השמיים שותקים: על דיקטטורה ושרירים תפוסים

נא להכיר: גולנארה קרימובה. זמרת רומנטית, משוררת, מיליונרית עם עסקים חובקי עולם, וגם – בתו של אסלאם קרימוב, הדיקטטור של אוזבקיסטן. הנסיכה המפונקת של אוזבקיסטן התנהלה ברחבי המדינה כעריצה חסרת מעצורים, עד שנפלה בפתאומיות מפתיעה. הסיפור הזה, כפי שנראה, מלמד אותנו לקח חשוב על הסכנות שאורבות לרפובליקות דיקטטוריות כמו אוזבקיסטן, טג'יקיסטן או – קרוב יותר אלינו – מצרים. מה הקשר בין רפובליקות כאלו לאתלט שנתפס שריר באחת מרגליו? ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

גולנארה קרימובה

גולנארה קרימובה

 

נא להכיר: גולנארה קרימובה. זמרת רומנטית, דיפלומטית, משוררת, מיליונרית עם עסקים חובקי עולם, וגם – בתו של אסלאם קרימוב, הדיקטטור של אוזבקיסטן. במשך שנים היתה גולנארה הנסיכה הבלתי מעורערת של הרפובליקה המרכזית אסייאתית, מדינה חשובה שניצבת על דרך המשי העתיקה, כיום צומת דרכים של מעבר גייסות וצינורות נפט וגז. הסיפורים עליה היו אינסופיים. ביום, היא השתתפה במסיבות עיתונאים עם שועי עולם, ייצגה את ארצה במדינות זרות וניהלה קרנות צדקה ופיתוח כלכלי. בלילות, היא הזמינה סלבריטאים, כגון שחקן העבר הצרפתי ז'ראר דה-פרדייה, לשיר איתה שירים רומנטיים נוטפי דבש בדואטים ולהשתתף בסרטים שהפיקה (ראו להלן את הדואט בין השניים, "השמיים שותקים" – שמילותיו לקוחות מספר השירים של גולנארה). בין לבין, היא הספיקה להתעלל באינספור אזרחים אוזבקיים, להשתלט על שטחים יקרים בבירה טשקנט ובעיר העתיקה סמרקנד, המפורסמת ביופיה. החנויות והעסקים שלה מילאו כל פינה. וכשלא היתה יכולה לקנות – לקחה בחוזק יד. לפני שנים מספר, פרסמה נטלייה אנטלבה, כתבת הניו יורקר, את סיפורו של אלישר (שם בדוי), בעל מסעדה אופנתית בטשקנט. לאחר ביקור קצר של גולנארה במסעדה, הגיעו אליה בריונים עוטי מעילי עור והחרימו אותה עבור הנסיכה. אלישר עצמו נרדף על ידי המשטרה ורשות המיסים, ולבסוף נאלץ להימלט חסר כל לקזחסטן.

אבל לבסוף, גילתה גולנארה לאימתה שהכוח שלה היה מבוסס על אוויר. לא ברור מדוע ואיך הגיעה הנפילה. אולי, כפי שסבורים אחדים, הסיבה נעוצה בביקורת פומבית שמתחה גולנארה על שלטונו של אביה, באחת מהבמות הרבות שבהן הופיעה. אחרים חושבים ששמרנים בממשל האוזבקי זעמו זה זמן רב על ראוותנותה של הנסיכה, חיבתה לתרבות מערבית מודרנית, השערוריות שהיא גורמת, ובכלל על כך שאישה מחזיקה בתפקיד רם כל כך. דעה אחרת גורסת שהנפילה הגיעה בשל סכסוך בין גולנארה לבין ראש שירותי הביטחון האימתני של אוזבקיסטן. יתכן שכל התשובות נכונות. יהיה אשר יהיה, לפני כשלוש שנים, החליט הנשיא קרימוב לשים קץ לקריירה הציבורית של בתו. היא נעלמה ל"מעצר בית" (ככל הנראה בארמון המשפחתי), החנויות שלה נסגרו, שמה הוסר מכל במה ציבורית והיא חדלה להופיע באמצעי התקשורת.

