לפרוץ את הלוקר: מערכת הביטחון והמלכוד של ה"מקצוענים"

ברוך הבא! האלוף במילואים יוחנן לוקר הצטרף, לפחות בעיני פרשנים מסויימים, לשמאלנים האגדיים הלוגמים תה צמחים בשדירות רוטשילד ומחפשים דרכים לפגוע בצה"ל ובמדינת ישראל. רבים כתבו כבר על ההיסטריה שאחזה במערכת לאור מסקנות דו"ח לוקר, על הטיעונים הבעייתיים של צה"ל ומשמעות המסקנות לביטחון המדינה ולעתיד הכלכלה. אבל האם יש לדברים משמעות רחבה יותר? מה ניתן ללמוד מהאשמות בוגי יעלון על "ניתוק" של חברי הועדה וכיצד מנסות מערכות בירוקרטיות לשמר את עצמן? ינשוף צבאי-אסטרטגי על המלכוד שבמקצוענות.

images

לשורותיהם של אותם "שמאלנים אגדיים", שלוגמים תה צמחים בבתי קפה טרנדיים ואוכלים סושי טבעוני במימון אירופי בעודם דנים בדרכים להכפיש את מדינת ישראל בעולם, הצטרף לאחרונה חבר חדש, והוא אפילו לא ידע שהוא כזה: יוחנן לוקר, אלוף במילואים ולשעבר מזכירו הצבאי של ראש הממשלה נתניהו, שעמד בראש הועדה שפרסמה את הדו"ח המדובר על תקציב הביטחון. הפרשן הצבאי אלון בן דוד כתב על הדו"ח המושקע, המפורט והמנומק הזה, שנכתב רובו ככולו על ידי אנשים עם ידע מעמיק על מערכת הביטחון, שהוא תוצר של "בתי הקפה בשדרות רוטשילד". לא פחות. אלון בן דוד רק היה צריך לטעון שלוקר ממומן על ידי הקרן החדשה לישראל. רמ"ט חיל האוויר לשעבר וראש תעשיית אלביט מערכות לשעבר הם סמולנים מנותקים לוגמי קפוצ'ינו, ואפשר ללכת לישון בשקט – עם הפנסיה התקציבית, כמובן.

Rothschild-Blvd-tel-aviv

אלון בן דוד אינו לבד. מדהים לראות כיצד משה "בוגי" יעלון, השר שמזה זמן מכהן כראש הועד של מערכת הביטחון והאיש שהפך את הדשדוש והקיפאון לאידיאולוגיה, פסל בהבל פה את המומחים שהוא עצמו היה מעורב במינוים. נביא האידיאולוגיה הבוגיסטית מייצג את הרטוריקה הזאת באופן מוחצן ומוקצן, אבל הוא ממש לא היחיד. לא מזמן שמעתי, באוניברסיטה אמריקאית כלשהי, הרצאה של בכיר בטחוני ישראלי שכינה כל אדם שהעז לחלוק על הנחות היסוד של המערכת, כולל גנרלים וראשי שירותים חשאיים לשעבר, כ"מנותק", "בור" או סתם אידיוט שלא מבין מהחיים שלו. וכמובן, בפוסט ביקורתי שפרסמתי לא מזמן על הבידוקים הבטחוניים המשפילים בנתב"ג, קיבלתי לא מעט תגובות מיוצאי המערכת שהסבירו לי למה הכל בסדר, כל טיעוני הנגד הם שקרים, ואין צורך בשום שינוי משמעותי.

אלוף במיל' יוחנן לוקר

אלוף במיל' יוחנן לוקר

המילים שהשתמש בהן יעלון מעניינות מאד לא רק להבנת העניין הנוכחי, אלא גם לאופן שבו מערכות בירוקרטיות מנסות לשמר את עצמן ולדחות בבוז שינויים משמעותיים. הועדה, כך יעלון, לא מבינה כיצד פועלת מערכת הביטחון, עיוורת לצרכי הביטחון של ישראל ובעיקר "מנותקת". מדוע היא מנותקת? משום שהיא מעזה לחרוג מהמוסכמות שהפכו לאמת חקוקה באבן במקומותנו: שה"איומים" תמיד במגמת עלייה, ושתקציב נוסף למערכת הביטחון, בין אם מדובר במערכות נשק יקרות ובין אם בפנסיות גישור, הכרחי כדי להתמודד עם האיומים הללו. הכלכלן אורי כץ (כאן וכאן) התמודד כבר עם כמה מהטענות הפופולריות של מערכת הביטחון, ופירק אותן לגורמים. כאן, הייתי רוצה לחרוג מהויכוח על דו"ח לוקר, או ליתר דיוק להטות אותו לכיוון שונה במעט. מה משמעותה של טענת ה"ניתוק" שמעלה יעלון, ומה היא אומרת לנו על האופן שבו "מקצוענים" מנהלים את ענייניהם?

