השם החם באזורנו הוא ללא ספק נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. שבועות ספורים לאחר שהחל לתקוף בסוריה, וכבר קוראים לעזרתו בעיראק וכורדיסטאן, והוא שוקל להיכנס לפעולה בלוב. נשיא רוסיה הבחין בואקום שמדיניותה המהוססת של ארצות הברית הותירה באזור, ונכנס אליו במהירות ובמיומנות. אך האם ישכיל לנהל את המערכה נכון ולא לשקוע בבוץ, ואלו לקחים עליו ללמוד ממלחמות צ'צניה ואפגניסטן? ינשוף צבאי-אסטרטגי על הדילמה של מוסקבה.

המעורבות הרוסית בסוריה היא אחד המהלכים המעניינים והמפתיעים ביותר בזירה הבינלאומית של ימינו. באבחה צבאית אחת, הצליח הנשיא ולדימיר פוטין להביך את ארצות-הברית, לנער את המזרח התיכון ולהכניס את רוסיה כגורם כוח חדש ומשמעותי בלבאנט הערבי. כיצד יש להעריך את המהלך הרוסי, ומה הם סיכויי ההצלחה שלו?

כמעט תמיד, כשמדברים על מלחמות ומהלכים פוליטיים בימינו, יימצא זה שישגר קלישאות היסטוריות והשוואות שטחיות למלחמות או לצעדים כושלים מהעבר. כל מעורבות אמריקנית במדינה זרה "מעלה את טראומת וייטנאם"; ויתורים לאיראן או למדינה בעייתית אחרת הם לרוב "הסכם מינכן"; ואם ישראלי כלשהו ייכשל בחיזוי מדיני או צבאי, תמיד יכריז מאן דהוא כי מדובר ב"מלחמת יום הכיפורים של…" (זכור לכולם ביטוי המחץ של אהוד ברק, "יום הכיפורים של הסוקרים", רגע לפני שהפסיד את ראשות הממשלה). וכמובן, בהתאם לחוק גודווין, יש מעט מאד רודנים, מנאצר ועד קים ג'ונג-איל, שלא הושוו להיטלר בשלב כזה או אחר.

בהקשר של המעורבות הרוסית בסוריה, הקלישאה שעלתה אצל בעלי טורים אינספור – בארצות-הברית ובתקשורת העולמית – היא הפלישה הסובייטית לאפגניסטן. למעשה בעלי הדיעה נחלקו, פחות או יותר שווה בשווה, בין אלו שהריעו למהלך הגאוני של פוטין והתפעלו מהמכה הכואבת שנתן לנשיא אובמה, לבין המבקרים שהעלו מהאוב את הטנקים הסובייטים העשנים מעמק פנג'שיר וניבאו תבוסה וטראומה למוסקבה. אבל אם רוצים ללמוד מההיסטוריה ראשית כל חשוב להכיר אותה כהווייתה, והאמת היא שברית-המועצות לא הפסידה במלחמת אפגניסטן. לאחר שנים ארוכות של הקזת דם, הצבא האדום השאיר מאחוריו משטר יציב ומתפקד בראשותו של הנשיא מוחמד נג'יבוללה. למעשה, גם בהעדר תמיכה רוסית צבאית ישירה, הצבא האפגאני תפקד ברמה גבוהה יחסית, מעל ומעבר, למשל, לתפקודו של צבא דרום וייטנאם לאחר נסיגתה של ארצות-הברית. משטרו של נג'יבוללה התמוטט רק לאחר שברית-המועצות עצמה קרסה והסיוע הרוסי פסק לחלוטין. ואפילו הקריסה הזאת התחוללה רק בעקבות החלטתו של הנשיא בוריס ילצין להפסיק למכור נפט לאפגניסטן, במהלך שהטיל עליה אמברגו בפועל.

גם הדוגמא השנייה שמשקיפים רבים מצטטים, המלחמה הרוסית בצ'צ'ניה, אינה מוצלחת במיוחד. צ'צ'ניה היתה ללא ספק ביצה מדממת שהתישה את הצבא והעם הרוסי ואף הובילה לגלי טרור ולג'יהאדיזציה של חבלי ארץ שלמים. ניצחון גדול לא היה כאן, אבל גם לא תבוסה, ובסופו של דבר השיג הקרמלין חלק גדול ממטרותיו. צ'צ'ניה לא התנתקה מרוסיה. היא קיבלה אוטונומיה נרחבת בראשותו של הנשיא רמזאן קדירוב, והלה הצליח לייצב אותה במידה רבה. ניתן לומר שצ'צ'ניה היא כיום אחוזתו הפרטית של קדירוב, המושל בה ביד חזקה ובזרוע נטויה. הוא לא מתנתק מרוסיה וזו לא מתערבת בענייניו, כך ששני הצדדים פחות או יותר מרוצים.