החליט לשים קץ לקריירה הציבורית של בתו - נשיא אוזבקיסטן אסלאם קרימוב

החליט לשים קץ לקריירה הציבורית של בתו – נשיא אוזבקיסטן אסלאם קרימוב

 

אולם הסברה המעניינת ביותר, והיא מובילה אותנו לעניין העיקרי, היא שאויביה של גולנארה מיהרו להיפטר ממנה בעיקר משום שנתפסה כיורשת אפשרית של אביה. הנשיא קרימוב, ששולט במדינה ללא מיצרים מאז העצמאות ב-1991 (ולמעשה גם קודם לכן– כממונה הסובייטי על האזור), הוא אדם מבוגר וחולה. כשיאסף אל אבותיו, מי בדיוק יירש אותו? זאת אחת הבעיות ברפובליקות דיקטטוריות מסוגה של אוזבקיסטן. בניגוד למונרכיות ולדמוקרטיות, אין במדינות כאלו מערכת מסודרת להעברת השלטון. וגם אם האליטה כבר הסכימה על יורש – עצם תהליך הירושה עלול להוביל לכאוס ומהומות שאת סופן מי ישורנו, משום שהציבור עשוי לא לקבל את היורש המיועד. הבעיה נעוצה, למעשה, במנגנון הלגיטימיות של דיקטטורים נשיאותיים, באוזבקיסטן ומעבר לה.

מקריאה ומשיחות עם אוזבקים רבים, התרשמתי שמעטים מהם מחבבים את שלטונו המושחת והעריץ של הנשיא קרימוב, אבל בכל זאת תומכים בו בלית ברירה. הם מפחדים מכאוס, ממהומות, ממלחמת אזרחים וגם מהקיצוניות האסלאמית שמציצה מעבר לפינה. במהלך השיחות הללו, שמעתי אינספור פעמים את המשפט: "רק שלא נהיה כמו אפגניסטן". הלגיטימציה של קרימוב, במילים אחרות, נשענת לא רק על השירות החשאי ושלטון האימים, אלא גם על חשש עמוק של התושבים שבהעדר מנהיג חזק עלול להיות יותר גרוע. הדבר נכון שבעתיים בטג'קיסטן השכנה, שם מוכנים רבים לסבול את העריצות והשחיתות של הנשיא אמאמולי רחמון, רק לא לחזור למלחמת האזרחים האיומה של שנות התשעים. בעיני טג'יקים לא מעטים, רחמון, על כל חסרונותיו, הוא האדם שהביא להם שקט וביטחון, ואת הזכות לצאת לרחוב, לעבוד, להתפרנס ולהנות מחיי תרבות ופנאי בלי לפחד מכדורי רובה, פצצות ומיליציות חמושות.

הביא סדר וביטחון - נשיא טג'יקיסטן אמאמולי רחמון

הביא סדר וביטחון – נשיא טג'יקיסטן אמאמולי רחמון

אליה וקוץ בה. הדאגה לשקט ולביטחון, לוז הקיום של דיקטטורות נשיאותיות מהסוג הזה, נותן לגיטימציה לממשלות לדכא כל סוג של מחאה, אופוזיציה או התעוררות ציבורית. השקט שמשתחרר, בתורו, מחזק את נרטיב "שמירת השלום" של הממשלה. ותמיד יש דוגמאות בחוץ, סוריה, עיראק או אפגניסטן, כדי להבהיר לתושבים מה קורה כשהשקט אינו נשמר. אבל בדיכוי כל סימן של התעוררות ציבורית יש בעיה מבנית עמוקה. ללא מוביליזציה של הציבור, ללא נכונות לתת לאנשים שותפות כלשהי בדיון הציבורי, הממשלות של קרימוב ורחמון יכולות להשיג תמיכה בחירוק שיניים, אבל לעולם לא התלהבות, ובדרך כלל (מחוץ לשכבה מצומצמת של בעלי אינטרסים), אין להם ציבור רחב שיוכל לבוא לעזרתם בשעת צרה. למשל, כאשר הנשיא (שהשקט והביטחון נזקף לזכותו) הולך לעולמו, ואחד מיורשיו הפוטנציאליים מורד, כאשר פורצים מלחמה או משבר כלכלי, או כאשר מתחילות מהומות אתניות שפוגעות בסדר של חיי היומיום.

בהקשר הזה, ניתן להמשיל את הדיקטטורה הרפובליקאית לאתלט שנתפס לו שריר חשוב באחת מגפיו. הפגיעה בשריר (בדרך כלל זיכרון של כאוס אלים או מלחמת אזרחים) מרתיעה אותו מלהזיז את הרגל או את היד הספציפית, ומסיבה טובה! אולם כאשר היד נשארת קפואה, מצבו של השריר התפוס עשוי להחמיר – דבר שכמובן מרתיע את האתלט אף יותר מלהשתמש בו. ואז – כאשר יגיע מצב חירום ויהיה חייב להשתמש בשריר, יגלה שהרגל והיד כבר לא נשמעות לו. אין צורך לדמיין את התופעה הזאת כמקרה תיאורטי: ראינו אותה מתרחשת מול עינינו ממש, במצרים השכנה. בניגוד לרושם שנוצר לפעמים בחלק מאמצעי התקשורת, חלק גדול מהציבור המצרי תמך במשטר הישן של מובארק לאורך כל הדרך, תמיכה שהתפרצה לבסוף בזמן ההפיכה של גנרל סיסי. אולם הדיכוי של כל מוביליזציה עממית, כל התעוררות ציבורית-פוליטית על ידי המשטר עצמו, מנעה מתומכיו של מובארק להתארגן ולהגן עליו ביעילות כאשר הגיעה שעת החירום. היחידים שעשו זאת היו בריונים שכירים, וזה לא היה מספיק. ההמונים שתמכו במובארק, שהמשטר הרגיל אותם להישאר בבית, נשארו במהלך רוב המהפכה מול מקלטי הטלוויזיה.

לא הניע את השריר התפוס - נשיא מצרים חוסני מובארק

לא הניע את השריר התפוס – נשיא מצרים חוסני מובארק

ה"שריר התפוס" בדיקטטורה לא חייב להיות רתיעה ממוביליזציה והשתתפות של העם בפוליטיקה, אם כי הגורם הזה כמעט תמיד נוכח. במקרה של אוזבקיסטן, ופרשת גולנארה הוכיחה, אחת הבעיות העיקריות היא היעדר מנגנון מסודר של ירושה, או לפחות מנגנון ירושה שחשוף לעיני הציבור האוזבקי. עצם העובדה שנסיכה מפונקת ואכזרית, כוכבת פופ בעיני עצמה, כמו גולנארה קרימובה, היתה מועמדת רצינית לכתר, ושהיריב העיקרי שלה הוא ראש שירותי הביטחון (אדם שנוא בפני עצמו) – אומר דרשני. בהתאם למטפורה של השריר התפוס, המשטר פוחד לדבר על סוגית הירושה. המדינה כולה הרי תלויה בדמותו של הנשיא קרימוב – האיש שתמונותיו וציטוטי החוכמה שלו תלויים בכל פינת רחוב באוזבקיסטן. עצם ההודאה שמדובר, בסופו של דבר, בקשיש עם בריאות רופפת, עלולה לערער את ייראת המשטר בקרב הציבור. אולם היעדר הדיון בבעית הירושה, כאשר יש עוד זמן, מחמיר את המצב במעגל קסמים הרסני. וכשתגיע השעה שהמשטר יאלץ להניע את השריר התפוס, היינו, להציג יורש לגיטימי בפני הציבור, יתחילו לעלות השאלות. האם גם האיש הזה, ככל הנראה מושחת ועריץ כקודמו, ואולי אפילו יותר, יביא לנו סדר וביטחון? מה הוא עשה בדיוק? אין לו הרי את ההישג המיתולוגי של בניית אוזבקיסטן העצמאית, כמו לנשיא הקודם. העובדה שהאליטה שומרת את זהות היורש בסוד, בהנחה שהוחלט על יורש, כמובן מונעת מהציבור להכיר אותו ולהתרגל אליו בהדרגה. התוצאה יכולה להיות מאבק ירושה אכזרי, מהומות והתמוטטות הסדר הרפובליקאי כולו.

