לאור עלייתה המפחידה של המדינה האסלאמית בעיראק וסוריה, עולה וחוזר הפזמון הקבוע מחוגים "ביקורתיים" מסויימים: דאע"ש והמערב אותו דבר, כי אין הבדל בין הרג אנשים בפצצות חכמות לבין עריפת ראשם בסכין קצבים. בינינו מסתובבת גם "אינטלקטואלית" שרואה בפרקטיקות העריפה של הארגון מחזה מרענן שיח ומשובב נפש. לפי טיעון שני, דאע"ש הוא בסך הכל "יצירה של המערב", ולכן יש להאשים את ארצות הברית בכל הסבל וההרס שהוא גורם. שני הטיעונים הללו עולים מהצד השמאלי רדיקלי חדשות לבקרים, והגיע הזמן לרסק אותם מהיסוד.

מאמר זה הוא חלק מסדרה שעוסקת במדינה האסלאמית, או דאע"ש. למאמרים קודמים ראו: כל הפחדים כולם ודינר הזהב- האם הוא יפיל את המדינה האסלאמית?

במשך השנה האחרונה הופתעתי לטובה מהשמאל הרדיקלי במערב, וזה לא קורה לי הרבה. בניגוד לנטייה הידועה לתמוך בכל אויב תורן של ארצות הברית וישראל, בין אם מדובר בסטלין, מאו, נסראללה או משעל, זכתה המדינה האסלאמית (הידועה בשם דאע"ש) לגינוי גם בחוגים הרדיקליים ביותר. לא מדובר רק באכזריות של דאע"ש, משום שגיבורי תרבות קודמים של השמאל הרדיקלי ביצעו מעשי זוועה גרועים לא פחות – אלא בעובדה שקברניטי המדינה האסלאמית מתעקשים לדבר אמת. בניגוד לחברים סטלין ומאו, ה"ח'ליף" אל-בגדאדי וראשי מפקדיו לא מסתתרים מאחורי חזון לסוציאליזם בינלאומי ושוויון לעשוקי כל העמים, ובניגוד לח'אלד משעל וחסן נסראללה, הם לא מנסים לדבר בשפה שתקסום לרדיקליים מערביים. מנהיגי החמאס, לפחות כלפי חוץ, מעוניינים מאד בתמיכה בינלאומית ומנסים לדבר על זכויות אדם, צדק והגדרה עצמית. השיח הקיצוני יותר מוסווה, ומשמש בעיקר לצריכה פנימית. במקרה של דאע"ש, אין שום ניסיון כזה: שופרות התעמולה ואף שבויים של הארגון מספרים בחדווה על עריפות ראשים, עינויים וטבח המוני, ואמצעי התקשורת הרשמיים שלו מתגאים בהשבתה של העבדות (כולל עבדות המין) לעולם המודרני. לפיכך, העוינות כלפי דאע"ש נוטה לחצות גבולות, אפילו בחוגים הנוטים בדרך כלל לתמוך בכל גורם מפוקפק המתנגד ל"אימפריאליזם האמריקאי".

אבל לאחרונה, ישנם כאלה שמתקשים להתאפק. לפני חודשיים בערך, כתבה ד"ר ענת רימון-אור, מרצה לפילוסופיה של החינוך, פוסט שמציג את דאע"ש, לפי דבריה שלה, ב"אור אנושי מפרגן-קלות". המילה "קלות", כמובן, היא אנדרסטייטמנט אנין. "יש משהו שובה לב," רשמה האינטלקטואלית הנ"ל, "באופן בו משיב הארגון הזה לאמריקאים: בהפגנת כוח וזלזול; בעריפת ראשים. אל מול משחקי המחשב של האמריקאים באנשים חיים, אל מול המזלט"ים הטובחים במוסלמים במדינות בהם יש נפט או משאבים אחרים, הם שולפים סכין, עורפים ראש, מצלמים ועורכים את הסרט. מאחורי הכל יש אמירה: נגמר המשא ומתן, שאף פעם לא התחיל. עופו מהמזרח התיכון – אתם ובעלי החברות שהצבאות שלכם משרתים. אנחנו ננהל את העניינים מעל רכב 4X4 של טויוטה, סכין קצבים ותוכנות עריכה מתקדמות – אהבתי […] צורת שיח מרעננת…" רימון-אור התראיינה גם לערוץ עשר, והדגישה שראשים נערפו גם במהפכה הצרפתית, ולא מדובר ב"דבר שלילי לחלוטין". לסכין הקצבים יש גם היבטים חיוביים.