אפתח בסיפור, שחורג קצת מהויכוח המקומי שלנו כאן בישראל. פרופ' דייויד מוס, היסטוריון כלכלי ומומחה למנהל עסקים מאוניברסיטת הרווארד (גילוי נאות: הייתי מתרגל שלו), הוזמן פעם לשאת נאום בפני פורום עסקי יפני. הקהל, שמילא את האולם מפה לפה, הורכב מאנשי עסקים, ביניהם מנהלי תאגידים ואחדים מבכירי המשק. פרופ' מוס הוזמן כדי לדבר על הבעיות שעומדות בפני המגזר העסקי ביפן, בראש ובראשונה הדשדוש וחוסר החדשנות של חברות רבות, ולהציע פתרונות. המרצה האמריקאי, שלא היה מומחה באופן ספציפי לכלכלת יפן, תהה על מה בדיוק ידבר. יום לפני ההרצאה, שוחח במקרה, בלובי של המלון, עם נערים יפנים שאמרו לו שהם מעוניינים ללמוד מנהל עסקים ולהשתלב בחברות מובילות. במשך שעתיים, הם חלקו בפניו רעיונות, חלקם מבריקים, מקוריים ומהפכניים על המצאות, חידושים ואסטרטגיות עסקיות. הפרופסור התרשם, ושאל שאלה. "נניח", אמר, "שמחר תעבדו בחברה גדולה כמו סוני או טויוטה. כל הרעיונות שהעליתם עכשיו בפני, בשיחת חולין, האם תעלו אותם גם בפני הממונים עליכם בחברה?" הנערים הסתכלו עליו כאילו נפל מהשמיים. "בוודאי שלא," אמר אחד מהם, והסביר שביפן עובד זוטר לא מעז אפילו לפתוח את הפה, ובוודאי שלא להתערב בענייניה של ההנהלה. יום לאחר מכן, סיפר מוס לבכירי המגזר העסקי היפני, שישבו בהרצאה שלו, על השיחה עם הנערים, וטען בתוקף כי ההיררכיות הנוקשות בחברות היפניות הן המחסום העיקרי לחדשנות. הוא הציע גם פיתרון מעניין ומקורי, שלא כאן המקום לפרט. בסיום ההרצאה, קם אחד מהמכובדים שבקהל, מנכ"ל חברה גדולה כבן שמונים ואחד מאנשי העסקים הידועים ביפן, ואמר למוס ש"לא רק שכל מילה שלך נכונה, אלא שהבעיה אפילו יותר חמורה מאשר אתה מעלה בדעתך. אבל אף אחד כאן לא מסוגל לשנות את זה."

הבעיה היא בהיררכיה: טקס בחברת טויוטה

הבעיה היא בהיררכיה: טקס בחברת טויוטה

אנשי העסקים היפנים שעמדו בפני מוס, כולם אינטליגנטיים ובעלי ניסיון, היו מודעים כמובן לבעיה היטב. אבל מבחינתם, היא היתה בעיה משוקעת. כלומר, כשל שכל כך משולב בתרבות הניהולית והחברתית הקיימת, עד שקשה לדבר עליו, ובוודאי לשנות אותו. בשביל לשנות את כיוון החשיבה יש לעיתים קרובות צורך בגורם חיצוני,  לרוב עם רקע וניסיון דומה אבל לא זהה; מישהו שמבין את הבעיה, אבל לא כבול באלפי כבלים מנטליים שגורמים לו לחשוב שזה המצב, "ככה זה" או "אין מה לעשות". מי שקרא את הספר שומרי הסף, יודע שעמי איילון נתקל בבעיה דומה כאשר התמנה לראשות השב"כ. לאחר הטראומה של רצח רבין, לקח איילון לידיו שירות מוכה ומובס, שהיה זקוק באופן דחוף לרפורמות. כאשר הגיע לישיבת ההנהלה הראשונה, הודה בפני הנוכחים שהידע המקצועי שלו דל משלהם. הם, הרי, יודעים טוב ממנו כיצד להפעיל מקור או איך לנתח מידע מודיעיני. לפיכך, הוא רוצה שיסקרו בפניו את כל נהלי העבודה בשירות, אחד אחד, וינמקו אותם. כל נוהל – והנימוק הרציונלי שלו. דבר אחד, אמר להם, הוא לא מוכן לשמוע: שכך יש לעשות פשוט משום שכך הדברים היו תמיד, ומה שהיה הוא שיהיה. זה עוד יתרון של האאוטסיידר האינטליגנטי, שיש לו ידע קרוב לנושא אך לא הגיע מאותה תרבות ארגונית. הוא לא לוקח כלום כמובן מאליו, ויכול להבחין בנקודות עיוורון ונקודות תורפה שאנשים מתוך המערכת אינם מסוגלים לראות, שלא לדבר על לעשות משהו בנידון.

