ג'ורג' קנאן, מגדולי האסטרטגים של ארצות הברית במאה העשרים, המשיל פעם את המדינאות לטיפול בחווה, ובכך הגדיר באופן אלגנטי וקולע את אופיה של הפרגמטיות הפוליטית. האם מתינות זהה לאובדן ערכים, ואם לא – מה היא למעשה? ינשוף פוליטי-מדיני על החווה של קנאן, תעתוע העקרונות המוצקים וכשלונה של הרשימה הערבית המשותפת.

באחת מהרצאותיו הפומביות, הסביר האסטרטג האמריקאי הגדול ג'ורג' קנאן מהו האתגר האמיתי של המדינאות. כחוואי, אמר לתלמידיו, הוא נוהג לחזור למשק שלו מדי שבת לאחר שבוע של עבודה מאומצת בממשל, דיפלומטיה ומחקר. באופן תיאורטי, סוף השבוע אמור להיות מוקדש למנוחה אבל בפועל הדברים שונים לחלוטין:

הנה גשר מתמוטט. רק התחלת לתקן אותו, ואחד השכנים בא להתלונן על משוכה שלא טיפלת בה מחצית המייל משם, בצדה השני של החווה. באותו הרגע מגיעה הבת שלך, ואומרת שמישהו שכח לסגור את השער במרעה החזירות, והן כבר בחוץ. בדרך למרעה, אתה רואה את אחד הכלבים לועס בעונג את החתלתול של הילדים. בעודך קובר את החתלתול, אתה מבחין פתאום שחלק גדול מגג האסם עף ברוח, ויש לתקנו באופן מיידי. מישהו צועק מהמקלחת שהמשאבה חדלה לעבוד, ואין מים בבית. ממש באותה השנייה, מגיעה משאית עם חמש טונות של אבנים עבור השביל. ואז, כאשר אתה חוכך בינך ובינך באיזה מן המשברים עליך להקדים ולטפל, מגיע הילד של החוואי השכן עם חיוך מעצבן (למעשה גיחוך לעגני), וכשאתה שואל אותו מה נשמע הוא אומר שהשור השתחרר ואוכל מערוגת התותים.

ג'ורג' קנאן

לא היה אדם שייצג את המתינות ויישוב הדעת של הדיפלומט יותר מג'ורג' קנאן: האיש שגבר על מחרחרי המלחמה בארצות הברית, ושכנע כי במלחמה הקרה אין צורך לכתוש את העולם הקומוניסטי בפצצות אטום, אלא רק לבלום אותו. ובו זמנית, אותו קנאן לא היסס לנפץ את אשליותיהם של שוחרי השלום ואנשי השמאל, כאשר אמר כי אי אפשר "לשכנע" את הסובייטים לחיות בשלום עם המערב באמצעות טיעונים הגיוניים, אלא רק דרך הפעלת כוח מדודה, חכמה ונחושה. אין פלא שהאסטרטג הזה, שהתנגד בחריפות הן לפשרות הרסניות עם ברית המועצות והן להרפתקאות מסוכנות כמו מלחמת וייטנאם, הרגיש לפעמים כי הוא מותקף מכל הצדדים. המתינות שלו עוררה את חמתם של אנשי השמאל הרדיקלי, שעקבו אחריו בהפגנות זעם לכל המקומות שאליהם הלך, וגם את אלו של ניצים רבים, שראו בו רכרוכי במקרה הטוב וסוכן קומוניסטי במקרה הרע.

המקרה של קנאן מבהיר לנו, כאלף עדים, מה היא משמעותה של מתינות. אדם מתון אינו בהכרח אדם חסר מטרה, אותם הגלמים ה"פרגמטיים" שמתנהלים מיום ליום בלי יעד ובלי כיוון, אך ורק על מנת לשרוד (ההוגה הקתולי צ'סטרטון הלעיג על הלה בלשונו המושחזת, ראו כאן בינשוף). החוואי הרי מעוניין בתיקון הגשר. יתכן שיש לו גם חלום, לשתול בכל החווה עצי שזיף מרהיבים ביופיים, או לפתח זן חדש של צבעוני. אבל אם יעסוק בכך מתוך התעלמות מתנאי הקרקע, מזג האוויר ושלל הצרות המתרחשות בחווה מדי יום ביומו, ייחשב כמטורף.

אם נעבור מהמשל לנמשל, גם לקנאן עצמו היתה מטרה ארוכת טווח. כמו שאר קובעי המדיניות בארצות הברית, גם הוא שאף למוטט את הגוש הסובייטי, לפרק את ברית המועצות ולשחרר את העמים במזרח אירופה משלטון הברזל שלה. הוא האמין בלבב שלם בנצחון הקפיטליזם הדמוקרטי לא פחות מאלו שנחשבו כ"ניצים", ובסוף חייו הארוכים אף זכה לחזות בקריסתו של מסך הברזל. אולם הוא הכיר בכך שהדרך להגיע לשם רצופה לא רק במעקשים, אלא גם באינספור הפתעות לא צפויות. וכאשר אתה נתקל בהפתעות, אתה לא יכול לכבול את עצמך לעקרונות נוקשים ודוגמות אידיאולוגיות. המדינאי צריך ללכת בכיוון הכללי, לזרום עם הרוח בדרכים עקלקלות, להגיב למשברים תוך הפעלת שיקול דעת ולעשות כמיטב יכולתו כדי להגיע – לאחר כל הפשרות הדרושות – ליעד קרוב ככל האפשר למטרה הסופית.

מעלתה של המתינות, בסופו של דבר, היא היכולת להתמודד עם העובדה שהעולם אינו צפוי. אנשי עקרונות ופרינציפים למיניהם, אידיאולוגים וגם לא מעט אינטלקטואלים, רוצים לעצב את העולם לפי תבנית סדורה ותוכנית סדורה. זהו הכשל המובנה בנאורות, שהמיט אסונות אינספור על העולם מהמהפכה הצרפתית ועד למהפכה הבולשביקית. כשהמציאות לא מסתדרת לפי התוכנית, הטהרנים מתעלמים, מדחיקים או מנסים לכפות עליה את מיטת הסדום של התיאוריה. ואלו שכבולים יתר על המידה בשיקולי כבוד, טינות משומרות או רגשי נקמה, מוסיפים לעצמם משקל עודף לרגליים. מכאן אני מגיע לפרשה מעניינת שהתרחשה לאחרונה: סירובה של הרשימה המשותפת לחתום על הסכם עודפים עם מרצ.

למי שלא עקב, בימים האחרונים ניסו אי אלו אנשים במחנה השמאל-מרכז ליזום עסקה סיבובית שתועיל למחנה כולו. כרגע, יש במחנה הממליצים הפוטנציאליים של יצחק הרצוג שתי מפלגות ללא הסכם עודפים: יש עתיד, מחמת שלומיאליות שלא תיאמן, והרשימה הערבית המשותפת, בשל חוסר היכולת המסורתי שלה לשתף פעולה עם מפלגות אחרות. ישבו כמה מהאסטרטגים במחנה הציוני, והגו פיתרון. מרצ תבטל את הסכם העודפים שלה עם מפלגת העבודה, ותחתום במקום עם הרשימה המאוחדת. המחנה הציוני יחתום עם יש עתיד, וכך לא תישאר בגוש מפלגה ללא הסכם עודפים. המהלך הזה, לפי החישוב של אותם אנשים, עשוי להוסיף למחנה מנדט, שניים או אפילו שלוש. העסקה הסיבובית הזאת נראתה הגיונית לרוב הנוגעים בדבר. מרצ הסכימה, מסיבות פרקטיות ואידיאולוגיות כאחד, וגם ברשימה המשותפת העניינים נראו בהתחלה מבטיחים. ראש הרשימה, איימן עודה ושותפיו מחד"ש, כמו גם אחמד טיבי וחלק מאנשי התנועה האסלאמית, תמכו במהלך. התומכים היו אופטימיים, במיוחד משום שועד ראשי הרשויות הערביות וועדת הפיוס (שתיווכה להקמת הרשימה) תמכו אף הם. התמיכה בציבור הערבי, ככל הנראה, היתה אף היא משמעותית. הרי לפי סקרים, שמונים אחוז מהערבים מעוניינים (בניגוד לראשי הרשימה המשותפת) להיכנס לקואליצית מרכז-שמאל, אז וודאי שיתמכו בהסכם עודפים עם מפלגה כמו מרצ.

אם נסתמך על המידע המוגבל שהופיע בתקשורת, ועל שיחות אישיות שערכתי עם כמה מהמעורבים, ההתנגדות למהלך הגיעה מחלק מאנשי התנועה האסלאמית, אולם בעיקר מכיוונה של מפלגת בל"ד. היו שהתנגדו לשתף פעולה עם מפלגה ציונית כמרצ, הן מסיבות עקרוניות והן משום שתמכה במבצע צוק איתן בימיו הראשונים. בנוסף לכך, היה גם את החשש שקיצונים לאומנים, שרוצים ממילא להחרים את הבחירות, יתחזקו בהחלטתם עקב הסכם העודפים, והמהלך להוציא כמה שיותר ערבים לקלפיות ייפגע. בכל מקרה, המתנגדים הונעו מסיבות טהרניות, או מחשש מאותם אלו המחזיקים בעמדות טהרניות. רמי יונס, מן המאוסים שבלאומנים הבלדיסטים, כתב כדלהלן באתר שיחה מקומית:

זהבה גלאון נמנעה מלהפגין נגד המלחמה כי היא לא רצתה להיות נוכחת בהפגנות שאומרים בהן "כולנו מוחמד דייף" כי לזהבה יש בעיה עם "מחבלים". בעצם, רגע, לא עם כולם. לא שמעתי אותה מתנגדת באותה נחרצות לבלונדינים כחולי עיניים המורידים פצצות של טונות על משפחות. על מנהיגי הרשימה המשותפת לזכור זאת – מי שלא באמת עשה את כל שיכל כדי למנוע מילדים פלסטינים למות, בחיים לא יוכל להיות שותף למאבקנו, ולא ראוי לקבל אף קול פלסטיני.

על כך הגיב אחד מקוראי האתר:

כתבת ש"מי לא באמת עשה את כל שיכל כדי למנוע מילדים פלטינים למות, בחיים לא יוכל להיות שותף למאבקנו ולא ראוי לקבל אף קול פלסטיני", אבל האם אתה, בטהרנות שלך, לא נופל בדיוק לאותה הגדרה? מי שרוצה למנוע מילדים פלסטינים למות צריך לעשות כל שביכולתו כדי לשנות את המציאות. מי שרוצה שוויון אמיתי לכל בני הארץ הזו צריך ללמוד להשיג את מטרתו באמצעים פוליטיים. כדי להשיג את המטרות צריך כוח פוליטי, צריך לקשור קשרים עם שותפים שהם לא מושלמים וצריך לעשות פשרות. […] אם הימין ינצח על חודו של מנדט או שניים ויצא לעוד מלחמה בעזה, האם תוכל בלב שלם לומר שעשית כל שיכולת כדי למנוע מילדים פלסטינים למות? או אתה מעדיף להישאר צודק בעיני עצמך ולעולם לא לשתף פעולה עם אף ציוני ולהשאיר את המצב כמו שהוא?

הטהרנות של לאומנים קיצוניים ושאר בעלי פרינציפים, יהודים, ערבים ואחרים, מונעת מהם לראות את ה"חווה" כפי שהיא באמת, על שלל משבריה והשינויים הבלתי צפויים שהיא עוברת. במקום מציאות כאוטית, הם רואים שורה של עקרונות סדורים, עמודי אשליה ותעתוע, שלא משתנים – יהיה אשר יהיה. אשליה עצמית כזאת, כפי שכתב פעם ג'ורג' אורוול, אינה ברת תיקון באמצעות מפגש עם טיעונים הגיוניים. היא מתנפצת רק בהתקלות עם מציאות קשיחה – לרוב בשדה הקרב. כאן אין לנו שדה קרב אמיתי אלא פוליטי, אבל אי אפשר שלא לציין שהתפיסה של דמויי רמי יונס היא שהנחתה את המנהיגות הפלסטינית ב-1948 והובילה ישירות לנכבה.

פוליטיקה, מעצם הגדרתה, היא שיתוף פעולה ובריתות, קבועות ואד-הוק, עם השונים ממך. כפי שכתבתי בעבר, שיתוף פעולה עם המיינסטרים הערבי חיוני להצלחת השמאל, בבחירות הללו ולאחריהן, והוא תנאי בל יעבור לשחרורה של מדינת ישראל משלטונו הנצחי של הימין. מפלגות השמאל הציוני חייבות לעשות כל מאמץ להכשיר את הקרקע לשיתוף פעולה פוליטי וקוליאציוני עם מפלגות ערביות, אם לא בבחירות הללו אז באלו שלאחריהן. אבל לשם כך, הגורמים המתונים ברשימה המאוחדת, פוליטיקאים פרגמטיים יחסית כמו איימן עודה או אחמד טיבי, חייבים לגבור על השדים הטהרניים שלהם עצמם. במבחן הנוכחי, הם נכשלו. מעודד לראות שהם ניסו להיאבק, אם כי אחדים מהם הפכו לאפולוגטיים לאחר מעשה. דוחים במיוחד היו כל אותם הפעילים היהודים בבל"ד, שאת שמותיהם לא אזכיר כאן, שהריעו לטהרנות הלאומנית הערבית וחיזקו אותה.

בסופו של דבר, המהלך נכשל. איימן עודה אמר בזמנו שהאיחוד הערבי אינו איחוד מתבדל, ופניו להשתלב בפוליטיקה הישראלית ולהשפיע עליה. כרגע, הסירוב לחתום על הסכם עודפים עם מרצ מוכיח את ההיפך הגמור. ובכל זאת, הכישלון במבחן הנוכחי אינו סוף פסוק. התמיכה שהיתה להסכם העודפים ברשימה המאוחדת מעודדת, והעדר הסכם העודפים, בפני עצמו, משמעותי פחות מבחינה אלקטורלית מאשר נהוג לחשוב. החשש הוא שכפי שהרשימה המשותפת לא עמדה במבחן הזה, היא לא תעמוד במבחנים הבאים בהמשך הדרך. החשוב מביניהם הוא ללא ספק ההחלטה האם להמליץ על יצחק הרצוג לנשיא לאחר הבחירות. דבר אחד ברור: לטווח ארוך, כדי שתהיה שותפות יהודית-ערבית אמיתית, הרשימה המשותפת מוכרחה לנטרל את הלאומנים הקיצוניים שבתוכה. בל"ד, במיוחד, חייבת לעבור שינוי מהותי או להיזרק לפח האשפה של ההיסטוריה.