חשוב להבהיר: הטור הזה אינו טוען בשום פנים ואופן שחירות עדיפה בהכרח על סדר ועל ביטחון. כל מי שמדבר עם אנשים שחוו מלחמת אזרחים, יודע שלפעמים עדיף שלטון עריץ, ואפילו מושחת, על האכזריות התהומית וסכנת המוות היומיומית הכרוכה במלחמות כאלה. הבעיה היא שפולחן הסדר והביטחון של משטרים עריצים יוצר בעיות רדומות, עליהן תשלם המדינה בריבית דריבית כשיגיע משבר רציני. הפיתרון, בסופו של דבר, הוא להניע את השריר התפוס בהדרגה. לא לעבור מיד לדמוקרטיה בנוסח מערבי, אלא לערוך רפורמות הדרגתיות: לשתף בשלבים חלקים הולכים וגדלים של הציבור בפוליטיקה, להתיר לאט לאט תנועות אופוזיציה מסויימות, ליצור דיון מוגבל, אבל עדיין רציני בפרלמנט. ובמקרה של בעית ירושה, לבחור יורש עם קרדיט (רצוי לא בן משפחה של הנשיא) ולהציג אותו בהדרגה בפני הציבור. מונה אל-תחאווי, עיתונאית מצריה ואחת מכוכבות ה"אביב הערבי", אמרה ברגע של גילוי לב שאם מובארק היה מציע את הרפורמות החלקיות שהציע בזמן המהומות, עשרה ימים קודם לכן, כשהוא היה בשיא כוחו, הוא היה נחשב לגיבור. עשרת הימים של הרפובליקות הדיקטטוריות במרכז אסיה עשויים לחלוף אף הם במהירות רבה, ולתפוס את האליטות מופתעות. אז, כרגיל, יהיה כבר מאוחר מדי.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-יוני 23, 2015, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 32 תגובות.

  1. מסכים עם כמעט כל מילה. מה שמסקרן אותי זה מה לדעתך מנע בשלושת העשורים האחרונים בכלל ובארצות הפוסט סובייטיות בפרט מרודנים מייסדים לייצר ולמסד אידיאולוגייה, מפלגה ותנועת המונים מסביבם שיאריכו ימים מעבר לשלטונם?

    זה נכון שגם בסיס תמיכה כזה נוטה להסתעב בהעדר תחרות אבל כפי שבריה"מ ומדינות מזרח אסיה הקומוניסטיות מראות תהליך ההסתעבות והשיתוק יכול להימשך מספר דורות. הרודנים הנוכחיים נראים דומים יותר לפרנקו מסטלין- או אפילו נאצר.

    • נראה לי שקשה להמציא אידיאולוגיה כשאתה לא מאמין בה, ומלבד זאת, זכור שהמדינות הללו יצאו לא מזמן ממשטר קומוניסטי שנכשל, כך שאי אפשר לעשות עוד מאותו הדבר. קרימוב ורחמון כן מנסים ליצור אידיאולוגיה לאומית על בסיס גיבורים קדומים מהעבר (אמיר טימור באוזבקיסטן, אסמאעיל סמאני בטג'יקיסטן). השכבות המשכילות בעם אולי מעריכות את הגיבורים הללו, אבל הדבר לא יוצר התלהבות או מוביליזציה ציבורית שתגרום למישהו להאמין בשלטון באמת.

      • פאן-טוראניות? מניח שלא רלוונטי לטגיקיסטאן, אבל קצת מופתע שזה לא צץ באוזבקיסטאן או קזאחסטאן

      • אם כבר פאן טורקיות, לא? אבל אין אינטרס לאף שליט לקדם את זה מעבר למס שפתיים, כי משמעות הדבר היא כניעה להגמוניה של טורקיה. אף אחד לא רוצה שארדואן, עם העצבים שלו, יתערב לו יותר מדי בעניינים.

  2. יוסי מרובקה

    תגיד, אתה לא מפחד שיעיפו אותך מהרוורד על הכפירה האיומה באלוהי הדמוקטריה?

    אתה מוכן לדון אפילו באפשרות שיש מצבים שעדיפה דיקטטורה?
    אתה בונה על קרירה במרכז שלם?

    • קיבלתי את הדוקטורט, קצת מאוחר להעיף אותי. ואני מאמין בחופש אקדמי לכל הצדדים.

      • יוסי מרובקה

        ברכותי!
        דוקטרט זה נחמד.
        אבל כמו שאמר לי אחד המרצים שלי, קודם תקבל קביעות, אחר כך תעשה מה שאתה רוצה (כשרציתי להכליל את תורת השדות למרחבים עם יותר מאשר שתי פעולות וניסיתי להסביר לו למה אני חשוב שזה נושא חשוב וחיוני…)

        אתה יודע, על משקל הבדיחה החסידית, על ההוא שבלילה התגלה אליו האדמור הקודם ואמר לו שהוא יהיה האדמור הבא. ואמרה לו אשתו, לא צריך שהוא יבוא אליך, הוא צריך להתגלות לחסידים…

        אז באותו משקל, לא משנה אם אתה מאמין בחופש אקדמי, צריך שאלו שיציעו לך משרות יאמינו בחופש אקדמי.

      • משרה כבר יש, ברוך השם.

      • איפה אם אפשר לשאול? אתה חוזר לארץ או בחו"ל?

      • כרגע בבישקק, קירגיסטן. ממריא תיכף ללונדון. אהיה בארץ בשבוע השני או השלישי
        של יולי עד סוף אוגוסט.

      • יוסי מרובקה

        ברכותי כפל כפלים!

  3. אז איך חאפז אסד הצליח למנות יורש? (ועוד רופא חסר נסיון בשלטון) לכאורה, אין הבדל בין סוריה לרופיבליקות המרכז-אסיאתיות מבחינת צורת משטר

  4. מאמר מרתק,
    והוספת בהחלט זווית מעניינת ליתרונותיה של הדיקטטורה.
    מעניין אותי מה גורם למדינות מסויימות להפוך לקוטביות כל כך (דיקטטורה או מלחמת אזרחים) ואחרות שכן מצליחות להפוך לדמוקרטיות.

    איך זה שארה"ב היא דמוקרטית למרות מלחמת אזרחים שהיא עברה ומצרים וסוריה לא.
    או איך זה שבישראל לא פורצת מלחמת אזרחים.

    • קיומה של דמוקרטיה יציבה ומשגשגת תלוי באופן כמעט מוחלט בקיומה של סולידריות לאומית.
      בניגוד לתפיסה האקדמית הרווחת, לאומיות לא סותרת את הדמוקרטיה אלא היא ״הדם שזורם ומעניק חיים למנגנון הדמוקרטי״
      המנגנון הדמוקרטי מאפשר שיוויון, סובלנות וסולידריות, הלאומיות היא זו שיוצרת אותם.

      • מסכים עם כל מילה. יש תאוריות שגורסות גם קשר בין שיבטיות/לאומיות (קשרי דם אפילו רופפים) לסולידריות מהסוג שיוצר מנגנוני רווחה. בגלל זה לכאורה ארה"ב כמדינת מהגרים הייתה יותר אינדיווידואליסטית מצפון אירופה לדוגמא.

      • כי נוצר אתוס שכל אחד דואג לעצמו. הגיוני.

      • אבל במדינות אירופיות רבות כבר אין כל כך סולידריות לאומית, ובכל זאת הן דמוקרטיות. לעומת זאת, במדינות לא דמוקרטיות רבות יש דווקא סולידריות לאומית. נראה לי שיהיה קשה להוכיח קשר בין שני המשתנים האלה.

      • לדני: דיברתי על סולידריות, לא דמוקרטיה. הסולידריות לפי התאוריות הללו מתפוררת כי הם עברו לשלב פוסט לאומי באירופה וחלק ניכר מצרכני שירותי הרווחה הם מהגרים.

    • זה קורה, לדעתי, כשאין מספיק "דבק" כדי להחזיק את כל מרכיבי החברה יחד והגורמים השונים לא מצליחים לנהל ויכוח ולקבל החלטות מתוך הכרעת רוב. במיוחד כאשר אין כללי משחק מוסכמים. במצב של אי ביטחון שנגרם בשל סכסוכים אתניים, שבטיים או דתיים, משתחררת הרבה פעמים תחושה של "המנצח לוקח הכל" ו"תפוס ככל יכולתך" כאשר אתה בשלטון. בתוספת לאיבה דתית או אתנית, זה יכול לשתק מערכת דמוקרטית לחלוטין או להביא אותה להתמוטטות.

  5. נהניתי והשכלתי. אתה טווה סיפור בכישרון המעורר סקרנות ומפתח בדרך מעניינת את הניתוח ואת המסקנות. יתר על כן, האנלוגיות, התמונות והשיר מערבים את החושים לצורך הולכת הרעיונות בדרך נעימה ומובנת. כל הכבוד!

  6. התעורר כאן דיון אם עדיף דמוקרטיה על דיקטטורה, או להיפך.
    אבל נקודה החשובה יותר היא אם הדמוקרטיה כפי שאנו מכירים, אינה ניתנת לשיפור. אמנם כשמישהו מנסה לשנות איזה דבר בדמוקרטיה, מיד מתחילות צעקות של אלה שלא מוכנים לחשוב, אבל נדמה לי שהדמוקרטיה תאריך ימים רק אם ימצא מנגנון סביר לשפר אותה, ולמנוע ממנה תופעות של הרס עצמי.
    יש שתי בעיות מבניות קשות בדמוקרטיה. האחת היא השויון לכולם. ודאי שיש לדאוג לרווחת כולם, ואין סיבה שרווחתו של אחד חשובה משל אחר, אבל לגבי הבעת דעות (ובכלל זה יכולת הצבעה) יש ויש. לא הגיוני שמומחה במדע המדינה יהיה לו קול שוה לחוסה במוסד למפגרים, שאינו מסוגל כלל להבין כראוי על מה הוא מצביע. ולא צודק שאדם שמסר את שנות חייו לרווחת המדינה, למשל לוחם קרבי ששירת עשרות שנים, ושנושם את המדינה מיום הולדו עד שיבה, יהיה לו אותו קול כמו לעולה חדש, שהיום עלה מאיזו מדינה לא מפותחת ואין לו מושג על החברה במדינה. אני חושב שהכרחי מנגנון מתאים (כמובן יתכנו עיוותים קלים, לעולם לא נגיע לשלימות ממש) שיתן לכל אדם משקל שונה, לפי כושר שיפוט מוכח (עד כמה שניתן) ולפי תרומתו בעבר למדינה. כך נובטח שבסיכום החלטות חשובות (כגון מי ישרת בממשלה או בכנסת) תתקבלנה משיקולים עניניים.
    ובעיה שניה היא השימוש של האזרחים בדמוקרטיה. כאשר אזרח מנצל את זכויותיו הדמוקרטיות כראוי, הדמוקרטיה מתפקדת וטובה. אבל כשיש ציבור גדול שבעצם לא מעונין בדמוקרטיה, לא מבין מה היא נותנת לו ולמה צריך אותה (כגון אלו המצביעים בצורה שבטית, או אלו שלא נותנים לאחרים לדבר, כמובן בשם הדמוקרטיה), התנהגותם רק מדרדרת את הדמוקרטיה לאנרכיה, בה רע לכולם. החינוך לדמוקרטיה חייב להכיל מרכיב של בקרה שאמנם החברה שאנו בונים במערכת החינוך, היא חברה כזו שדמוקרטיה מתאימה לה, ובין היתר לדאוג שרק מי שמבין את מהות הדמוקרטיה, יוכל להשפיע על השלטון. מובן שזה מצריך מנגנוני בלימה, שלא יאפשרו ניצול לרעה של הסייגים בידי מנהיגים תאבי כח.
    דמוקרטיה טובה, יכולה בהחלט להיות מתחרה עם דיקטטורה, כמעט בכל פרמטר אפשרי.

    • הבעיה, כמו בכל פעילות אנושית, נעוצה בשאלה "מי מחליט". אין שום קריטריון מדעי או אובייקטיבי שיקבע מי ראוי להצביע ומי לא (הדבר הקרוב ביותר הוא מדד עושר, כפי שהיה נהוג במאה ה-19). ברגע שתיתן לאליטה מסויימת להחליט את מי לשתף במשחק ואת מי לא לשתף במשחק, היא מן הסתם תדיר את אלו שעלולים לסכן את השלטון שלה. התוצאה תהיה המון של אנשים חסרי זכויות, ממורמרים, שיאיימו באופן תדיר על הסדר כולו. בקיצור – מתכון לאסון.

      • מזכיר לי את היחס של רוב הישראלים כלפי האליטה האשכנזית-חילונית-שמאלנית וזרועות השלטון שלה (בג"ץ-רשות שופטת, תקשורת, אקדמיה וכיו"ב).

      • דני, וואו. אני חייב לציין לחיוב את הדעה הרפובליקנית שלך. זכרתי ויכוח שהיה לנו בעבר שבו אתה היית האליטיסט ואני הרפובליקני. זכור לי שהבאת כדוגמא לאליטיזם טוב את בית הלורדים הבריטי.
        ליהושע: רשמת – "אני חושב שהכרחי מנגנון מתאים (כמובן יתכנו עיוותים קלים, לעולם לא נגיע לשלימות ממש) שיתן לכל אדם משקל שונה, לפי כושר שיפוט מוכח (עד כמה שניתן) ולפי תרומתו בעבר למדינה."
        לפני כמה פוסטים, אם אינני טועה, היה ויכוח בין יונתן בוקסמן לדני על הרעיון של לתת זכות הצבעה רק למי ששירת את המדינה. זה רעיון נפלא… לצערי רק בתאוריה (ע"ע קומוניזם). בכל הנוגע לכושר שיפוט מוכח, אז הטענה כאילו "מומחים" בתחומים לא ריגורוזים יודעים טוב יותר מסתם הדיוטות די הופרכה במחקרים. ממליץ על "ברבור שחור" של נסים טאלב ויש עוד הרבה מקורות. המציאות פשוט יותר מדי כאוטית ובגלל זה אני מתנגד חריף לאליטיזם.
        תחי הרפובליקה העברית 🙂
        (אין בהערה האחרונה כדי לרמוז שגם ללא יהודים אין זכויות שוות).

  7. תודה על המאמר.

    בהמשך לדעותיי על חשיבותה של המנטאליות של תושבי מדינה / עם / יישות עם זהות משותפת, הנה הטייק שלי על הנושא –

    הרי יש כאן פרדוקס – העם סובל תחת הדיקטטור, נאור או פחות נאור (נניח אסד ואביו, הברוטאליים, לעומת מובראק ה'נאור').
    אבל כאשר השילטון מופל, העם מקבל מנהיגות קיצונית עוד יותר ונטולת רציונאליות, ולרוב אידיאולוגית באופן מסוכן (דתית או הזויה-דתית).

    מה ההסבר?
    המנטאליות שנוצרה כתוצאה משנות דיכוי ארוכות, אינה יכולה להשתנות. החופש *מפחיד* את התושבים, שרגילים לחיי דיכוי. הם כה רגילים לריסון החריף, שכאשר אין ריסון כזה, הם מתפרעים… כי הם רוצים אותו שוב. הטראומה ממכרת, וזו תופעה ידועה בפסיכולוגיה.

    ניתן למצוא דינמיקה דומה אצל ילדים שהוצאו ממשפחות מתעללות. הם לא יהנו מהשיחרור, אלא ירצו לחפש יד קשה אחרת, ועל כן יתדרדרו לפשיעה, אם לא יטופלו בצורה מדוייקת שתבהיר להם שהמחשבה שלהם עוותה באופן שהמציאות שלהם לא נורמלית, ותראה להם שניתן להיגמל מהקיצוניות.

    כך אותם עמים שיוצאים משילטון דכאני, סובלים מתפישה מעוותת של המציאות, ועל כן מגיבים באהדה לקיצוניות דומה (ר' עולי חבר המדינות בארץ ותמיכתם בימין הקיצוני). כך מעגל ההתעללות נמשך (ווישס סייקל, במונחי הפסיכ') כי אין 'טיפול' שישבור את התפישה המעוותת הזאת

    דוגמא אופיינית למעגל הזה היא הנטיה האינסטינקטיבית בעולם הערבי (= בציבור) להאשים את ישראל והמוסד בכל דבר קיצוני; לפני כמה ימים צבי יחזקאלי ב'לונדון וקירשנבאום' ציין ש-80 אחוזים מצופי 'אל ג'זירה' תומכים במעשי ISIS – רק כי הם סונים ונגד השיעים. כך שהציבור שם הוא זה שמאפשר את הקיצוניות.

  8. בנוסף מצד המנהיגות החדשה – גם היא רגילה לראות כמודל את השילטון המדכא, ועל כן לא יכולה להיות פחות דכאנית ממנו.

  9. כרגיל- תענוג לקרוא את הפוסטים שלך!
    אגב, משיטוט בויקיפדיה מסתבר שגולנארה הזו גם היא בוגרת הרווארד…
    השמים שותקים…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: