בהנחה שהדיווחים האחרונים מדויקים, ולא יהיה שינוי של הרגע האחרון, ג'ונתן פולארד ישתחרר מהכלא בנובמבר הקרוב. זו הזדמנות לבחון במבט לאחור את השתלשלות הקמפיין הציבורי לשחרורו של פולארד ואת הכוחות שעומדים מאחוריו.

ג'ונתן פולארד הורשע ב-1987 באשמת ריגול חמורה לטובת ישראל ונידון למאסר עולם, כלומר 30 שנה.  רק ב-1998 ישראל הודתה לבסוף שפולארד ריגל מטעמה. מרגע מאסרו ועד עצם היום הזה, מתנהל מאבק ציבורי ארוך ועיקש לשחרורו של פולארד, ועתה, לקראת תום תקופת מאסרו, נראה שהמאבק עומד להסתיים. קצרה היריעה מלפרט את כל השתלשלות הפרשה, אך בפוסט זה אנסח השערה על הרקע לשיח התקשורתי סביב פולארד בישראל.

עיון חטוף באתר העיתונות היהודית ההיסטורית מימי משפטו של פולארד מזכיר שהתקשורת הישראלית סיקרה בהרחבה את פרשת מאסרו. ב-16 במארס 1987 הכריזה הכותרת הראשית ב"מעריב" שפולארד לא ישרוד יותר משלוש שנים בכלא, ושיש להניח שניתן יהיה לשחררו לאחר תום כהונת הנשיא רייגן. כנראה שטרם הפנימו אז את חומרת הפרשה מבחינת ארה"ב. כותרת מסוף החודש מספרת על "מיפנה דרמטי צפוי בעתיד הקרוב ביחס של בריה"מ ליהודים", וחושפת את ההקשר ההיסטורי שבו נידון פולארד למאסר: המלחמה הקרה. אני סבור שאת השתלשלות יחסו של הציבור הישראלי לפולארד יש להבין על רקע השינויים שהתרחשו בעקבות התפרקות ברית המועצות.

השינוי הראשון נמצא בצד המערבי של כדור הארץ – בארצות הברית. במהלך המלחמה הקרה, ישראל נהנתה ממעמד חשוב בעיני ארה"ב. בעוד משטרי הדיקטטורה הצבאית במזרח התיכון נתמכו על ידי ברה"מ. מצב זה הקנה לישראל מעמד אסטרטגי חשוב בעיני ארה"ב. ישראל הייתה, כפי שניסח זאת מזכיר המדינה אלכסנדר הייג, "נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה ביותר". סיום המלחמה הקרה שינה לפתע את המצב הזה. ארה"ב מצאה עצמה כמעצמת על ללא מתחרים. מדינות ערב לפתע הפסיקו להוות איום אסטרטגי (במיוחד לאחר מלחמת המפרץ) והפכו להזדמנות. ארה"ב החלה לזהות אפשרות להשפיע על כל אותן מדינות שהיו עד עתה עוינות. הדרך לליבותיהם של הערבים, החלו להבין במחלקת המדינה, עוברת דרך מעורבות אמריקאית בסוגיה הפלסטינית. מכאן החלה ארה"ב ללחוץ על ישראל לנהל מו"מ מדיני עם אש"ף. מה שהחל מביקוריו של ג'יימס בייקר, עבר דרך ועידת מדריד והגיע לבסוף עד הסכם אוסלו. דינמיקה זו יצרה באופן בלתי נמנע חיכוך עם הימין הישראלי, שקיווה עד אותה עת ליהנות מהסכמה אמריקאית שבשתיקה להמשך מפעל ההתנחלויות.

אך זהו, כאמור, רק הצד ה"מערבי" של המשוואה. כעת יש לבחון גם את צידה ה"מזרחי". דהיינו, השפעת נפילת הגוש הסובייטי על מצבם של יהודי ברה"מ. עד אז, ניהלה מדינת ישראל מאבק למען שחרורם של "אסירי ציון". כל אותם יהודים שנאסרו על ידי השלטונות בגין פעילות ציונית, כלומר רצונם לעלות לישראל. מאבק זה יצר קונצנזוס נרחב בישראל. גם השמאל וגם הימין יכלו להתאחד מאחורי המטרה הקדושה של העלאת אותם יהודים ארצה. למשל, כאשר הגיעה הפעילה אידה נודל לישראל באוקטובר 1987, אמר לה שמעון פרס שהיא מאחדת את האומה כולה. המאבק למען יהודי ברה"מ היווה הוכחה לצורך בקיומה של מדינת ישראל והוכיח שגם לאחר ארבעה עשורים של עצמאות מדינית, עדיין יש כוח רב ברעיון קיבוץ הגלויות. ולא רק בישראל זכה המאבק לתמיכה. בארה"ב, המאבק למען מסורבי העלייה איחד נאו-שמרנים ווטרנים של המלחמה הקרה עם פעילי שמאל כמו ג'יין פונדה, שעוד הייתה זכורה כ"האנוי ג'יין", לאחר שהצטלמה לצד לוחמי צפון וייטנאם במהלך המלחמה ההיא. פונדה התייצבה בנתב"ג עם נחיתתה של נודל בישראל.

נפילת הגוש הקומוניסטי ופתיחת שערי ברה"מ סיימה את התקופה הזו. מאות אלפי יהודים הגיעו לישראל במהלך שנות ה-90. "המיליון ששינה את המזרח התיכון", כהגדרתם של רומן ברונפמן ולילי גלילי, אכן היה מתנה אדירה עבור מדינת ישראל, אך הוא גם נטל מישראל את אותה אג'נדה מאחדת. ישראל הייתה זקוקה עתה למישהו שצריך יהיה להציל. השילוב בין שני צדי המשוואה הזו, הצד ה"מערבי" והצד ה"מזרחי", הוא זה שיצר את תופעת פולארד כפי שאנו רואים אותה. עיקרה: הבניית דמותו של פולארד כ"אסיר ציון". אלא שהפעם, כמובן, יש תפנית בעלילה, שכן הסוהר נמצא בצדו השני של האוקיאנוס האטלנטי. פולארד הוצג כקורבן החדש של משטר עוין, שמחזיק יהודי יקר מאחורי סורג ובריח רק בשל אהבתו לארץ ישראל. מעבר לקמפיין שמהלת אשתו, הוקמו ארגונים לשחרורו, נשלחו עצומות ונכתבו הצגות תאטרון.

ניתן לאפיין את התופעה הזו בהבלטת  פנים יהודיות וציוניות בדמותו של פולארד. אין אינדיקציה לכך שבעת ביצוע העבירה, היה פולארד מחויב אידאולוגית לישראל או שתכנן לעלות לארץ. רק לאחר מאסרו ובמקביל לקמפיין לשחרורו, החל פולארד לעבור תהליך של "התחזקות". זה כנראה התחיל עם השם: אמצעי תקשורת, בעיקר מהימין, החלו להתייחס אליו בשם "יונתן" במקום "ג'ונתן". בהמלצת הרב מרדכי אליהו, פולארד גם הוסיף לשמו את האות ה' והפך ל"יהונתן". בהמשך החלו דיווחים על התקרבותו למסורת וחזרתו בתשובה, רצונו לעלות לישראל וכן הלאה. ב-1996 עתר פולארד (באמצעות עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר, העומדת בראש "שורת הדין", ארגון משפטי בעל אוריינטציה ימנית) לבג"צ בקשה להכיר בו כ"אסיר ציון", ובסופו של התהליך קיבל פולארד אזרחות ישראלית. לא לגמרי ברור מדוע כל זה אמור היה לגרום לממשלת ארה"ב לשחרר אותו מוקדם מהמתוכנן, אבל תכלית הפרסומים הייתה ליצור תחושה שפולארד הוא "אחד משלנו".

במקביל, פולארד נהפך למעין קלף ג'וקר פוליטי: בכל פעם שארה"ב דרשה מישראל לבצע מהלך כלשהו לטובת הפלסטינים – מו"מ מדיני, הקפאת בנייה בהתנחלויות או כמובן שחרור אסירים, מיד הופיעה התגובה הציונית ההולמת: "קודם שישחררו את פולארד!" רק בשנה שעברה, בעת ביקורו של מזכיר המדינה ג'ון קרי, העלתה ישראל דרישה לשחרור של פולארד בתמורה לשחרור אסירים פלסטינים. בניגוד ל"אסירי ציון" בכלא הסובייטי, פולארד נותר בעיקר cause célèbre של הימין. הדבר קשור בין היתר, לאלמנט ה"מערבי" של המשוואה שתיארתי לעיל: הפונקציה הפוליטית של הקמפיין לשחרור פולארד הייתה בעיקר הדיפת לחצים אמריקאים בנושא הפלסטיני. אך ייתכן שיש כאן עניין נוסף, עמוק יותר. כפי שזיהה תומר פרסיקו, הימין הישראלי מתאפיין – למעשה מאז ומתמיד אך ביתר שאת מאז שנות ה-90 – באתנוצנטריזם, כלומר בהעדפת הזהות היהודית האתנית על פני הזהות האזרחית, בעלת המרכיבים האוניברסליים, והדבר כרוך בסלידה מההשפעה התרבותית האמריקאית בישראל. השמאל התקשה יותר להזדהות עם המקרה של פולארד, שלמרות זהותו היהודית המתחזקת, נותר אזרח אמריקאי שעבר על חוקי מדינתו., מה גם שמדובר במעצמה שיש לשמר את הברית עמה.

חלק מהאירוניה שבפרשה היא שחסידיו של פולארד הם לעתים קרובות אנשים שמעלים על נס את ביטחון ישראל ואת החשיבות שבהחמרת הענישה על עבירות ביטחוניות. רבים מאותם אלמנטים בישראל שתובעים בשמו של פולארד את מידת הרחמים, היו אותם אלה שדרשו למצות את הדין עם ענת קם, למרות שהנזק שגרמה היה (לפחות לכאורה) קטן בהרבה מהנזק שגרם פולארד. אני מרשה לעצמי לנחש שאילו המצב היה הפוך – כלומר, אם פולארד היה אזרח ישראלי ממוצא אמריקאי שעובד במערכת הביטחון הישראלית ומוסר מידע כה רגיש לארה"ב – חלק מאותם אבירי פולארד, שמבכים את מאסרו הממושך, היו אף תובעים עונש מוות.

בהנחה שהדיווחים האחרונים נכונים, ולא יהיו שינויים של הרגע האחרון, פולארד אמור להשתחרר מהכלא בנובמבר הקרוב. אלו הן ללא ספק חדשות משמחות. גם מי שמבקש להחמיר עמו וסולד מחלק מהקמפיין לשחרורו, יסכים ששלושה עשורים בכלא הם זמן רב מאוד. קל וחומר, כאשר יש ספקות לגבי אשמתו. מגיע לפולארד לבלות את שנותיו הנותרות בביתו ועם משפחתו, בין אם יעלה לישראל ובין אם לאו. ובכל זאת, לקראת שחרורו, רצוי לזכור שני דברים.

ראשית, העונש שנגזר עליו, כבד ככל שהיה, היה במסגרת הפררוגטיבה של ממשלת ארה"ב. מערכת המשפט האמריקאית יכולה להיות נוקשה מאוד, אך היא אחת ממערכות המשפט הצודקות בעולם, ובוודאי שאינה צודקת פחות מזו הישראלית. העונש שנגזר על פולארד לא היה שרירותי, נקמני או אפילו חריג במיוחד, ביחס לחומרת הנזק הפוטנציאלי. בוודאי שלא היה כאן מניע אישי או אנטישמי, כפי שנטען לא אחת. עם כל חילוקי הדעות שנתגלעו במשך השנים בין הממשל האמריקאי לממשלת ישראל, ארה"ב הייתה ונותרה בעלת הברית החשובה והידידותית ביותר לישראל, ויש לדחות כל ניסיון להציג אותה כיורשת של ברה"מ או כל משטר אנטי ישראלי מן העבר.

העניין השני שכדאי לזכור הוא שהמערכה לשחרורו של פולארד לא התקיימה בחלל ריק. היא נערכה בתוך הקשר היסטורי מסוים, והיה לה גוון פוליטי מובהק. יש להניח שכל אותם גורמים שנלחמו על הפיכתו של פולארד ל"אסיר ציון" יהיו מעתה "סוכני הזיכרון" שיבקשו לקבע את המלחמה לשחרורו בדברי ימי ישראל. היו אפילו רמיזות על כך שהוא יצטרף לפוליטיקה. אבל דווקא בשל כך, רצוי לזכור שחלק ממעצבי דמותו הציבורית של פולארד פעלו ממניעים שחרגו מדאגה אנושית כנה ל"אחינו יהונתן" הנמק בכלא הצורר האמריקאי.