המערכה על עזה – 1917: ביקורת ספר מאת גל פרל

לרוע מזלם של עזה ותושביה, הרצועה היתה שדה מערכה הרבה לפני המאה ה-21. במאמר זה סוקר גל פרל, עוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי, את ספרו של ג'ון גריינג'ר, "הלחימה על ארץ ישראל: 1917". אלו אתגרים עמדו בפני הבריטים שניסו לכבוש את עזה בשלהי מלחמת העולם הראשונה, ומה הדמיון והשוני בינם לבין האתגרים שעמדו ועומדים בפני צה"ל במבצעי עופרת יצוקה וצוק איתן? ינשוף צבאי-אסטרטגי על רצועת עזה בלהב הקרב, אז והיום.

"הלחימה על ארץ ישראל 1917" מאת ג'ון ד.גריינג'ר, הוצאת מודן, 2012.

"הלחימה על ארץ ישראל 1917" מאת ג'ון ד. גריינג'ר, הוצאת מודן, 2012.

 

"ארבע תמות מרכזיות של מעשה המלחמה שזורות כחוט השני לאורך הספר, והן מדגישות בעיות יסוד בניהול קרבות ומלחמות, בכל הזמנים: המנהיגות הקרבית ובעיקר זו הנדרשת מן המפקד הבכיר; תורת הלחימה – בעיקר קרבות ההגנה והנסיגה העות'מאניים; הלוגיסטיקה הצבאית ברמת המערכה – בעיקר בחבל הארץ הצחיח שלנו; ולבסוף, נצחיותה של הקרקע – ובעיקר בגזרת עזה, שם נלחמנו בעבר ועודנו עתידים להילחם." (מתוך הקדמת מפקד חטיבת הצנחנים, אל"מ אמיר ברעם, עמוד 9)

"הלחימה על ארץ ישראל 1917" הוא ספר שנכתב בידי ההיסטוריון הצבאי, ג'ון ד. גריינג'ר. הספר מתאר את המערכה הבריטית לכיבושה של ארץ ישראל מידי העות'מאנים במלחמת העולם הראשונה. הספר, אף כי נכתב כמחקר היסטורי אקדמי לעילא ולעילא, נקרא בנשימה עצורה. מהלך הקרבות ויכולתו המופלאה של גריינג'ר לתאר את רצף האירועים ולתפוס את דמותם של האישים המרכזיים בדרמה שנתחוללה יוצרים חווית קריאה ייחודית.
מח"ט הצנחנים דאז, אל"מ אמיר ברעם
מח"ט הצנחנים דאז, אל"מ אמיר ברעם

מיזם תרגום הספר הוא פרי יוזמת המעבדה התפיסתית באגף המבצעים של צה"ל, בשיתוף עם חטיבת הצנחנים ומפקדה, אל"מ אמיר ברעם (לימים תא"ל). "עזה היא, כמובן, יעד אפשרי של חטיבת הצנחנים במקרה של 'עופרת יצוקה ‭2‬' בדרום; אבל ברעם רוצה שהקצינים שאותם יוביל לשם יידעו שלמה שהם עושים יש עבר, עומק, מהות שמאחדת אותם עם לוחמיו של אלנבי לפני כמעט מאה שנה." (מתוך הכתבה "מח"ט הצנחנים נערך למלחמה הבאה" מאת עפר שלח, "מעריב", 16 בספטמבר 2012) למען הגילוי הנאות יש לציין שברעם היה המג"ד שלי בצנחנים, והערכתי אותו מאוד.

מקלענים בצבא העות'מאני מפעילים מכונות ירייה מסוג MG08
מקלענים בצבא העות'מאני מפעילים מכונות ירייה מסוג MG08.

המטרה שבהוצאת הספר לאור בעברית היא העמקת הידע הצבאי ההיסטורי, כמו גם הידע המבצעי והתפתחותו בקרב קצונת השדה הצעירה בצה"ל. אף שמלחמת העולם הראשונה השפיעה השפעה עמוקה על האופן שבו עוצבו הישויות הגיאו-פוליטיות במזרח התיכון למשך המאה העשרים כולה, ישויות המצויות כיום בחלקן בתהליך פרגמנטציה (סוריה, עיראק ולבנון רק לשם הדוגמה ומדינות נוספות עשויות לחוות תהליכים דומים), לא תורגמו ספרים רבים אודות מערכת 1917 במזרח התיכון, ולא פורסמו אף מחקרי מקור. המפות המעודכנות שבספר, ובכלל זה תצלומי האוויר ומרשמי הקרב, מאפשרים הבנה יותר טובה של האירועים ואף מחברים את השמות, המקומות והאירועים לשטח כפי שאנו מכירים אותו כיום.