על הטקסט הזה אפשר לומר רבות: בקליפת אגוז, הוא מציג לא מעט מהחוליים שהבלוג הזה מבקר כבר זמן רב. לאלו אפשר להוסיף את הנטייה הטרגית-קומית של אינטלקטואלים מהסוג הפוסט-מודרניסטי, שעולמם לא חורג ממדפי הספריות, להגדיר את העולם האמיתי כ"טקסט" או "שיח". ז"ת: כל ההרג ההמוני שדאע"ש מחוללים, המוני הנשים הנאנסות, הראשים הנערפים בסכינים קהות על מנת להרבות סבל, הערים והכפרים הנטבחים על יושביהם, כל אלו אינם מציאות ספוגה בדם, דמעות ואבק שריפה, אלא "שיח מרענן" ממנו אפשר להתפעל בפייסבוק על כוס הקפה של הבוקר. היה אפשר לפתור את הדברים כהתבטאות הזויה, ולהסתפק בפליאה מדוע מרשים לטיפוס הזה ללמד ולחנך סטודנטים וסטודנטיות. אבל לאחרונה, בטפטוף, רימון-אור מקבלת תמיכה מקולגות. ראשון וראשון היה הבלוגר הרדיקלי ג'ון בראון, שנתן לה במה מלאת סימפטיה והבנה באתר הפרשנות הפופולרי שיחה מקומית, והחרה החזיק אחריו בלוגר רדיקלי אחר, ריצ'רד סילברסטיין. בהערת אגב, יש להוסיף שחובבי דאע"ש יש גם בצד השני של המפה הפוליטית. טוביה טננבאום, "תחקירן" שהפך לאחרונה לשילוב של גיבור וליצן חצר בימין הישראלי, גם הודה שהוא "בקטע של דאע"ש" (ושל נוער הגבעות), מאותן הסיבות בדיוק.

חמור מזאת: גם כותבים רציניים יותר, שעומק הזוועה של דאע"ש מובן להם היטב, חולקים לפחות חלק מההיגיון הלקוי שביסוד דבריה של רימון. הנה, למשל, הבלוגר אישתון, אדם עם זכויות רבות וקילומטרז' מרשים של תחקירים חשובים, כתב בסטטוס כי דאע"ש אמנם אכזריים, אבל "המערב" גרוע לא פחות ואולי אפילו יותר:

אלו הורגים עם סכין ואלו עם פצצות; אלו מאמינים שהם צודקים כי איזה מנהיג דתי אמר להם ואלו מאמינים כי הם צודקים כי איזה מנהיג מדיני אמר להם (שזה הבדל מה זה דרמטי! לא יודע מה איתכם, אבל כשיורים בי, זה הרבה פחות כואב או הורג, כשזה על רקע של משיחות לאומנית מאשר משיחות דתית. תשאלו את הסבים והסבתות שלכם מהשואה – זה הרבה פחות כואב כשלא צועקים "אללה אכבר" לפני.)

ומה זה משנה שבעיראק ואפגניסטן מתו מאות אלפים בעקבות פלישה מערבית ללא הצדקה. ומה זה משנה שדעאש נולדו מהפלישה הזו: הן בהתקוממות נגד האמריקאים, הן בקריסת המערכות המדיניות שמנעו יכולת שליטה של ארגון טרור, הן במתקני הכליאה האמריקאים […] אבל עזבו… המזרח התיכון קורס וזה הכל התחיל בדאעש, שכמו אלוהים, אין להם התחלה – הם תמיד היו שם (אם כי מעניין איך טכנית, "המפץ הגדול" של ארגוני טרור, כמעט תמיד מתרחש זמן קצר לאחר פעולה צבאית – סודית או רשמית – של ארה"ב או אירופה. אבל נו… קשה לחקור מעבר לחלקיק הראשוני, שהוא תמיד, אבל תמיד, הבחור המוסלמי הרע, שנולד רע, שתמיד יהיה רע ושאנחנו, המערב, לא עשינו לו כלום מעולם, לא שדדנו, לא ציירנו גבולות על המפה, לא רצחנו, לא עינינו במתקני כליאה, לא מימנו את ארגוני הטרור, כי אנחנו סמולנים ליברלים ותמימים שמעולם לא פלשו לעיראק והרגו הרבה יותר מדעאש.

בדבריו של אישתון, ראוי לציין, יש צדק מסויים. במבט לאחור, הפלישה לעיראק היתה איוולת, וההחלטה לפרק את הצבא העיראקי, שאישתון דן בה בפרוטרוט בפוסט המלא, היתה איוולת קשה אף יותר. אין ספק גם שלהחלטות הללו היתה השפעה על צמיחתה וגדילתה של דאעש. אולם שתי הטענות המרכזיות של אישתון, שהמערביים שהורגים בפצצות חכמות גרועים לא פחות מאנשי דאע"ש שעורפים ראשים, וכי דאע"ש הוא יצירה שכל כולה מערבית – הן טענות מוטעות, מטעות ואף שקריות. שני הטיעונים הללו עולים מהצד השמאלי רדיקלי כל אימת שמישהו מעז לקרוא תיגר על ארגונים אסלאמיים או אנטי-מערביים כאלה ואחרים, והגיע הזמן לרסק אותם מהיסוד.

ראשית כל, דאע"ש אינה "יצירה מערבית". הפלישה האמריקאית לעיראק, וההחלטה לפרק את הצבא העיראקי, סייעו להבנות את הנסיבות שאפשרה לה לצמוח. אבל אין דין מי שפתח את השער לגנבים כדין הגנבים עצמם. אלו שבחרו להחריב את מדינתם באש ובדם של מלחמה עדתית פנאטית לא היו האמריקאים, אלא העיראקים; איש לא הכריח את השלטון השיעי של אל-מליכי להפלות את הסונים, ואיש לא הכריח סונים לפוצץ שווקים, מסגדים ובתי מגורים שיעיים. לא האמריקאים החריבו את המדינה העיראקית – אם כי הטעויות שלהם היו גורם מסייע – אלא העיראקים עצמם. ולראייה: הכורדים בצפון עיראק, שצמחו בדיוק מאותו הרקע, הצליחו להתגבר על היריבויות הפוליטיות השבטיות והחמולתיות באזור שלהם ולבנות מדינה יציבה ומתפקדת יחסית מתוך הגיהנום העיראקי. באותה מידה, האידיאולוגיה הרצחנית של דאע"ש אינה "יצירה מערבית" אלא גידול פרא מסוכן מתוך העולם המוסלמי עצמו. הגיע הזמן שכותבים פוסט-קולוניאליים למיניהם יכבדו מספיק את העמים במזרח התיכון כדי להעניק להם קצת סוכנות אנושית (agency בלעז) וקצת אחריות על מצבם שלהם. ההאשמה הפבלובית של המערב הקולוניאליסטי והכובש מבטאת התייחסות לעמים הערביים כילדים מפגרים: הם תמיד אובייקט, ולא סובייקט. הגיע הזמן להפסיק עם האיוולת הזאת.

שנית, ההשוואה בין ההרוגים בהפצצות המערב וערופי הראשים של דאע"ש נראית הגיונית רק כאשר מתעלמים לחלוטין מההקשר הכללי. הרי הרוע של דאע"ש אינו קשור רק, או בעיקר, לפרקטיקות הקרביות שלהם. כל מלחמה כרוכה בהרוגים אזרחיים לשם השגת ניצחון, אבל הצבא האמריקאי משקיע מיליארדים בניסיון להפחית את מספרי ההרוגים הלא מעורבים, למרות האנקדוטות המטרידות שנחשפות חדשות לבקרים. למעשה, כפי שכותבת החוקרת טנישה פזאל, צמיחת החוקים הבינלאומיים מכבידה כל כך על צבאות מערביים עד פגיעה של ממש (וראו גם ראיון עם פרופ' פזאל כאן), במיוחד משום שאויבים כגון עיראק של סדאם, החמאס או דאע"ש אינם מחוייבים כלל לחוקים הללו ואינם נושאים באותו נטל. ארצות הברית ומדינות מערביות מנסות לצמצם מוות של בלתי מעורבים במלחמות. לעומת זאת, אנשי דאע"ש מנסים להרוג ולטבוח ככל יכולתם – ואם היתה להם טכנולוגיה דומה לזו של ארה"ב, מן הסתם היו טובחים מיליונים כמעשה שגרה. רק עיוורון מוסרי ופוליטי מוחלט, כמו זה שמגלה אישתון בפוסט לעיל, יכול להוביל אדם להתעלם מזה; אותו עיוורון מוסרי שמוביל את ענת רימון-אור להשוות צרכני זנות ישראלים לעבדות המין המאורגנת של דאע"ש, או את מפעלי האייפונים בעולם השלישי (בד"כ בשכר יותר גבוה מאשר היו העובדים הללו מקבלים במפעלים מקומיים) לשווקי העבדים והמגלבים של מוסול וא-ראקה.

אבל הנקודה המכריעה ביותר, שאישתון וחבריו מתעלמים ממנה, היא מטרות המלחמה של כל אחד מהצדדים והסדר שהוא מעוניין להשליט בעולם. הסדר הקפיטליסטי-מערבי אינו חף מפגמים. כמו כל סדר אנושי אחר, יש בו מנצחים ומפסידים, אורות וצללים, פינות של חסד ועוולות קשות. אולם חרף כל פגמיו, הוא סדר שבמסגרתו אנשים יכולים לממש את חירות העיסוק, המצפון, הדת והמחשבה. בארצות הברית, בריטניה וצרפת, חרף האיבה של חוגים מסויימים לאסלאם, נשים מוסלמיות יכולות להסתובב בחיג'אב ברחובות באין מפריע, ובשכונות יש מסגדים לצד בתי הכנסת והכנסיות. הסדר שדאע"ש מעוניינת להשליט, לעומת זאת, הוא סדר של רצח מאורגן של כל מי ששונה – לא רק בני דתות אחרות, לרבות השיעים, נרצחים באופן אוטומטי, אלא גם מוסלמים סונים שלא מיישרים קו. וכל מי שמשווה את הסדר המתרקם לעינינו בחלקים נרחבים של סוריה ועיראק, את העבדות הגלויה וחוקי המגלב, לסדר שמייצגות המעצמות המערביות – חושף בכך את עיניו שטחו מראות ואוזניו שכבדו משמוע. בשמאל הרדיקלי יש אנשים חריפים ואידיאליסטים בעלי תפיסת מוסר מפותחת. הבעיה העיקרית שלהם היא כישלון מוחלט להבחין בין גוונים שונים. העיוורון הזה הופך אותם לנטל ואבן נגף במלחמה החשובה ביותר שמנהלת האנושות בימים האלו, וכאן אני מתכוון לא רק לדמוקרטיות או מדינות המערב, אלא לכל מי שמציע חלופה שפוייה למשטר האימים של דאע"ש. מי שטוען ש"כולם אותו דבר" הופך, במודע או שלא במודע, לסייען של הרוע.

נ.ב. אני ממליץ לכולם לראות את הסרט התיעודי המעולה של איתי אנגל, שליווה את לוחמי ולוחמות הצבא הכורדי במלחמה מול דאע"ש. הסרט כולל גם ראיונות בלעדיים עם שבויים מהמדינה האסלאמית, והוא מומלץ ביותר.

עדכון: ענת רימון-אור הגיבה לפוסט כאן. מה טיב תגובתה ואיכות טיעוניה – תשפטו אתם.