ברוך הבא! האלוף במילואים יוחנן לוקר הצטרף, לפחות בעיני פרשנים מסויימים, לשמאלנים האגדיים הלוגמים תה צמחים בשדירות רוטשילד ומחפשים דרכים לפגוע בצה"ל ובמדינת ישראל. רבים כתבו כבר על ההיסטריה שאחזה במערכת לאור מסקנות דו"ח לוקר, על הטיעונים הבעייתיים של צה"ל ומשמעות המסקנות לביטחון המדינה ולעתיד הכלכלה. אבל האם יש לדברים משמעות רחבה יותר? מה ניתן ללמוד מהאשמות בוגי יעלון על "ניתוק" של חברי הועדה וכיצד מנסות מערכות בירוקרטיות לשמר את עצמן? ינשוף צבאי-אסטרטגי על המלכוד שבמקצוענות.

לשורותיהם של אותם "שמאלנים אגדיים", שלוגמים תה צמחים בבתי קפה טרנדיים ואוכלים סושי טבעוני במימון אירופי בעודם דנים בדרכים להכפיש את מדינת ישראל בעולם, הצטרף לאחרונה חבר חדש, והוא אפילו לא ידע שהוא כזה: יוחנן לוקר, אלוף במילואים ולשעבר מזכירו הצבאי של ראש הממשלה נתניהו, שעמד בראש הועדה שפרסמה את הדו"ח המדובר על תקציב הביטחון. הפרשן הצבאי אלון בן דוד כתב על הדו"ח המושקע, המפורט והמנומק הזה, שנכתב רובו ככולו על ידי אנשים עם ידע מעמיק על מערכת הביטחון, שהוא תוצר של "בתי הקפה בשדרות רוטשילד". לא פחות. אלון בן דוד רק היה צריך לטעון שלוקר ממומן על ידי הקרן החדשה לישראל. רמ"ט חיל האוויר לשעבר וראש תעשיית אלביט מערכות לשעבר הם סמולנים מנותקים לוגמי קפוצ'ינו, ואפשר ללכת לישון בשקט – עם הפנסיה התקציבית, כמובן.

אלון בן דוד אינו לבד. מדהים לראות כיצד משה "בוגי" יעלון, השר שמזה זמן מכהן כראש הועד של מערכת הביטחון והאיש שהפך את הדשדוש והקיפאון לאידיאולוגיה, פסל בהבל פה את המומחים שהוא עצמו היה מעורב במינוים. נביא האידיאולוגיה הבוגיסטית מייצג את הרטוריקה הזאת באופן מוחצן ומוקצן, אבל הוא ממש לא היחיד. לא מזמן שמעתי, באוניברסיטה אמריקאית כלשהי, הרצאה של בכיר בטחוני ישראלי שכינה כל אדם שהעז לחלוק על הנחות היסוד של המערכת, כולל גנרלים וראשי שירותים חשאיים לשעבר, כ"מנותק", "בור" או סתם אידיוט שלא מבין מהחיים שלו. וכמובן, בפוסט ביקורתי שפרסמתי לא מזמן על הבידוקים הבטחוניים המשפילים בנתב"ג, קיבלתי לא מעט תגובות מיוצאי המערכת שהסבירו לי למה הכל בסדר, כל טיעוני הנגד הם שקרים, ואין צורך בשום שינוי משמעותי.

המילים שהשתמש בהן יעלון מעניינות מאד לא רק להבנת העניין הנוכחי, אלא גם לאופן שבו מערכות בירוקרטיות מנסות לשמר את עצמן ולדחות בבוז שינויים משמעותיים. הועדה, כך יעלון, לא מבינה כיצד פועלת מערכת הביטחון, עיוורת לצרכי הביטחון של ישראל ובעיקר "מנותקת". מדוע היא מנותקת? משום שהיא מעזה לחרוג מהמוסכמות שהפכו לאמת חקוקה באבן במקומותנו: שה"איומים" תמיד במגמת עלייה, ושתקציב נוסף למערכת הביטחון, בין אם מדובר במערכות נשק יקרות ובין אם בפנסיות גישור, הכרחי כדי להתמודד עם האיומים הללו. הכלכלן אורי כץ (כאן וכאן) התמודד כבר עם כמה מהטענות הפופולריות של מערכת הביטחון, ופירק אותן לגורמים. כאן, הייתי רוצה לחרוג מהויכוח על דו"ח לוקר, או ליתר דיוק להטות אותו לכיוון שונה במעט. מה משמעותה של טענת ה"ניתוק" שמעלה יעלון, ומה היא אומרת לנו על האופן שבו "מקצוענים" מנהלים את ענייניהם?

אפתח בסיפור, שחורג קצת מהויכוח המקומי שלנו כאן בישראל. פרופ' דייויד מוס, היסטוריון כלכלי ומומחה למנהל עסקים מאוניברסיטת הרווארד (גילוי נאות: הייתי מתרגל שלו), הוזמן פעם לשאת נאום בפני פורום עסקי יפני. הקהל, שמילא את האולם מפה לפה, הורכב מאנשי עסקים, ביניהם מנהלי תאגידים ואחדים מבכירי המשק. פרופ' מוס הוזמן כדי לדבר על הבעיות שעומדות בפני המגזר העסקי ביפן, בראש ובראשונה הדשדוש וחוסר החדשנות של חברות רבות, ולהציע פתרונות. המרצה האמריקאי, שלא היה מומחה באופן ספציפי לכלכלת יפן, תהה על מה בדיוק ידבר. יום לפני ההרצאה, שוחח במקרה, בלובי של המלון, עם נערים יפנים שאמרו לו שהם מעוניינים ללמוד מנהל עסקים ולהשתלב בחברות מובילות. במשך שעתיים, הם חלקו בפניו רעיונות, חלקם מבריקים, מקוריים ומהפכניים על המצאות, חידושים ואסטרטגיות עסקיות. הפרופסור התרשם, ושאל שאלה. "נניח", אמר, "שמחר תעבדו בחברה גדולה כמו סוני או טויוטה. כל הרעיונות שהעליתם עכשיו בפני, בשיחת חולין, האם תעלו אותם גם בפני הממונים עליכם בחברה?" הנערים הסתכלו עליו כאילו נפל מהשמיים. "בוודאי שלא," אמר אחד מהם, והסביר שביפן עובד זוטר לא מעז אפילו לפתוח את הפה, ובוודאי שלא להתערב בענייניה של ההנהלה. יום לאחר מכן, סיפר מוס לבכירי המגזר העסקי היפני, שישבו בהרצאה שלו, על השיחה עם הנערים, וטען בתוקף כי ההיררכיות הנוקשות בחברות היפניות הן המחסום העיקרי לחדשנות. הוא הציע גם פיתרון מעניין ומקורי, שלא כאן המקום לפרט. בסיום ההרצאה, קם אחד מהמכובדים שבקהל, מנכ"ל חברה גדולה כבן שמונים ואחד מאנשי העסקים הידועים ביפן, ואמר למוס ש"לא רק שכל מילה שלך נכונה, אלא שהבעיה אפילו יותר חמורה מאשר אתה מעלה בדעתך. אבל אף אחד כאן לא מסוגל לשנות את זה."

אנשי העסקים היפנים שעמדו בפני מוס, כולם אינטליגנטיים ובעלי ניסיון, היו מודעים כמובן לבעיה היטב. אבל מבחינתם, היא היתה בעיה משוקעת. כלומר, כשל שכל כך משולב בתרבות הניהולית והחברתית הקיימת, עד שקשה לדבר עליו, ובוודאי לשנות אותו. בשביל לשנות את כיוון החשיבה יש לעיתים קרובות צורך בגורם חיצוני,  לרוב עם רקע וניסיון דומה אבל לא זהה; מישהו שמבין את הבעיה, אבל לא כבול באלפי כבלים מנטליים שגורמים לו לחשוב שזה המצב, "ככה זה" או "אין מה לעשות". מי שקרא את הספר שומרי הסף, יודע שעמי איילון נתקל בבעיה דומה כאשר התמנה לראשות השב"כ. לאחר הטראומה של רצח רבין, לקח איילון לידיו שירות מוכה ומובס, שהיה זקוק באופן דחוף לרפורמות. כאשר הגיע לישיבת ההנהלה הראשונה, הודה בפני הנוכחים שהידע המקצועי שלו דל משלהם. הם, הרי, יודעים טוב ממנו כיצד להפעיל מקור או איך לנתח מידע מודיעיני. לפיכך, הוא רוצה שיסקרו בפניו את כל נהלי העבודה בשירות, אחד אחד, וינמקו אותם. כל נוהל – והנימוק הרציונלי שלו. דבר אחד, אמר להם, הוא לא מוכן לשמוע: שכך יש לעשות פשוט משום שכך הדברים היו תמיד, ומה שהיה הוא שיהיה. זה עוד יתרון של האאוטסיידר האינטליגנטי, שיש לו ידע קרוב לנושא אך לא הגיע מאותה תרבות ארגונית. הוא לא לוקח כלום כמובן מאליו, ויכול להבחין בנקודות עיוורון ונקודות תורפה שאנשים מתוך המערכת אינם מסוגלים לראות, שלא לדבר על לעשות משהו בנידון.

מבחינה זו, ועדת לוקר היתה תמהיל אידיאלי של אינסיידרים לשעבר ואנשים מנוסים ואינטליגנטיים שהגיעו מחוץ למערכת או מהפריפריה שלה. כולם הכירו היטב את הנושא, אבל אף אחד לא היה נתון לצבת הבירוקרטית של המערכת ולא היה כבול להנחות היסוד המקודשות שלה. ובמצבים כאלו, המערכת – שכמו מערכות רבות אחרות מסוגה מעוניינת יותר מכל לשמר את המצב הקיים – מגיבה במנטרות הידועות והשחוקות: "אתם מנותקים", "אתם לא מבינים אותנו", "אנחנו עושים ימים ולילות", "אתם לא תלמדו אותנו ש…" "בתי הקפה בשדירות רוטשילד", וכיוצא בזה. וכל אחד מכם יוכל להוסיף את הקלישאה הבטחונית האהובה עליו.

ואם במערכת הביטחון יש להטיל ספק באמת המקודשת של ה"מקצוענים שבטוח יודעים מהם הם עושים", אז למה לא במערכות אחרות? אולי, למשל, המקצוענים הדיפלומטיים, למשל השגריר באירלנד בועז מודעי והסגנית המבריקה שלו, שמייצרת ציוצים פרובוקטיביים בקצב מסחרר, לא ממש יודעים מה הם עושים? שמא כדאי לבחון את הנחות היסוד של האסטרטגיה המדינית של ישראל, אם בכלל יש כזאת? אולי אנשי עסקים, מומחים חיצוניים, מנהיגים דתיים ופעילים העובדים בשטח, יכולים לאתגר את התפיסה האסטרטגית והבטחונית של ישראל ולהכניס, סוף סוף, רעיונות חדשים למאגר התגובות הפבלוביות של ה"מקצוענים", שהכזיבו פעם אחרי פעם? בעיראק, למשל, פעילת זכויות האדם אמה סקיי, אישה אנטי-מיליטריסטית להפליא, שולבה במערך הצבאי והרעיונות המקוריים שהציעה התגלו כאבן יסוד של הניצחון על אל קאעדה בשנת 2007. והעיקר: אם אתם רואים בטלוויזיה איזה גבר סמכותי בחליפה או במדים אומר לכם לא להעסיק את ראשיכם הפעוט בעניינים הרי גורל, כי "צריך להשאיר את זה לדרג המקצועי", התחילו לחשוד; והעיקר- הקשיבו לכל הקולות, גם ובמיוחד אלו שמגיעים מהשוליים או מפורשי המערכת, שקלו את הנתונים בכובד ראש והגיעו למסקנות משלכם. בין אם מדובר באיראן, תקציב הביטחון, המדיניות מול הפלסטינים או כל עניין חשוב אחר, אם אתם לא תחשבו – אף אחד לא יעשה זאת עבורכם.