המתכננים הרוסים אם כן, בבואם להעריך את המצב בסוריה, דווקא לא צריכים לחשוב כיצד להימנע מהתבוסות של צ'צ'ניה ואפגניסטן, שלא היו ולא נבראו. המכשולים האמיתיים שעומדים בפני ההתערבות הרוסית הם אחרים, אבל משמעותיים ומסוכנים לא פחות. במאמר קודם מניתי את הסיבות שעלולות להכשיל פלישות למדינות זרות, או לגרום למעצמות לשקוע בבוץ טובעני של מלחמת גרילה מתישה וחסרת תוחלת. נורת האזהרה המסוכנת ביותר היא ללא ספק מטרות מלחמה מעורפלות, בלתי ניתנות להשגה, או כאלו המבוססות על טיעונים מטפיזיים ומוסריים. כך למשל אירע ב-1919, בעיצומה של מלחמת האזרחים הרוסית, כאשר החליטה יפן לפלוש לסיביר עד שישרור "סדר" באזור העצום הזה. משקיפים יפנים אחרים הכריזו כי יפן תמשיך להילחם "למען הצדק" נגד הבולשביזם המרושע מיסודו, עד שישנה את דרכיו או ייפול. המטרות המעורפלות הללו גררו את יפן לעומק השטח הרוסי, ולבסוף, לאחר קורבנות ובזבוזי עתק, היא נאלצה לסגת כשזנבה בין רגליה.

מבחינה זו, הרוסים בסוריה נמצאים לכאורה במצב טוב למדי, משום שהמטרות של הקרמלין ברורות, רזות ומדידות באופן יחסי. הרוסים מעוניינים להציל את משטרו של בשאר אל-אסד, או לפחות לעצור את תהליך נפילתו, כדי לשמור על המאחז הצבאי שלהם בטרטוס, להביך את ארצות-הברית ולהוכיח שהם, בניגוד לאמריקנים, שומרים אמונים לבעלי הברית שלהם. המתכננים הרוסים משערים כי להשגת המטרות הללו תהיה שורה של השפעות חיוביות על מצבם הבינלאומי. ואכן, תוך חודשים ספורים הפכה רוסיה לשחקן מרכזי במזרח התיכון, עד שראש ממשלת עיראק ונשיא האוטונומיה הכורדית מבקשים שניהם ממוסקבה להתערב בתחומן כנגד המדינה האסלאמית. זאת בשעה שהיחסים בין עיראק לאיראן הופכים למתוחים יותר מיום ליום, וההפצצות האמריקניות, ובמיוחד תוכניות אימון המורדים של צבא ארצות-הברית וה-CIA, מתגלות עם כל יום שעובר ככישלון מביך. רוסיה זיהתה ואקום מדיני, ונכנסה אליו במיומנות.

בהשוואה להתערבות האמריקנית בעיראק, לצבא הרוסי יש יתרונות ברורים ומשמעותיים. ראשית, הרוסים לא בוררים בין עדשים. כשחיל האוויר הרוסי רוצה להפציץ מטרות של מורדים סורים, הוא לא צריך לעבור דרך אינספור משפטנים ובירוקרטים צבאיים שחותמים על כשרות ההפצצה מבחינת הנוהל הצבאי והחוק הבינלאומי. רוסיה מעולם לא הוטרדה מהרג אזרחים, אפילו אצלה בבית, כל שכן בארצות נכר. כמו כן, הרוסים מוכנים לכרות ברית עם כל גורם כוח שיקדם את מטרותיהם, דבר המעניק להם גמישות דיפלומטית ניכרת. בניגוד לארצות-הברית הם יכולים לשתף פעולה באופן גלוי עם איראן, למשל, המהווה גורם כוח משמעותי באזור. אם פוטין יחליט להיענות לקריאות ולהתערב גם בעיראק, שיתוף פעולה כזה עשוי לסייע לו באופן יעיל. הוא אף עשוי לסייע בתיווך בין איראן לממשלת עיראק החדשה, שענן כבד העיב על היחסים ביניהן לאחרונה. אם נשווה זאת לתוכניות האימון האמריקניות בסוריה, הכבולות בקריטריונים נוקשים עד שרק מורדים ספורים מתאימים להן, נבין את יתרונות הגמישות הדיפלומטית הרוסית.

אך מצד שני, דווקא ההצלחה הרוסית הראשונית במלחמה, שאת פירותיה אנחנו רואים בימים אלו, עלולה להיות מקסם שווא שיפתה את הקרמלין להיכנס לעומק המיטה החולה של מדינות הלבאנט הערבי. ראשית כל, השנים האחרונות הוכיחו שמעצמות – כמעט ללא יוצא מן הכלל – אינן מסוגלות לנצח במלחמות באמצעות הפצצות אוויריות בלבד. אם רוסיה אינה מעוניינת להכניס כוחות רגליים מאסיביים למלחמה, היא חייבת להסתמך על הכוחות הקרקעיים של בעלי בריתה המקומיים. ואכן, התוכנית הצבאית הרוסית כפי שהיא משתקפת בעדויות הקיימות, מתבססת על סיוע אווירי למאמצים הקרקעיים של הצבא הסורי, בעיקר באזורים קריטיים מבחינה אסטרטגית. הרוסים תוקפים כרגע את המורדים במחוזות חאמה ואידליב, הסמוכים למרכז העלאווי החשוב בעיר החוף לאטקייה – אזור התמיכה העיקרי של משטר אסד. אבל לפי העדויות (ואולי הדבר ישתנה), התפקוד של הצבא הסורי בשטח בינוני לכל היותר, והישגיו הצבאיים צנועים.

הדבר לא יפתיע את אלו שעוקבים כבר זמן רב אחרי התפתחות המלחמה בסוריה. האסטרטגיה של אסד בארבע השנים האחרונות, שכונתה "צבא בכל הפינות", התבססה על נוכחות עקשנית בכל אזורי המדינה, כדי לבסס את הטיעון של המשטר לבעלות על סוריה כולה. התוצאה היתה פריסת יתר של הכוחות ושורה של תבוסות מכאיבות למדינה האסלאמית, לג'בהת א-נוסרה ולכוחות מורדים אחרים. כעת, המשטר ניצב מול בעיות הולכות וגוברות של כוח אדם, שעה שמאגרי הגיוס שלו הולכים ומתמעטים בעוד העריקות מהצבא הופכות למשמעותיות. אפילו אם נתחשב בסיוע המשמעותי שאסד מקבל מחיזבאללה, מכוחות קומנדו איראניים ומשורה של מיליציות מקומיות, השמיכה שלו קצרה, והוא אינו מסוגל לנהל אופנסיבה בזירה אחת בלי להעביר כוחות מזירה אחרת; והוא נלחם בכל הזירות.

במציאות של בעל ברית חלש על הקרקע, קיימת סכנה שהסיוע האווירי הרוסי לא יספיק ליצירת שינוי משמעותי בשטח. כדי לפצות על כך, הרוסים עלולים להיכנס לתסבוכת המנטלית הנפוצה בהתערבויות צבאיות מסוג זה: הסלמה הולכת וגוברת של ההתערבות כדי להצדיק את המשאבים והקורבנות שהושקעו עד כה (תופעה הידועה בכלכלה כ"עלויות שקועות"). אם הקרמלין יגיע למסקנה שהסיוע האווירי לא מספיק, שמא יתפתה להכניס גם כוחות קרקעיים? ולמה רק לסוריה? מה יהיה, למשל, אם ראש ממשלת עיראק, חיידר אל-עבאדי, יבקש סיוע קרקעי רוסי גם לעיראק? האם פוטין יאבד הזדמנות פז שכזאת לתחוב אצבע לעינה של ארצות-הברית? הסימנים הראשוניים מצביעים שהתיאבון של הרוסים גדול מכפי שנדמה. לצד הברית הצבאית שכרתו עם מדינות מרכז אסיה למלחמה בקיצוניות האסלאמית, אינטרס בטחוני מוחשי וריאלי, הם שוקלים כבר להתערב בלוב – עוד ביצה טובענית שאת עומקה מי ישורנו.

אם המגמה הנוכחית תמשיך, הרוסים עשויים לשקוע בבוץ אינסופי של מלחמה בין עשרות סיעות חמושות, גדולות וקטנות, במדינות שהם לא מכירים היטב. זאת ועוד. סוריה, עיראק ולוב, להבדיל מצ'צ'ניה כיום ואפגניסטן בעבר, אינן גובלות בשטח רוסיה ולכן המעורבות הצבאית בשטחן תדרוש הרבה יותר משאבים, ותהיה מוגבלת באפקטיביות שלה. קורבנות בנפש, כמובן, עלולים להתסיס את דעת הקהל הרוסית, ומשטר שמתבסס על תדמית של גבריות לוחמנית ונחושה עלול שלא לעמוד בפיתוי להכניס עוד ועוד כוחות כדי לשקם את כבודו האבוד.

כיום פוטין נמצא על הסוס. הוא זיהה הזדמנות צבאית, פוליטית ובינלאומית, וניצל אותה היטב ובמיומנות. השאלה היא האם יידע מתי לעצור בטרם המטוטלת תיטה לכיוון ההפוך.