ניער את השירות: עמי איילון

ניער את השירות: עמי איילון

מבחינה זו, ועדת לוקר היתה תמהיל אידיאלי של אינסיידרים לשעבר ואנשים מנוסים ואינטליגנטיים שהגיעו מחוץ למערכת או מהפריפריה שלה. כולם הכירו היטב את הנושא, אבל אף אחד לא היה נתון לצבת הבירוקרטית של המערכת ולא היה כבול להנחות היסוד המקודשות שלה. ובמצבים כאלו, המערכת – שכמו מערכות רבות אחרות מסוגה מעוניינת יותר מכל לשמר את המצב הקיים – מגיבה במנטרות הידועות והשחוקות: "אתם מנותקים", "אתם לא מבינים אותנו", "אנחנו עושים ימים ולילות", "אתם לא תלמדו אותנו ש…" "בתי הקפה בשדירות רוטשילד", וכיוצא בזה. וכל אחד מכם יוכל להוסיף את הקלישאה הבטחונית האהובה עליו.

ואם במערכת הביטחון יש להטיל ספק באמת המקודשת של ה"מקצוענים שבטוח יודעים מהם הם עושים", אז למה לא במערכות אחרות? אולי, למשל, המקצוענים הדיפלומטיים, למשל השגריר באירלנד בועז מודעי והסגנית המבריקה שלו, שמייצרת ציוצים פרובוקטיביים בקצב מסחרר, לא ממש יודעים מה הם עושים? שמא כדאי לבחון את הנחות היסוד של האסטרטגיה המדינית של ישראל, אם בכלל יש כזאת? אולי אנשי עסקים, מומחים חיצוניים, מנהיגים דתיים ופעילים העובדים בשטח, יכולים לאתגר את התפיסה האסטרטגית והבטחונית של ישראל ולהכניס, סוף סוף, רעיונות חדשים למאגר התגובות הפבלוביות של ה"מקצוענים", שהכזיבו פעם אחרי פעם? בעיראק, למשל, פעילת זכויות האדם אמה סקיי, אישה אנטי-מיליטריסטית להפליא, שולבה במערך הצבאי והרעיונות המקוריים שהציעה התגלו כאבן יסוד של הניצחון על אל קאעדה בשנת 2007. והעיקר: אם אתם רואים בטלוויזיה איזה גבר סמכותי בחליפה או במדים אומר לכם לא להעסיק את ראשיכם הפעוט בעניינים הרי גורל, כי "צריך להשאיר את זה לדרג המקצועי", התחילו לחשוד; והעיקר- הקשיבו לכל הקולות, גם ובמיוחד אלו שמגיעים מהשוליים או מפורשי המערכת, שקלו את הנתונים בכובד ראש והגיעו למסקנות משלכם. בין אם מדובר באיראן, תקציב הביטחון, המדיניות מול הפלסטינים או כל עניין חשוב אחר, אם אתם לא תחשבו – אף אחד לא יעשה זאת עבורכם.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-יולי 26, 2015, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 29 תגובות.

  1. הסיבה שהביקורת על הדו"ח לא תופסת כל כך, כמדומה, היא שכולנו היינו בצבא , עשינו (או עושים) עשרות שנים מילואים, וראינו איך הדברים מתנהלים.

  2. אני יושב לעתים בפורומים של "איומים" . לאחרונה , אחרי עוד סקירה על הגידול באיומים בשל תוספת הנשק של חיזבאללה והאל קיידות וכו', הרמתי יד ושאלתי, איפה המינוס. . איפה מינוס כרך וכך אלפי טנקים , פוג'ים של קומנדו, משמר הרפובליקה , חל"כ, ומה לא. מייד הושתקתי. בשורה התחתונה : אין חולק על כך שהדוח מקצועי וממצה. השאלה רק מה רמת היישום וזו שאלת כמה לביבי יהיה כח או רצון להתעסק בזה.

  3. כדאי לשים לב לתופעה שקשורה לזה ומתעודת היטב שנקראית Groupthink. האפקט מתחזק במיוחד כאשר הדעה של הבוס/מנהל/מפקד ידועות לאלו שבקבוצה.

  4. מסכים במאה אחוז בקונטקסט הזה.

    אבל לא פמפמת בשבח חוות הדעת של ה"מומחים המקצועיים" בהקשר אחר לפני שבוע? האם מערכת התגמולים הקיימת, המושקעות הפיננסית, הסולידריות המקצועית, והאידיאולגיה השירותית של מומחים לפיקוח גרעיני לא עשויים לעבוד בצורה דומה לזו של אנשי קבע?

    האם לא צריך לדרוש גם מהם נימוק מפורט ודקדקני לטיעוניהם?

    • בוודאי שצריך! וכי טענתי שלא? אתה, למשל, סקרת את הטיעונים בנושא איראן והגעת,
      באופן עצמאי, למסקנה שהמיינסטרים של המומחים טועה בעניין. גם אם לא הסכמתי
      איתך, זה מהלך שאני מכבד ומעריך.

      מה שאני לא מעריך, זה את הנטייה של רוב התקשורת הישראלית לא להציג את עמדת
      המיינסטרים בקרב המומחים, או להציג אותה כקריקטורה, וככה לסגור את הציבור
      בדיוק באותו סד סגור מבית מדרשה של מערכת הביטחון ודובריה. הציבור צריך לשמוע
      את כל העמדות, גם ובמיוחד את אלו המאתגרות והלא נעימות.

      • לדני, אני חושב שכפי שמישהו כבר מישהו ציין רובנו עשינו צבא ויודעים כמה הניעור נזקק וכמה מערכת הביטחון בזבזנית. אף אחד לא לוקח את הפרשנים האלה ברצינות. הציבור בארץ מספיק ביקורתי בשביל זה. מקווה שיישמו את ההמלצות למרות שאופן אישי הדעה שלי אפילו קיצונית יותר לכיוון הקיצוצים. מבחינתי זו אותה התקשורת שתמכה בהתנתקות ובאוסלו שמתנגדת למתווה לוקר (אתה בטח לא תסכים איתי בנקודה זו (: ).

      • ועוד משהו שלא תסכים איתו – מערכת המשפט בארץ. דרג נבחר שצריך אישור של יועץ משפטי בשביל לנגב את התחת שלו לא באמת יכול למשול. בדמוקרטיה האזרחים בוחרים את השליטים שלהם. ראה המקרה האחרון שבו פקידה משפטית (משנה ליועץ המשפטי לממשלה) טענה כנגד הרשות המחוקקת.
        מקווה שדין לוקר לא יהיה כדין פרידמן.

      • מר אוהד המלומד – להלן רשימה לא ממצה של ההחלטות החשובות שהתקבלו בישראל בעשורים האחרונים: תכנית הייצוב של 1985, הרחבת ההתנחלויות, הפלישה ללבנון והנסיגה ממנה, הסכמי אוסלו, הפרטת החברות הממשלתיות, התכנית הכלכלית של 2003, ועדת בכר, מבצע חומת מגן, ההתנתקות, מלחמת לבנון השנייה, הקמת גדר ההפרדה, מבצע "עמוד ענן", מבצע "צוק איתן", ועוד. האם תוכל להגיד אילו מן ההחלטות הללו התקבלו ו/או סוכלו על ידי מערכת המשפט הישראלית? אם לא, עדיין שתפסיק לדקלם את מיתוס "החוסר משילות" החסר כל שחר. כמו שעמית סגל (איש השמאל הרדיקלי, כידוע) פעם כתב, "אם כך נראה חוסר משילות – תנו לנו עוד ממנו".

  5. דני, תודה על עוד פוסט מעניין בענייני השעה. שתי הערות:
    א. אני מציע להבחין בבהירות רבה יותר בין שתי קבוצות הטיעונים. אני, כמוך, מתנגד בחריפות לטיעונים נגד הדובר וניסיונות להגחיך אותו או לעשות לו דה-לגיטימציה. אלה טיעונים מסוג המנותקים, בורים, שמאלנים, הזויים, משיחיים וכדומה. לעומת זאת, חשוב לשמוע טיעונים ענייניים. האזנה בקשב רב לטיעונים ענייניים חשובה שבעתיים כאשר מציעים רפורמה (לעומת מי שמגן על המצב הקיים), שיכולות להיות לה השלכות רבות, לעתים כבדות, ולא תמיד צפויות. מקום של כבוד צריך להיות שמור לעמדת אנשי המקצוע, ובלבד, כאמור, שטיעוניהם ענייניים ומשכנעים.
    ב. צריך להיזהר מהתקפה מוגזמת על המומחים והמקצוענים שכוחם וחשיבותם בהיותם כאלה. נדמה לי שהסכנה הגדולה יותר כיום משעבוד וציות עיוור למקצוענים היא הרדידות והשליפות שפשו בעולם הדמוקרטי החדש. הרי היום כל מגיב בן חמש עשרה או בעל 8 שנות לימוד ואוריינות מוגבלת ממהר לכתוב שהרמטכ"ל אידיוט או שהפרופסור לא מבין על מה הוא מדבר…

    • נדב, אני בהחלט מסכים איתך שצריך להקשיב בתשומת לב לאנשי המקצוע – וגם כתבתי את זה בתגובה לאלון (ראה להלן). אבל חשוב מאד לא להקשיב *רק* לאנשי המקצוע, במיוחד כשהם מסתירים את הנימוקים שלהם מטעמי סודיות או טעמים אחרים. זאת בגלל שלאנשים שחברים במערכת בירוקרטית כלשהי, לא רק צבאית אלא גם אזרחית, יש אינטרס מובנה לשמור את המערכת כפי שהיא, במיוחד אם קיצוץ פריבילגיות עומד על הפרק. לא מדובר תמיד במניפולציה. יש מספיק דוגמאות לקבוצות אליטה שמזהות, בכנות מוחלטת, את האינטרס האישי והקבוצתי שלהן עם טובת האומה. לכן, בדיונים כאלו, חייבים שתהיה רוח רעננה מבחוץ.

      מאותה הסיבה בדיוק, חייבים להאזין לאנשים שמגיעים מחוץ למערכת הבירוקרטית. כמובן שעדיף שיהיה להם ידע, ובעיקר אינטליגנציה ויכולת ניתוח – אבל בלי האינטרסים המשוקעים וההרגלים העוורים של מי שנמצא "בפנים" יותר מדי זמן.

  6. דני, לרוב דבריך נשמעים לי הגיוניים הפעם נראה לי שאתה מפספס. כלומר, נע בתוך שטף דיס האינפורמציה שמשדרים פרשנים לסוגיהם (מעננין כמה מהמדברים קראו את הדוח במלואו, וכן מסמכים משלימים, או שתגובותיהם מתבססות על עיתונות ופרשנות ? ).
    בכל אופן, כאזרח, המקפיד לקרוא את החומר במלואו, אני מזהה בדוח הזה בעיות קשות. בכדי להסביר, אקדים ואומר כי כאזרח המדינה, חשוב לי, הביטחון הפיזי של המדינה, מכך גם שלי, שההוצאות על הביטחון יהיו המצוצמות ביותר שאפשר על מנת לאפשר לי ביטחון זה, ושהכסף על הביטחון יילך ישירות לאלו שנושאים בנטל הביטחון.
    לצערי דוח לוקר לא נותן מענה לשאלותי אלו. הדוח הוא הצגה דרך חור הגרוש מה לא לעשות. הוא אינו דן באיזון הנדרש בין צרכים להוצאות ובך הוא מעוות את תמונת המצב, כך שאין בידי כל ביטחון כאדם, שהביטחון שלי ישאר באמה גבוהה ושההוצאות שעתיד לא יגדלו. הדוח נראה יותר כמו רשימת מכולת של קיצוצים אפשריים, המציגים "חסכונות" אך לא דניים בהשלכות. גם אם הדברים שכתובים בו עובדית נכונים, אין בזה משום חדש, אבל דוח כזה הוא מקסימום מקרה נוסף של מצג עובדות שאסור על בסיסו לקבל החלטות מתוך ראיה אחראית.
    בנוסף לכך, אם עינינינו לשפר את המציאות הכלכלית ולדאוג לפרט, כיצד ניתן לקבל דוח המציג רעיון מוזר של פגיעה בגמול המינמאלי המגיעה לעוסקים בנטל, ולהעביר זאת להתעצמות. זו גישה פופוליסטית, שמאחוריה רעיון של הפרטה לתעשיות הביטחוניות. מוזר הוא שאחד מחברי הוועדה הוא מבעלי העניין של אלביט, מר אקרמן, שידוע הוא כי עיקר הנטל על מערכת הביטחון הם התקשרויות עם תשיות שאין צורך בכלל בפרויקטיים שלהם, ואלביט בראש ובראשונה. מעניין ?
    נראה לי ששוב, גם במקרה זה אין כאן דיון אמיתי אלא עוד מקרה של התנצחות על אינטרסים סמויים מעיניי הציבור, שהצבור משתף איתם פעולה, אבל בינם לבין קידום הצביור כמדינה וכפרטים, אין מאום.

    • אבנר, אני לא כל כך מסכים איתך. ראשית, הדו"ח בהחלט מתאר מה צריך לעשות, ולאיפה צריך להקצות את המשאבים. למשל – הוא מקצה סכומים קבועים לאימונים ולבניין הכוח, בדיוק כדי שצה"ל לא יעשה את הטריק החביב עליו ויפסיק כסף לאימוני גייסות בכל פעם שמקצצים לו תקציב.

      ומי קבע מה הגבול המינימאלי שמגיע ל"נושאים בנטל"? שים לב שלוקר לא מקצץ כלום לקצינים ולנגדים הקרביים שמסכנים את חייהם. אבל באמת – מדוע קצין עורפי או נגד שיושב במשרד, כמו מקום עבודה רגיל רק עם יותר פינוקים והטבות, צריך לקבל זכויות יתר על פני עובד אזרחי מקביל? הזלזול הזה באזרחי לעומת הצבאי הוא לדעתי אחד החוליים הבסיסיים ביותר של החברה שלנו, לא רק בתחום התקציבי אלא גם בתחומים אחרים – לרבות אסטרטגיה וניהול מלחמה.

  7. תודה דני. מאמר מצויין. אני מתפלא שלא ציינת את העניין שנתפס משום מה כטבעי אבל קיומו מראה עד כמה חולה המערכת שלנו. ממתי דובר צה"ל (!) משמיע "ביקורתו" על הדוח או הוא בכלל צד לדיון?! (בניגוד למשל למשרד הבטחון שמעורבתו למרבה התדהמה הייתה קטנה ביותר). צה"ל הרי צריך לקבל את הנחיות הדרג האזרחי בעקבות דיון בדרגים מעליו ולקבל ההנחיות. הוא אינו צד בויכוח הזה ואינו אמור להיות צד, ותגובת דובר צה"ל בעניין היא רק עדות לאן צמח הקומפלקס הצבאי תעשייתי שלנו ביהירות וללא שום פיקוח.
    שירתתי בצבא כקצין ביחידה מובחרת והמון ימי מילואים. במילואים במשך השנים נחשפתי ל"צהל הגדול", ולמגע עם הרבה גופים בצבא. בשלב זה כבר צוברים ניסיון חיים ניהולי ומקצועי בחיים ונחרדים (פשוטו כמשמעו) מרמתו הכללית של צה"ל כארגון וגם מהרבה אספקטיים מבצעיים גרידא. כתבתי על כך לא פעם בתגובות כאן.
    כתבו כאן נכון מאוד בעיני, שבבסיס קשה לצבא "למכור" את הביקורת שלו על הדוח היות וככ הרבה אזרחים שירתו בצבא וימי מילואים ומכירים היטב "עם מי יש להם עסק". הבזבוז, חוסר היעילות, ולפעמים החושמיות הכללית. אוסיף ואומר, שחמור מכך. בשנים האחרונות דווקא רק מעטים מהציבור נחשפים לצה"ל באמת היות ורק חלק קטן מהציבור באמת בפועל הולך ליחידות קרביות ועושה שירות מילואים קרבי (בגלל סיבות שאין כאן המקום לפרטן). כך שהממשק של הציבור הישראלי עם צהל האמיתי קטן עוד יותר והרבה לא יודעים מה מתנהל.
    טענה חשובה נוספת שראויה להתייחסות, היא הבעיה to deliver. עם כל הבזבוז וההוצאות המיותרות עוד ניתן היה להעלות טיעון נגדי שה"צבא מספק את הסחורה". אבל בדיוק הפוך. הרמה קטנה והולכת ומשלם המיסים הישראלי כ 60 מיליארד שח בשנה על תוצאות ירודות ביותר. רק לאחרונה מדינת ישראל ומיליוני אזרחים ירדו למקלטים למשך חודש וחצי (!) ושדה התעופה נסגר לכמה ימים רק כי (להערכתי) צהל חשש להתמודד עם כמה אלפי אנשי חמאס חמושים ביחסי כוחות בלתי אפשריים לרעת החמאס ולטובת צהל.
    מה שמדכא הוא שדוח לוקר קרוב לוודאי יזרק לפח ומה שהיה הוא שיהיה והתקציב שלהם ימשיך לגדול. על כלום.

    • הי אלון, תודה על התגובה שלך. אני דווקא קצת חולק עליך. בוודאי שלצה"ל, כגוף שאמון על שמירת הביטחון, יש מילה חשובה מאד בנוגע לתקציב שמאפשר לו לעשות את זה, ולאמצעים שמקצים לו. יהיה לא טוב, מכל הבחינות, אם לאנשי צבא לא יורשה להביע את דעתם בנושא הקריטי הזה. ובוודאי שארגון צריך להיות צד בהחלטות כל כך קריטיות לתפקוד שלו. רק שדעתם של אנשי הצבא לא צריכה להיות הדיעה היחידה או הדומיננטית בנושא הזה. צריך להקשיב להם בתשומת לב, אבל לא להישבות על ידיהם, וזו היתה הנקודה שלי.

      בנוגע ליתר, אני מסכים מאד לדברים שלך. הבעיה שלפעמים כל אחד מאיתנו רואה מקטע קטן. אבל הדו"ח מציג את התמונה המלאה, והיא לא מלבבת.

      • דני, אני דווקא מסכים עם אלון. נציגי צה"ל ועמדתם המקצועית צריכים להישמע ולקבל את המשקל הראוי להם בדיוני הממשלה (והכנסת כשרלבנטי, למשל בנושא התקציב). אולי גם לגיטימי להוציא הודעה קצרה לתקשורת שמבהירה את עמדת הרמטכ"ל או משיבה לבקשת תגובה מצד גופי תקשורת שונים.
        אבל לא תקין שדובר צה"ל יורה בכל התותחים ומנהל קמפיין תקשורתי תוקפני אדיר ממדים נגד עובדי ציבור ונבחרי ציבור. זה לא תקין ברמה העקרונית. אם תוסיף לזה את מעמדו המיוחד של צה"ל בחברה הישראלית ואת היותו של דובר צה"ל מערך הדוברות ויחסי הציבור הגדול, העשיר והמאורגן במדינה, זה אפילו די מפחיד.

      • דווקא בזה אני מסכים איתכם לחלוטין. במקור, הבנתי את דברי אלון כהתנגדות להבעת
        דיעה של צה"ל בכלל.

  8. תודה על המאמר

    לדעתי הוא המשך ישיר של המאמר מהשבוע הקודם – על הקושי לשנות דעה 'מושרשת', כי היא פשוט נוחה יותר. קל יותר ונעים להישאר במקום; מפחיד יותר וקשה לשנות ולנסות משהו חדש.
    = תכונה אנושית בסיסית, יותר מביורוקרטיה כזו או אחרת.

    במקרה של מערכת הביטחון, קיים שיקול מרכזי נוסף – כסף…

    הכסף זורם בשיפעות במערכת הביטחון, ומרפד כיסים רבים של קצינים זוטרים ובכירים, שאחרי גיל 49 יכולים לפרוש ולעבור לעבודה אחרת, ולהמשיך לקבל 20 עד 60 אלף בחודש.

    אני מעריך שמרבית קוני הדירות בארץ, נמנים על השיכבה הזו + וועדי העובדים החזקים בכמה חברות (ממשלתיות בעיקר), שמבטיחים לחבריהם משכורות מוגדלות – רק להם יש יכולת להוציא מליון עד 2 מליון על דירה חדשה בפרוייקט, ולהחזיק מעמד במשכנתה.

    כך שכל נסיון להביא לשקיפות (תכונה בסיסית נדרשת – ר' כתבתה של ארלוזרוב – http://www.themarker.com/news/1.2689247), יתקל בהתנגדות, כי הוא יחשוף את נהרות הכסף התת-קרקעיים, שזורמים בצה"ל לכיסים הפרטיים (או סתם לביזבוזים).

    בארץ אגב המקור הבסיסי לשחיתות הזו ודומות לה, הוא חוסר האמון המושרש שבין האזרחים לשילטון. ראשיתו במלחמת יום כיפור, ושיאו במלחמת המפרץ הראשונה. מאז הוא בעליה קבועה ומניב מדי שנה ייבול שחיתויות שהולך ועולה (כמו גם יחס אגרסיבי שהולך ועולה, מצד חברות גדולות במשק ללקוחות שלהן).

    כל אלה דברים שלא ימצאו במחקרים מקומיים סוציאליים-חברתיים-היסטוריים, ככל שבדקתי (ולא בדקתי מספיק, צריך לומר). הם מופיעים באופן כמעט בלעדי בעיתונות.

    • וכמובן הדו"ח הזה סייע להצביע (כמו מבחן לקמוס) על הפרשנים הצבאיים שמשרתים את מערכת הביטחון…

      מזמן נאמר שחלקם אינם אלא דוברים שלה (רוני דניאל הידוע מכולם), והנה ההוכחה.

      לא שונים מעיתונאים שמשמשים כדוברים של פוליטיקאים (אנשי 'ישראל היום', בן כספית ופטרונו חיים רמון ועוד), אבל כמובן עם הרבה יותר פאתוס קדוש – שכמו שגילו כבר בתקופה העתיקה, שווה כסף.

    • יובל, זה מעניין. למה לדעתך חוסר האמון הזה מוביל לשחיתות?

      • מהי שחיתות? תוצא של חששות האזרח מפני העתיד.

        אנשים מפירים את חוקי האתיקה והמסחר, כאשר הם לא מאמינים שעתידם יובטח, אם ימלאו אחריהם. מבחינתם החוקים לא מאפשרים לשרוד כלכלית אם יצייתו להם.

        כך שיש פער מבחינתם הבין המציאות לזו ה'רשמית', שמכרסם באמון. (לעיתים האמון נמוך מלכתחילה ויוצר את הפער מראש. תלוי גם במנטאליות/תרבות המקומית, ויחסה המסורתי לשילטון + ערכים חברתיים)

        ככל שהממשלה אינה מצליחה לקיים הבטחות לקיום מכובד, ביטחון אישי ועתיד בטוח (דרך מחירי דיור וסיכויי עבודה לדור הבא), כך האזרח מבין שאם הוא לא ידאג לעצמו דרך כיפוף החוקים, איש לא ידאג לו.

        זה מתאשר מטבלה שהובאה ב'דה מארקר' לפני שנה בערך, שהראתה התאמה בין רמות האמון של הציבור בממשלה (במדינות שונות), לבין רמות השחיתות באותן מדינות.

        דומה שהמדינות הפרוטסטנטיות של צפון אירופה, נהנות מיותר אמון מהשאר. זה גם מיתרגם ברמות שחיתות נמוכות ויציבות כלכלית גבוהה.

        בארץ שבה, כמו שציין דן חלוץ בראיון לפני כמה שנים, 'לך תדע מה יקרה בעוד שבוע', רמת השחיתות תמיד תהיה גבוהה יותר.

      • תודה, הסבר ממש מעניין!

  9. אני לא מבין את ההצעה לקצר את השירות לשנתיים.

    אני מסכים שצריך פחות חיילים, אבל לקצר לשנתיים אומר שאתה מפסיד את החיילים הכי מקצועיים שלך – אלא שכבר שירתו שנתיים, למדו והתמקצעו.

    זו הצעה טיפשית. עדיף פשוט לגייס פחות אנשים.

    • ליואב – הצדק טרם התגייס לצה"ל, ההגיון פרש מזמן ורק הטמטום חתם קבע.
      (יש כמה ווריאציות לאמרה הנ"ל).

    • יואב, לא בהכרח. אתה יכול לפתות את החיילים הטובים והמקצועיים לחתום קבע תמורת תנאים יותר טובים. כשהחיילים האלה יעלו כסף לצבא, הוא כבר ידאג לבחור את הטובים ביותר. ואתה יודע מה? תהיה גם תחרות על התקנים האלה.

      • אני יכול להבטיח לך שזה לא נכון, אלא אם תגדיל בצורה משמעותית את כמות תקני הקבע.
        עוד בעיה בצה"ל היא שאי אפשר לתת שכר לפי יכולות. למשל, לתת למתכנת (שהשכר שלו בחוץ גבוה) יותר כסף למתרגם (שהשכר בחוץ נמוך), אפילו אם שניהם באותה דרגה. (יש יכולת להבדיל בבונוסים, אבל במידה נמוכה.)

        הבעיה הזאת גורמת שבמקצועות מסוימים תהיה הרבה תחרות על תקני הקבע, ובמקומות אחרים יהיה קשה למלא אותם.

  10. היי דני. בנוגע לתגובתי על כך שהמצב בו דובר צהל הוא צד לדיון הינו אבסורד, נדמה לי שלא הסברתי עצמי מספיק . אבל המצב הזה עקום באופן מוחלט. איני טוען שצהל אינו אמור להשתתף בדיונים על עתידו ותקציבו מבחינה מקצועית! ודאי שכן. האבסורדי הוא שד ו ב ר צהל (!) הוא צד לדיון והינו קול חזק בתקשורת . אגב, מדוע בכלל צריך דובר צהל ( למעט מחלקת קשרי עיתונות)?! יש הרי דובר משרד הבטחון לכל שאלה האמורה לעניין צהל. צהל וקציניו וודאי שצריכים להשתתף בדיונים כאלה ( ובכלל זה אציין הביקורת על ההסתרה של המצב מצדם, ומסירת נתונים כוזבים בין מחוסר ידע מקצועי ובין בזדון- הגענו למצב שאף אחד אינו מאמין לנתונים ותחזיות שמספק צהל, למרבה הבושה והצער).
    אבל דובר צהל שיופיע בתקשורת ויתקוף דרג מדיני ואת וועדת לוקר על הדוח?! האם באמת אינך רואה עד כמה הם יוצאים משליטה? לאחר דיונים מקצועיים ( שלהם כמובן צהל הוא שותף) הדרג המקצועי הצהלי צריך לקבל הנחיות דרג אזרחי ואסור לו להלחם בו- בין אם זה באמצעות לוביסטים או באמצעות התקשורת וכתבים מטעם.
    אגב, כפיקנטריה קטנה העדות לחוסר המקצועיות הכללי צהל בבחינת חשיפת טפח המעיד על הכלל בארגון, דווקא מתבטא בז ה ו ת דוברי צהל. מדובר בארגון עצום של כ 20 מילייארד (!) דולר תקציב שנתי. ראית אי פעם ארגון בעולם של 20 מיליארד דולר שישכור לתפקיד הדובר שלו רמה נמוכה ככ של דובר? הרי זה יהיהאחד התפקידים שיעשו להם מיון קפדני ביותר בכל ארגון אחר. והנה. דוברת צהל הקודמת הייתה מירי רגב ( צנזורית צבאית בתפקיד קודם …) שכמדומני אף ארגון ענק לא היה מעסיקה כדוברת ומוטי אלמוז שהקריירה שלה הייתה כמפ צמ״ה (ציוד מכני הנדסי).

    • כי תפקידו של הדובר לשמר את מעמדו הפאתוסי של צה"ל.

      זה אגב קונפליקט חוזר בארץ, שמשיק לאי-ההפרדה בין הדת למדינה –

      האם צה"ל הוא אכן גוף 'מסחרי' או 'ממשלתי', שבתור שכזה ראוי לכל הבלמים, מאזנים ומשקלות הסטנדרטיים לגופים כאלה.

      או שמא הוא יישות נעלה יותר, אגדתית-למחצה, שכל-כולה רעות-לוחמים, סיפורי גבורה, טוהר-נשק, צבא-העם וכור ההיתוך והתמונות הידועות (הצנחן בכותל, האלוף בתעלה, שרון עם התחבושת ועוד). יישות שמעל כל ביקורת או נסיון כימות (וכידוע מספר מלכים – המפקד שנערך היה חטא), כי בלעדיו לא היתה מדינה. הוא סלע קיומינו ועל כן נשגב מני כל.

      כך שצריך להחליט מהו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: