מה הקשר בין תולדות אומנות הקסם, שפנפנות וחצרו של בנימין נתניהו? בין סלביט לשרה, "ניסור" אסיסטנטיות ופרדוקס השומן הרווי, תמי סירקיס עם תובנות על סקנדלים, אשליות והמופע שאנו לכודים בו.

לשלוף ארנב מכובע או שרשרת מטפחות צבעוניות מהפה זאת עבודה לקוסמים ילדים. אבל, אם יש לידך אישה יפה סימן שאתה קוסם גבר. תפקידה של עוזרת הקוסם חמקמק וכפוי טובה. שמה אינה נזכר על לוחות המודעות והיא אנונימית כמו אחרון השפנפנים. לתפקיד נבחרות, באופן מסורתי, נשים יפות מראה וגמישות גו. הן זוהרות וצוהלות על הבמה, מקרקרות סביב הקוסם בלבוש מינימאלי ומאותתות לקהל בתנועות יד גדולות מתי הגיע הזמן למחוא כפיים. האסיסטנטית על הבמה אילמת, שקופה וזוהרת בה בעת: היא מביאה ומוציאה את הפרופס של הקוסם, מחייכת וחושפת לעיני הקהל, ירך, ישבן ופלח שד בכל פעם שהיא מתכופפת, קדה ומסתובבת. אבל כל זה רק המשחק המקדים, כי העניין עצמו מגיע כשבמהלך ההופעה האסיסטנטית עצמה הופכת להיות הפרופ המרכזי בשאו.

היסטוריונים של עולם הקסמים מציינים שבשנת 1921 הציג לראשונה קוסם בשם סלביט את קסם  "לנסר אישה לשניים", אשר שינה את פני הופעות הקסמים לעד. מאז, הקטע המדהים ביותר במופע קסמים כרוך, לא פעם, במעשה מסוכן – כמעט פלילי – שמבצע הקוסם על הבמה. לעיתים הוא מסרסר את המעשה ומציע לצופים תמימים בקהל להיות שותפים משתאים לדבר עבירה. כשסלביט חיפש אישה לנסר, הבחירה באסיסטנטית היפה שלו הייתה רעיון פשוט ופרקטי. הקסם התקבל בשילוב של סקרנות וזוועה: הקהל גדש את האולמות כדי לראות את האסיסטנטית היפה והחושנית הופכת לקורבן של הקוסם שלה. המופע נחת על קרקע פוריה שכן לצופים, שהיו תחת הטראומה של מלחמת העולם הראשונה, נמאס ממופעי קסמים עדינים-נעריים משעממים. הם חיפשו ריגוש וזעזוע. הציבור רצה לראות על הבמה שילוב של בשר נשי חשוף ואלימות. גם בסרטים האילמים של התקופה, דמות האישה כקורבן פסיבי הייתה פופולארית מאוד. כמו בסרטים גם על הבמה – הפורקן האמיתי הגיע כשהגיבור הציל את "הנערה במצוקה" מחנק, דריסה או מוות אחר – ממש ברגע האחרון. גם אם נתן לצופה מהקהל לנסר – תמיד שמר הקוסם לעצמו את אקט האיחוי והחיבור חזרה. הקוסם שיחק, אפוא משחק כפול וגילם גם את המציל וגם את הנבל – דבר שרק העצים את הריגוש.

במאה השנה שחלפו מאז, ספי הריגוש רק הולכים ועולים. הציבור מתוחכם, שבע, ציני ומזמן כבר לא בתול, לכן הקוסמים הגדולים נדרשים לבצע תעלולים מדהימים יותר ויותר, כדי לתת לנו תמורה ראויה לכסף, לקשב ולריכוז שלנו. חישבו רגע, אם קהל צופים — שמודע לבמה, לאורות לתפאורה — מתרגש ממופע קסמים רק דמיינו איך יגיב לו ראה מופע, שנחזה כ"מציאות": זהו ריגוש הריאליטי. אנחנו כל כך רגילים אליו שהוא שקוף לנו.

בתחילת שנות ה-80 התגבש בארה"ב הביטוי "הפרדוקס הצרפתי" שגרס שלמרות שהצרפתים אוכלים הרבה שומן בכלל ושומן רווי בפרט יש להם פחות תחלואת לב מאשר לאמריקאיים. המציאות הצרפתית לא התאימה לפרדיגמה האמריקאית, שגרסה ששומן רווי במזון הוא הגורם הישיר למחלות לב. בהיעדר הסבר המציאות הוכתרה כ"פרדוקס". האמריקנים הביטו בעיניים כלות בצרפתים אשר מרחו שכבות עבות של חמאה על באגט טרי, סעדו את ליבם עם בשר בקר ברוטב שמנת וקינחו עם פלטת גבינות מיושנות או מוס שוקולד ופירות יער. אכלו, שתו והתענגו ובכל זאת היו בריאים ורזים יותר מזוללי מוצרי ה"לייט" וה"דיאט" בשאר העולם. ההסברים לפרדוקס נשלפו כמו ארנבים מהכובע: שתייה מרובה של יין אדום, שוטים של אספרסו, הקפדה על ארוחות קטנות, מנוחות צהריים וקיום יחסי מין באופן סדיר  —  היו רק חלק מההסברים שהציעו המומחים במשך השנים כדי לגשר על הפער. בשנים האחרונות, חלה תזוזה טקטונית בחשיבה על הפרדוקס בפרט ועל צורת האכילה שלנו בכלל. רופאים ומדענים רבים מציעים שינוי ניסוח קל אשר יתיר את הקשר הגורדי של הפרדוקס: לדעתם, אין לומר ש:"למרות שהצרפתים אוכלים הרבה שומן יש להם פחות מחלות" אלא  ש:"בזכות שהצרפתים אוכלים הרבה שומן יש להם פחות מחלות". רבותיי מהפך! התפיסה הזאת היא האימא הרוחנית של זרמים בתזונה בסגנון פליאו, LCHF ותזונה קטוגנית (ההרחבה עליהם מצדיקה מאמר אחר בהזדמנות אחרת).

למה נזכרתי בכל אלה היום? כי כותרות העיתונים ומהדורות החדשות מציינים את הפרדוקס המדהים ש"למרות שנחשפו הסקנדלים של שרה מעמדו של ביבי רק מתחזק" ואני חושבת – אולי זה הפוך? אולי "בגלל שנחשפו הסקנדלים של שרה מעמדו של ביבי רק מתחזק"? למה? כי אנחנו מרחמים עליו בגלל שיש לו אותה ועליה בגלל שיש לה כנראה בעיות. הרחמים מתורגמים לסימפתיה בסקרים. נכון. צודקים מי שאומרים שסקרי דעת הקהל אינם כלים אמינים לאמוד את הלך הרוח בחברה הישראלית. יש טעויות דגימה וניתוח ויכולת החיזוי של הסקרים חלשה. מצד שני, גם לא נראה שחשיפת השחיתויות, לכאורה, המתמשכות במעון ראש הממשלה מזיקה לו.

האם הסקנדלים מזיקים או עוזרים? כרזה של שלי יחימוביץ' נגד מנהגי הגלידה של נתניהו

אני רוצה להציע תיאוריית קונספירציה שאנחנו לא מבינים שמה שמוצג לעינינו היא הצגה של קוסם ואסיסטנטית מיומנת. הוא צורח :"אל תערבו את אשתי" אבל מיד שולח אותה להתראיין ולהצטלם בעיתון הארץ. הוא מוחה על שמחטטים לו בפחים, אבל מציף את הזבל כדי שנתפלש בו גם אנחנו. הוא צוחק בסרטון שפורסם בשבת על מי שמציפים עוד פרשיות אבל טרם הציג מצע ברור לעתידה של המדינה. אגב, הוא מסיים את הסרטון עם קריצה כפולה כשהוא מבקש מנה של גלידה – אבל לא פיסטוק – כאילו רוצה לומר למקטרגים – "אם אישתי באמת הייתה מטורפת – לא הייתי מעז לצחוק על הנושא. אבל היא 'זורמת' ולכן שנינו נצחק (כל הדרך חזרה לבית ראש הממשלה) על הגלידה, על עצמנו ובעיקר על הציבור". מה באמת קורה שם ביניהם – אולי לעולם לא נדע. אבל בוודאי קיים שם מאזן של אינטרסים (שלא לומר אימה). אולי יש ביניהם ברית דמים? היא מניחה לו לתת לעיתונות לנסר אותה לשניים כי שניהם יודעים שהכול הצגה ושהוא יחבר אותה בסוף ויושיב אותה על ריהוט הגן היפה בקיסריה. שניהם מוכנים לשלם את המחיר. הם ביחד בעניין הזה מההתחלה. היא והוא מסיחים בכוונה את דעתנו עם בקבוקי יין, מיטות מעופפות וחשקים ליליים אחרים כדי לבזבז את הזמן עד הבחירות; כדי שכולנו נתעייף מה"גועל נפש" ונבקש רחמים על עצמנו ועליהם – כי אי אפשר לסבול את השטויות האלה. הם מושכים את הזמן כדי שלא נשאל את השאלות הקשות באמת: "איפה הכסף? לאן המדינה הזאת הולכת?; מה נשאיר פה לילדינו?". אולי הגיע הזמן שנקום ונצא ממופע האימים הזה?

תמי סירקיס היא בעלת תואר מוסמך במינהל עסקים (MBA) ותואר ראשון בכלכלה ומינהל עסקים, שניהם מאוניברסיטת תל-אביב. מרצה על הקשר שבין מזון להתנהלות חברתית, בהרצאות סדנאות וימי עיון. בלוגרית מזון פעילה. אתם מוזמנים  לבקר באתר הבית: tamisirkis.co.il