220px-General_Allenby
גנרל אדמונד אלנבי, קיבל את הפיקוד על חיל משלוח מוכה ומובס וקומם אותו מתבוסה לניצחון.

הספר נפתח בתיאור קרב עזה הראשון והכושל של חיל המשלוח הבריטי, בפיקוד גנרל מאריי. לאחר ההפסד הצורב מונה למפקד הצבא הגנרל אדמונד אלנבי, שלחם קודם בחזית צרפת: "ראוי לזכור, שאלנבי קיבל את הפיקוד על צבא מובס ומדוכדך, הסב אותו מקצועית ומוראלית, כדי לנצח ולהביס אויב אימתני ומנצח. נוספו לו כוחות מעבר לאלה שהיו בפיקודו של גנרל מאריי, אולם לא רבים כדי לעשות את השינוי ולהפוך לכוח הכרעה. בנוסף לשינוי המוראלי ולשיקום המבצעי, הייתה זו השיטה שלו כיצד להפעילם – התכנון נעשה באופן המייחד והמיוחד לו." (עמוד 259)

קרס פון קרסנשטיין (משמאל) והברון לאגר (מפקד הכוחות האוסטריים בחזית ארץ ישראל)
קרס פון קרסנשטיין (משמאל) והברון לאגר, מפקד הכוחות האוסטריים בחזית ארץ ישראל).

בראש המגינים על עזה עמד הגנרל הגרמני קרס פון קרסנשטיין. הכוח שסר למרותו היה מיומן, ערוך היטב ומצויד כיאות על-מנת להגן עליה. בספרו עומד גריינג'ר על העובדה כי בסופו של חשבון גילה החייל העות'מאני כישורי שדאות, חיילות וקשיחות בסיסית שעלו על אלו שהפגין החייל הבריטי.

תמונת מתקפת הפרשים בקרב באר שבע המתעדת את מתקפת הפרשים הקלים האוסטרלים. אותנטיות הצילום שנויה במחלוקת.
תמונת מתקפת הפרשים בקרב באר שבע המתעדת את מתקפת הפרשים הקלים האוסטרלים. אותנטיות הצילום שנויה במחלוקת.

נוכח הכישלון הצורב קיים גנרל אלנבי תהליך שיקום וחזרה לכשירות בחיל המשלוח, החדיר רוח הלחימה במפקדים ובחיילים ובניגוד לקודמו, בחר בדרך של תחבולנות והעזה. במקום לתקוף את עזה, בחר להשקיע את המאמץ העיקרי דווקא בכיבוש באר-שבע ולפשוט על עזה כפעולת הסחה שנועדה להטעות את הצבא העותומאני. המהלך הפתיע את הכוחות העות'מניים ואלו מצידם נקטו בקרב נסיגה והשהייה, קרב שבו הפגינו שוב את יכולתם הקרבית הגבוהה.

נוסף על הספר ראוי להתעכב גם על ההקדמה המצוינת שכתב לספר מח"ט הצנחנים, אמיר ברעם, המנתחת את הלקחים ואת הנושאים המרכזיים בהם עוסק הספר, אשר נותרו רלוונטיים לימינו אנו:

חפירות של הצבא העות'מני שנתפסו בידי חיל המשלוח הבריטי בקרב עזה השלישי
חפירות של הצבא העות'מני שנתפסו בידי חיל המשלוח הבריטי בקרב עזה השלישי.

"הקרקע 'בוגדנית' והמתעתעת של חבל הבשור, המוכרת לנו מהתרגילים בצאלים, בשילוב מושכל של עמדות לחימה מאוישות במקלעי 'מקסים' גרמניים (MG08) שכיסו שטחי השמדה מטווחים מראש על-ידי תותחים מסוג 'הוצ'קיס' הנגררים על-ידי פרדות – נטרלו את יתרונו של התוקף הבריטי ועשו שמות בלוחמיו. הספר חוזר על הלקח הנצחי שעדיפות טכנולוגית בנשק, חיל נייד ויתרון מספרי של התוקף עלולים להפוך לחסרי משמעות בגלל תנאי הקרקע – הגורם היציב והקבוע ביותר בשדה הקרב. בעוד שכיווני השלוחות, כיווני הזרימה וקווי האגן לא השתנו במשך 95 השנים האחרונות… החליפה התכסית האורבאנית והצפופה של ימינו את 'הבוקאז' העזתי של 1917, של משוכות צבר (סברס) צפופות, ואשר כמו בנורמנדי, נוצל היטב על-ידי המגן. אין זה מקרה שכיווניה וזוויותיה של ההתקפה במבצע 'עופרת יצוקה' יהיו בדיוק אותם כיוונים שנבחרו על-ידי הבריטים במערכת עזה הראשונה והשנייה בשנת 1917, ואנחנו הרי עתידים להילחם שם שוב. הספר, אם כן, יעזור לקורא להכיר יותר טוב את הקרקע ולהבין את חשיבותה של הטקטיקה בגזרת לחימה מוכרת." (מתוך הקדמת מפקד חטיבת הצנחנים, אל"מ אמיר ברעם, עמודים 11-12)

מפקד חטיבת גבעתי במבצע "צוק איתן", אל"מ עופר וינטר
מפקד חטיבת גבעתי במבצע "צוק איתן", אל"מ עופר וינטר

הספר כאמור, יצא בשנת 2012. שנתיים לאחר מכן לחמו כוחות צה"ל, שוב, ברצועת עזה במסגרת מבצע "צוק איתן". אמנם, התמרון הקרקעי במבצע האחרון לא דמה למערכה הקרקעית הקודמת ברצועת עזה, אולם מספר לקחים העולים ממנו כוחם יפה גם עתה. ובהם למשל, השימוש שעושה האויב בשטח (תכסית ותבליט כאחד). ניכר כי הניתוח של ברעם בהקשר למורכבות השטח הבנוי מדויק. דוגמה בולטת לכך מהווה הקרב בו לחמו כוחות מחטיבת גבעתי, בפיקוד אל"מ עופר וינטר, על מנת לסכל את חטיפת גופתו של סגן הדר גולדין. לקח נוסף נוגע למוכנות הכוחות. על מנת להצליח במערכה נדרש הגנרל אלנבי לשקם ולאמן את חיל המשלוח שבפיקודו. מכאן שחובה לקיים כשירות גבוהה בצבא היבשה. הוא זה הנושא בעיקר הנטל בשעת הלחימה, מצוי בשיא החיכוך עם האויב ומביא להכרעה ולפגיעה קשה בו. לקח זה מקבל משנה תוקף נוכח קריאת הפרק בדו"ח המבקר אודות מצב הליקויים במוכנות מערך המילואים של צה"ל שפורסם לאחרונה.

הקריאה בספר מלמדת כי עזה היתה ונותרה סוגיה סבוכה, שכוחות צבא שונים לאורך ההיסטוריה נדרשו לחשיבה יצירתית על מנת להתמודד איתה בהצלחה.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-ינואר 4, 2015, ב-ללא קטגוריה ותויגה ב-, , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 14 תגובות.

  1. תודה על הפוסט דני . אני חייב לציין , שהקשר בין הלחימה של אלנבי בעזה , למצב הנוכחי , קלושה , פאתטית , וחסרת היגיון . אפשר כמובן לטפח איזה השראה בהחדרה של מעין תובנות היסטוריות , או מעין מורשת קרב , אבל לגופו של ענין :

    צה"ל נרתע מאוד מכניסה לעזה לטיהור טוטאלי , נוסח חומת מגן דאז . 3 מבצעים ( צוק איתן , עופרת יצוקה , עמוד ענן ) לא דגדגו אפילו את הלחימה הקרקעית או הלש"ב או הלחימה בשטח מבוצר הנדרשים ( לש"ב : לוחמה בשטח בנוי ) לכן הרי נסוג אריק שרון מעזה , לכן הייתה הססנות מצד הממשלה בצוק איתן ( וראה סיפור הדלפת המצגת , החשד נופל הרי על נתניהו ) . החמאס מונה כ – 20 אלף לוחמים בקירוב , ים בונקרים , מחילות , תעלות , מוצבי פיקוד , שימוש באזרחים ובתיהם כמחסות מבוצרים , אין קשר קלוש אפילו . כמה כבר הרגו ? כמה יעדים ממשיים לקחו ? אפילו רבע עבודה לא עשו !!

    הערכתי בזמנו , הערכת חסר אני חייב לציין , שטיהור כולל יגבה מחיר של : 400 חיילים הרוגים , 4000 אזרחים , אלפי פצועים , הרס עצום . מי שיודע איזה נזק גרם לישראל דו"ח גולדסטון , ועוד רואים ונראה את זה של צוק איתן , מבין איזה בעיה עצומה .

    בתכל"ס : תרגולת בסיסית בלחימה בשטח בנוי ובתעלות של יעדים מבוצרים , זריקות רימון על הבלאנק , וירי עיוור ומטורף , קשה לקלוט כמה אבידות בסוג לחימה כזה של קרבות פנים אל מול פנים , ואזרחים שלהם יהוו הרי בשר תותחים מובהק . זוהי מלחמה של ממש . בג'בל בינת בלבנון הראשונה , טעמו על קצה המזלג הדבר .

    על כל זה , השקעה עצומה בסגירת מעגלים טכנולוגיים ומודיעיניים , על מנת לעמוד בכללי המשפט הבינלאומי , ולצמצם אבידות אצלנו ואצלם . לא רוצה להרחיב כלל על מלכודות הפתאים של החמאס , טירוף מושלם ( שאגב מנוגד לחוק הבינלאומי ) .

    נו , קצת התענגנו על היסטוריה , רומנטיקה . תודה

  2. תיקון קל לתגובתי : ג'בל בינת , מלחמת לבנון השניה כמובן . תודה

  3. מעניין מתי חל השינוי בצבא התורכי, מצבא שהפסיד כמעט כל מלחמה במאה ה-19 לכוח שהצליח להתמודד עם הצבא הבריטי כמעט עד סוף המלחמה, ואפילו לנצח לפעמים (בעזה, בדרדנלים, ובכות שבעיראק)

  4. טוב שהוצאת "מערכות" מתרגמת ספרים בנושא, וכדאי להזכיר בהקשר זה גם את ספרו של פון קרסנשטיין, "עם בתורכים אל תעלת סואץ". אבל לא לגמרי ברור לי הקשר הטקטי למלחמות ישראל נגד החמאס בעזה. צה"ל לא מתמודד מול צבא סדיר, לא עומד מול אתגר של כיבוש השטח, וטרוד בעיקר מהתנגדות גרילה מצד החמאס, שמסוגל גם לאיים על אוכלוסיית ישראל (באמצעות ירי הרקטות).

    • יש גם עוד ספר מרתק, על הבריטים והערבים בין מלחמת העולם הראשונה עד אמצע שנות העשרים, ויחסם ליישוב היהודי – 'מדיניותה הפּן-ערבית של בריטניה 1915—1922' / ישעיהו פרידמן
      (מאגנס, 2012).

      ההשתלטות הבריטית בהחלט שינתה את התמונה, לטוב ולרע.

  5. שלום,
    ראשית, כפי שכתבתי תרגום ספרים אחה הוא אכן מבורך.
    שנית, הצבא התורכי הפגין יכולת ניכרת במלחמה זו, לטעמי, בשל שלושה פרמטרים: ייעוץ גרמני (עליו הצביע דני) והעובדה שרוב הקרבות בהם פעל באופן טוב מבעבר היו בשטחו (גליפולי) ובמזה״ת – כלומר כמעט במגרש הביתי שלו. הפרמטר השלישי הינו הקשיחות שהינה חלק מן האופי התורכי. הקרבות הנ״ל תבעו זאת מהם והם גילו יכולת לעמוד בתנאים קשים. איני טוען שעמים אחרים לא עשו זאת גם (הגרמנים בקפורטו למשל והבריטים בסום) אולם במערכות המזה״ת היו התורכים בולטים.
    לגבי ההקשר בין המערכה שניהל אלנבי לבין מבצע ״צוק איתן״ (מבצע מוגבל וקרוב לגדר) וקודמיו הרי שמוסכם גם עלי שמטרות המערכה של אלנבי היו שונות, וכך גם היחידות (והיקפן) והאמצעים שהפעיל. מנגד, כמה מן הלקחים (קרקע והשימוש בה, והחובה להכין את הכוחות בהתאם נותרו נכונים וכך גם לקחים נוספים העולים מדפי הספר). כפי שכתבתי כזה היתה כבר אז יעד מורכב ומוגן היטב שהמתמודד עמו נדרש לגלות יצירתיות ותחכום.
    תודה

    • היו גזרות שכן, וכאלה שלא. למשל מול הצבא הצארי בקווקז – בהתחלה הובס, אח"כ התאושש, ושוב נעצר (מצד שני הצבא הצארי התמוטט אחרי 1917).

      אגב המערכה בא"י היתה מערכת התנועה היחידה כמעט של הבריטים במלחמה. בצרפת חוץ מהבלימה ב-1914, הם היו בלוחמת חפירות נטו. בסרביה – נעו רק עם התמוטטות האוסטרו-הונגרים.

      יתכן שהנזקים שגרמו הבדואים של לורנס איש-ערב סייעו גם. אבל דומה שבסוף 1917 רוח הלחימה העותנאנית נעלמה.

      אגב בתוך התקופה הזו ראוי להזכיר נקודה מקומית, שגם לה מלאו 100 שנה לאחרונה – גירוש תל-אביב, שבו התורכים הורו לכל תושביה היהודיים של ת"א הצעירה (כמה אלפים) להתפנות ממנה.

      יתכן שהתכוונו לערוך להם 'מסע מוות' כדוגמת גירוש הארמנים, אבל לחץ גרמני (ואולי יותר מזה כספי שוחד כבדים מראשי יהודי ירושלים), מנעו את ההגליה הקטלנית.

  6. נראה לי שההבדלים העיקריים בין ימי אלנבי להיום הוא ש:
    א. ברצועת עזה דאז חיו פחות מ50,000 איש. כיום חיים שם שני מליון והשטח הבנוי בהתאם.
    ב. בימי אלנבי כל עיר שלא הוכרזה כ"עיר פתוחה" (ממנה היו חייבים הכוחות המגנים לסגת במלואם) לא זכתה להגנה או להתחשבות כלשהי בפני הפגזות. כיום הצורך להימנע
    ג. כוחותיה של האימפריה הבריטית מעולם לא עמדו בפני לחצים חיצוניים שהיו עשויים לקטוע מהלך צבאי בעיצומו או להשאיר כוחות בשטח פגיעים להתקפות נגד בחסות הפסקות אש חד צדדיות.
    ד. כוח אווירי לא מילא תפקיד משמעותי ב-1917, אפילו לצורכי תצפית (היעדר רדיו נייד מנע טיווח בזמן אמת של ארטילריה או הכוונת כוחות קרקע)

    אקיצר, הקרקע אותו דבר אבל אילוצי הלחימה וטכניקת הלחימה שונה לחלוטין. לספר חשיבות מבחינת הבנת הטופוגרפיה המקומית אבל יישומה למבצע הבא רלוונטית רק אם צה"ל יתייחס לעזה כאל שטח חסר אזרחים.

  7. דני – תודה על טורי האורח. אני חושב דווקא על ההקבלה לקרבות המגננה הנוקשים שניהלו היפנים באיים ושהפכו לחסרי משמעות מרגע שהאמריקאים, כמו הבריטים בב"ש למדו את הלקח והתחילו לעקוף את הנקודות העיקשות ביותר. הסבר נוסף להברים הנכונים שניתנו כאן ביחס ליכולתו של הצבא העותמני (רפורמות גרמניות, קרב מגננה ) הוא השונות בציוד ובנשק ובאיכות החיילים והמפקדים בין החזיתות השונות. היו דיווזיות עילית והיו המוני כוחות סוג ג.

  8. רק כהשלמה לתגובתי , ולדיון המתנהל : עסקינן באלנבי בקרב הבקעה של חזית , ארוכה , קלאסית , פריצת קוים . ואילו בעזה , צה"ל נכנס ויוצא כרצונו , בקיצור …… מערכה חד מימדית חזיתית , אל מול מערכה אופקית מורכבת . תודה

    • נאמר כבר ע"י מספר פרשנים ומומחים שהמערכות במאה ה-21, אינן ברות השוואה לאלה הלינאריות מהעבר (מלחמות העולם והעשורים שלפניהן, מאז 1813 והחזית הרציפה הראשונה).

      אלה מלחמות 'בעצימות נמוכה' כמו שמכנים אותן בצה"ל, עם קו חזית משתנה עד אקראי, ועימותים בסדרי גודל פלוגתיים לכל היותר, לרוב פחות. הן הרבה יותר נסובות על דעת הקהל ותעמולה, תמונות וסרטונים ואימאג'ים, וכן נשק מתוחכם שיוצר אימפקט 'קולנועי' ככל הניתן (פצצות זרחן, טילים מונחים; רקטות).

      • נתון מדהים ומפחיד כאחד בקשר לעזה שב1917 היו בה סה"כ חמישים אלף תושבים וכיום שנת 2015 יש בה כשני מיליון תושבים. לפי החשבון הזה אוכלוסיית עזה מכפילה את עצמה בערך כל שנתיים וחצי.

  1. פינגבק: המערכה על עזה – 1917: ביקורת ספר מאת גל פרל | על הכוונת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: