כשהפלסטיק נמס: על סלסה, מהפכה ו"החיים עצמם"

כשהפלסטיק השטחי של החברה המודרנית נמס, מה נגלה מאחורי הטיפות? רובן בלאדס, פוליטיקאי וזמר לטיני ידוע ואהוב, חושב שהוא מצא את התשובה. ינשוף היסטורי על סלסה, נערות מפלסטיק, פוריטניות ו"החיים עצמם".

credit: Kagerot, deviant art

רובן בלאדס הוא זמר לטיני ידוע ואהוב, שלהיטי הסלסה שלו מכבבים במועדוני ריקודים ברחבי העולם. כאקטיביסט חברתי גאה, הוא שולח את ידו גם בפוליטיקה. בעבר כיהן מספר שנים כשר התיירות של פנמה, מולדתו, ואף ניסה להתמודד לנשיאות. באחד משיריו היפים ביותר, plastico, הוא מותח ביקורת נוקבת על החברה המודרנית, המושפעת מהתרבות האמריקאית השטחית, על החומרנות, הטמטום והאנוכיות שלה. במרכז הביקורת של בלאדס ניצב ה"פלסטיק", חומר האינסטנט התעשייתי שמתאים לחיים המודרנים הזוהרים אך המזוייפים. התרגום להלן הוא שלי, ומתבסס על הגירסה האנגלית באתר הרשמי של בלאדס:

היא היתה נערה מפלסטיק, כזו שתראה אם תסתכל

מאלו שכשמתרגשות, הן מזיעות בושם שאנֶל.

חולמת להתחתן עם רופא

כדי שיפרנס אותה יפה.

אף פעם לא מדברת עם סתם אדם מהיישוב

אלא אם כן הוא בן של מישהו חשוב.

יפה, חטובה ולבושה אסתטי

עם מבט מתנשא וצחוק סינתטי.

כדי שאף אחד לא יחשוד שמדובר בביקורת שוביניסטית, המתבססת על הדימוי הידוע על שטחיותן של נשים, בלאדס עובר לטפל גם בבן זוגה של נערת הפלסטיק, וממטיר עליו לעג חריף לא פחות:

הוא היה בחור מפלסטיק, לא משהו מיוחד

עם מבט מיתמם ומסרק ביד.

השיחה שעליו הכי אהובה

היא איזו מכונית הכי טובה.

אינו אוכל, לשמור על גיזרה אסתטית

בשביל לצוד נערת פלסטיק סינתטית.

 

ובמקרה הזה, חיבור של פלסטיק לפלסטיק יוצר סינתזה דוחה אף יותר:

 

הם היו זוג מפלסטיק, כאלו שרואים המון

הוא חושב רק על כסף וממון

היא חושבת על אופנת פריז האחרונה

כדי לשמור על התדמית שלהם בשכונה.

חיים באשלייה, ואת הילד מזהירים

לא לשחק עם ילדים מצבעים אחרים.

לוקחים הלוואות, החוב תופח וזוחל

כדי לשמור על הסטטוס שלהם במסיבות קוקטייל.

 

לבסוף, חברה שמורכבת מנערי פלסטיק ונערות פלסטיק הופכת לדיסטופיה סיוטית, עד שאפילו השמש מפסיקה לעלות במזרח:

 

זו היתה עיר מפלסטיק, מאלו שגורמות לך כאב

עם בניינים מסרטנים ונצנצים בלב.

במקום שמש – שטר דולר ירוק

איש אינו יודע איך לבכות או איך לצחוק.

רובן בלאדס

בלאדס לא לבד. בלי להקביל בינו לבין תנועות מהפכניות רצחניות שפעלו ברחבי ההיסטוריה, אי אפשר לא להבחין בקו משותף שעובר בחוט השני בחשיבה המהפכנית (או האקטיביסטית) לדורותיה. הוגים מהפכניים ותנועות מהפכניות רבות מספור באלף השנים האחרונות הפנו זרקורים אדירים לחומרנות, לזיוף ולשחיתות בחברה שאותה ביקרו, בפרט לשחיתות של האליטות. הדגש האנטי-חומרני והזלזול בהנאות החיים מובן מאליו כשמדובר בתנועות טיהור דתיות: החל מהנזירים הקנאים של סבונרולה ששרפו יצירות אומנות בפירנצה של המאה ה-15, עבור בחוקים נגד מוזיקה, ריקודים ועידוד במשחקי כדורגל של הטליבאן באפגניסטן, וכלה בלוחמי אל קאעדה בעיראק, שאסרו על תושבים לאכול גלידה כי היא "המצאה של כופרים שלא היתה קיימת בימיו של הנביא". ביצירת המופת שלו, שיר של אש ושל קרח, מסנתז ג'ורג' ר.ר. מרטין דורות של תנועות רפורמה דתיות בדמותם של ה"דרורים", מסדר נזירים סגפנים שמשתלט על עיר בירה נהנתנית ומטהר אותה מה"טומאה" עד שהיא הופכת לכלא קודר ונטול חיים.

ייצוג ספרותי של תנועות רפורמה דתיות. בתמונה: "הדרור העליון" בסדרה משחקי הכס של HBO, המבוססת על ספרי שיר של אש ושל קרח.

עובדה יותר מעניינת, ופחות מובנת מאליה, היא שגם תנועות מהפכניות חילוניות, ואף אתיאיסטיות, גילו פוריטניות דומה, לפחות בשלב הראשוני והאידיאליסטי שלהן. הבוז והשנאה לחומרנות ניכר כבר בתעמולה של היעקובינים במהפכה הצרפתית. ברוסיה הבולשביקית או בסין המאואיסטית, סטודנטים שרקדו ריקודים סלוניים, בילו יותר מדי בבתי קפה או הפגינו גינוני אבירות מיושנים כלפי עלמות, היו עשויים להיחשב כבורגנים ואויבי העם, לסבול מפיטורים וסטיגמות, ואף להיעלם בשממה קפואה כלשהי. אפילו בשנות העשרים הליברליות יחסית, השלטון הבולשביקי ברוסיה פשט מדי פעם בפעם על מסעדות ומקומות בילוי וסגר אותם באשמת דקדנטיות. גם התנועה הנאצית בזה בפומבי להנאות החיים הבורגניות, לפחות עד שהתבססה וטעמה ממנעמי השלטון, וגם אז המשיכה לתקוף את החומרנות מן השפה ולחוץ. תועמלנים נאציים קידשו את דמות לוחם החזית השרירי, הכואב והסובל למען האומה, והנגידו בינו לבין יריביהם הפוליטיים, שתוארו תמיד כנהנתנים נוטפי שומן, מושחתים מן היסוד, "רכים וספוגיים". בזירה יותר קרובה לזו של בלאדס, תקף הוגו צ'אבס, הדיקטטור השמאלי של ונצואלה, את השחיתות והנהנתנות של המעמדות הגבוהים, שמשתעבדים לארצות הברית ומפריעים לחזון הנעלה של צדק חברתי ואיחוד לאומי.

קרוב יותר לבלאדס – נשיא ונצואלה לשעבר, הוגו צ'אבז

דווקא התעמולה של הצ'אביסטה, שמשתקפת באופן מובהק בשיר של בלאדס, מבהירה לנו מדוע תנועות מהפכניות חילוניות, שאמורות להיות מטריאליסטיות, מתנגדות בכל זאת לחומרנות ומטיפות לפוריטניות. ראשית כל, השאיפה להנאות החיים מאפיינת את המעמדות הגבוהים, ולפיכך משקפת ניצול חברתי. בשיר פלסטיקו, מתקשרת החומרנות גם עם תכונות שליליות אחרות שהזמר מייחס לאליטה – התנשאות, שטחיות ואף גזענות (ההורים הפלסטיים מורים לילד שלהם לא לשחק עם ילדים שאינם לבנים, נקודה כאובה במיוחד באמריקה הלטינית ומעבר לה). שנית, נהנתנות מושפעת מתרבות בינלאומית, שמקושרת במקרה זה ל"מעצמה האימפריאליסטית" הראשית, ארצות הברית. בדיוק מסיבה זו מטיף בלאדס ל"אחיו הלטיניים", בהמשך השיר, לדחות את התרבות הזרה והמזיקה ולזכור בגאווה את מורשתם המפוארת. כשהפלסטיק נמס, מפציעה הגאווה הלאומית בלב הלטיני הטהור, וסוללת את הדרך לאחדות בין כל מדינות מרכז אמריקה ודרומה. כסמל לאחדות הזאת, מעלה בלאדס על נס את סימון בוליבאר, גיבור מלחמות השחרור הלטיניות נגד האימפריאליזם הספרדי:

 

אנו רואים את פני הפועלים המזיעות

אנשים בשר ודם שפועלים בלא ליאות

עומלים לחצוב נתיב חדש, כבני אדם

שגאים להיות לטינים, וגאים במורשתם,

כעם אחד ומאוחד, כפי שבוליבאר חלם.

 

הקטע הזה תמיד הזכיר לי את הנאום האגדי של אמג'ד, גיבור הסדרה "עבודה ערבית", בהפגנה של לאומנים ערבים ביום האסיר בטמרה – פארודיה חדה ונשכנית על רטוריקה לאומנית מהסוג הזה:

 

"בני עמי האמיצים…. באתי לומר לכם – שאתם גיבורים! אני עומד כאן, על במה זו… אתם גיבורים!"

מנהיג עממי: נורמן עיסא כאמג'ד בסדרה "עבודה ערבית"

השנאה והבוז של המהפכן החילוני להנאות החיים בשם הגבורה והטוהר משכנעות כל כך, דווקא משום שהן מתבססות על חולשות אמיתיות של החברה החומרנית. השטחיות, ההתנשאות והגזענות של "אנשי הפלסטיק" משירו של בלאדס אולי מוגזמות וחסרות הקשר, אבל בהחלט לא מומצאות יש מאין. בחברה הקפיטליסטית הקיימת אכן יש פגמים רבים. המהפכן מפנה לפגמים הללו זרקורים אדירים, משום שהוא סבור שברגע שהעם ינטוש את הנאות החיים החומריות, הוא יוכל להתרכז ב"מה שחשוב", היינו – מוביליזציה למען קידום הרפורמות או המהפכה, והירתמות למאבק שעלול לדרוש קורבנות אישיים ניכרים. מה יהיה העתיד הזה? מה צופן סופו של המאבק? זו כבר שאלה אחרת לחלוטין. בלאדס, כמו מהפכנים ופסוודו מהפכנים אחרים, לא מתאר את החזון שלו לאמריקה הלטינית מעבר לאמירות חלולות, ובעיקר לא אומר מה יחליף את החומרנות השנואה עליו. האם בחברה העתידית גברים לא יסתובבו עם מסרק ונשים לא יזליפו על עצמן בושם שאנל, ובמקום זאת יתנדבו כולם לשירות לאומי או יהגו בכתבים מהפכניים? לא ברור.

למעשה, גם פוליטיקאים והוגים מהפכניים רציניים הרבה יותר לא הצליחו לגבש חזון חיובי משכנע לתקופה שאחרי המהפכה, מעבר לשלילת המציאות החומרנית הקיימת. קארל מרקס, אולי המעמיק ביותר מבין הוגי המהפכה המודרנית, כתב הרבה מאד על החברה הקפיטליסטית של ימיו, ומעט מאד על החברה האוטופית שאחרי המהפכה. הוגים פופוליסטיים ולאומניים, כמו הוגו צ'אבס או בלאדס, נותרו בדרך כלל ברמת הקלישאה. ובדין: משום שכל תיאור מפורט של העולם שאחרי המהפכה ישבור את האחדות של קהל התומכים, שיש ביניהם מן הסתם חילוקי דעות רבים באשר לחברה העתידית הרצויה.

בינתיים, שלילת החומרנות והבוז להנאות החיים "הפלסטיות" עלולים לשחרר אנרגיה אדירה של פנאטיות. מפני שהעתיד המזהיר של המהפכה תמיד מאחר להגיע, אף כי הוא נמצא כביכול מעבר לפינה, ההמון נוטה לשחרר את האנרגיה והתסכול שלו על אויבים אמיתיים או מדומים של המהפכה, וכן באמצעות פולחן אישיות הולך וגובר של "מנהיגים דגולים" למיניהם. ונצואלה של הוגו צ'אבז, מדינה שעומדת עכשיו על כרעי תרנגולת, הדגימה את התהליך הזה באופן גרוטסקי כמעט. ראשית כל, צ'אבז גייס את העם לא רק נגד העשירים בארצו, אלא גם נגד שורה ארוכה של "אויבים", כגון ארצות הברית, ספרד וקולומביה. במקביל, הוא עורר מסביבו פולחן אישיות, שלאחר מותו הגיע לרמות ביזאריות. יורשו, ניקולאס מאדורו, שולח נבואות מהמנהיג המת לעם שהגיעו אליו בחלומות או דרך ציוצי דרורים.

צ'אבז נגלה אליו בחלום: נשיא ונצאולה ניקולאס מאדורו

מי שדורש מבני אדם להקריב את הנאות החיים הקטנות למטרה גדולה יותר, אינו בהכרח עריץ כמו היטלר, סטלין או מאו, ואפילו לא עריצון מגוחך כמו צ'אבז או מאדורו. לפעמים, במצבי חירום אמיתיים, באמת יש להקריב נוחות זמנית למען העתיד. קשה למשל לגנות את בן גוריון, צ'רצ'יל או צ'יאנג קאי-שק, על שדרשו "דם, יזע ודמעות" מהעמים שלהם בזמן מלחמות קיומיות נגד אויבים אכזריים, אם כי אפשר לגנות חלק מהם על שהמשיכו לקדש את הספרטניות, הסגפנות והקורבן גם לאחר סיומו של מצב החירום, או שניצלו אותם כדי להילחם באויבים אישיים. אולם במקרים רבים אף יותר, המלחמה כנגד החומרנות מסווה מוביליזציה למטרות מפוקפקות, הרסניות וגם רצחניות. אפילו כשהדבר אינו כזה, היא יכולה לשמש כמפלט לפוליטיקאים ציניים שמפזרים איומים אפוקליפטיים, וקוראים לציבור להקריב את איכות החיים שלו למען "החיים עצמם", דהיינו – המשך שלטונם וביצור כוחם הפוליטי. במקרים כאלה, חשוב לקחת את הביקורת על החומרנות עם גרעין גדול של מלח. ראוי לחכות ולחשוב לרגע לפני שפונים להמיס את הפלסטיק. אמנם, מתחתיו עשוי להסתתר לב פועם, כפי שמבטיח רובן בלאדס בשירו, אך גם – במקרים רבים מדי – ניביה המשוננים והמחודדים של הפנאטיות.

 

 

 

 

 

 

 

 

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-ספטמבר 6, 2015, ב-הינשוף הספרותי, ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 15 תגובות.

  1. תודה על המאמר

    אני מכיר את רובן בליידס (שמו בארה"ב – הייתי מאיית כך) כשחקן משנות השמונים. היה די חביב (זכור מסרט של ספייק לי). לא ידעתי שנעשה פוליטי…

    אגב סרטים, יש קטע יפה בסרטו של מייק פיגיז מ-90', שבו ריצ'ארד גיר מתגרה בבבלש אנדי גארסיה (הלאטיני כמובו) בצורה אופיינית – דרך החברה שלו – https://www.youtube.com/watch?v=3ScPdp6qEbY
    'יודע מה אומרים על המתאגרפים הלטיניים? – הם מאצ'ואים מדי'

    זו המנטאליות של דרום אמריקה. אין שם ולו מדינה אחת שנקיה מממנה.

  2. דיברת עם רן ברץ בזמן האחרון?
    http://mida.org.il/2015/09/07/%D7%90%D7%95%D7%A8-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%97%D7%95%D7%A9%D7%9A-%D7%9C%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D/

    חוצמזה תודה רבה, אחד מהפוסטים הכי טובים שלך.

  3. "אי אפשר לא להבחין בקו משותף שעובר בחוט השני בחשיבה המהפכנית (או האקטיביסטית) לדורותיה"

    לכרוך יחד תנועות מהפכניות ואקטיביסטיות זה מהלך שמתאים אולי לאתר מידה. כושר ההבחנה שלך הוא בדרך כלל טוב יותר.
    מהפכה, לפחות בהקשר המדיני, היא מהלך שבו חלוקת הכוח הפוליטי (ולרוב גם הכלכלי) בחברה משתנה במהירות, לעתים קרובות עקב פעולות אלימות.
    בגלל אופיה המהיר (ולעתים קרובות, גם אלים) של מהפכה, קשה לדעת לאן יתפתחו העניינים אחריה, וממילא קשה גם "לגבש חזון חיובי משכנע לתקופה שאחרי המהפכה". זה אינו אומר שמהפכה היא תמיד דבר בלתי-נחוץ או רע מיסודו. לפעמים, בחברה מסוימת, מספיק אנשים מגיעים להכרה שמצבם הוא רע עד כדי כך שמוצדק מבחינתם להרוס עד היסוד את מבני הכוח הקיימים, גם אם אין להם דרך לדעת אלו מבני כוח יוקמו במקומם.
    אבל מהפכות הן דבר שהעולם המערבי נגמל ממנו בערך מאז שנות ה-30. באמריקה הלטינית, המהפכות נגמרו בערך בשנות ה-80. מה שנותר הוא צורות שונות של אקטיביזם — פעילות המכוונת לשנות מימד מסוים של המבנים הפוליטיים והכלכליים הקיימים, בלי לשנות את אותם מבנים מן היסוד. לפעמים פעילות כזאת נוחלת הצלחה מהירה, לפעמים לוקח לה זמן להגשים את יעדיה, ולפעמים היא אינה מצליחה כלל, אבל היא רחוקה ממהפכה כמו שהטלטלה בבורסות העולם בחודש האחרון רחוקה מהמשבר הכלכלי הגדול של שנות ה-20.
    לגבי ההתנגדות לחומרנות ול"הנאות החיים", יש לכך מספר סיבות. אחת מהן היא שכל מי שמנסה להוביל שינוי משמעותי, ודאי אם הוא פועל מעמדת נחיתות, זקוק לריכוז משאבים — גם משאבי אנוש וגם משאבים כלכליים (ובעצם, משאבי האנוש הם היוצרים את המשאבים הכלכליים). ריכוז משאבים דורש סובלנות נמוכה מאוד, אם בכלל, להוצאות שאינן נחוצות. לעומת זאת, אורח החיים הקפיטליסטי המודרני בנוי ברובו על הוצאות שאינן נחוצות.
    בעצם, לא צריך להיות אקטיביסט כדי להתייחס בשלילה לאורח החיים הזה. בישראל יש הרבה מאוד אנשים המתלוננים על כך שאין ביכולתם לרכוש דירה. אילו אותם אנשים הציבו לעצמם את רכישת הדירה כמטרת-על שחייבים לחתור אליה בכל מחיר, וקיצצו עד כמה שאפשר הוצאות בלתי-נחוצות (טיסות נופש, רכישת בגדים אופנתיים, בילויים במסעדות, וכיו"ב), סביר להניח שחלק משמעותי מהם היו רוכשים דירות ונהנים ממידה ניכרת דשל ביטחון כלכלי הנובעת מכך.

    • מני,

      ראשית כל, כפי שאתה וודאי יודע, הצבעה על דמיון בין שתי תופעות אין פירושו זהות מוחלטת ביניהן. אם תסתכל בפוסט פעם נוספת, תראה שכתבתי במפורש שאין זהות, מלאה או משמעותית, בין מאו לרובן בלאדס, וההבדלים ביניהם רבים ומשמעותיים (בין היתר משום שזה רוצח המונים, וזה זמר פוליטי לגיטימי). במילים אחרות, ההבדל שהצבעת עליו בין מהפכנים ואקטיביסטים לא ניתן להכחשה, אם כי הוא בהחלט אינו טוטלי כפי שניסית להראות. אקטיביסטים, בוודאי מהשמאל הרדיקלי, שואבים השראה באופן גלוי ממסורת המהפכות, ואפילו אם הם דוחים את האלימות המהפכנית, רבים מהם מוקירים, מעריצים ומושפעים מהתרבות, הסמלים והרעיונות של המהפכנים האלימים של פעם – לפחות חלק מהם. נכון שאקטיביסטים רבים שואפים לתיקונים דרמטיים יותר או פחות בתוך הסדר הקיים ולא לניתוצו, אבל יש עדיין לא מעטים שחולמים על מהפכה מוחלטת. כך, למשל, את האקטיביסטים היהודים שפעילים בבל"ד. הם לא עוברים על החוק ולא פועלים באלימות (בין אם בשל סלידה מאלימות או חוסר רצון להסתכן), אבל בהחלט שואפים בגלוי לניתוץ הסדר הציוני כולו ובהחלפתו בסדר חדש.

      כל ההקדמה הזאת היתה נחוצה כדי להראות שההשוואה בין מהפכנים לבין אקטיביסטים אינה מלאה אמנם, אך גם אינה מיותרת. יש הרבה מאד קווים תרבותיים ואידיאולוגיים שנמתחים בין אלו לבין אלו, והפוריטניות/סלידה מחומרנות היא בהחלט אחד מהם.

      לעניין עצמו, אנחנו לא חלוקים לחלוטין. גם אני כתבתי שהמהפכנים החילונים (להבדיל אולי מאלו הדתיים) סולדים מחומרנות משום שהיא מפריעה להשקיע משאבים במטרה שנראית בעיניהם חשובה. אולם גם הצבעתי על כך, שמשום שהמטרה לרוב אינה ברורה ממש, חוסר הבהירות הזה עלול ליצור תסכול. כשכל הקורבנות, הויתור על החומרנות והנאות החיים לא מביא אותנו לשום מקום (ואיך יביא – אם היעד הסופי לא ברור לנו?), התסכול עלול ליצור פנאטיות שמתבטאת בהערצה עיוורת ל"מנהיגים דגולים" (הוגו צ'אבס למשל) או שנאה לאחר, בדמות האויב האימפריאליסטי (ארצות הברית, ישראל, בריטניה, ניים איט).

      • ההשוואה בין האקטיביסטים של היום למהפכנים של המאה הקודמת (או המאות הקודמות) מזכירה אנקדוטה היסטורית ישנה. מספרים ששגריר טורקיה בבריה"מ התלונן פעם בפני סטאלין על כך שבסמלה הרשמי של ארמניה הסובייטית מופיע הר אררט, שכידוע נמצא בשטח טורקיה (ולא הרפובליקה הסובייטית הארמנית). על כך השיב סטאלין שגם על דגלה של טורקיה מופיע סהר הירח, למרות שכידוע הוא אינו נמצא בשטח טורקיה.
        כמובן, אין שום ערובה לכך שהמעשה אכן התרחש כפי שמסופר. אבל נדמה לי שלא קשה לעמוד על ההבדל בין השימוש בהר אררט כאחד מסמליה של ישות מדינית ובין השימוש בסהר הירח בדגלה של ישות מדינית שכנה.
        בדומה לכך, יהודי יכול להיות פעיל בל"ד ולשאוף להמרה מוחלטת של המשטר הציוני במשטר אחר, אבל במציאות הפוליטית של ישראל, הוא אינו מהפכן וספק אם הוא אקטיביסט; ככל הנראה הוא אינו יותר מפעיל מחאה (שזה דבר לגיטימי בפני עצמו).
        פנאטיות, הערצת "מנהיגים דגולים" ושנאת האחר הן אולי תוצאה של כישלון מהפכה (אלא אם המהפכה הציבה את המטרות הללו במפורש; השתלטות המפלגה הנאצית על גרמניה ב-1933 היא בהחלט סוג של מהפכה). אבל מדוע להניח שהן נובעות מוויתור על החומרנות? ויתור (מסוים) על החומרנות הוא תנאי מוקדם להיווצרות של תנועה מהפכנית, לא סיבה או הסבר מספיק להישגיה או כישלונותיה.

      • שנינו מסכימים שהשוואות צריך לעשות בזהירות. רק שלדעתי, הקשר התרבותי בין
        מורשת המהפכות לבין תרבות האקטיביזם המודרני חזק מספיק עד שנוכל לעשות השוואות
        זהירות. הויתור על החומרנות חשוב כאן, כי מי שמקריב את הנאות חיי היומיום שלו
        בדרך כלל יצפה לתמורה כלשהי. ואם התמורה, בדמות העתיד הזוהר, ממאנת להגיע, אז
        האנרגיה עשויה להיות מופנית נגד כל מי שמוכרז כאויב.

  4. מעניין לציין את אחד ממקורות ההשראה של מרטין – סיפורי "קונאן הברברי" של רוברט אי. הווארד, שיש לי חיבה אישית אליהם, כי אני תרגמתי חלק מהם לעברית. הסיפורים לא נכתבו בסדר כרונולוגי, והראשון מביניהם שהתפרסם – "עוף החול שעל החרב" – מתאר את הגיבור הידוע כשהוא כבר מלך, לאחר שהדיח את משפחת המלוכה החוקית והמושחתת שבאה לפניו, שהנהיגה שלטון רקוב ודקדנטי בכל תחומיה. בנקודה די מוקדמת בסיפור, המלך קונאן ויועצו הקרוב מהרהרים בקול כמה נזק גורמים משוררים כאשר הם מרעילים את לבבות העם בסיפורים על חיים טובים יותר מהחיים הנפלאים שיש להם תחת השלטון הנוכחי. קונאן מעיר במהלך אותו דיון שבקימריה ממנה הוא בא, לא נהוג לכתוב שירים, ותושביה מבלים את זמנם בדברים החשובים – חישול גופן, ושבירת עצמות הדדית.
    מרטין רחוק מאוד מגישתו הפוליטית של הווארד, אבל ההשפעה של סיפורי קונאן הברברי על ספרי "שיר של אש וקרח" בולטת (ומרטין בעצמו ציין את הווארד כאחד ממקורות ההשראה שלו): כמו קונאן, רוברט בראתיאון הדיח את שושלת טרגאריין שהנהיגה שלטון של שחיתות ופריצות, אבל הראייה של מרטין את כל התהליך הזה עגומה יותר: בניגוד לקונאן, בראתיאון בהיותו מלך התדרדר לאותן תהומות בדיוק.

    • האם לדעתך ספרי קונאן טובים או שונים בהרבה מהסרטים? ראיתי את הסרט עם שוורצנגר ולא כל כך התרשמתי.

      באופן כללי, ספרי ששא"ק מציגים לדעתי שאלות מרתקות גם על מהות היחסים הבינלאומיים, וגם על מהותה של לגיטימציה שלטונית. התפרסם על זה בזמנו מאמר מרתק ב-Foreign Affairs.

      • הסרטים איומים אחד-אחד, כולל ההוא עם שוורצנגר שמשום מה נחשב לקלאסיקה. אבל הסיפורים מעניינים. לא יצירות מופת, אבל בהחלט מהנים לקריאה (למרות הגזענות, השוביניזם ואפילו הפאשיזם הדי בוטה שהם מטיפים לו), וגם מעניינים מבחינת היותם אבן-דרך בהתפתחות של הפנטסיה המודרנית, לא פחות מטולקין.

  5. באיחור קל, כי הגעתי לפוסט רק עכשיו:
    בלי לחלוק לרגע על הממד הפוריטני של תנועות מהפכניות, נראה לי שחסר בניתוח שלך המרכיב של המוסר האנושי "הכללי". כלומר, תנועות מהפכניות הן רק חלק לא מאוד גדול בתוך שלל זרמים "מתקני עולם" שקיימים בכל תרבויות העולם, לא פעם דווקא באגפים היותר שמרניים שלהם.
    כל הדתות, הממוסדות והפחות ממוסדות, ורוב הזרמים האידיאולוגיים שעולים בדעתי כרגע מטיפים בצורה זו או אחרת לצניעות, להסתפקות במועט, לסוגים אלה ואחרים של התנהגות אלטרואיסטים וכן הלאה. זה נכון בוודאי ליהדות, שהנביאים שלה הטיפו שוב ושוב לדברים האלה וכך בדיוק עשו גם רבים מממשיכי דרכם הלא-מהפכנים בעליל. זה נכון לפחות לחלק מהזרמים בנצרות, למיטב ידיעתי זה נכון גם לבודהיזם ולתורות מזרחיות אחרות.
    כפי שאני מבין את זה, העניין כאן אינו רק כלכלי או התרסה כלפי הממסד העשיר, אלא חלק מהמכנה המשותף של רוב תורות המוסר האנושיות, שנוטות להעריך אלטרואיזם והקרבה למען הזולת ולראות באנוכיות ובנהנתנות סימנים של ריקבון מוסרי.

    ואגב, אם כבר תנועות מהפכניות, אפשר להזכיר בהקשר הזה גם את הציונות, שהתכתבה בצורה לא לגמרי עקבית עם התופעה שאתה מתאר. החזון המהפכני של הרצל, האב המייסד של הציונות, תיאר ב"אלטנוילד" ו"מדינת היהודים" חברה אוטופית אידיאלית ששילבה בין חברת שפע לאידיאלים של צניעות – מעין מהפכנות בורגנית מרכז אירופית. החלוצים עצמם והורי הדעות שלהם, לעומת זאת, אכן פיתחו בארץ חברה פוריטנית, לפחות בשלבים המוקדמים, שהקיבוץ הוא ההתגלמות הייצוגית (או הקיצונית) ביותר שלה.

    • רמי, אני מסכים איתך שמימד פוריטני קיים בתנועות אידיאולוגיות רבות, גם לא מהפכניות. אבל יש כאן שני סייגים. מהפכנים נוטים להדגיש את הפוריטניות יותר, וגם להתכוון אליה יותר ברצינות. בימי הביניים גם אפיפיורים לא מהפכנים בעליל דיברו על עוניו של ישו, אבל הם חיו בארמונות וצרכו מותרות, וכולם ידעו את זה. הפרנציסקנים, תנועה מהפכנית מבחינה רוחנית (אם כי לא מבחינה פוליטית), דיברו על עוניו של ישו ובאמת ניסו ליישם אותו בחיי היומיום שלהם הלכה למעשה.

      הציונות, במידה רבה, היתה תנועה מהפכנית בראשיתה. לא הציונות של הרצל בהכרח, אבל בוודאי שהציונות המעשית-סוציאליסיטית של העליות השנייה והשלישית. הקיבוץ הוא ביטוי לרוח הזאת. בהרבה מאד מסמכים היסטוריים, זכרונות וגם יצירות ספרותיות (למשל ספריו של מאיר שליו) יש ביטוי לפנאטיות והאכזריות שהיתה כרוכה באותם אידיאלים פוריטניים של ההתיישבות העובדת, והתבטאה במיוחד בדריסת האישיות של אינדיבידואלים שהעזו לחרוג מדין הקולקטיב הוא התנועה. ברומן רוסי של שליו, למשל, מתוארת סצינה על אישה שקיבלה כוסות בדולח יקרות במתנה מאבא שלה ברוסיה, למעשה חלק גדול מהרכוש שנשאר למשפחה והקומוניסטים ברוסיה לא שדדו. הקיבוצניקים מיד "החרימו" את הכוסות לחדר האוכל, ושם הם נשברו אחת אחת על ידי סועדים חסרי אחריות, בעוד היא הסתכלה בירושת המשפחה שלה, שלחלקה היה ערך סנטימנטלי, מתנפצת בעיניים כלות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: