מועדון הציד של דאע"ש: שובו של שכיר החרב הבינלאומי

לפני כחודש בערך, התקיים טקס מיוחד במינו בגבול סוריה-עיראק. קונסטנטינוס אריק סקרפילד, מרינס בריטי לשעבר שהתנדב להילחם נגד דאע"ש בשורות הצבא הכורדי, נהרג מפגיעת מרגמה, וארונו נמסר ברוב הדר למשפחתו על ידי לוחמי הפשמרגה. סקרפילד אינו היחידי. בתקופה האחרונה, מתנדבים עשרות רבות של מערביים להילחם בדאע"ש. ביניהם אפשר למצוא אופנוענים מקועקעים מהולנד וגרמניה, חיילי קומנדו בריטיים לשעבר ואפילו אישה ישראלית אחת. תנועת ההתנדבות הזאת היא קצה הקרחון של תופעה חדשה ומרתקת בהיסטוריה העולמית: שובו של שכיר החרב הבינלאומי. ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר. 

לפני כחודש בערך, התקיים טקס מיוחד במינו בגבול סוריה-עיראק. לוחמים כורדים מה-YPG (יחידות ההגנה של העם – הכוח הכורדי הלוחם בצפון סוריה), חלקו כבוד אחרון ללוחם מרינס בריטי ממוצא יווני, שנסע לסוריה להילחם ביחד איתם נגד דאע"ש. ארונו של קונסטנטינוס אריק סקרפילד, בוגר הצבא המלכותי ויליד ברנסלי, דרום יוקרשייר, נעטף בדגלי כורדיסטן ובריטניה ונמסר ברוב טקס והדר למשפחתו. אמו של ההרוג אמרה כי בנה לא נהרג למען האינטרסים של ארצו, אבל "נלחם למען הערכים הבריטיים".

מתנדבים בריטים - מועדון הציד של דאע"ש

מתנדבים בריטים – מועדון הציד של דאע"ש

סקרפילד, שנהרג מפגז מרגמה בקרבות ליד העיר קמישלי, נסע להצטרף לכוחות הכורדיים ימים ספורים לאחר שעזב את הצבא הבריטי. הסיפור שלו הוא קצה הקרחון לפרשה מרתקת, שולית עדיין אך הולכת ומתגברת, של לוחמים מערביים – לרוב כאלו שאינם מוסלמים – שהולכים להילחם ביחידות כורדיות נגד דאע"ש. התרגלנו למתנדבים הפנאטיים שנלחמים בקבוצות ג'יהאד בכל רחבי העולם, אולם מתנדבי אנטי-ג'יהאד בינלאומיים, זו תופעה חדשה יחסית. "אני לא ימני ולא פשיסט, לא אנטי-מוסלמי ולא מתנגד לשום דת," אמר מתנדב בריטי אחר, לוחם קומנדו לשעבר שהזדהה כ"סמל טום", "אני אדם חופשי במדינה חופשית – חופשי להילחם למען החירות והדמוקרטיה. הפשעים המחרידים שלכם [דאע"ש] פגעו במוסר הפנימי שלי. לא אפגע במוסלמים שוחרי שלום, אבל הדברים שעשיתם מחליאים אותי […] ולפיכך אציע את כשרונותי לעם של כורדיסטן."

קונסטנטינוס אריק סקרפילד. קרדיט: Huffington Post

סמל טום וחבריו, שמונה במספר, קוראים לעצמם IVFOR (צבא המתנדבים הבינלאומי), אבל רבים מהם מתהדרים בקעקוע מחוספס יותר על הזרוע: "מועדון הציד של דאע"ש". הם התאמנו בבריטניה מדי יום, קנו מדים מיוחדים ואף עיצבו לעצמם סמל של חרב על רקע ברק. כדי להגיע לסוריה גייסו 13,000 פאונד בריטי, והם מצהירים בגלוי כי הקבוצה שלהם פתוחה לכל מתנדב דובר אנגלית, ללא קשר לארץ המוצא שלו. הסיסמה של מועדון הציד היא: Cita et Certa, "מהיר ומהימן". סמל טום וחבריו מתכננים לעזוב בעוד מספר שבועות לכורדיסטן, שם יצטרפו ללגיון הזרים הכורדי, יחידת "האריות של רוג'אבה" המכילה כמה עשרות מתנדבים (כמאה זרים סך הכל משרתים בכוחות הכורדיים בסוריה ועיראק), ונמצאת לפי המסופר תחת פיקודו של האמריקאי ג'ורדן מטסון. מטסון, פועל אריזה וטוראי לשעבר בחיל הרגלים האמריקאי, הפך אצל הכורדים למפקד – דוגמא קלאסית למוביליזציה חברתית מהירה בזמן מלחמה.

ג'ורדן מטסון

אלו המצטרפים למלחמה כנגד דאע"ש שייכים לעיתים קרובות לשוליים של החברה המערבית. באוקטובר 2014 התבשרנו על כנופיות של "אופנוענים מקועקעים" מהולנד וגרמניה, כגון ה-Median Empire Motorcyclub מהעיר קלן. "בזמן שאחרים מברברים ומברברים," נכתב בעמוד הפייסבוק של המועדון, "הבחורים שלנו נלחמים בחזית". האופנוענים הגרמנים הצטרפו בשדות הקרב לעמיתים הולנדים, חברים בכנופיית האופנוענים No Surrender. רון, אופנוען הולנדי, סיפר בראיון לטלגרף  שלא היה יכול לשבת על הספה בבית ולצפות בזוועות שמחוללים אנשי דאע"ש בבני המיעוט היאזידי. יש לו רקע וניסיון בלחימה, הוסיף – והוא מעוניין להצטרף למערכה.

הציבור בארץ נחשף במיוחד לסיפורה של ג'יל רוזנברג, ישראלית-אמריקאית וחיילת צה"ל לשעבר, שהתנדבה אף היא להילחם בשורות הפשמרגה הכורדית בצפון עיראק. רוזנברג תפסה כותרות, במיוחד, לאחר שדאע"ש הפיץ ידיעות שקריות שנפלה בשבי. בפועל, היא ככל הנראה משרתת בבסיס עורפי בתפקיד תומך לחימה. רוזנברג הורשעה בעבר בהונאת קשישים, ונראה שעבורה הלחימה בשורות הכורדים, מעבר למניע האידיאולוגי, היא מעין דרך אישית לשקם את כבודה. "בשיחות ביננו התרשמתי שג'יל עשתה תיקון," אומרת א', חברתה הישראלית של רוזנברג, "וקיבלה החלטה מודעת להפנות את מאמציה למקום שבו זקוקים לה. אף אחד לא כיוון אקדח לראשה והיה לה את החופש האמיתי לבחור. היא ידעה שהכורדים יעריכו את המאמצים שלה."

ישנן מספר דרכים להסביר את תופעת המתנדבים המערביים לפשמרגה. ראשית כל, אסור להמעיט בחשיבות המניעים האידיאליסטיים. כאשר סמל טום ואחדים מהאופנוענים מציינים את הזוועות כנגד הכורדים והיאזידים שרואים בטלוויזיה, סביר להניח שאלו באמת ממלאות חלק חשוב במניעיהם לעזוב את החיים הנוחים במערב ולהצטרף לחזית בסוריה או עיראק. אולם אנשים רבים מספור מזדעזעים עקב הזוועות שהם רואים בטלוויזיה, ורובם מסתפקים בגינוי מילולי, או לכל היותר תרומה או הנפת שלט בהפגנה כלשהי. אלו שמחליטים להצטרף למאבק כנגד דאע"ש, עושים זאת בין היתר משום שזו אחת הדרכים להיות גיבור בעולם פוסט-הירואי, במיוחד עבור אנשים שנמצאים בדרך כלל בשולי החברה. התושב הממוצע בעיר מערבית, אחרי הכל, אינו מחבב במיוחד כנופיות אופנוענים, וקודים של גבורה וגבריות נחשבים בעיניו לרוב כחוליגניות ותו לא. הצטרפות למלחמה כנגד דאע"ש, לעומת זאת נחשבת כמטרה נעלה גם בעיני אנשים שלעולם לא יעשו זאת.

גיבורים בעולם פוסט-הירואי. כנופיית האופנוענים No Surrender

כל צעיר מערבי יכול, כמובן, להצטרף לצבא של המדינה שלו. אם הוא אמריקאי או בריטי, יתכן גם שיגיע לתפקידי לחימה בעיראק או במקומות אחרים. אולם קשה להיות "גיבור" בצבא מערבי. הצבאות הללו הם גדולים ובירוקרטיים, מערכות ענקיות וסבוכות שקשורות באינטרסים פוליטיים מורכבים, שרשרת פיקוד אנונימית ומשמעת נוקשה. מה גם שפעילותם בחזית מוגבלת על ידי אינספור חוקים, נהלים, והדינים המעיקים של המשפט ההומניטרי הבינלאומי. בראיון, ביקר אחד המתנדבים את צבאו וממשלתו שלו, כאשר אמר כי "מדיניות חוץ לקויה, ממשלה חלשה וחוק חלש הניחו לגירסה פרברטית וסרטנית של אסלאם להתפשט לחופים שלנו." עבור בוגרי הצבא הבריטי, ההצטרפות לפשמרגה היא חידוש מרענן: כוח קטן יחסית, אינטימי, שאינו כבול באינספור חוקים ונהלים ונלחם למען מטרה הירואית וצודקת מעין כמותה.

התופעה הזאת, שנראית שולית כרגע, היא קצה הקרחון של תנועה מרתקת מעין כמוה בהיסטוריה העולמית. היסטוריונים צבאיים טוענים כי בתקופה המודרנית, עברה הלחימה המערבית שינוי הדרגתי אך דרמטי. בעת החדשה המוקדמת, לוחמים מקצועיים היו לעיתים קרובות שכירי חרב והרפתקנים, שהשכירו את שירותם לכל המרבה במחיר או למלך שהזדהו איתו. אפילו קצין כמו האסטרטג הפרוסי הנודע פון קלאוזביץ, שאהב את מולדתו, שירת למשך זמן ארוך בצבא הרוסי כנגד מלכו שלו, זאת משום שהתנגד לברית עם נפוליאון. בתקופה המודרנית, לעומת זאת, הלוחמים הפרועים של העת החדשה המוקדמת הפכו בהדרגה לחיילים. החייל, בניגוד ללוחם, כבול למערכת בירוקרטית ונלחם אך ורק עבור המדינה שלו ולמענה. אפילו מתנדבים בינלאומיים במאה העשרים, כמו המתנדבים הפשיסטיים והקומוניסטיים במלחמת האזרחים בספרד, הונעו למעשה בידי מדינות מסודרות (גרמניה, איטליה וברית המועצות). החוק הישראלי, שאוסר על אזרחי המדינה להילחם בצבא זר שאינו צה"ל, אפילו אם מדובר בצבא ידידותי, הוא הד למגמה המודרנית הזאת.

נעלמו בתקופה המודרנית: שכירי חרב במלחמת 30 השנה

אולם בעשורים האחרונים של המאה העשרים, וביתר שאת במאה ה-21, אנו עדים לתנועה בכיוון ההפוך. הסנוניות הראשונות, ככל הנראה, היו במאבקים של המלחמה הקרה בדרום אמריקה, בזירה הפלסטינית ובעולם המוסלמי. טרוריסטים ומהפכניים מקצועיים, כמו קרלוס התן, צ'ה גווארה או שיגנובו פוסאקו (מייסדת הצבא האדום היפני ומתכננת הטבח בשדה התעופה לוד), נעו מזירה לזירה, ממאבק מהפכני למאבק מהפכני, בלי שום מחוייבות למדינות שמהן באו. המתנדבים המוסלמים שנהרו לזירות עימות כמו אפגניסטן, ומאוחר יותר צ'צ'ניה ועיראק ומומנו בכסף סעודי, יצרו את הבסיס לתופעת הג'יהאדיזם הבינלאומי של ימינו. אלו המגיעים לשרת אצל דאע"ש שורפים את הדרכונים שלהם, ובכך מצהירים בפומבי שאין להם שום מחוייבות למדינה או לאומה – רק לאידיאל החליפות העולמית. בריגדות של שכירי חרב זרים מסתובבים, נחילים נחילים, בערי סוריה ועיראק הכבושות בידי דאע"ש. לעיתים קרובות, שכירי החרב/מתנדבים הללו מתייחסים לאוכלוסיה המקומית ככוח כובש לכל דבר.

התופעה הזאת, כמובן, אינה מוגבלת לדאע"ש. מעבר לתנועה השולית יחסית של מערבים אידיאליסטיים שנלחמים בצבא הכורדי, יש לשים לב לחברות האבטחה האמריקאיות, כגון Blackwater, שמילאו בעיראק תפקידים קרביים. האנשים הללו, שחלק מהם הורשעו בפשעי מלחמה נגד עיראקים, אינם מתנדבים אידיאליסטיים, אלא שכירי חרב לכל דבר. לכך מתווספת התופעה המתרחבת של צבאות פרטיים של תאגידים (גם הם תחת התווית של חברות אבטחה), שממלאים תפקידים קרביים במיני מקומות פרועים בעולם השלישי. גם כאן, לא מדובר בהתפתחות חדשה לחלוטין. אפילו בארצות הברית של המאה התשע עשרה, סוכנויות בילוש פרטיות כגון פינקרטון הפעילו צבאות פרטיים כנגד שוברי שביתה. אולם התפרקות המדינה באזורים נרחבים בעולם, והיחלשות הזהות הלאומית באזורים נרחבים יותר, גורמות להרחבה ניכרת של תופעת שכירי החרב הבינלאומיים. אם התקופה המודרנית התאפיינה בסדר הולך וגובר, בהפיכה של לוחמים פרועים לחיילים ממושמעים ובמונופול של המדינה על אלימות פוליטית, כעת אנחנו נעים בכיוון ההפוך. לחובבי הסדר הבינלאומי, העתיד אינו מבשר טובות.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-מרץ 22, 2015, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 26 תגובות.

  1. הייתי מוסיף ספקולציה- שכירי החרב והמתנדבים הרומנטים הפכו להיות לא יעילים במקום שבו הצבאות הלאומיים, או האימפיריאלים, הפכו להיות יעילים. ברגע שמדינה כמו צרפת הבינה שהיא יכולה לגייס נער איכרים לצבא, "לעשות ממנו גבר" ולשלוח אותו להרוג וליהרג במחיר נמוך בהרבה ויעילות שאינה נמוכה בהרבה, ולעיתים אף גבוהה, מזו של שכיר חרב מקצועי היא חדלה מלהשתמש בשכירי חרב. הלאומיות היוותה גורם מרכזי בהורדת העלות והגברת היעילות של מגוייסי חובה אך במקומות בהן לא היוותה מקור משיכה לשירות צבאי ,למשל באימפריות הקולוניאליות של המעצמות האירופאיות, היוו שכירי חרב מקומיים תחת פיקוד קצינים מקצועיים אירופאים את הכוח הצבאי הדומיננטי.

    רק מה? אחת מתופעות הלוואי של שקיעת הלאומיות במערב, ובמקומות אחרים, היא ירידה ביעילות ועלייה בעלות של מגוייסי חובה וגם של חיילים מתנדבים מקצועיים. הם דורשים יותר (בשכר ותנאים) עבור פחות (מבחינת תנאים וסיכון חיים) בייחוד כשמדובר בשירות מעבר לים.

    הייתי גם מפריד בין תופעת שכירי החרב לתופעת ה"מתנדבים הרומנטים", על אף שישי ביניהם חפיפה. ממלחמת העצמאות של יוון ואמריקה הלטינית ועד מלחמת האזרחים בספרד (בעיקר אבל לא רק בצד הרפובליקני) היו אנשים שנלחמו עבור כבוד, אידיאל ואמונה ולא עבור כסף או בשל הוראות סמכות מדינית.

    • יונתן, אני מסכים מאד עם הפרשנות שלך כאן בנוגע לתנאי השירות והיעילות של מתנדבים/שכירי חרב לעומת לוחמים סדירים. יתכן שאנחנו נמצאים בעיצומה של פנייה חדה בהיסטוריה הצבאית של האנושות, מצבאות סדירים ליחידות מתנדבים בינלאומיות ולא סדירות. לעניין ההבדל בין המתנדבים הרומנטיים ושכירי החרב, ישנם הבדלים מהותיים. החשוב שבהם הוא שהמתנדבים הרומנטיים לא מגיעים כדי להרוויח כסף אלא להיפך – משקיעים כסף. אבל יש גם דמיון. גם המתנדב וגם שכיר החרב הם לוחמים מקצועיים שמנותקים מזהות לאומית, ומגיעים למלחמה שהם לא קשורים אליה ישירות ממניע שאינו קשור ישירות לאינטרסים של הצדדים הלוחמים, בין אם מדובר בכסף, אידיאלים, הרפתקנות או צבירת הון חברתי.

  2. התופעה מזכירה את מתנדבי המח"ל במלחמת העצמאות, אוסף של לוחמים מקצועיים והרפתקנים שראו מדינה צעירה הנאבקת נגד כוחות עדיפים וראו מחויבות מוסרית לעזור בשדה הקרב.

    • אהוד, בהחלט יש דמיון משמעותי. אבל מתנדבי המח"ל היו בעיקר יהודים, נכון? אני
      חושב שההבדל העיקרי בין התקופה ההיא לתקופה הנוכחית, הוא שהעימות כעת נתפס
      כגלובלי – וכך גם התגובות של אנשים שמעוניינים להילחם בו. שים לב למה שאמר אחד
      המתנדבים הבריטים: הוא נלחם כדי להגן "על החופים שלנו" מפני האסלאם הקיצוני,
      לא רק על הכורדים והיאזידים.

  3. מעניין. ובלי קשר למאמר, דני, אני חייבת להגיד לך תודה על הבלוג. אני אמנם לא ממש מסכימה עם הרבה מהדעות הפוליטיות שלך, אבל תענוג לקרוא כאן. הפוסטים לרוב מרתקים, אינטליגנטים וכתובים היטב. גם השיח מכבד ושומר על רמה גבוהה. באמת, כל הכבוד.

  4. דני, למה שכירי חרב? הם מתנדבים. יש הבדל גדול. שכירי חרב לרוב הם חסרי תועלת וכל מה שאכפת להם זה לשרוד ולקבל תשלום. ממליץ לקרוא מה היה למקיאוולי להגיד עליהם. בתקופתו כמעט כל הצבאות של איטליה היו "מופרטים" והיו שווים לתחת בדיוק בגלל הסיבות שמניתי.

    • אולי יהיה יותר מדויק לומר, לוחמים פרטיים. אנשים שמשאילים את יכולת הלחימה
      שלהם שלא במסגרת מדינתית. המתנדב פועל מאידיאלים או רצון להשיג הון חברתי.
      שכיר החרב פועל למען בצע כסף. אבל יש דמיון רב מאד בין שתי התופעות. בשתיהן,
      החייל המודרני הופך ללוחם נוסח תקופות עתיקות יותר.

      • יש גם הרבה הבדל, למיטב הבנתי (אשמח אם תתקן אותי) שכירי חרב הם נטולי מוטיבציה לעומת מתנדבים שהם די "מורעלים". הייתי מחלק חיילים-לוחמים לשלוש קטגוריות ולא שתיים כפי שעשית. בבקשה תקרא את דברי מקיאוולי על שכירי חרב (זה רק כמה פסקאות לכל היותר, לא יגזול הרבה מזמנך), הוא פשוט סיכם את זה הכי טוב לדעתי.

      • קראתי כמובן את הספר של מקייאוולי, ואני זוכר היטב מה כתב על שכירי החרב. אבל
        הוא דיבר על תופעה מתוחמת בזמן ובמקום, והייתי נזהר מלהשליך מזה מסקנות
        אוניברסליות. יכול להיות שבזמנים ומקומות אחרים שכירי חרב יהיו דווקא עם
        מוטיבציה גבוהה, כמו כל מקצוען שרוצה להצטיין בעבודתו. הדברים הללו נכונים
        במיוחד, לדעתי, ליזמים הצבאיים של העת החדשה המוקדמת. מצביאים כמו וולרשטיין
        שנלחמו עבור שליטים שונים באופן מקצועי עם כנופיית חיילים קבועה. לאדם כזה יש
        מן הסתם מוטיבציה להצטיין, כדי להעלות את הערך שלו ושל הצבא שלו במלחמה הבאה.

      • רק הערה קטנה, כשכיר חרב במקרה של כישלון אתה לא מגיע לפשיטת רגל אלא מגיע אל הקבר. הסיבה שהבאתי את מקיאוולי היא משום שנתקלתי בהרבה עדויות על "יעילותם" של שכירי חרב גם בזמנים ומקומות אחרים. חוצמזה תודה על הדוגמא שהבאת על וולרשטיין. אני אחפש עוד מידע עליו כשיהיה לי זמן.

  5. מעניין. נדמה לי שזה גם קשור לתופעות הניידות וההגירה של המאה ה-21, בנוסף להתפרקות הזהויות הלאומיות. ניתן לראות זאת רק ממבט חטוף בדיווחים על מתנדבים כאלה: "נהרג גרמני שנלחם עבור דאע"ש".
    ברור שהוא היה גרמני בתעודת הזהות. האם לכתוב שהוא היה מוסלמי? מצד אחד, זה רלוונטי, מצד שני, זה עלבון עבור המוסלמים בגרמניה שמעוניינים באינטגרציה. ועד כמה צריך להיות מוטרדים מאנשים כאלה שחוזרים הביתה? אלה שאלות שמתחילות להטריד את המערב קולט ההגירה יותר ויותר.

    • לוחם דאע"ש שחוזר הוא בעיה גם אם משפחתו חיה בגרמניה מימים ימימה והוא נוצרי (לפחות במקור). זו לא בעיה של הגירה, זה בעיה של טרוריסטים ומהפכנים שחוזרים. לא חושב שזה משנה אם לאידאולוגיה שלהם הם קוראים 'איסלאם', 'קומוניזם', 'אנרכיזם', 'פאשיזם' או בכל שם אחר.

    • מדויק ונכון – ונראה לי שהתפרקות הזהויות הלאומיות, מצדה, קשורה קשר הדוק לנדידת העמים החדשה הזאת. אפשר לראות את זה גם בקוטב השני – האליטה. אני מכיר הרבה דוקטורנטים בהרווארד שהזהות הלאומית שלהם כל כך מורכבת וסבוכה, ו/או מזדהים עם המילייה האקדמי הבינלאומי במידה כזאת, עד שהזהות הלאומית שלהם לא קיימת, לפחות לא במודע.

  6. תודה על המאמר.

    אגב יש כתבה טובה של '60 דקות' השבוע, על רדיפת הנוצרים בצפון עירק ע"י ISIS, ומצבם הקשה –
    http://www.cbsnews.com/videos/iraqs-christians-persecuted-by-isis/

    בסוף הכתבה מופיעים 2 שכירי-חרב מערביים, שמסייעים לנוצרים באימון מיליציה מקומית…

    אגב שכירי חרב – בזמנו מדינות אפריקה סיפקו רבים כאלה, ניגריה בעיקר. היו הכוח הלוחם העיקרי ברוב העימותים המקומיים שם, עד שהמורדים המקומיים גילו שזול יותר לחטוף ילדים ולהשתמש בהם.

    גם באמריקה היתה תרבות כזו, וזכור המגאזין soldier of fortune, שבו חובבי נשק יכלו למצוא תעסוקה מבצעית… היה נושא לבדיחות בסוף השבעים והשמונים והוזכר בכמה סרטים (ר' קטעי הנשק ב'ג'קי בראון' של טרנטינו).

    גם כיום אם תבדוק תשדירי גיוס לצבא הבריטי (זוכר מלפני כמה שנים, כשהייתי רואה את sky news), תמצא שם דוגמאות לאתגרים בחו"ל (לאו דווקא של לחימה, אלא פתרון בעיות).

    אין ספק שאלמנט ההרפתקנות הוא אחד הדברים שמושכים במיוחד. די בדומה ל-ISIS, רק בלי הלהט הדתי.

    ועוד מהעבר הרחוק – רוב החיילים בתקופת הכיבוש היווני של הארץ בתקופת בית שני, היו שכירים. אפילו יהודים השכירו את עצמם לשליטים זרים. היה נושא לעימותים בין הכוהנים למושלים החשמונאיים.

    • יהודים שימשו כשכירי חרב גם במצרים ההליניסטית. בנילוס ליד אסוואן יש אי ששכחתי את שמו, שהיה מושבה של שכירי חרב יהודים כאלה. כמעט הייתי שם, אבל הזרמים היו חזקים והשייט לא הספיק להגיע בזמן.

      • נכון, גם אני קראתי על שכירי החרב היהודיים במצריים. למיטב הבנתי בתקופת בית שני הישוב בא"י לא היה יכול לכלכל את כל האוכלוסייה והיה זרם קבוע של "יורדים" שנאלצו לעזוב כדי להתפרנס בחו"ל, חלק הפך לשכירי חרב. בימים ההם היהודים לא היו ידועים כפיננסיירים, אנשי הייטק וסוחרים כמו היום אלא:
        (1) כמגדלי תמרים (תמרי יהודה היו הטובים ביותר והיו אלה שהוגשו לקיסר רומי לדוגמא),
        (2) מכיני בשמים (כשנפתחה דרך המשי מסין היבוא הזול של בשמים מהמזרח הרחוק מוטט את התעשייה הזאת בארץ, ע"ע אפרסמון)
        (3) ושכירי חרב (היהודים בתקופה ההיא היו כמו השוויצרים בימי הביניים המאוחרים/רנסנס לדוגמא).

  7. המתנדבים האלה גם מזכירים את הצלבנים. אנשים שעזבו את ביתם למלחמה נגד אויב של האידיאלים שלהם

    • במידה מסויימת! אם כי אפשר להשוות את הצלבנים יותר למתנדבים של דאע"ש (אנשים שהתנדבו להילחם למען אידיאל דתי חוצה גבולות).

    • הם יותר קרובים ל-ISIS אם כבר – הקימו מדינה דתית כדי להחזיק באתרים הקדושים להם.

      אגב הכינוי הקבוע של המוסלמים הקיצונים לנוצרים הוא 'צלבנים'…

  8. מרתק! לא ידעתי שהתופעה כל כך נרחבת, עד לכדי יצירת "גדודים" כאלה. ובהחלט יש צורך למצוא מושג שיתאים יותר לתופעה הזאת מאשר "שכיר חרב". אולי "חייל גלובלי", "לוחם פוסט"…

    • מסכים איתך. אולי "לוחמים פרטיים"? הנקודה המרכזית היא ששני הצירים המרכזיים בהיסטוריה הצבאית המודרנית – הזהות המוחלטת בין לוחם למדינה שלו, והכפיפות המוחלטת של לוחמים לארגונים צבאיים מדינתיים – מתערערת מכל הכיוונים. למאבטחים של בלקווטר, המתנדבים של דאע"ש, המתנדבים הרומנטיים שבאים לסייע לכורדים, צבאות התאגידים בעולם השלישי, לכל אלו יש חלק מהמאפיינים של שכיר החרב הקלאסי, אבל לא בהכרח אחרים. מה שאני חושב הוא שכולם ביחד מתחילים לשרטט איזושהי תופעה, הולכת ומתגברת, של ערעור הסדר המדינתי הקיים.

      • לא חייב להיות עירעור, אלא שילוב.

        היום המציאות מתערבבת, וכוללת 'זרמים' של מלחמה ושלום משולבים. אין יותר זמני מלחמה קיצוניים ואחרים תקופות שלום ארוכות, אלא שלום מעורב בקורט מלחמה; עימותים בעצימות נמוכה, בלשון הצה"לית. חיים בתוך מציאות שבה הטרור הוא שכן (בארץ – 'הטרוריסט הפנימי' שבכולנו).

        סיכוי טוב שבעתיד עם התחזקות המציאות הוירטואלית (ר' טורנירי 'סטארקרפט' בדר' קוריאה ואימונים צבאיים דרך סימולטורים ממוחשבים), יהיה קל יותר להעביר את העימותים האלה למישור הוירטואלי, שם כל אחד יוכל ללבוש לעצמו דמות ולהילחם עם כל אחד אחר.

        זה רוב מה שהאנשים שמחשחקים אונליין עושים – נלחמים אלה באלה. או מתחרים.

  9. וצריך להזכיר את סרט האנימה 'אקירה', שהציג מציאות כזו עוד ב-88' – על עיר גדולה שבחלק אחד שלה אנשים מבלים במסיבות קוקטייל, ובחלק אחר טנקים וחיילים נאבקים בחמושים…. כנראה בהשראת המלחמה בלבנון בשנות השבעים והשמונים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: