שר התורה: ש"ס כמונרכיה פיאודלית
מפלגת ש"ס, בעבר מבצר שאין להבקיעו של חרדיות, דתיות ומסורתיות ספרדית, נכנסה לאחד המשברים הקשים בתולדותיה. מהו מקור מעיין העוצמה שזורם בעורקי המפלגה המורכבת הזאת, והאם ניתן להבינה טוב יותר כמונרכיה פיאודלית? ינשוף פוליטי-מדיני על לגיטימציה, כריזמה וכוח לפני ואחרי פטירתו של מרן. מדוע נכשל אלי ישי בגיוס מורשתו?
היום הזה, הוא יום של אור
היום נותנים, לנשמה לבחור
נשוב כולם, ונתאחד
איש את אחיו לא נאבד לא ניפרד
(מתוך הגינגל של ש"ס, בחירות 2013)
אחדות היתה הטיקט העיקרי של מפלגת ש"ס בשנת 2013 – אחדות מסביב לזהות הספרדית-דתית, אחדות מסביב לדעת תורה המגולמת במועצת החכמים, אחדות סביב מוסדות החינוך, הדת, הכשרות והרווחה של המפלגה, ומעל הכל – סביב דמותו הנערצת של מרן, הרב עובדיה יוסף. רבים ציפו שהאחדות הזאת תיפרם לאחר מותו של המנהיג הרוחני, אבל מעטים ציפו שהדבר יקרה במהירות ובקיצוניות רבה כל כך. נכון לעכשיו, אלי ישי, שהנהיג את ש"ס במשך למעלה מעשור, פרש – מנודה ומוכה – להקים מפלגה חדשה. אריה דרעי, חבול אף הוא, נאלץ "להתפטר" ולהכריח את מועצת החכמים להתחנן שיחזור. ובינתיים, המפלגה כולה נפגעה, והסקרים מנבאים לה מספר חד ספרתי ונמוך יחסית של מנדטים. מדהים עד כמה דימוי ה"אחדות", מזוייף ככל שיהיה, נמצא עמוק בדנ"א של המפלגה הזאת. חברי הכנסת מזייפים אחדות עם דרעי, על אף שבחשאי אחדים מהם מכנים אותו "אנטיוכוס". ואפילו אלי ישי, הפורש המנודה, טען בנאום ההתפלגות שלו שעשה זאת "בשביל אחדות העם", וכינה את רסיס המפלגה שלו, שלא צפוי לעבור את אחוז החסימה, בשם היומרני "העם איתנו".
מה קורה למעשה בש"ס? אפילו מבט שטחי ילמד אותנו שלא מדובר במפלגה ככל המפלגות. מיותר לומר שזו לא מפלגה דמוקרטית (מקורבי אלי ישי אמרו לפני פרישתו, בקורטוב נדיר של אירוניה, כי ההצעה של דרעי למנות אותו למספר שתיים חסרת ערך, כי בש"ס אין הבדל בין מספר שתיים לבין מספר עשר). גם לא מדובר במפלגה דיקטטורית לחלוטין, כמו ישראל ביתנו או יש עתיד, אלא במערכת מורכבת מאד של איזונים ובלמים שכל אחד מהמנהיגים חייב לתמרן בתוכה. למעשה, התנועה הזאת דומה יותר מכל למונרכיה פיאודלית.

אין הבדל בין מספר שתיים למספר עשר – סיעת ש"ס
לכאורה, ש"ס היא מפלגה ריכוזית מאד המובלת בידי מלך – מנהיג רוחני המכהן לכל ימי חייו. מרן עובדיה יוסף משל לא רק מכוח למדנותו, חריפותו ונסיונו כפוסק הלכה, אלא בעיקר משום שהוא סימל להמונים את תחייתה של יהדות ספרד. מעבר להיותו אדם, הוא היה סמל שאין לפקפק בו. הרעיון החרדי של "דעת תורה", שהפך את מרן בעיני חסידיו לחסין בפועל מטעויות, הפך את השלטון בש"ס לריכוזי מעין כמוהו. כשהרב עובדיה קובע – אין לערער ולהרהר אחריו. אולם בפועל, השלטון בש"ס היה מה שכיניתי באחד הפוסטים הקודמים מרכז מעורפל: מלך מסתורי שרחוק יחסית מנתיניו, והגישה אליו מוגבלת בידי חצרנים, שרים ויועצים למיניהם שמציגים את רצונו לציבור. בש"ס של הרב יוסף מדובר כמובן ביו"ר התנועה ומקורבים אחרים, עוזרו האישי של הרב ומעל הכל – בנו וכלתו, משה ויהודית יוסף. השניים סעדו את הרב בשנותיו האחרונות, ולפיכך היו קרובים אליו מאד. משה החזיק גם באימפריה הכלכלית של כשרות בד"ץ בית יוסף, ואשתו יהודית הפכה לאחד מגורמי הכוח החזקים והמשפיעים ביותר בש"ס. רצון הברזל שלה, למשל, הצליח לרסק לרסיסים את כוחו של אמנון יצחק, מחזיר עוצמתי בתשובה שנחשב ליקיר התנועה במשך שנים רבות.
מערכת המבוססת על מרכז מעורפל היא אבסולוטית לכאורה, אך רופפת בפועל. מכיוון שתמיד מקנן החשד שהרב "מתומרן" בידי יועצים ומקורבים. לפיכך, גורמים ממורמרים ומודרים תמיד יכולים לטעון שרצונו אינו מוצג כהלכה. מי שחורג יותר מדי מהקו (אמנון יצחק או הרב חיים אמסלם), עלול למצוא את עצמו מוקע ישירות בידי המלך – ומחוסל פוליטית. אך חולשתו של המרכז המעורפל מאפשרת גם מאבקי כוחות אכזריים בקרב סיעות לגיטימיות לכאורה. מבחינה זו, כפי שקבענו לעיל, ניתן להמשיל את ש"ס של מרן למערכת פיאודלית. ד"ר ניסים ליאון, חוקר ש"ס מאוניברסיטת בר-אילן, מנה מוקדי כוח שונים בתוך המפלגה: חצרות המקובלים, הרבנים הראשיים הספרדיים (ראשונים לציון) בעבר ובהווה, המחזירים בתשובה שפתחו חצרות משלהם, וראשי ישיבות שמנהיגים קהילות מסודרות בריכוזים חרדיים. לכל אחד מהאצילים הפיאודליים הללו יש כוח משלו, בכפיפות לסמכות התורנית הכללית של חצר מרן.
במצב עניינים כזה, ישנו מתח תמידי המבוסס על נאמנות כפולה. הקהל הרחב של ש"ס אינו מצוי בחצרות השונות, ונאמן לדמותו הכריזמטית של הרב עובדיה לבדו. אולם בקרב בני התורה הספרדים וקהלים מובחנים אחרים (למשל חוזרים בתשובה), ישנה גם נאמנות חזקה לאחד ה"אצילים הפיאודליים": מקובל, ראש ישיבה או מחזיר בתשובה. כלומר, ישנו קונפליקט בין הנאמנות למרן – שרצונו רחוק ומעורפל – והרב הישיר, שרצונו ברור ומוחשי. מה קורה כשיש התנגשות חזיתית בין שני הרצונות הללו, למדנו בפרשת אמנון יצחק, גדול המחזירים בתשובה שהעז להתעמת ישירות עם האנשים שבסביבתו של הרב עובדיה. התוצאות, כפי שכתבתי בפוסט לפני שנתיים בערך, היו קטלניות.

אצילים פיאודליים בכירים – בר מצווה בחצר אבו חצירא
אמנון יצחק, כתבתי אז, ניסה למרוד בסמכות המרכזית והמעורפלת של ש"ס, אך גילה כי כוחו האדיר לא עומד לו. "סוכן המשנה שסבר כי הוא יכול לקרוא תיגר על שולחיו, גילה כי כוחו עומד לו רק כל עוד לא פנו הללו נגדו ישירות. הקהל של יצחק, האנשים שהחזיר בתשובה, נכנסו לעולם שנשלט בידי מערכת מורכבת של סמלים דתיים ורגשיים שאי אפשר לנתק אותם אלה מאלה. לא בכדי הדגישה ש"ס בקמפיין שלה את תחושת ה"ביחד" הקהילתית. הסיסמא "את אחיי אנוכי מבקש", הג'ינגל הסוחף ורווי הסמלים הרגשיים, אריה דרעי המוזג באהבה תה לאמו מקנקן מרוקאי מסורתי, המוני התומכים הנלהבים, שכוללים גם חילונים ונשים ללא כיסוי ראש – כל אלו שידרו קהילתיות שנמצאת מעבר לחלוקה הפנימית לפלגים. המסרים של ש"ס הבהירו שמחיר ההליכה עם יצחק הוא נתק מן הביחד שש"ס עדיין מייצגת. מרן עובדיה יוסף מגלם, עבור אנשים רבים, את כל הסמלים הללו בדמותו של אדם אחד. גם רבים מאלו שאהבו את יצחק והעריצו אותו, לא היו מסוגלים בסופו של עניין לצאת כנגד כל מערכת הסמלים שהיתה מקודשת עבורם. כאשר נדרשו לבחור בין הערצתם לרב אמנון יצחק לבין תחושת ההשתייכות שלהם לקונסנזוס, הם בחרו בקונסנזוס."
כאשר אמנון יצחק, "אציל פיאודלי" חזק ובכיר, החליט לצאת כנגד חצרני המלך, הוא בנה במידת מה על אופיו המעורפל של המרכז. לפיכך, הוא ניסה לרתום את שמו של הרב עובדיה לקמפיין האישי שלו, בתקווה שלא תהיה תגובה נגדית. כאשר ראה שהחצרנים מבודדים אותו ממרן וחונקים את ערוצי כוח שלו, ניסה להגיע לרב בדרכים לא דרכים (למשל – פתק בסידור שלו). כאשר גם זה כשל, ניסה לגייס את נאמניו ולמרוד במרכז המעורפל באופן ישיר. אבל כוחו הכריזמטי העצום של הרב עובדיה גבר על הנאמנות הישירה של חסידי יצחק, וקומם חלק גדול שלהם נגדו. כל עוד המרכז המעורפל חי, התערבות ישירה מצדו – נדירה ככל שתהיה – עשויה להכריע גורלות.
המשבר שאנחנו רואים בש"ס עכשיו נולד במציאות יותר מורכבת. מה קורה כשהמרכז המעורפל עובר מן העולם? יורשו של הרב עובדיה, ה"מלך" החדש, הוא חכם שלום כהן, ראש ישיבת פורת יוסף – אדם לא כריזמטי במיוחד, חלש וחסר ניסיון מנהיגותי. סמכותו, ככל שיש לו כזאת, נובעת ממעמדו כ"יורש": מייצג זכרו ומורשתו של הרב עובדיה יוסף, והוא מתומרן בקלות על ידי אריה דרעי ועוזריו. בניגוד לרב עובדיה עצמו, סמכותו של הגר"ש כהן אינה מספיקה בכדי להחזיק את הסיעות היריבות בש"ס יחד, או בלעז – The center cannot hold. במצב כזה, חישב אלי ישי, הוא מסוגל לפרוש, להקים מפלגה חדשה ולהשתמש בסמל העוצמתי מכל: זכרו של מרן.
הקלטת המדוברת של הרב עובדיה יוסף, גם אם לא הודלפה בידי אלי ישי ואנשיו, היתה הכלי שהיה אמור לאפשר לו לעשות זאת. בחינה מדוקדקת של הקלטת אמנם מראה תמונה מורכבת יותר מהקלישאות התקשורתיות. בשיחה, הרב אמנם "הובל" בידי בנו ועוזרו, אולם גילה תבונה, חדות, יכולת ניתוח ואפילו חוש הומור (שימו לב לקטע על הכישופים לקראת סוף הקלטת). הקלטת היתה אמורה להבהיר את המרכז המעורפל: להפוך את הרב עובדיה מסמל עמום, שדרעי יכול לנצל כחפצו, לאדם בשר ודם – מנהיג גשמי שתמך (כך הרושם) באלי ישי כיורשו. האמירה החד משמעית בקלטת הגיעה כניגוד מובהק להצהרתו הרשמית של הרב, שהכתיר כידוע את דרעי. זו, ניסה מדליף הקלטת לומר, עוותה בידי חצרנים ומניפולטורים, בעוד דעתו האמיתית של הרב היתה שונה.
אולם החישוב, ככל הנראה, היה מוטעה. הקלטת, כפי שידוע לנו היום, השיגה בדיוק את האפקט ההפוך. חלקים גדולים של הקהל לא היו מוכנים לראות את מנהיגם הנערץ, מרן שר התורה, כבן אנוש בשר ודם – אדם שמתלבט, מהסס ומתלונן על עוולות שנעשו לו בעודו שרוע על ספה. הליכה עם אלי ישי – משמעותה הכרה באנושיות של הרב, אבל הקהל העדיף ללכת לכיוון ההפוך: התעלמות מהקלטת ונקמה במי שהפיץ אותה. הרבה יותר נעים ונוח להמשיך ולראות את הרב כמרכז מעורפל, להנהן למשמע הצהרתה של מועצת החכמים שתחרים כל מי שיפרסם קלטות נוספות. לחזור למוכר, לאהוב, למיתי, לסמל של "שר התורה" – גם אם האדם עובדיה יוסף אומר אחרת.
אלי ישי המעיט בחשיבותו של הזיכרון ולא הבין את אפיק זרימתו. זכרו של מרן, אבוי, לא היה "גביע קדוש" שניתן לניידו, אלא מעיין המשוקע היטב בשמה של ש"ס, מוסדותיה הרבים, מועצת החכמים שלה וכל מה שהיא מסמלת. הגר"ש כהן אינו כריזמטי, אבל זכרו של הרב עובדיה מקנה לו סמכות – אפילו כאשר הוא מתומרן על ידי הסובבים אותו. מסיבה זו, התומך היחיד של אלי ישי כאשר פרש היה הרב מאיר מאזוז. שאר הרבנים, ה"אצילים הפיאודלים" שמנהלים את ממלכת ש"ס, העדיפו להישאר בטירותיהם ולא לצאת להרפתקה רבת סיכונים. כפי שנראה היום ממפת המנדטים – ש"ס יציבה בכוחה ואלי ישי לא עובר את אחוז החסימה – האינטואיציה שלהם היתה נכונה.
פורסמה ב-ינואר 18, 2015, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-אלי ישי, אריה דרעי, הרב עובדיה יוסף, יהודית יוסף, מונרכיה פיאודלית, פוליטיקה ישראלית, ש"ס. סמן בסימניה את קישור ישיר. 11 תגובות.
תודה על הניתוח המעניין.
התרי זוזי שלי:
אחרי הניתוח המעמיק, שאני מסכים עם חלקים גדולים שלו, כדאי לא להסביר התנהגות של ציבור רחב בעזרת ניתוח פרוידיאני מסובך. אפשר להציע הסבר פשוט יותר להמשך תמיכתם של מצביעי ש"ס במפלגתם, שגם נותן להם קצת יותר קרדיט.
הקלטת של הרב עובדיה לא יכולה להיות יותר מקוריוז. היא מסגירה את עמדתו – נכון ללפני שבע שנים – לגבי השאלה הפוליטית של מי יעמוד בראש המפלגה. זו שאלה טכנית מאוד, וכך היא גם מוצגת בשיחה בין הרב ובנו. השיקולים הם מי יביא יותר תועלת פוליטית למפלגה ב-2008, ולמי יש ממשק עבודה נוח יותר עם הרב. לא מוצגים שום טיעונים ערכיים-מהותיים לטובת ישי או דרעי.
נניח שהרב עובדיה העדיף משיקולים פוליטיים שונים את ישי ב-2008, ונניח שאני באופן מסורתי מצביע ש"ס. אז מה? כדי לעזוב בית פוליטי צריך הרבה יותר מאדם אחד שמקים מפלגה חדשה, מוערך ככל שיהיה. הרי רובם המכריע של הרבנים הספרדיים היום תומכים בש"ס, רובם של העסקנים והפוליטיקאים שהציבור מכיר נשארו שם – מה הפלא שגם הציבור נשאר שם? כך הרי מתנהל כל ציבור פוליטי.
ההבחנה שלך בין עובדיה יוסף לשלום כהן מזכירה לי מאוד את ההבחנה הקלאסית של מקס ובר בין שליט מסורתי לשליט כריזמטי. ההנחה היא שלשליט מסורתי ששואב את כוחו ממסורת השלטון של קודמיו, יהיה קשה לאכוף סמכות בחברה מודרנית. מסתבר שזה נכון גם במפלגה שחורטת על דגלה את המסורתיות, כמו ש"ס.
יש סתירה מסוימת במאמר: בפסקה הראשונה אתה טוען שש"ס מאבדת מכוחה בעקבות הפרשה, ואילו בסוף אתה טוען שהיא "יציבה בכוחה". עד כמה אתה מעריך שהעניין הזה ישפיע עליהם בבחירות? יש להניח שהגרעין הקשה של ש"ס, החרדים הספרדים, יישארו איתה בכל מקרה. אם היא תאבד מכוחה, זה יהיה מתוך הציבור הפחות אדוק, המסורתי, זה שמבחינתו המר"ן היה, כפי שאמרת, בראש ובראשונה סמל המסורת והחמימות העדתית.
נדב, ההבחנה הובריאנית בהחלט שימושית כאן, אם כי הייתי אומר שהסמכות בש"ס (כמו כל סמכות רבנית) היא בחלקה מריטוקרטית, ומבוססת על למדנות והישגים. זה כמובן רק גורם אחד מתוך רבים.
הכוונה היתה שש"ס איבדה מכוחה, אולם התייצבה על מספר חד ספרתי אך סביר של מנדטים. אני אתקן את גוף הכתבה כדי שזה יהיה יותר ברור. ההשערה שלי היא שש"ס תקבל בסוף בין שבעה לשמונה מנדטים: הציבור החרדי ספרדי, פלוס הגרעין הקשה יותר של הציבור המסורתי תומך ש"ס.
תודה על הפוסט דני . אתה טועה בהבנת המושג : כריזמה …. וכבר הערתי על כך בפוסט של אמנון יצחק בזמנו . כושר המנהיגות וההולכה והמוביליות של הרב עובדיה יוסף , לא נטוע ממש בכריזמה .
הכריזמה הינה היכולת לעורר הערצה , ביטחון , אמונה עיוורת , ביכולתו של האדם להנהיג ולהשפיע על אנשים ,והכל לא מכוח תפיסה או הערכה רציונלית של יכולותיו וכישוריו . כוחו של הרב עובדיה יוסף : בלמדנותו , בידיעותיו המופלגות , בפסיקותיו , בשליטה הבלתי מעורערת במטעני ידע ומסורת והלכה . ולא אמונה בכוחות נסתרים ומיסטיים אישיותיים . הוא עצמו , היה רואה בדבר , כפירה בעיקר , באם מאמיניו היו הולכים אחריו מתוך אמונה עיוורת , חסרת היגיון , ויתאבדו בשבילו .
אתה אולי מבלבל בין רב , לבין רבי . רב מוסמך פורמלית וידען , לבין רבי , ראש חצר חסידית מכוחה של כריזמה . הרבי מלובביץ כדרך משל , הינו בעל כריזמה , למותר לציין , שבשביל הרב עובדיה יוסף , זהו משיח שקר .
מכללא , יש איזה קשר דיאלקטי יותר ממסוים , בין כריזמה לבין כישורים אינסטרומנטליים . האחד צובר על חשבון השני . מדוע ? היטיב לבטא זאת בלזק , אונורה דה בלזק , הסופר הגאון הבלתי מעורער של המאה ה – 19( בספרו : " הדודן פונס " אם כי הוא עשה זאת בהקשר קונקרטי של : נביאים וחוזים ) הנה :
" כל אימת שהמחשבה נשארת בכוליותה , כמקשה אחת ואינה נפרטת בשיח ושיג , בתככים , או ביצירות – ספרות , בדמיונות של מלומדים , במאמצים מנהליים , בתפיסות של ממציאים , או במהלכי מלחמה , חזקה עליה שתהיה קורנת אור גנוז ומופלא בעצמתו כזוהר האצור בכל פן מפניו של היהלום הגלמי ………"
ועוד משם :
" אנשים חריפי המוח שכל פן של תבונתם בלה ודהה , לעולם לא יוכלו להפגין כוח עילאי זה ………. "
הבבא סלי, הינו המחשה לכך : אדם שלא הביא לידי ביטוי שום יכולת או כישורים שכליים וידעניים . אבל , אור גנוז עצום היה אצור בו לגבי המאמינים בו . האור הזה , לא היה חבוק בשום תפיסה רציונלית או כישורים של ממש , אלא : רק מכוח כרזימה או מעין , פנימית ואצורה .
כשם שהיית מדמיין , שקוסמולוג או אסטרונום , שעסוק תדיר בחישובים רציונלים לגבי כוחות כבידה , חומר שחור , תנועת גרמי שמיים , הרבה פחות יהא צדדי ויתפתה לכתוב אגדות על הירח העשוי מגבינה צהובה שמיימית . הכריזמה כוחה יותר ב – הפעלה של הלא נודע , על מנת להגיע ללא נודע .
נ.ב. : יש מצב שהגבת לאחרונה , בבלוג במיתחם הארץ , בלוג בשם : " כביש מקורצף " ( דני בר און ) תחת השם : " הינשוף ….. " אם אפשר לשאול ?
תודה
אל רום, זו היתה תגובה מושקעת לעילה ולעילה
אורי , תודה , אבל זוהי תגובה מושקעת ? אני בעיקרון , לעולם לא משקיע בתגובות!! הכל נעשה בזריזות בלתי נתפסת . תאר לך עוד שמחקתי חצי תגובה !! הייתה צריכה להיות הרבה הרבה יותר ארוכה . אין מצב , למדת מתמריץ , אני לא מוחק השקעות , ולא מוריד אותן לטמיון , אין מצב !! תודה
אגב כריזמה, וובר שכתב את *ה*ספר עליה, מציין שעל ה'כריזמטור' לחזור ולהדגים את כוחו מדי פעם דרך 'ניסים', על מנת לשמר את מעמדו ככזה. לא יתכן שהוא יטעה, ישגה או יכשל.
לכן הוא נזקק, בניגוד די חריף לרציונאליות שאיפיינה אותו כפוסק ורב, לאלמנטים מיסטיים ולביטויים 'עממיים' בדרשותיו, כדי לשמר את הכריזמה הזו.
ישעיהו ליבוביץ התייחס פעם למושג כריזמה והגדיר אותה (אני מצטט מהזיכרון, ואולי לא מדייק) כיכולת לשכנע אנשים ללכת אחריו. במוכן הזה, אמר ליבוביץ, היטלר היה הדמות הכי כריזמטית בהסטוריה – מיליוני אנשןם הלכו אחריו אל אובדנם. לעומתו, משה רבינו (להבדיל בהרבה הבדלות) התקשה לשכנע את העם – אפילו בתוך כדי מתן תורה הם הקימו את עגל הזהב, ולאורך כל המסע במדבר לא חדלו מלהתלונן ולקטר.
זה כמובן לא מסביר מה מקור הכריזמה. אין ספק שעובדיה יוסף היה, כפי שאל רום כותב, ידען מופלג בתורה (או לפחות כך תפסו אותו חסידיו), אבל זה לא נראה לי תנאי מספיק לכריזמה שלו. אני, אגב, לא בטוח שהוא היה כריזמטי באותו מובן שליבוביץ התכוון אליו או שאנחנו בדרך כלל מתכוונים אליו באופן אינטואיטיבי. אני נוטה יותר למה שמשתמע לי ממה שדני כותב: הוא הצליח ללכד הרבה אנשים במפלגה משותפת, כנראה – כך אני משער – משום שהיה להם צורך במפלגה הזו (בעלת האופי הזה), ויוסף היה האדם שהצליח ליצור אותה בשבילם. לעומת זאת, קשה לי לחשוב על עמדה או פעולה מסוימת שבה הוא הצליח להוביל אותם, בניגוד לדעתם או לאינטרס שלהם. למשל, בשאלות מדיניות או חברתיות, למשל כלכלה סוציאליסטית או קפיטליסטית, יחסים עם הפלסתינאים או ההתנתקות – נציגי ש"ס ובוחריה פעלו מתוך דעתם, ויוסף לא הוביל אותם לשום מקום מיוחד.
צבי , תקרא טוב התגובה שלי , יש קשר דיאלקטי ( ניגודי ) מסוים בין כריזמה לידענות , תקרא טוב !! מה שהגבתי עליו , הינו זה שכושר ההנהגה של עובדיה יוסף , נטוע יותר בסמכות אינטלקטואלית הלכתית , יותר מאשר כריזמה .
את הכריזמה , מגדיר אגב מילון אבן שושן כך ( C/P ) :
" כריזמה (מיוונית: מתנת אל) היא תכונה המתארת אדם בעל קסם אישי, יכולת שכנוע וכשרון תקשורת בין-אישית מצוינים. אדם כריזמטי מסוגל להשתמש בתכונות אלו, ולא בדיבור ובהיגיון לבדם, כדי לפנות לליבם של אנשים אחרים ולהשפיע על דעתם, ופעמים יסחוף אחריו המונים. "
ואכן , כפי שהגדרתי הדבר : " ולא בדיבור ובהיגיון לבדם ….." , אלא שמקור סמכותו וכוחו של הרב עובדיה , נטוע בעיקרון , לא בקסם אישי , גם לגבי דידו עצמו . שהרי : אם יהא נטוע בקסם אישי , אזי , כל ארחי פרחי , יעלה עליו או עשוי יהא לסכן מעמדו ! הכל במקום : התמדה , לימודים , זיכרון פנומנלי , יכולת פסיקה , הסמכה , מסורת , מטענים וכו……
אז ברור שהיה לרב עובדיה יוסף , כריזמה מסויימת , קסם אישי מסויים , אבל הסתכם בעיקר ביכולת להעביר : דאחקות ארסיות על יוסי שריד , שולמית אלוני , ביבי וכו…..
שים לב צבי :
שלש החלטות גורליות : אוסלו , התנתקות מעזה , אי עליה להר הבית מחמת קדושה / טומאה . שלש ההחלטות , שמגלמות שיקול דעת מעין פסיקתי רציונלי , ולא החלטות שעשויות על דרך הכריזמה לשלהב המונים .
לגבי אוסלו וחברון , הוא פסק , שתמורת שלום אמת , אסור לסכן חיים . לגבי עזה הוא החליט ( שאול מופז , שר ביטחון דאז ) : שאם יש שולט ריבוני להעביר השטח , אפשרי הדבר לסגת מעזה .
משמע – הוא שוקל שיקולים מעין רציונלים , שתואמים מסורת , פסיקה , הלכה , ולאיו דווקא שיקולים שמשלהבים או מעוררים ההמון ללא נודע .
מה מקור הכריזמה ? זה ענין לכמה עשרות פוסטים .
תודה
לדעתי כריזמה היא בין השאר היכולת לאתר את החלום הנסתר, הפנימי, של רוב האנשים (שהמנהיג מעוניין להנהיג) ולרמוז שרק המנהיג יוכל להגשים אותו.
במקרים רבים כריזמה כזו מצליחה אצל עמים במשבר, שמשוועים למנהיג שיחלץ אותם. הרצון לראות את הדמיון/הנשגב מתגשם (המקור לחלק ניכר מהספרות) ממלא כאן תפקיד מרכזי. הספרדים-הדתיים היו כר פורה לכך.
במקרה הזה לדעתי הרב (אם הוא אכן רב) דרעי, הוא שיצר את המר"ן, כי הוא תמיד התייחס אליו כאל המנהיג שלו, וכך תיעל את ההערצה העצומה שהיתה אליו (דרעי) לעובדיה.
האחרון תמיד היה רודף-כבוד (כמו שמסמך ישן עליו משנות החמישים, שפורסם אחרי מותו, הדגים), ושמח להתבסם בהערצה הזו ולטפח אותה, וליצור לעצמו סוף-סוף חצר אדמו"ר, כמו אצל הליטאים שתיעב והעריץ בו-זמנית.
אכן יוס , אבחנות יפות ומענינות , ודווקא דרעי , הוא בעל כריזמה , ואמיתית . הוא יכול לשלהב קהלים רלבנטיים , לא בגלל ידענות וסמכות ומקצועיות , אלא : פרופר קסם אישי …. ההערצה אליו מצד קהל ש"ס , הייתה במקביל לזו למר"ן , ובגלל כריזמה כאמור , שעבדה אגב גם על לא מעט חילונים . תודה