"אחינו יהונתן": מה עומד מאחורי הקמפיין לשחרורו של פולארד? טור אורח מאת נדב היידקר

בהנחה שהדיווחים האחרונים מדויקים, ולא יהיה שינוי של הרגע האחרון, ג'ונתן פולארד ישתחרר מהכלא בנובמבר הקרוב. זו הזדמנות לבחון במבט לאחור את השתלשלות הקמפיין הציבורי לשחרורו של פולארד ואת הכוחות שעומדים מאחוריו.

120613102645-tsr-pollard-story-top

ג'ונתן פולארד הורשע ב-1987 באשמת ריגול חמורה לטובת ישראל ונידון למאסר עולם, כלומר 30 שנה.  רק ב-1998 ישראל הודתה לבסוף שפולארד ריגל מטעמה. מרגע מאסרו ועד עצם היום הזה, מתנהל מאבק ציבורי ארוך ועיקש לשחרורו של פולארד, ועתה, לקראת תום תקופת מאסרו, נראה שהמאבק עומד להסתיים. קצרה היריעה מלפרט את כל השתלשלות הפרשה, אך בפוסט זה אנסח השערה על הרקע לשיח התקשורתי סביב פולארד בישראל.

עיון חטוף באתר העיתונות היהודית ההיסטורית מימי משפטו של פולארד מזכיר שהתקשורת הישראלית סיקרה בהרחבה את פרשת מאסרו. ב-16 במארס 1987 הכריזה הכותרת הראשית ב"מעריב" שפולארד לא ישרוד יותר משלוש שנים בכלא, ושיש להניח שניתן יהיה לשחררו לאחר תום כהונת הנשיא רייגן. כנראה שטרם הפנימו אז את חומרת הפרשה מבחינת ארה"ב. כותרת מסוף החודש מספרת על "מיפנה דרמטי צפוי בעתיד הקרוב ביחס של בריה"מ ליהודים", וחושפת את ההקשר ההיסטורי שבו נידון פולארד למאסר: המלחמה הקרה. אני סבור שאת השתלשלות יחסו של הציבור הישראלי לפולארד יש להבין על רקע השינויים שהתרחשו בעקבות התפרקות ברית המועצות.

התפרקות ברית המועצות. Credit: www.emaze.com

התפרקות ברית המועצות. Credit: http://www.emaze.com

השינוי הראשון נמצא בצד המערבי של כדור הארץ – בארצות הברית. במהלך המלחמה הקרה, ישראל נהנתה ממעמד חשוב בעיני ארה"ב. בעוד משטרי הדיקטטורה הצבאית במזרח התיכון נתמכו על ידי ברה"מ. מצב זה הקנה לישראל מעמד אסטרטגי חשוב בעיני ארה"ב. ישראל הייתה, כפי שניסח זאת מזכיר המדינה אלכסנדר הייג, "נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה ביותר". סיום המלחמה הקרה שינה לפתע את המצב הזה. ארה"ב מצאה עצמה כמעצמת על ללא מתחרים. מדינות ערב לפתע הפסיקו להוות איום אסטרטגי (במיוחד לאחר מלחמת המפרץ) והפכו להזדמנות. ארה"ב החלה לזהות אפשרות להשפיע על כל אותן מדינות שהיו עד עתה עוינות. הדרך לליבותיהם של הערבים, החלו להבין במחלקת המדינה, עוברת דרך מעורבות אמריקאית בסוגיה הפלסטינית. מכאן החלה ארה"ב ללחוץ על ישראל לנהל מו"מ מדיני עם אש"ף. מה שהחל מביקוריו של ג'יימס בייקר, עבר דרך ועידת מדריד והגיע לבסוף עד הסכם אוסלו. דינמיקה זו יצרה באופן בלתי נמנע חיכוך עם הימין הישראלי, שקיווה עד אותה עת ליהנות מהסכמה אמריקאית שבשתיקה להמשך מפעל ההתנחלויות.

אך זהו, כאמור, רק הצד ה"מערבי" של המשוואה. כעת יש לבחון גם את צידה ה"מזרחי". דהיינו, השפעת נפילת הגוש הסובייטי על מצבם של יהודי ברה"מ. עד אז, ניהלה מדינת ישראל מאבק למען שחרורם של "אסירי ציון". כל אותם יהודים שנאסרו על ידי השלטונות בגין פעילות ציונית, כלומר רצונם לעלות לישראל. מאבק זה יצר קונצנזוס נרחב בישראל. גם השמאל וגם הימין יכלו להתאחד מאחורי המטרה הקדושה של העלאת אותם יהודים ארצה. למשל, כאשר הגיעה הפעילה אידה נודל לישראל באוקטובר 1987, אמר לה שמעון פרס שהיא מאחדת את האומה כולה. המאבק למען יהודי ברה"מ היווה הוכחה לצורך בקיומה של מדינת ישראל והוכיח שגם לאחר ארבעה עשורים של עצמאות מדינית, עדיין יש כוח רב ברעיון קיבוץ הגלויות. ולא רק בישראל זכה המאבק לתמיכה. בארה"ב, המאבק למען מסורבי העלייה איחד נאו-שמרנים ווטרנים של המלחמה הקרה עם פעילי שמאל כמו ג'יין פונדה, שעוד הייתה זכורה כ"האנוי ג'יין", לאחר שהצטלמה לצד לוחמי צפון וייטנאם במהלך המלחמה ההיא. פונדה התייצבה בנתב"ג עם נחיתתה של נודל בישראל.

איחדה את העם - אידה נודל

איחדה את העם – אידה נודל

נפילת הגוש הקומוניסטי ופתיחת שערי ברה"מ סיימה את התקופה הזו. מאות אלפי יהודים הגיעו לישראל במהלך שנות ה-90. "המיליון ששינה את המזרח התיכון", כהגדרתם של רומן ברונפמן ולילי גלילי, אכן היה מתנה אדירה עבור מדינת ישראל, אך הוא גם נטל מישראל את אותה אג'נדה מאחדת. ישראל הייתה זקוקה עתה למישהו שצריך יהיה להציל. השילוב בין שני צדי המשוואה הזו, הצד ה"מערבי" והצד ה"מזרחי", הוא זה שיצר את תופעת פולארד כפי שאנו רואים אותה. עיקרה: הבניית דמותו של פולארד כ"אסיר ציון". אלא שהפעם, כמובן, יש תפנית בעלילה, שכן הסוהר נמצא בצדו השני של האוקיאנוס האטלנטי. פולארד הוצג כקורבן החדש של משטר עוין, שמחזיק יהודי יקר מאחורי סורג ובריח רק בשל אהבתו לארץ ישראל. מעבר לקמפיין שמהלת אשתו, הוקמו ארגונים לשחרורו, נשלחו עצומות ונכתבו הצגות תאטרון.

ניתן לאפיין את התופעה הזו בהבלטת  פנים יהודיות וציוניות בדמותו של פולארד. אין אינדיקציה לכך שבעת ביצוע העבירה, היה פולארד מחויב אידאולוגית לישראל או שתכנן לעלות לארץ. רק לאחר מאסרו ובמקביל לקמפיין לשחרורו, החל פולארד לעבור תהליך של "התחזקות". זה כנראה התחיל עם השם: אמצעי תקשורת, בעיקר מהימין, החלו להתייחס אליו בשם "יונתן" במקום "ג'ונתן". בהמלצת הרב מרדכי אליהו, פולארד גם הוסיף לשמו את האות ה' והפך ל"יהונתן". בהמשך החלו דיווחים על התקרבותו למסורת וחזרתו בתשובה, רצונו לעלות לישראל וכן הלאה. ב-1996 עתר פולארד (באמצעות עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר, העומדת בראש "שורת הדין", ארגון משפטי בעל אוריינטציה ימנית) לבג"צ בקשה להכיר בו כ"אסיר ציון", ובסופו של התהליך קיבל פולארד אזרחות ישראלית. לא לגמרי ברור מדוע כל זה אמור היה לגרום לממשלת ארה"ב לשחרר אותו מוקדם מהמתוכנן, אבל תכלית הפרסומים הייתה ליצור תחושה שפולארד הוא "אחד משלנו".

topRed_Inside

במקביל, פולארד נהפך למעין קלף ג'וקר פוליטי: בכל פעם שארה"ב דרשה מישראל לבצע מהלך כלשהו לטובת הפלסטינים – מו"מ מדיני, הקפאת בנייה בהתנחלויות או כמובן שחרור אסירים, מיד הופיעה התגובה הציונית ההולמת: "קודם שישחררו את פולארד!" רק בשנה שעברה, בעת ביקורו של מזכיר המדינה ג'ון קרי, העלתה ישראל דרישה לשחרור של פולארד בתמורה לשחרור אסירים פלסטינים. בניגוד ל"אסירי ציון" בכלא הסובייטי, פולארד נותר בעיקר cause célèbre של הימין. הדבר קשור בין היתר, לאלמנט ה"מערבי" של המשוואה שתיארתי לעיל: הפונקציה הפוליטית של הקמפיין לשחרור פולארד הייתה בעיקר הדיפת לחצים אמריקאים בנושא הפלסטיני. אך ייתכן שיש כאן עניין נוסף, עמוק יותר. כפי שזיהה תומר פרסיקו, הימין הישראלי מתאפיין – למעשה מאז ומתמיד אך ביתר שאת מאז שנות ה-90 – באתנוצנטריזם, כלומר בהעדפת הזהות היהודית האתנית על פני הזהות האזרחית, בעלת המרכיבים האוניברסליים, והדבר כרוך בסלידה מההשפעה התרבותית האמריקאית בישראל. השמאל התקשה יותר להזדהות עם המקרה של פולארד, שלמרות זהותו היהודית המתחזקת, נותר אזרח אמריקאי שעבר על חוקי מדינתו., מה גם שמדובר במעצמה שיש לשמר את הברית עמה.

חלק מהאירוניה שבפרשה היא שחסידיו של פולארד הם לעתים קרובות אנשים שמעלים על נס את ביטחון ישראל ואת החשיבות שבהחמרת הענישה על עבירות ביטחוניות. רבים מאותם אלמנטים בישראל שתובעים בשמו של פולארד את מידת הרחמים, היו אותם אלה שדרשו למצות את הדין עם ענת קם, למרות שהנזק שגרמה היה (לפחות לכאורה) קטן בהרבה מהנזק שגרם פולארד. אני מרשה לעצמי לנחש שאילו המצב היה הפוך – כלומר, אם פולארד היה אזרח ישראלי ממוצא אמריקאי שעובד במערכת הביטחון הישראלית ומוסר מידע כה רגיש לארה"ב – חלק מאותם אבירי פולארד, שמבכים את מאסרו הממושך, היו אף תובעים עונש מוות.

קמפיין בעל אוריינטציה ימנית. ח

קמפיין בעל אוריינטציה ימנית. ח"כ לשעבר משה פייגלין, מהפעילים הבולטים למען שחרורו של פולארד

בהנחה שהדיווחים האחרונים נכונים, ולא יהיו שינויים של הרגע האחרון, פולארד אמור להשתחרר מהכלא בנובמבר הקרוב. אלו הן ללא ספק חדשות משמחות. גם מי שמבקש להחמיר עמו וסולד מחלק מהקמפיין לשחרורו, יסכים ששלושה עשורים בכלא הם זמן רב מאוד. קל וחומר, כאשר יש ספקות לגבי אשמתו. מגיע לפולארד לבלות את שנותיו הנותרות בביתו ועם משפחתו, בין אם יעלה לישראל ובין אם לאו. ובכל זאת, לקראת שחרורו, רצוי לזכור שני דברים.

ראשית, העונש שנגזר עליו, כבד ככל שהיה, היה במסגרת הפררוגטיבה של ממשלת ארה"ב. מערכת המשפט האמריקאית יכולה להיות נוקשה מאוד, אך היא אחת ממערכות המשפט הצודקות בעולם, ובוודאי שאינה צודקת פחות מזו הישראלית. העונש שנגזר על פולארד לא היה שרירותי, נקמני או אפילו חריג במיוחד, ביחס לחומרת הנזק הפוטנציאלי. בוודאי שלא היה כאן מניע אישי או אנטישמי, כפי שנטען לא אחת. עם כל חילוקי הדעות שנתגלעו במשך השנים בין הממשל האמריקאי לממשלת ישראל, ארה"ב הייתה ונותרה בעלת הברית החשובה והידידותית ביותר לישראל, ויש לדחות כל ניסיון להציג אותה כיורשת של ברה"מ או כל משטר אנטי ישראלי מן העבר.

העניין השני שכדאי לזכור הוא שהמערכה לשחרורו של פולארד לא התקיימה בחלל ריק. היא נערכה בתוך הקשר היסטורי מסוים, והיה לה גוון פוליטי מובהק. יש להניח שכל אותם גורמים שנלחמו על הפיכתו של פולארד ל"אסיר ציון" יהיו מעתה "סוכני הזיכרון" שיבקשו לקבע את המלחמה לשחרורו בדברי ימי ישראל. היו אפילו רמיזות על כך שהוא יצטרף לפוליטיקה. אבל דווקא בשל כך, רצוי לזכור שחלק ממעצבי דמותו הציבורית של פולארד פעלו ממניעים שחרגו מדאגה אנושית כנה ל"אחינו יהונתן" הנמק בכלא הצורר האמריקאי.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-אוגוסט 23, 2015, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 37 תגובות.

  1. אני אוהב כתבות מהז'אנר של :"מה עומד מאחורי…". למשל: מה עומד מאחורי הזרמת חמצן לאטמוספירה? שלא לדבר על "מה עומד מאחורי הקמת מדינת ישראל", "מה עומד מאחורי נצחון בעלות הברית במלחמת העולם", וכן הלאה. מבחר הכותרות הוא בלתי נדלה. המשותף לכולם – ולכתבה הנוכחית – הוא נטילת נושא שלכאורה ברור, מובן וידוע, וההתימרות שלכותב יש מידע פנימי (פרי מחקר מעמיק ועיון במסמכים חסויים, שרק לאחרונה נחשפו) המעלה תובנה חדשה לגמרי שלא שערנו אותה, והסבר מפתיע למה שעד עכשיו נראה לנו מובן מאליו.
    בכתבה לעיל יש הרבה מידע נכון וגם הבנות נכונות, אבל העיקר: מה שעמד אחורי המסע לשחרור פולרד הוא הרצון של ישראל – ממשלתה ואזרחיה – לשחרר יהודי שריגל עבורה ושנשא עונש כבד.
    צריך תיאוריה נוספת? זה לא מספיק?

    • אפשר להתווכח על הכותרת. אני כמובן לא טוען שיש לי מידי פנימי, ואני רק מנסה להציע מעין ניתוח היסטורי וסוציולוגי לקמפיין. זה שישראל רוצה לשחרר יהודי זה מובן, אבל ישראל היא מדינה דמוקרטית שמקיימת יחסים בינלאומיים עם מעצמת העל האמריקאית, ואמורים להיות לה שיקולים דיפלומטיים. הרבה מדינות רוצות הרבה דברים ממדינות אחרות, אבל לרוב גם האזרחים מבינים שלעתים לאותן מדינות יש שיקולים כבדי משקל בפני עצמם.

  2. שאלה קצת צדדית אבל חשובה.

    האם לדעתך יש כיום בארה"ב אנטישמיות, ברמה זו או אחרת. אם כן, האם תוכל לפרט.

  3. תודה על המאמר

    בעניין מערכת המשפט הצודקת בעולם – לא הייתי משתמש בסופרלטיב כזה. אין מערכת משפט מושלמת, והאמריקאית במיוחד (ר' אוכלוסיית האסירים הגדולה בעולם, שלא מורידה מרמות הפשיעה – ההרתעה איננה עובדת, וגלאדוול הביא דוגמא טובה לאי היעילות של חוק 'הפעם השלישית' בספרו האחרון 'דויד וגוליית').

    אין ספק שהעונש היה הרתעתי, ובכך יש יותר צדק שם (בארץ עונש מרתיע הוא שיקול נדיר מאוד, ומצער שכך).

    אבל כמו שנאמר ע"י מומחים רבים (אם כי בעקיפין לרוב) – אילו הקמפיין לשיחרורו היה 'שקט' יותר, וללא התגייסות פוליטית מצד הימין, היה סיכוי טוב יותר להקדים את השיחרור.

    • כתבתי "מהצודקות". בוודאי שמערכת המשפט האמריקאית לא חפה מפגמים. אבל לעתים יש נטייה להשוות אותה למערכות משפט דיקטטוריות (ע"ע ברה"מ), כאילו שהממשל האמריקאי הרשה לעצמו לקחת חף מפשע ולהכניס אותו לכלא לעשרות שנים רק כדי להשתמש בו כבן ערובה דיפלומטי נגד מדינה אחרת, ועוד בעלת ברית.

  4. הלינק שהפנת אליו, של קפלן, על חומרת מעשיו של פולרד, זו כתבה עויינת ומשוחדת, האשמות מלאות ספקולציות שמוצגות כעובדות.

    לגבי חומרת עונשו, נראה שזה העונש המקובל והוא איננו שונה מהסטנדרטים האמריקאים.

    https://en.wikipedia.org/wiki/List_of_imprisoned_spies

    • יכול להיות שהיא קצת מגמתית. בחרתי בה בין היתר משום שהיא הייתה קצת בוטה. אבל נדמה לי שהיא מייצגת סנטימנט משמעותי בחלק ממערכת הביטחון האמריקאית.

  5. אני חייב שלא להסכים אם חלק מדבריך.

    ראשית, בהשוואה למרגלים אחרים, כולל מתוך מערכות הביטחון האמריקאיות, עונש המאסר שספג פולארד אכן היה מופלג בחומרתו.

    שנית, ההתייחסות האמריקאית אליו הייתה נגועה באמוציות ושבירת נהלי ממשל תקין שלא אופייניות למרגלים אחרים. אם היה הדבר בשל התנהלותו, בשל התנהלות ישראל, בשל הקונטקסט, בשל אנטישמיות או בשל החשש של אומת מהגרים מפני חוסר נאמנות מבוססת אתניות, ולא בצע כסף (איימס) או אידיאולוגיה- על זה אפשר להתווכח. ספציפית, במהלך המשפט דאגו שהשופט יהיה שחור ואז מסרו לא מידע כוזב כאילו פולארד מסר מידע למשטר האפרטהייד של דרום אפריקה. יתרה מזאת, התביעה הגיעה איתו לעסקת טיעון שבה הודה באשמה תמורת עונש מופחת- ואז השתמשו בהודעה זו, והמידע שמסר במהלכה, על מנת להשית עליו את העונש המקסימלי.

    שלישית, לא ברור שגורמים ישראלים הם אלו שחוללו את הלינקג בין שחרור פולארד לשחרור אסירים פלסטינאים. כמדומני שקלינטון הוא זה שהעלה את הרעיון טרם שטנט הטיל עליו וטו- ובשני העשורים שלאחר מכן היווה הרצון לשמור על פולארד כקלף מיקוח לאסירים

    רביעית, אכן ברור שעונשו של פולארד וחנינתו הם עניין אמריקאי. אזרח שלהם, בוגד שלהם וזכותם לעשות בו כרצונו. רק מה? אותם גורמים בשמאל הישראלי שמקדשים את ריבונותה של ארה"ב בנושא זה הם גם הראשונים שיסיבירו שהעולם יזדעזע אם יוטל עונש מוות על מחבלים מורשעים- וגם מדוע זה סביר לחלוטין שהרשות תדרוש את שחרורם של מחבלים ערבים ישראלים מורשעים.

    חמישית, ברור שהרצון הישראלי לראות בשחרור של פולארד על בסיס נאמנות לסוכן ועל בסיס זהות אתנו-קהילתית עומד בסתירה לרצון מבוסס הנאמנות האזרחית של ארה"ב להעניש אזרח שלהם שסרח. אבל על אף שהרצון והאינטרסטים של שני הצדדים סוטרים אין זה אומר שהמסגרת הערכית העומדת מאחורי כל אחד מהם לא יכול לדור בכפיפה אחת עם האחר (הנאמנות לסוכן, דרך אגב, אינה דווקה שבטית-אתנית. היא גם נובעת ממסגרת אזרחית אוניברסלית).

    למדינת ישראל, כל עוד המרכיב היהודי דומיננטי בה, יש מחוייבות מסוג אחד ליהודים באשר הם. יש לה גם מחוייבות מסוג אחר לאזרחיה בלי קשר לדת גזע ומין. שני הדברים אינם סותרים- אלא בהקשר של סדרי עדיפויות בהקצאת משאבים.

    שישית, נראה לי שהחמצת רקע היסטורי מסויים לתפיסה של יהדות ארה"ב וישראל את פרשת פולארד. https://en.wikipedia.org/wiki/Julius_and_Ethel_Rosenberg

    בלי קשר לאם הוצאתם להורג הייתה מוצדקת או לא (לדעתי בהחלט כן. כל מי שהיה מעורב במסירת סודות אטום לסטלין ראוי היה לו להיזרק ללא הגנה לפסולת ראדיואקטיבית.), עונשם של היהודים בפרשה היה חמור מהלא יהודים והאווירה הציבורית סביב משפטם נתפסה, כנראה שבצדק, כנגועה באנטישמיות ארסית.

    מבחינת חלקים של היהדות ארה"ב זו הפריזמה דרכה הביטו על פרשת פולארד.

    • נדמה לי שבמשפט אחד הצלחת לבלבל בין כמה נתונים. כתבתם "אותם גורמים בשמאל", כאשר מן הראוי היה לכתוב "ישנם גורמים בשמאל". אני מסופק מאד אם כל, ואפילו רוב אנשי השמאל שחושבים שלאמריקאים יש זכות לאכוף את ריבונותם, חושבים גם שלישראל אין ריבונות כזאת.
      מעבר לכך דומה שאינך מבחין בין עונש מוות לעונש מאסר. אנשים רבים בעולם מזדעזעים מעונש מוות. בכל הנוגע לנידונים בעולם המערבי, פעמים רבות מדובר על רוצחים נתעבים, כך שמובן הזה אין שום הבדל בין מחבל שרצח יהודי, לבין אדם שרצח אדם אחר במדינה אחרת. אם אתה מאמין שישנם אנשים בשמאל הישראלי שחושבים שהעולם עשוי להזדעזע דווקא ממותם של ערבים אשמים ברצח, הרי שתצטרך להביא לכך סימוכין.

  6. תודה על התגובה. ייתכן שהעונש חמור מאחרים, אבל לא נראה לי שבאופן "בלתי סביר", שמצדיק התערבות חיצונית. הטיעון על השופט השחור נשמע לי קצת תמוה. האם שופט אפרו-אמריקאי לא יכול להיות אובייקטיבי?

    שאלת הלינקג' ב-1998 אכן עלתה (גם בדיון בפייסבוק). נראה שדניס רוס תמך בכך, אך אחרים הטילו וטו. ניסיתי למצוא תשובה חד משמעית מי יזם את זה, אבל לא לגמרי ברור

    http://www.nytimes.com/2014/04/04/us/politics/american-jews-divided-over-possibility-of-spys-release.html

    האנלוגיה לאסירים הפלסטיניים קצת בעייתית. האסירים הפלסטיניים אינם אזרחים ישראלים או אמריקאיים, והם נתינים של הכיבוש הישראלי בגדה. שפיטתם נתפסת כקשורה לדיני המלחמה ולא למשפט הפלילי הפנמי של ישראל.

    הגיוני שלישראל תהיה זיקה ליהודי ארה"ב. אבל מכאן ועד להפעיל מרגל ואז לדרוש את שחרורו בנימוקי "אנטישמיות" יש מרחק רב.

    באמת לא חשבתי על בני הזוג רוזנברג. גם המאמר ביקש לעסוק בעיקר בצד הישראלי ולא האמריקאי. אשמח לשמוע עוד על הקשר (לכאורה) בין המקרים.

    • שופט שחור יכול, כמובן, להיות אובייקטיבי. אבל למסור, דווקא לו מידע (שקרי) שפולארד ריגל דווקא עבור משטר האפרטהייד בדרום אפריקה הייתה משחק ציני ושקוף על זהותו האתנית.

      במסגרת עסקת האסירים האחרונה נדרשה ישראל לשחרר גם אסירים ערבים ישראלים.

    • יש כאן תחושה של 'ובקרובי אקדש' – דהיינו דווקא 'בגידה' מצד מי שנתפשה כבעלת הברית הקרובה (ישראל), הציתה תגובה חמורה יותר.

      אגב כל המידע שהובא לעיל על הטיית המשפט, לא פורסם. אילו הקמפיין היה בנוי עליו, היה סיכוי טוב יותר.
      לרוע המזל הקמפיין נכבש ע"י גופים אנטי-אמריקאיים מקומיים.

  7. ועד כמה שידוע לי טיעון ה"אנטישמיות" שיחק תפקיד משני אם בכלל מהכיוון הישראלי (בניגוד ליהדות ארה"ב).

    הטיעון העיקרי היה עסקת חליפין תמורת התגמשות ישראלית בנושאים שהיו חשובים לאמריקאים (מה ששיחק כבומרנג נגד פולארד כנראה), נאמנות לסוכן ושיקולים הומאניטרים.

    • בוודאי שמנהיגי ישראל לא רצו להאשים את נשיאי ארה"ב בצורה ישירה באנטישמיות, בין אם הם סברו שאכן זו הייתה הסיבה לסירובם של האחרונים לשחרר את פולארד או לא. טיעוני האנטישמיות – בצורה מפורשת או מרומזת – באו לרוב מצד פרשנים, עיתונאים, פעילים ציבוריים ולעתים גם פוליטיקאים מהספסלים האחוריים.

      שיקול הנאמנות לסוכן היה קיים, אך יש לזכור בהקשר הזה שישראל הודתה בהפעלתו של פולארד רק בשלב מאוחר יחסית. שיקולים הומניטריים היו קיימים, אבל נדמה לי שכאן הייתה ציניות מסוימת. עם כל הכבוד לגזר דינו הקשה של פולארד, הוא לא שקול לכל העצירים המנהליים של ישראל, או לזכויותיהם הקולקטיביות של הפלסטינים.

  8. הפרדוקס לכאורה שאלה שדורשים את שחרור פולארד דורשים להחמיר עם ענת קם הוא לא פחות ממגוכח. ברור שפטריוט ישראלי רוצה את טובת אלה שעבדו למען ישראל ורוצה את רעת אלה שפעלו נגדה. נראה לי שטענה מעידה על כך שהכותב אינו מבין את משמעות מושג הפטריוטיזם…

    • היה מי שאמר שהפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל. אני לא מסכים עם הקביעה הזו, ואני מגדיר את עצמי כפטריוט ישראלי. אבל נדמה לי שיש הבדל בין פטריוטיזם לגיטימי ובריא לבין התנהלות של "אני ואפסי עוד", והנחה לפיה מה שמותר לנו אסור לכל השאר. ולצערי במקרים רבים מדי השיח הציבורי בישראל מתעלם מההבדל הזה, ופרשת פולארד היא אחד מהם.

      • פטריוט ישראל הוא אחד שמרגיש שיש לו חוב אישי למי שפעל למען המדינה ושילם מחיר אישי יקר מאוד. פטריוט ישראלי הוא לא אחד שבמקרה כזה מחפש תירוצים למה אין לו חוב כזה כמו שלא בטוח שפולארד פעל ממניעים אידיאולוגים.

      • כלומר שפטריוט הוא מי שאהבתו למולדתו מעוורת את עיניו מראיית המציאות במלוא
        מורכבותה, ולכן הוא "לא מחפש תירוצים" ובולע כל מה שאומרים לו, אם זה נשמע
        למען המדינה. לדעתי המילה "עיוור" מתאימה יותר לתיאור הזה.

      • דני, בדיוק להפך. העיוורון הוא בסגידה לארה"ב וחוסר הבנה שהאינטרסים שלנו ושלהם שונים (ולפעמים מאוד שונים). תוכלו להגיד לי מה ההבדל בין פולארד לגלעד שליט? למה זה בסדר לדרוש את שחרור שליט ולא בסדר לדרוש את שחרור פולארד? שניהם פעלו למען המדינה, שניהם נפלו בשבי, על שניהם אפשר לספר את הסיפור שזה בעצם באשמתם…
        אתם בטח תגידו שפולארד לא היה אזרח ישראלי. לדעתי זה ממש לא משנה. הוא פעל למען המדינה והוא יהודי כך שמבחינת חוק השבות הוא אזרח ישראלי פוטנציאלי. ובלי קשר, היום הוא אזרח ישראלי לכל דבר.

      • כי אם אתה רוצה תמיכה אמריקאית, ואנחנו רוצים, רצוי לא לרגל אצלם. זה פשוט עד
        כדי כך.

      • אין ספק שזו הייתה טעות להפעיל את פולארד. העניין הוא שאין לזה שום קשר לנושא הפרסונאלי ולחוב שלנו אליו. באותה מידה זו הייתה טעות גם להציב את גלעד שליט בחיל השריון.

      • הפטריוטיזם הושחת מזמן ע"י הימין, עד כדי כך שלא ניתן עוד למצוא משהו טהור…

        שאלה טובה אם היה אי פעם טהור. אולי כשהעולם היה פחות קיצוני.

      • ההשוואה לגלעד שליט קצת מוזרה בעיני. האם אנחנו תופסים את יחסיה של ישראל עם ארה"ב באופן זהה ליחסינו עם החמאס? האם אנחנו מוכנים לכך שארה"ב תתייחס ליהודים שחיים בה כפי שחמאס היה מעוניין להתייחס ליהודים שחיים תחת שלטונו?

        פולארד לא נשלח לעורף האויב. הוא יהודי אמריקאי, בן לקהילה יהודית משגשגת שגאה במורשתה. קהילה שישראל שואפת לחזק את הקשרים איתה וליהנות מהייצוג שלה בפוליטיקה האמריקאית. להתייחס אליהם כאל "סוכנים רדומים" זה לבגוד לא רק בממשלת ארה"ב אלא גם ביהודים.

        ומעבר לכך, נטישה של החזון הציוני להפוך את מדינת הלאום היהודית לחלק ממשפחת העמים.

      • ברור שאין מקום להשוואה בין ארהב לחמאס אבל זה לא מה שעשיתי. השוותי בין שליט לפולארד. שני בני אדם לא שתי מדינות. הדמיון בין שני האנשים האלה הוא רב מאוד ואני לא מבין איך אפשר לא לראות אותו. שוב, שניהם פעלו למען המדינה, שניהם שילמו מחיר כבד בגלל זה. איך אפשר לדרוש את שחרור האחד ולחפש תירוצים למה זה בסדר שהשני נמק בכלא?

      • העובדה ששניהם פעלו למען המדינה היא בערך הדבר היחיד שמשותף להם, אבל אני לא סבור שזה אמור להיות הקריטריון היחידי שלפיו יש לפשוט אדם. לצד הדמיון הזה, ישנה שורה של הבדלים – אזרחות, לאומיות, תפקיד. בכלל מבחן הפטריוטיזם קצת חותר תחת עצמו: אם לישראל יש זכות לדרוש את שחרורו רק בגלל שהוא פעל למען ארצו, אז לארה"ב מותר להחמיר עמו רק משום שהוא פעל נגדה. ברית בין מדינות מושתתת על כבוד הדדי לפטריוטיזם. אם לישראל (וליהדות ארה"ב) מותר לזלזל בפטריוטיזם האמריקאי, אז לארה"ב מותר לזלזל בפטריוטיזם הישראלי.

      • נדב, זו בדיוק הנקודה שאתה מפספס. מנקודת המבט האמריקנית זה ליגיטימי להחמיר עם פולארד אבל זה גם ליגיטימי שפטריוט ישראלי יפעל לשחרורו. זה מצב של קונפליקט בין שתי המדינות שבדרך כלל משתפות פעולה.
        יהודי ארה"ב הם באמת במצב בעייתי בסיפור הזה ואני לא מצפה מהם לקדם את שחרור פולארד. לעומת זאת אנחנו כפטריוטים ישראלים לא מהאו"מ בסיפור הזה. יש לנו צד ברור וחוב ברור כלפי פולארד בדיוק כמו כלפי שליט.

      • אני מאמין שפטריוטיזם יכול להתבטא גם בכבוד ללאומים אחרים, ובלקיחת אחריות על עוולות. ייתכן שלישראל יש אחריות מסוימת כלפי פולארד עצמו, אבל זה לא מספיק לדעתי כדי להסביר חלק מהרטוריקה שהתפתחה כאן סביב הפרשה הזו.

      • לדרוש את שחרור פולארד הוא לא זלזול באמריקנים. כל האומות מרגלות אחת אצל השניה. ספציפית לארה"ב הייתה ויש גם היום פעילות ריגול ענפה בישראל. יש לכך המון הוכחות. זה כמובן לא הופך את גיוס פולארד לדבר חכם אבל מוסרית אין מדובר פה בפגיעה בלתי אפשרית באומה האמריקנית.
        חשוב גם לזכור שחלק גדול מהמידע שפולארד העביר לישראל הוא מידע שארה"ב הייתה צריכה להעביר אלינו בעצמה לו ארהב הייתה באמת בעלת הברית האולטימטיבית שלנו.

      • ייתכן. בעיני, צורת הטיעון שהתגבשה כאן, כאילו הרשעתו של פולארד הייתה עוול נוראי ובלתי ניתן להצדקה לישראל, ושארה"ב מחויבת מוסרית לשחררו, חורגת מגבולות הנורמות של יחסים בינלאומיים תקינים, גם בכל הקשור לשחרור מרגלים ממדינות ידידותיות.

      • לא התרשמתי שיש כאן נורמה כזאת. התרשמתי שהמיין-סטרים התקשורתי בארץ מעדיף לטאטא את פרשת פולארד מתחת לשטיח ומשאיר את המאבק רק לימין. יתכן ויש בין גורמי הימין הקיצוני דעות כמו שאתה מתאר. אבל זו לא הבעיה. הבעיה היא שאנשים שיצאו מגדרם במאבק למען שחרור גלעד שליט "בכל מחיר" (שאגב בינתיים הוא חיים של 6 ישראלים and counting…) מתעלמים לגמרי מפולארד. לדעתי זה ראוי למחקר ולא תופעות שוליים סהרוריות.

      • הקמפיין לשחרור שליט הוא אכן מקרה מעניין בפני עצמו, שמעלה לא מעט שאלות. אבל אני חושב שההבדלים בינו לבין פולארד מהותיים מכדי להוות בסיס לאנלוגיה. את שליט אפשר להשוות, למשל, לחיילים אמריקאים שהיו בשבי הטליבאן.

      • אתה מציע להשוות בין שתי חברות שונות ולדרך שהן מתיחסות לשבויים שלהן. בהחלט מעניין. לדעתי הרבה יותר מוזר ומעניין היחס המאוד שונה של חברה אחת לשני מקרים שונים של שבויים שלה.

      • לגיטימי. אז נסכם שהגישה לפרשת פולארד היא במידה רבה פועל יוצא של האופן שבו אנו תופסים את הסטטוס שלו: אזרח אמריקאי שהורשע או שבוי ישראלי.

      • מסכים ברמה העקרונית אבל יש פה שאלה יותר גדולה והיא היחס של החברה הישראלית לארה"ב. תחושה שלי היא שגורמים רבים בחברה הישראלית רואים בארה"ב קצת יותר ממדינה זרה וידידותית. הם רואים בארה"ב מולדת שניה כמו מפ"ם וברית המועצות בשנות החמישים. מצב של ניגוד אינטרסים בין המדינות הוא בלתי נסבל (אנחנו ראוים זאת עכשיו סביב ההסכם עם אירן). מהבחינה הזאת פרשת פולארד היא אסון מטורף והפתרון המועדף הוא לטאטא אותה מתחת לשטיח יחד עם האיש עצמו.

  9. נדב, טור מעניין. תודה.
    לטעמי אין שום אירוניה, ואפילו שום סתירה בין הרצון של גורמי הימין בשיחרורו של פולארד מחד, וענישה מחמירה לענת קם, מאידך. ההסבר של פרסיקו מבהיר זאת היטב. הם אינם מחזיקים בסטנדרטים כפולים לגבי ענישה למרגלים, אלא בעד מדיניות יחידה שהיא "אין לדפוק את היהודים". במובן הזה ענישה-יתרה לפולארד, וענישת-חסר לקם מתיישרים עם התפישה הזאת. במקרה של פולארד נדפק יהודי אחד, ובמקרה של קם – נדפקו רבים (גם אם הדבר אינו מדוייק מבחינה עובדתית).

  10. "העונש שנגזר על פולארד לא היה שרירותי, נקמני או אפילו חריג במיוחד, ביחס לחומרת הנזק הפוטנציאלי."

    זאת איננו יודעים. עורכי דינו של פולארד כבר סגרו עסקת טיעון שבה יודה באשמה ויישלח לעונש מאסר קצר, כמקובל במקרים של מרגלים למען מדינות ידידותיים. העונש הוחמר על בסיס מידע חסוי.

    אנשים שונים שכיהנו בעמדות כוח באותה תקופה מסרו תיאורים סותרים בתכלית של מהות המידע החסוי, היו מהם שטענו שבדיעבד העונש היה חמור ללא פרופורציה לעבירות. ישנה סברה שפולארד נתפס, שלא בצדק, כאחראי לנפילתם של סוכנים אמריקניים בידי ברית המועצות – סוכנים שהוסגרו למעשה בידי המרגל הבכיר אולדריץ' איימס. כך טוען למשל חזי כרמל כאן: http://www.nrg.co.il/online/archive/ART92/345.html

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: