון – בצורה נוחה שקל להגן עליה – למקום שהוא לא קיים בו.

    • להזדעזע מעריפת ראשים אבל להתייחס בשלווה להפצצות מהאוויר זה קצת צביעות …
      משהו לא בסדר במשפט הזה. זוהי הצדקה עקיפה של מעשי דעש,זה צמצום הפערים בין רצח ובריונות -למשפט וחוק, בין אונס – לסקס. כשאתה אומר את המשפט הזה אתה מזדהה במידת מה עם הגברת ההיא ובהנחה שאינך מבקש תשומת לב כמו הגברת אתה כנראה מאמין במשפט וזה אומר שגם לך יש הזדהות עם הטענות שלה ובלבול מה. אבל יכול להיות שזו רק צביעות.

      בחברה מתוקנת לא מוציאים להורג שבויי מלחמה.

  7. דני, אני רק אשאל אותך שאלה פשוטה אחת- למה האמריקאים פלשו לעיראק?

    • כדי להגשים חזון ניאו-שמרני של הפצת דמוקרטיה, כדי להיפטר מיריב אזורי ותיק ושנוא וגורם שנראה להם כאיום אזורי אסטרטגי. ממש לא בגלל הנפט – הטענה הזאת נופלת בחישוב פשוט (אפילו אם האמריקאים היו לוקחים את כל הנפט בעיראק, והם לא עשו את זה – זה לא היה מפצה אותם על הכספים שהם הוציאו במלחמה ובכיבוש). בכל מקרה, אין לזה קשר אמיתי לנושא הפוסט. אפשר לבקר בחריפות את המלחמה האמריקאית בעיראק, ועדיין להבין את ההבדל התהומי בין ארצות הברית ולבין דאע"ש. וכן – להבין גם באיזה צד אנחנו נמצאים.

      • בנוסף, ג'ורג' בוש הבן רצה לסגור חשבון עם סדאם שבשעתו ניסה להתנקש באביו. וגם המלחמה באפגניסטן לא הצליחה כמצופה והם לא מצאו את בן-לאדן אז היו צריכים איזה בוגימן אחר להוציא עליו את העצבים

      • zak להגיד שאמריקה נכנסה לעירק היות ובוש בן היה חייב נקמה לאביו נשמע קצת כבדיחה. גב בוש עשוי להיות הנשיא הבא ואם הוא יחזיר את אמריקה לעירק עוד יגידו שהוא רצה להראות לאבא שהוא הבן המוצלח.

        להגיד שאם דעש עורף ראשים אז למה אנחנו לא יכולים גם לא נשמע תרוץ טוב.
        דעש הצליח להרחיק את עניין ישראל והפלסטינים מאור החדשות באירופה, זהו נושא חביב על גיא בכור, כמו כן עולים בחדשות רעיונות על שיתוף פעולה צבאי של ישראל עם הירדנים, גם הזדהות של קבוצות פלסטינים בירדן עם דעש ואיום של דעש על ירדן והפלסטינים עשוי להקטין את הלחץ שהם יפעילו עלינו להקים מדינה. חלק מהפרשנים הימנים אומרים שהזמן עובד לטובתנו. מצריים משתפת פעולה בשל החשש שלה מדעש ומקטאר.

      • אין ספק ש"אויב אויבי הוא ידידי" יכול לשחק כאן תפקיד, ונוצרה הזדמנות לשיתוף פעולה עם כוחות שמתנגדים לדאע"ש במזרח התיכון. הלוואי ולא היינו מגיעים למצב שארגון רצחני כזה נמצא בסביבה, אבל צריך לעשות מה שאפשר. לדעתי הכי חשוב להגביר את התמיכה בכורדים. את הזירה הפלסטינית זה לא משנה באמת: שום ברית ארוכת טווח עם כוחות במזרח התיכון לא תמומש כל עוד לא תהיה התקדמות רצינית בנושא הזה. אבל זה לא נושא הדיון שלנו היום.

      • אופיר, על כן רשום "בנוסף". אחרי שלא תפס את בן-לאדן, סדאם נראה פתאום לבוש כמו מטרה ראויה.

  8. אין חדש תחת השמש – הרוח הנמהרת מביאה את האינטלקטואל להעריץ אידאה על חשבון מציאות.
    מרד בסדר הקיים בעולמם שמקדש גם תמיכה באפוקליפסה הדאע"שית.

    כנסיית השכל ממשיכה להוציא הגמונים.

    הרשומה שלך, דני, נועדה לכשלון מרגע שהיא נכנסת לעולם פוסט מודרני:
    דאע"ש איננה 'רע' אלא 'תופעה' ש'תלויה בעיני המתבונן'.

    מי שהחל בהומניזציה של הטרור האש"פי אל לו להתפלא בלגיטימציה שיקבל העולם הפרה-מודרני של דאע"ש. זהו מדרון חלקלק – אבל אחד אותנטי, שלנגד עינינו מתגשם.

    וכאן אאתגר ואשמח לדעתך המלומדת:
    האם הפתרון היחידי לתופעת הלגיטימציה ל'מורדים בסדר הניאו ליברלי' הנו לוקליזציה של מנגנוני הזהות?
    האם ניתן להודיע כי ישנו צורך בוויתור על משאת הנפש של המודרנה:תיאור אובייקטיבי-אוניברסלי של העולם לטובת הפרה-מודרנה: תיאור אובייקטיבי-פרטיקולרי של העולם?

    טענתי פשוטה.: אותם אינטלקטואלים מהווים, סך הכל, עקביות שאיבדה עכבות מוסריות.
    ואם אנו מחפשים את האובייקטיבי-אוניברסלי(אפילו כמנגנון ביקורת) האם לא סללנו את הנתיב אל אובדן העכבות המוסריות שכל כולן פרטיקולריות?

    ולסיכום:
    פוסט נהדר.

    • טל, הייתי רוצה להדגיש שתי נקודות:

      1. ההשוואה בין אש"ף לדאע"ש אינה במקום. אש"ף ניהל סכסוך לאומי באמצעים אכזריים, אבל בסופו של דבר מדובר בסכסוך לאומי שגרתי. אני רוצה לפגוע באויב שלי (שלדעתי פגע בי וגזל את אדמתי) ובבעלי הברית שלו – כל עוד הם משמשים כבעלי הברית שלו. האג'נדה של אש"ף היתה מקומית, ולא היתה לו בעיה עם שאר העולם אלא בעיקר עם האויב הספציפי שלו. העובדה שאנחנו היינו האויב הספציפי הזה לא צריכה לעוור את עינינו לעובדה שמדובר בסכסוך שגרתי יחסית שכמוהו היו עוד מאות. הסיפור של דאע"ש הוא שונה לחלוטין: הח'ליפות החדשה לא מעוניינת בכיבוש חלק ארץ ספציפי, אלא בכיבוש עולמי. היא לא מכירה בשום גבול. כל העמים, גם המוסלמיים, הם מבחינתה אויב במידה שווה, וכל מי שלא שייך לזרם האידיאולוגי הספציפי שלה נכנס באופן אוטומטי לרובריקות הדיכוי והרצח. לא מדובר גם בדיקטטורה פשוטה, אלא במשטר טוטליטרי מהסוג הקיצוני ביותר, בדומה למשטרים של סטלין והיטלר. שים לב לעוד עניין קריטי: אש"ף היה ידוע לשמצה בטרור שהפעיל כנגד אזרחים. טרור הוא בסך הכל טקטיקה. דאע"ש לא מפורסם דווקא בגלל הטרור שלו, אם כי הוא הוציא לא מעט פיגועים. דאע"ש מפורסם בשל האכזריות הבהמית בשטחים שתחת שלטונו, היינו – בגלל המשטר שהוא מעוניין לכונן, ומשום שלמשטר הזה אין שום גבולות.

      2. קצת קשה לי להבין את הנקודה השנייה. שלך. אבל אם הצלחתי להבין נכון, אז הדרך היחידה שלנו לגנות את דאע"ש היא שימור מסויים של מה שאתה מכנה "אובייקטיבי-אוניברסלי". אחרת, איך אנחנו יכולים לשפוט אותם, ולפי אלו סטנדרטים? אני, כרגיל, תומך בגישה מעורבת: להשאיר מקום רב למערכות ערכים שונות וסותרות, להיות אמפטי ולפחות לנסות להבין מאיפה ערכים נוגדים ותרבויות שונות מגיעים, אחרת אנחנו מידרדרים להתנשאות מגוחכת נוסח בעז לוי ואתר מידה. אבל בכל זאת לשמור על ליבה של ערכים אוניברסליים. ברגע שמערכת פרטיקולרית כלשהי חוצה את הקו האדום הזה – יש להילחם בה עד חורמה.

      • לנקודה הראשונה, האם דאע"ש היו שונים מהותית כשנקראו דאע"ש, ולא "המדינה האסלמית"? היומרה למהפכה אסלאמית עולמית מוסיפה לחומרת האיום של דאע"ש, אבל לא היא שהופכת אותם לרשעים. גם אילו הסתפקו בהשתלטות על עיראק וסוריה בלבד היחס אליהם היה צריך להיות זהה, ולהיגזר ממעשיהם בארצות אלה.

        מה פירוש "סכסוך לאומי שגרתי"? להוטו ברואנדה היה סכסוך מול הטוטסי ולטיבטים יש סכסוך עם הסינים, שניהם סכסוכים לאומיים ללא יומרות גלובליות, אבל המרחק ביניהם כמרחק שמיים וארץ.

      • עיראק וסוריה הן מדינות מרכזיות, ובכל זאת, אלמלא המטרה המוצהרת של דאע"ש לפלוש לכל המדינות השכנות (ולאזור הכורדי) הם לא היו מעוררים תגובה חזקה כל כך. אתה צודק שהסכסוך ברואנדה עונה להגדרה שלי של "סכסוך מקומי". ואכן, אף על פי שהיה שם רצח עם, התגובה הבינלאומית היתה רפה לכל היותר.

  9. בעניין ההשוואות לפלישה האמריקאית לעיראק: ניתן היה להתנגד למהלך הזה, מבלי לשלול את עצם הלגטימיות של ארה"ב כיישות מדינית, תרבותית ופוליטית.
    מיותר לציין שזהו לא המצב עם דעא"ש. עריפות הראשים, שפחות המין והטיהורים האתניים הם נשמת אפו של הארגון הזה. אין דעא"ש מלבד הסאדיזם ואין בתופעה זו את המעלות אשר יצדיקו את קיומה, על אף המגרעות.

  10. תודה על המאמר.

    תמיד טוב לקרוא על הפוסט-מודרניסטים שמזנבים בנו ללא הרף. לפחות בארץ הצליחו להרחיק אותם (בינתיים) מענפי ההיסטוריה (שם הם מנסים להסתנן תחת השם 'היסטוריה תרבותית').

    * בעניין 'אישתון' – קראתי לאחרונה דברים שלו. הסיגנון שלו בעייתי – מאוד אמוציונאלי; כמו מי שסבל מטראומה, ועל כן מחפש את הקיצוניות בכל דבר (תפישת עולם פסימיסטית קיצונית אופיינית להם), ומשלב אלמנטים שלא קשורים כלל (כמו קטע על עינוי דובים ע"י הסינים, בכתבה על המתנחלים).
    למרות תחקיריו המושקעים, אני קצת חושד שנקודת המבט שלו אינה מאוזנת, ונוטה לכיוונים מסויימים: מניעיו אינם כה טהורים.

    * ISIS לדעתי מושך אליו אנשים כי הוא מציע 'חופש' מהסוג האנרכיסטי – להרוג את מי שאתה רוצה, איך שאתה רוצה. כמובן בתוך 'מסגרת' שמומצאת בהתאם לצורך ולרצון. סוג של משחק תפקידים מציאותי.

    לכן אני מעריך שמטרות האירגון אינן קבועות, וישתנו בהתאם לסוג ה'אקשן' והיכולת למשוך צעירים (כוח אדם שנחוץ לו, כ'בשר תותחים'). זה ימשך כל עוד ההנאה תימשך.

  11. רשימה משובחת, כרגיל.

  12. There are some ideas so absurd that only an intellectual could believe them.” – George Orwell

    מסקרנת אותי דווקא נקודת המבט על דאע'ש של הימין (הלינק שצירפת לא תקין). האם ישנם אנשי ימין שכמו טננבאום 'מחבבים' את דאע'ש ורוצים בהמשך הקיום של שלטונו? במן טענה של 'הי תראו כמה האויב גרוע, אז לנו עכשיו מותר הכל' או בגלל טענות אחרות?

    • זאק, עכשיו הלינק אמור לעבוד. טננבאום תומך בדאע"ש ישירות כי הוא נראה לו מגניב. אנשי ימין שמזדעזעים כביכול מדאע"ש אבל מרוצים כי "הנה אמרנו לכם תמיד שככה מתנהגים מוסלמים ועכשיו צריך אמצעי חירום וגם לבחור בביבי" יש בשפע.

  13. מעבר להבנה הפנטסטית של דאאש בתקשורת והם עושים זאת בצורה מהפכנית בבוטות שלה. יכולת מופלאה שלא נתקלתי בה מעולם וכמובן שיש לה את ההשפעה שדאאש רוצה להשיג. ישנה כמובן התוצאה – הרי בסופו של דבר הממלכה הזאת תקרוס לתוך עצמה שיגמר הכסף. הם כול הזמן בוזזים רכוש של אחרים. מה שישאר ייהיה רק חול וחול. הפירוק שדאאש יוצרים היום מאוד דומה למצב בלוב. כאוס מוחלט. שאני מתבונן בסרטים המופלאים של דאאש אני שם לב לדבר נוסף. הכול צהוב ומדבר. גם ככה היה קשה ומסכן ועכשיו יהיה עוד יותר. בניגוד לכול האינטלקטואלים אני חושב שמה שקורה מאוד עצוב לכולם שהסדר שהיה קיים קרס. ודרך אגב מאפיין דומה לדאאש ולפלסטינים הוא ששתי המלחמות הם דתיות לחלוטין ואין פה שום מימד של קרקע וכול הוא מאבק בין לאומים שונים. רק שאנחנו חזקים יותר בנתיים בניגוד למיעוטים אחרים באיזור הנפלא שלנו.

    • אני חולק עליך גם בנוגע לדאע"ש וגם בנוגע לפלסטינים. אצל הפלסטינים הממד הדתי הוא חשוב מאד, אבל הוא שווה אם לא משני בחשיבותו לממד הלאומי. הרי המאבק הפלסטיני איחד תחת כנפיו דתיים, חילונים ואפילו נוצרים. אצל דאע"ש מדובר כמובן בממד מכריע, אבל גם כאן אי אפשר להתעלם משיקולים אתניים ושבטיים.

      • הפלסטינים הם מוסלמים והמוסלמים רואים ביהודים ונוצרים סוג ב׳. לא יכול להיות שיהודים ישלטו באנשי הדת הנכונה אין מצב. היהודים יושבים על אדמת הקדש שלעולם תהייה מוסלמית וירושלים היא המקום השלישי בחשיבותו לעולם המוסלמי וגם הוא נשלט על ידי יהודים. הפליטינים שכל הזמן צריכים לגיטימציה מהעולם הערבי לא יחתמו על הסכם עם ישראל כי הסכם פרושו הכרה בישראל. אצל הערבים אין התגמשות. יש הכל או לא כלום. ההבדל שדאאש בתהליך של עליה והפלסטינים בתהליך של דעיכה והעלמות. שלדאאש יגמר הדלק גם הם יעלמו וישאירו אחריהם חורבן נורא לכול האנשים בעולם הערבי. וזה מה שחבל.

      • אילן, יש כאן הכללות גורפות ומאד לא מדוייקות על האסלאם. אין אסלאם אחד: יש
        הרבה מאד פירושים והרבה מאד זרמים והרבה מאד קבוצות מוסלמיות שדת היא לא הגורם
        החשוב ביותר במערכת השיקולים שלהם. וערבים כמובן התפשרו אינספור פעמים עם
        ישראל בעבר, ויתפשרו גם בעתיד.

      • אלמלא ישראל חמאס היה עולה בבחירות דמוקרטיות בגדה. לאבו מאזן אין שום לגיטימציה ביהודה ושומרון. ככה שתנועה עם אידיאולוגיה דתית הייתה משתלטת על כל האיזור. ישראל מונעת זאת ביד ברזל כמו שהיא עושה בעזה בצורה מעט שונה. זה המצב ולגבי המיעוטים. נו טוב. אם אתה מיעוט אתה חייב להיות יותר קדוש מהאפיפיור וחסר לנוצרים שיראו תמיכה בצד הישראלי. גם כך על המיעוטים בישראל וביהודה שומרון ועזה עובר תהליך דומה למה שקורה עם דאאש בשטחים שכבש. המאבקים הללו הם מאבקים דתיים ולדעתי התוצאה תהייה זהה. ברטוריקה של הכל או לא כלום אתה מפסיד בסופו של דבר רק החורבן נורא. בעזה הושקעו מיליארדים. עם השמש והחופים הנפלאים והקרבה לאירופה זה היה יכול להיות הונג קונג. חבל

      • עם כל הבעייתיות במצבם של הנוצרים בגדה, אין מה להשוות למצב הנוצרים תחת
        דאע"ש. בגדה הם חיים כמיעוט לא אהוב, אך מוגן בידי השלטונות. אצל דאע"ש הם
        נטבחים ומגורשים באופן שיטתי. אל תהיה כמו אנשי השמאל הרדיקלי שלא מסוגלים
        לראות גוונים.

      • דני. אני מסכים שיש כל מיני גוונים של איסלאם ברחבי העולם. אבל השיח השליט האיזור שלנו הוא הרבה יותר רדיקלי מאשר של המוסלמים למשל בקרואטיה. וזאת הרטוריקה של החמאס כל הזמן ובגלל שאין בחירות הוא לא עולה ביהודה ושומרון. לגבי מיעוטים בוא נראה כמה נוצרים היו בבית לחם לפני 10 שנים והיום. לא עורפים להם את הראש כמו דאאש אבל בסופו של דבר התוצאה תהייה שווה. בעוד 10 שנים נראה כמה מיעוטים יהיו ביהודה ושומרון ועזה.

      • מה שנראה או לא נראה בעוד כמה שנים לא יכול לשמש כטיעון היום (כי הרי עדיין לא
        ראינו), וכדי להבין את המצב חשוב להבחין בפרטים, מורכבות וגוונים. הכי פשוט
        לומר "כולם אותו דבר" ולסגור את העסק, אבל זה לא יוביל אותנו ליצירה של תמונה
        אסטרטגית נכונה.

  14. דני, אילן אומר שהיחס לנוצרים הוא גרוע וגורם להם לעזוב את הרשות ואתה עונה שמה שיהיה עוד כמה שנים לא יכול לשמש כטיעון היום? זו תשובה Obnoxious

    • דני. אם אני הבנתי ואפתח קצת את המאמר שלך לנקודה חשובה אני סבור שהמערב ככלל וארה״ב בפרט לא מבינים את הניואנסים של סיכסוכים ברחבי העולם הערבי והם גרמו בהתנהגות שלהם לכל הבלגן שאנחנו חווים עכשיו. הרי עירק בנויה מעשרות משפחות, שבטים ולאומים שונים. סדאם לדוגמא בא מפלג חזק והחזיק את כולם תחת חסותו. באו האמריקאיים וחיסלו את הסדר. מה. בירדן המצב שונה או באירן. הרי לוב היא אוסף של שבטי בדוויים שקדאפי בא מהשבט החזק. באו באירופאים ופרקו את הסדר. מה הם חשבו לעצמם. גם אני רוצה את החומרים שהם עישנו. גם אצלנו כולם בוחשים. באיזה זכות הספרדים שיש להם המון בעיות עם לאומים בוחשים פה ועוד עמים. אג׳נדה של האירופים וארה״ב היא נאיבית במקרה הטוב או מרושעת במקרה הרע ואני בכלל לא בטוח מה יותר טוב. מזל שאת המלך עבדעללה בירדן הם לא חושבים להוריד….
      ההתנהגות הילדותית והמתנשאת של מעצמות המערב גרמה בצורה מובהקת לכל הבלגן הנוכחי ולא נשכח את כל הנשק המעולה שהמערב הותיר לדאאש. מסכנים, באמת מסכנים הכורדים שצריכים להלחם עם רובים נגד כל הטנקים של ארה״ב, סליחה דאאש. ואתה אומר שלמערב אין יד ורגל בסיכסוך. איך אומרים: כוונות טובות מובילות לגיהנום

      • אילן, אם זכור לי כוונתו של בוש היתה להשאר שם 50 שנים. כך הוא אמר. אבל תנאים השתנו, הכלכלה השתנתה והצרכים של ארה"ב השתנו. בכל מקרה הבנתי שאביב העמים הערבים התחיל בתוניסיה.
        בנוגע ללוב ואפילו עירק וסוריה. אולי הם יתישו אחד את השני ויכינו את הרקע לחברה שתהייה מסוגלת לקבל דמוקרטיה ודרך מחשבה מערבית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: