בחזרה לוייטנאם – טור אורח מאת גל פרל

הספר "חיילים היינו וצעירים" מתאר את אחד הקרבות המרתקים ביותר במלחמת וייטנאם ומדגיש את חשיבות הניידות והגמישות במלחמה כנגד כוחות גרילה. גל פרל במאמר אורח לינשוף.

"כדי לראות ולשמוע מה קורה, עליך להיות על הקרקע עם חייליך. כדי להחליט ולפעול נכון, עליך לספוג מידע ממקור ראשון." (תפיסתו של סא"ל "האל" מור את הפיקוד הקרבי, עמוד 60)

WEW WERE"חיילים היינו וצעירים" מאת הארולד "האל" מור וג'וסף ל' גאלוויי, הוצאת צה"ל/ פו"ם – המכון לחקר הטקטיקה והפעלת הכוח, 2006

מאז מלחמת וייטנאם לבשו רבים מן העימותים הצבאיים אופי של  לחימת צבא מודרני עתיר טכנולוגיה כנגד צבאות גרילה פזורים המנצלים את השטח והאוכלוסייה לטובתם ופועלים בשיטות לוחמה זעירה. כך לחמו האמריקנים באפגניסטן, הרוסים בצ'צ'ניה (ובאפגניסטן). גם צה"ל, מאז מלחמת של"ג, מצא עצמו נתון במלחמות שכאלו. נוכח העובדה כי כאלה יהיו, ככל הנראה גם פני עימותי העתיד יש מה ללמוד מן הניסיון האמריקני בווייטנאם, שכן ברמה הטקטית הצליחו כוחות צבא ארה"ב לנצח כמעט בכל מפגש.

הספר "חיילים היינו וצעירים" (הוצאת צה"ל/ פו"ם – המכון לחקר הטקטיקה והפעלת הכוח, 2006) מאת גנרל הארולד "האל" מור וג'וסף ל' גאלוויי, מתאר מפגש שכזה, בין כוח אמריקני, קל ונייד שפועל בעומק, לבין כוחות עדיפים מצפון וייטנאם. הקרב שהתרחש בעמק יא-דראנג בנובמבר 1965 היה למעשה העימות הראשון בין צבא ארצות הברית לצבא צפון וייטנאם וללוחמים הלא-סדירים של הוייטקונג. בעוד שמור לחם בקרב כמג"ד היה שותפו לכתיבת הספר, גאלוויי, עיתונאי שסופח לגדוד בעת הקרב והפך לחברו. התוצאה מאירת עיניים ומלמדת בהקשר לחשיבות הניידות בשדה הקרב המודרני, בדגש על הלחימה בתוואי הררי, ועל חשיבות הקרב המשולב והסיוע האווירי.

270px-1st_Cavalry_Division_-_Shoulder_Sleeve_Insignia.svgתג אוגדת הפרשים המוטסת הראשונה, שכוחה בניידותה הגבוהה.

סא"ל "האל" מור, קצין לא שגרתי כפי שהוא מעיד על עצמו, שאף לפיקוד קרבי לאורך כל שירותו בצבא כלוחם ומפקד ביחידות צנחנים וחיל רגלים. בשנת 1964 מונה מור למפקד הגדוד ה-1 בריגמנט ה-7 שבאוגדת הפרשים המוטסת הראשונה שעיקר כוחה בשילוב שבין מסוקי סער לחיל רגלים קל ונייד בביצוע מבצעי איגוף אנכי. "ביום שני, 29 ביוני, בדיוק במועד שנקבע, קיבלתי פיקוד על הגדוד. הייתי בן 42 בוגר ווסט-פוינט מחזור 1945, לאחר 19 שנות שירות, כולל תקופת לחימה בת 14 חודש בקוריאה. בשיחת הפתיחה הקצרה שלי עם החיילים, אמרתי להם כי זהו גדוד טוב, אבל נעשה אותו טוב יותר. "אני אעשה את המיטב", אמרתי לחיילי, ו"אני מצפה מכל אחד מכם שיעשה את אותו הדבר"." (עמוד 38)

375px-Ia_Drang_Infantry_disembarking_from_Helicopter

מור אימן את גדודו, הכשיר אותו לקרב והוביל אותו לקרב במתחם "קרני רנטגן" (LZ X-Ray) בווייטנאם. הגדוד בפיקודו נשלח למשימת "חפש והשמד", שבה היה על החיילים לנחות ביעד עליו היתה התרעה כי מתקיימת בו נוכחות אויב, לאתרו ולהשמידו. ביעד, כך נתברר מאוחר יותר, התמקמה חטיבת חי"ר מצבא צפון וייטנאם בת כ-4,000 חיילים.

size0-army.mil-2007-03-23-151617המג"ד, האל מור, מדווח בקשר במהלך קרב יא-דראנג, 1965.

הגדוד ביצע נחיתת סער ביעד ומצא עצמו עד מהרה נתון בקרב קשה, כפי שהגדיר את המצב מפקד הגדוד האל מור, "היינו נעולים על טקטיקה של קרב פראי, של תנועה ואש, של קרב הישרדות שבו רק צד אחד מנצח. למפקד בקרב יש שלושה אמצעים כדי להשפיע על הלחימה: אש סיוע – הנוחתת כאן ועכשיו כמבול; נוכחות המפקד בשדה הקרב; השימוש בעתודות והפעלתן." (עמוד 134) ניצחונו של הגדוד בקרב, נוכח עדיפות הכוח הצפון וייטנאמי, הופכת את הקריאה בספר למרתקת.

Weweresoldiers_posterכרזת הסרט המבוסס על הספר, בכיכובו של מל גיבסון כ"האל" מור, 2002.

אפיזודה משעשעת שהתרחשה לאחר הקרב תפסה את תשומת לבי, כאשר המג"ד מור, מיוזע ומטונף כפי שרק מי שלחם מספר ימים עשוי להיות, ושניים מחבריו לנשק נכנסו למועדון הקצינים במטרה לשתות לחיי חבריהם ופקודיהם שנפלו. המוזג, בשל הופעתם הלא תקינה בלשון המעטה, סירב לשרת אותם. "אז, הניח מור את ה-M-16 שלו על הדלפק. קרנדל ומילס הלכו בעקבותיו, שלפו את אקדחי ה-38 שלהם, והניחו אותם לצידו, ואז מור אמר: 'יש לך בדיוק 30 שניות להניח את המשקאות שלנו על הבר, או שאני הולך לנקות את הבית'. המוזג התעשת, בחר בדרך הנכונה ומזג את המשקאות." (עמוד 227) או אז הגיע לסיומו הקרב על מתחם "קרני רנטגן".

צנחנים מגדוד 890, בתעלת מגן עם טנק-חילוץ תקוע. 1973.צנחנים מגדוד 890, בתעלת מגן עם טנק-חילוץ תקוע. 1973.

הקורא הישראלי לא יכול  להימנע מן ההשוואה עם קרב החווה הסינית. בעוד שב-1965 גדוד חי"ר אמריקני מובחר שלחם בעומק הצליח להפוך את הקערה על פיה ולהביס כוחות אויב עדיפים, הרי שב-1973  הוטס גדוד הצנחנים 890 במסוקים במטרה לטהר את ציר טרטור מציידי טנקים ונקלע למתחם חטיבתי (אם לא למעלה מזה). אף שאין להטיל דופי בגבורת המפקדים והלוחמים, הרי שהצנחנים לא מימשו את השילוב ההכרחי כל כך של החי"ר עם חיל האוויר והסיוע הארטילרי, ונחלצו בעור שיניהם, מבלי לבצע את המשימה. הטענה, הנכונה חלקית, כי בלחימתו סייע הגדוד למאמץ ההטעיה ומנע מן הצבא המצרי לזהות את מאמץ הצליחה אין בה בכדי לנחם.

במהדורה העברית שבידי מופיעה הקדמה מאת מאת אל"מ ירון פינקלמן, שפיקד בשעתו על חטיבת הצנחנים בה אני משרת במילואים, לחיילי ומפקדי החטיבה. בהקדמה מציג פיקלמן את מורכבות הלחימה בעומק. "מחד, הצורך בשיתוף פעולה רב-זרועי, המסה הקרבית החסרה, העובדה כי האויב נמצא בכל היקף הכוח הפועל בעומק ובשלל טווחים, הקשיים בניוד לאחר הנחיתה וכן בקושי לפעול ברציפות ובהמשכיות לאורך זמן. ומאידך, המענה: כוחות נבחרים בעלי כשירויות בסיס גבוהות במיוחד, יכולת מבצעית גבוהה הנשענת על כושר גופני ולחימתי גבוה, לכידות היחידה, שיתוף פעולה עם כוחות אוויר וסיוע אחר ומעל לכל, המענה בדמות איכות המפקדים ואופן פיקודם. פיקוד משימה המתבצע מלפנים." (עמוד 9)

תרגום הספר נהיר ובהיר. המחברים הוציאו מתחת ידם ספר שכתוב למופת ונקרא, אף שמדובר בספר עיון, בנשימה עצורה. הקרב היה לחלק מן המורשת של הכוחות המוטסים האמריקניים והספר אודותיו הפך לקריאת חובה בעבור קציני החי"ר של הצבא האמריקני. מומלץ בחום רב ללוחמי ומפקדי צה"ל, בדגש על חיל הרגלים, לחובבי מדע המדינה וההיסטוריה הצבאית. יש מה ללמוד!

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-אוגוסט 2, 2015, ב-ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 9 תגובות.

  1. הטכנולוגיה השתנתה מאד ב40 השנים האחרונות, היכולת להשתמש בטיסנים לתצפית ותקיפה, טלפונים סלולרים, גיפיאס, לוינים, תקשורת עם העורף בתמונות בשידור חי, שימוש ברובוטים לנשיאת מטענים ולחימה והגנה. כל אלו צריכים לשנות את צורת הלחימה בצורה קיצונית ביחוד בלוחמה נגד גרילה

    • אורי, אתה צודק – אבל חשוב לזכור גם את התובנה המרכזית שכמעט כל התיאורטיקנים של קונטר-התקוממות חולקים: לא ניתן לנצח גרילה רק באמצעות מבצעים צבאיים קינטיים, מלבד מקרים מבודדים וחריגים ביותר. לצד המבצעים הצבאיים, חובה להתחרות בהצלחה עם הגרילה על תמיכתה של האוכלוסיה.

  2. האמריקנים ניסו גם לחבר עצמם לאוכלוסיה באמצעות דוקטרינת "הלבבות והמוחות". בטווח הארוך המיזם לא צלח. אמת, ישנן לא מעט התפתחויות טכנולוגיות שמקלות על הלחימה בעומק. אולם אין תחליף למסת כוחות גדולה הפועלת במרחבי העומק של האויב ופוגעת באגפו הלא מוגן.

    • אבל הוא כן צלח במקומות אחרים: מלאייה, הקמפיין נגד ההוקבאלהאפ בפיליפינים, המלחמה בדופאר (עומאן). בוייטנאם הביצוע היה כושל ובעייתי, וכמובן היו הרבה מאד סיבות אחרות. מסוכן להסיק מזה שקמפיין הלב והתודעה (מעדיף לתרגם ככה ולא לבבות ומוחות, זה נשמע כמו שיפודיה) אינו נחוץ. למעשה, הוא מרכיב מרכזי והכרחי של כל התמודדות עם התקוממות.

      • לא אמרתי שאינו נחוץ, רק שהוא בעייתי וכפי שציינת בעצמך מחייב יותר מעצם הרצון לרתום את האוכלוסייה בכדי להצליח. בגדול, הרעיון מחויב המציאות אבל כמו מדינות צעדו בו כמו בשדה מוקשים.,בלי חשיבה יסודית,, היכרות עם התרבות, האוכלוסייה והשטח זה לא יצלח ואז גם מלאכת הלחימה תיכשל או תחייב השקעה רבה בהרבה.

  3. לא ראיתי את הסרט בגלל גיבסון… אבל יפה שהספר תורגם.

    אגב ארטילריה – היתה במס' קטנים מדי בוויטנאם. המפקדים בשטח העדיפו להזמין הפצצות מהאויר.

    בעיה עיקרית – המסוקים ידעו רק להנחית, כמעט ללא כוח אש משלהם. בלוחמת ח"יר כזו, המיומנות הסביבתית היא שמנצחת.

    במערכה עצמה – הוייטקונג הסתנן דרך האוכלוסיה + איגף דרך לאוס בכל פעם שהיה צריך. תמיד חמק מעימות ישיר, נמנע להסתכן ונהנה מכוח אדם עדיף ובלתי מושפע מאבידות, כמו גם מוראל ואמונה יציבים יותר, ומנהיג נערץ.

    • ואגב 'החווה הסינית' – יש ברשת מחקר שמדגים שצילומי אויר של האיזור מהשעות שלפני ההתקפה, לא פוענחו, וכך לא אותרו מראש סוללות ארטילריה כבדות שהגנו על המתחם הדיוויזיוני.

      באשר לשאלת ההסחה – למצרים לא היו עתודות שריון מהותיות לחסום את ההבקעה (או חיל אויר), כך שזה לא שינה. רוב הפגיעות בכוח הצולח היו ארטילריות.

      המצרים (כמו הסורים) למרבה מזלינו, נצמדו לתוכנית מוכנה ולא סטו ממנה מילימטר.

  4. יש לציין שלמרות ההצלחות של של מור בשדה הקרב, ההשפעה של אלו על המלחמה כולה היתה אפסית. החיילים האמריקאים נלחמו רק כדי שלא ימותו בעוד הוויאטנמים נלחמו כדי לשחרר את המולדת. לא היה לאמריקאים סיכוי לנצח עוד מההתחלה. כאשר האויב מוכן להקריב את אנשיו בהמוניהם, לכוח הכובש נשארות שתי אפשרויות: להרוג את כולם (כולל האוכלוסיה האזרחית) או לסגת. האמריקאים לא היו מוכנים לעשות אף אחד מהשניים ולכן הפסידו

    • יניר, אני לא כל כך מסכים איתך בנקודה הזאת. אם זה היה נכון – הרי ששום קמפיין קונטר-התקוממות בעולם לא היה מצליח, לפחות לא כשניהלה אותו מדינה זרה ביחד עם קליינט מקומי. אבל אנחנו יודעים שבמקרים רבים אחרים זה דווקא כן הצליח: הבריטים במלאייה, הן בתקופת מצב החירום והן בתקופת הלחימה בגרילה האינדונזית, האמריקאים בפיליפינים נגד ההוקבאלהאפ, ושוב הבריטים בעומאן (מערכת דופאר). אפשר גם להזכיר את ההצלחה של גנרל פטריאוס נגד אל-קאעדה בעיראק, שנשמרה כל עוד האמריקאים נשארו במדינה, ואולי היתה נשמרת עוד אלמלא טפשות ממשלת מאליקי ומלחמת האזרחים בסוריה. בכל המקרים הללו, כוחות זרים הצליחו לעשות בדיוק מה שלא הצליחו האמריקאים לעשות בוייטנאם. הבעיה בוייטנאם לא היתה רק בעיה מבנית. גורמים מבניים הקשו. הבעיה היתה בראש ובראשונה אסטרטגיה שגויה מהיסוד וביצוע כושל.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: