סוד הכריזמה של ביבי: על התחפרות ואיומים קיומיים
ישנה קלישאה עתיקה שאומרת, שפח האשפה של ההיסטוריה מלא באנשים שאין להם תחליף. ובכל זאת, המרקעים וגווילי העיתונים בישראל משדרים שוב ושוב את המסר, ש"בעת הזאת" אין אלטרנטיבה לבנימין נתניהו. מה סוד הכריזמה של ראש הממשלה, מול חולשת יריביו, ומה הוא יכול להציע – הוא ולא אחר – שמדבר ללב העם? ינשוף פוליטי-מדיני על איומים קיומיים ותעתועיה של כריזמה.
לאחרונה, קשה לקרוא עיתון או לפתוח טלוויזיה בלי לשמוע פרשן כלשהו, שמסביר לנו שנתניהו אמנם לא ראש ממשלה משובח במיוחד, אבל "אין לו תחליף בעת הזאת" כי "אף אחד באופוזיציה לא נתפס כמנהיג." מדוע? כאן, התשובות שונות. יש הטוענים כי האידיאולוגיה של השמאל והמרכז פשוט לא מקובלת על רוב העם. אחרים מצביעים על הכריזמה של נתניהו, ה"פאסון" שלו כראש ממשלה, מול ההתנהלות המגוחכת של לפיד והרכרוכיות של יצחק הרצוג. האמת היא ששתי התשובות נכונות, ושתיהן לא מספקות ודורשות הסבר נוסף.
התכונה שנקראת "כריזמה" הוגדרה במובנה המודרני על ידי הסוציולוג הגרמני מקס וובר. מנהיג כריזמטי, קבע וובר, הוא כזה שנערץ על ידי שומעיו בשל סגולה מיוחדת שהם מאמינים שהוא ניחן בה, בין אם קדושה אלוהית ובין אם יכולת הנהגה יוצאת דופן שקשה להסביר במילים ("האדם המתאים להנהיג את עם ישראל בעת הזאת"). אבל בפועל, כריזמה היא תכונה דיאלוגית – אינטראקציה בין המנהיג לבין קהלו. אחרי הכל, אדם שנחשב לכריזמטי מול קהל מסויים, עשוי להיראות מגוחך מול קהל אחר. חשבו, למשל, על הכריזמה של מירי רגב בקרב חברי מרכז ליכוד, לעומת האופן שבו היא נתפסת כקריקטורה בקרב האליטות התרבותיות הישנות. ה"כריזמה" שלה חזקה מאד בציבור מסויים, כי התכונות הספציפיות שלה עונות לצרכים, לרגשות ולרגישויות של הקהל הזה, אבל לא בציבור אחר שערכיו שונים, ושאינו זקוק למה שיש לה להציע.
מהו סוד הכריזמה של נתניהו, או במילים אחרות – כיצד הוא עונה על מאווייהם של חלקים גדולים בציבור הישראלי, גם אלו שאינם נמנים על מעריציו? כדי להתחיל לאמוד את ממדי הבעיה, ראוי לצטט ממכתב שמסרה ציפי לבני, יריבתו הפוליטית המרה של נתניהו, לג'ורג' ו. בוש, נשיא ארצות הברית דאז, במהלך ביקורו בארץ:
להיות יהודי זה לחלום שואה, לחיות שואה, למות שואה – בלי שהיית שם. להיות ילד ישראלי זה לנסות לדמיין את המספר שישה מיליון ואף פעם לא להגיע להבנה מהו. להיות אם בישראל זה לגלות בהפתעה שהעברת לילדים שלך את הזיכרון הקולקטיבי ואת חווית השואה… להיות מנהיג יהודי בישראל זה לחשוב אם היית רואה אתה, אילו היית שם, את הכתובת על הקיר, ואם היית מקבל את ההחלטה הנכונה בזמן. להבין את גודל האחריות ולהישבע בעיקר שלא לשכוח".
וכך פירש את הטקסט הזה דורון רוזנבלום מ"הארץ" באחד ממאמריו החדים ביותר:
זהו? זו כל המשמעות של להיות מנהיג ישראלי? לא להביט אל העתיד בניסיון למצוא בו סיכוי ותקווה – אלא לחיות בעבר ולשאול את עצמו אם בדיעבד היה מסוגל לראות את האסון? תחושת החיים בתוך זמן קטסטרופלי לולאתי לא אפיינה את המנהיגות שהקימה את המדינה; אבל היא מאפיינת דווקא את יורשיה. אולי זוהי תוצאת הצלחת "החינוך השואתי" והאינדוקטרינציה של תחושת הקורבניות. קורבניות זו כבר מתערבבת ללא הכר במה שקרוי תפיסת הביטחון, ודוגמה בוטה לכך מהווים אנשי הצבא, שבמקום להתרכז במלאכתם כטכנאים של מלאכת ההגנה – מתיימרים לאשש את הנרטיב הלאומי הקורבני, ובאופן פרדוקסלי זורעים פחדים יותר מאשר ביטחון. כך מסוגל מפקד חיל האוויר, האלוף אליעזר שקדי, להורות למחלקת ההיסטוריה של החיל לרכז את התבטאויותיו האנטישמיות של אחמדינג'ד ולהשוות אותן לאלה של היטלר: "התבטאויות אלו הופכות בתקופה הנוכחית להיות אקטואליות ורלוונטיות", כתב מי שמונה להיות "מפקד זירת אירן". כך צועדים הרמטכ"לים שלנו בראש עולי הרגל לאושוויץ, ומהגגים נכאים מה "היינו עושים" אילו היתה "לנו" אז טייסת פנטומים.
סוד הכריזמה של בנימין נתניהו, ה"מתנה" שהוא מציע לקהל שלו, לעם בישראל, היא יכולת מפליאה לתרגם את הקורבניות הצדקנית והמתחפרת הזאת, שמגדירה את עצמה מול חווית השואה ורואה בכל צל איום קיומי, למדיניות של דשדוש במקום (וראה המאמר שפורסם בינשוף בזמנו על הבוגיזם). נתניהו הוא הילד שנועץ את האצבע בסכר – מי שמלהטט כדי לשמר את הסטטוס קוו, לבצר את החומה ולהגן עלינו מאוקיאנוס האיומים שמסביב. ההסכמה שחוצה מחנות פוליטיים בישראל היא שאנחנו מתנהלים במשעול צר ומוקפים בסכנות קיומיות, שעלולות להוביל אותנו בשנית לאושוויץ. ממזרח ים גועש של טרור פלסטיני, מעבר לו הגיהנום של דאע"ש והפצצה האיראנית, וממערב גלי הים. נתניהו לא צובר את עוצמתו מיכולת ההתמודדות שלו עם הסכנות הללו. במלחמה בהסכם הגרעין עם איראן נכשל כישלון חרוץ, לפי הסטנדרטים שהציב לעצמו, במלחמה כנגד דאע"ש אין לישראל ממילא כל רלוונטיות, וגם ה"פתרונות" שממשלת נתניהו מציעה לבעיה הפלסטינית ולגל הטרור במזרח ירושלים הם קוסמטיים בלבד, שורה של כותרות מבהיקות שנועדו בעיקר לתקשורת.
נתניהו, אם כן, עושה את ההון הפוליטי שלו לא מניסיון לפתור את הבעיות, אלא להיפך: להפוך את כולן לאיומים קיומיים, ואף למצוא כל הזמן איומים קיומיים חדשים: הפצצה האיראנית, דאע"ש, ולאחרונה גם ה"נאציזם הפלסטיני", בהנהגת רוח הרפאים של המופתי הירושלמי. ההשוואה של הפלסטינים לנאצים ולדאע"ש אינה מקרית. כפי שנועם שיזף ציין בצדק, אלו הכוחות שמייצגים עבור רוב בני האדם בעולם רוע מוחלט, אין מה לדון ולדבר איתם, ונשקף מהם איום לעצם הקיומה של התרבות המערבית המודרנית. אם היריבים שלנו הם כל כך איומים, ואי אפשר הרי לקום ולחסל אותם מסיבות פרקטיות, הרי הפתרון האפשרי היחיד הוא להתחפר במקום ולנקוט במדיניות של "שב ואל תעשה". ואם צריך להתחפר במקום, הרי ממילא אין טעם לזעזע את הסירה ולהחליף את ההנהגה. נתניהו, שמדבר כל הזמן על ה"איומים", נתפס באופן טבעי גם כאדם המתאים ביותר להתמודד איתם.
למעשה, באקלים הישראלי של היום, מנהיג שיציע פתרונות נועזים ויצירתיים לבעיות היסוד של המדינה עשוי לגלות שמדובר במעשה בלתי רווחי, ואפילו מסוכן מבחינה פוליטית. מי שמאמין שהוא נמצא על סף תהום, אריות טורפים מימינו וזאבים מיללים משמאלו, מן הסתם יעדיף לדשדש במקום, אפילו אם האדמה מתפוררת לאיטה תחת רגליו. הפסיכולוגיה האנושית נוטה לדחות את ההתייחסות לסכנות רחוקות, ולהעצים איומים קרובים.
בחברה הישראלית של 2015, שעוצבה בידי שנים של אינתיפאדות רצחניות, מטרי טילים, יוזמות שלום כושלות ועוינות בינלאומית מתגברת, האיום הקיומי הפך לאבן יסוד של התודעה. הדרך היחידה ליצור אלטרנטיבה לשלטון הנוכחי, היא לא לקבל את התודעה הזאת, כפי שעושים ראשי האופוזיציה כיום, אלא להילחם בה. אין פירוש הדבר שישראל אינה מוקפת באיומים – אבל האמת היא שאף אחד מהם אינו איום קיומי. ברגע שרואים את הבעיות שלנו, בין אם מדובר בדאע"ש, באיראן או בטרור הפלסטיני, כקשיים אסטרטגיים על לוח השחמט ולא כסכנות אפוקליפטיות, המסקנה היא שצריך לחשוב על אסטרטגיה להתמודד איתן, ולא להתחפר במקום כילד מבועת המכסה את עצמו בשמיכה מאימת המפלצות המקיפות אותו.
פורסמה ב-אוקטובר 26, 2015, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-איומים קיומיים, אסטרטגיה, בנימין נתניהו, המערכת הפוליטית בישראל, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כריזמה. סמן בסימניה את קישור ישיר. 68 תגובות.
הינשוּף 
הדחף לראות בכל צל איום קיומי מוטמע בנו משחר האבולוציה.
כמין ביולוגי, עדיף היה לנו לראות את הרשרוש בעשב כנחש פוטנציאלי 1000 פעמים ולטעות, ולא לחשוב על הנאה מהבריזה הקלה, ולטעות פעם אחת.
זוהי ה"כריזמה" שאתה מבקש. היכולת לפרוט לעם שלם על מיתרי ה "fight or flight" שלו, במשך זמן כה רב. יכולת זו לא הייתה מתאפשרת ללא הצפת הפחדים באופן תדיר, ובעוצמה הולכת וגוברת, על ידי כל אמצעי תקשורת – מה שהתחיל כמובן, הרבה לפני נתניהו.
הוא פשוט רוכב על זה.
אה, וזו (לדעתי) הסיבה שהוא רוצה שליטה בתקשורת, על מנת להמשיך להפחיד, יותר מאשר על מנת לרומם אותו.
בדיוק! כריזמה של מנהיגים תמיד מתבססת על הקשר חברתי, פוליטי והיסטורי רחב מאד. באופן אירוני, כפי שכתב דורון רוזנבלום במאמר שציטטתי, ככל שעוברים השנים, תודעת השואה נוכחת יותר ויותר כטראומה משתקת, וככל שהמדינה מתחזקת יותר, תחושת האיום הקיומי לא נחלשת, אלא בדיוק להיפך.
בדיוק עכשיו דב חנין פרסם ציטוט של נתניהו מהיום בכנסת: "שואלים אותי, האם לעד נחיה על חרבנו? כן".
מה היתה הפופולריות של גולדה לפני שהוכתרה כראש ממשלה ? ומה היתה בשנותיה הראשונות בתפקיד ?
לא יודע בדיוק על התקופה לפני שמונתה לראשות הממשלה, אבל אאל"ט היא היתה מאד פופולרית לפני מלחמת יום הכיפורים, מעין יידישע מאמא לאומית שכזאת.
גולדה לא היתה פופולרית במיוחד כשמונתה, היא היתה מועמדת פשרה אחרי שספיר סירב ומתוך חוסר רצון לתת את ההובלה לאחד הגנרלים הצעירים (דיין/אלון). היא נהייתה פופולרית מתוך התפקיד, במסגרת תפיסה דומה למה שאנחנו רואים היום (היא ראש הממשלה, אז כנראה שהיא טובה בזה).
אני מסכים עם הרבה יסודות בניתוח שלך, ורוצה להוסיף נקודה משלימה.
הכריזמה של ביבי, לענ"ד, נעוצה ביכולת שלו לשתוק.
אם יש משהו שמאפיין את ישראל של העשור האחרון זה הפטפטת הבלתי פוסקת. של פוליטיקאים, של אנשי תקשורת, של אנשי רוח, של אקדמאים מומחים, ועוד. כמובן שגם הפייסבוק הוא זירה לפטפטת בלתי פוסקת
לא רק זאת, אלא שהדיבור (הפיזי) הפך אפילו לאקט פוליטי: הוא מתויג כ"פוגעני" או כ"מעצים", אנשים שוקדים על ניסוחים ורבאליים עד הרמה המדוקדקת ביותר, דיבור משמש לשיתוף חוויות ורגשות, וגם ל"שיימינג" שמוכתר כאקט פוליטי מובהק, ועוד כהנה וכהנה. כל אחד יכול להסתכל סביב ולראות אלף דרכים שבהן הדיבור החליף את המעשה מהרמה האסטרטגית ועד הפרקטית ביותר. וכמובן גם מה שאני עושה כרגע הוא בתחום הפטפוט הפוליטי.
בתוך הפטפטת הזאת, יש אמת ברעיון הישן שאומר שמים שקטים חודרים עמוק.
בפוליטיקה, מה זה שקט? שקט זה ביון, שקט זה סיווג, שקט זה משטרה חשאית, שקט זה העברה של פתקים ופקודות (פקודה דבורה היא לא בדיוק סוג של דיבור, לא כל העברת גלי קול בחלל היא דיבור); וגם פסקי דין ודיונים משפטיים בדלתיים סגורות הם סוג של דממה. כל החלקים הביצועיים של הפוליטיקה, על המימדים הבירוקרטיים והאקזקוטיבים שלו הם דוממים כמעט לגמרי. לא הייתי מגזים אם הייתי אומר שכל החלקים הבלתי-accountable של הפוליטיקה מאופיינים בזה שאי אפשר לדבר עליהם (מטעמי חשאיות, בטחון, או סתם חוסר-ידיעה וחוסר ודאות; על מה שאתה לא יודע אפשר רק לחוות דעה, שזה לא באמת מעניין את הפטפטנים).
עכשיו, אם יש משהו שמאפיין את ההתנהלות של נתניהו זה הדממה היחסית שהוא שומר עליה. נתניהו לא נותן ראיונות. הוא לא כותב טורי דעה, וגם הסטטוסים שלו בפייסבוק הם לא בדיוק קומוניקטיבים (הם מייצגים בעיקר שמאלץ ממלכתי כזה שבבירור נכתב על ידי מישהו אחר מהלשכה). כשהוא מדבר, זה במשורה; נאומים קצרצרים וסאונד-ביטס בסגנון תשדירי הבחירות. לאלה מתווספים הנאומים באו"ם שכמובן לא מיועדים בכלל לאוזנינו. זה שונה מאוד מנתניהו של הקדנציה הראשונה, שרץ "להסביר" תחת כל עץ רענן, שקיטר בלי סוף על עראפת ועל השמאל ועל התקשורת. אבל הנתניהו הזה מת והלך לבלי שוב. מישהו רואה את ביבי דהיום נותן נאומים בוטים ומסתחבק עם פעילי מפלגה בסגנון "הם מפחדים" והורדת השכפ"ץ הזכורה? אינפלציית הנאומים הזאת היא בדיוק מה שהפך אותו לדחליל של התקשורת, שהפכה אותו לסאונד ביט משלה, ל meme הפוליטי של שנות ה-90. והוא יודע את זה מן הסתם.
ביבי של היום מתאפיין בזה שמדברים עליו תוך כדי שהוא נשאר דומם. הפער בין הורבאליות השתפכת של האופוזיציה שלו (משמאל ומימין) לבין דממת האלחוט שהוא שומר עליה היא מה שמסגיר את הכריזמה שלו ואת הכוח שלו. האינסטינקט שלנו, בדיוק בגלל הפטפטת, הוא לזהות כוח עם שקט. הפטפטת לא הצליחה להפוך דיבור לכוח: היא רק פיזרה את חוסר-הכוח של הדיבור על פני יותר בני אדם והפכה אותו לממוקד פחות ומבולבל יותר. היא הגדילה את הפער בין דיבור לבין עשיה דוממת ועל ידי כך הפכה את הדממה למתבקשת יותר.
לכן אני חושב שהמהלך של נתניהו שאתה מתאר, שבו הוא הופך כל איום לאיום קיומי, ומעביר אותו בכך מתחום הדיון הציבורי לתחום הביון, המודיעין, והאסטרטגיה, מהדיון הציבורי לדיון המקצועי המסווג, הוא דרך אחת להפוך דיבור לדממה. וכאן אני חושב נעוץ סוד הכריזמה שלו ובכלל סוד הכוח שלו.
דניאל, תודה על התגובה. זו אחת התגובות המעמיקות והיפות שאני זוכר באתר הזה, ונתת לי הרבה חומר למחשבה. בעיקרון אני מסכים עם הדברים שלך: ביבי למד את הלקח היטב מהפטפטת האינסופית של הקדנציה הראשונה שלו. הוא גם לא הראשון שהבין את מעלותיה של שתיקה יחסית בתקשורת. אריק שרון עשה את זה לפניו, בעצתם הנבונה מאד של חברי פורום החווה. להבדיל, גם ולדימיר פוטין נוקט במדיניות דומה. זה לא שהוא לא מדבר, אלא (כפי שאנה פוליטקובסקאייה ניתחה יפה בספרה) הדיבור שלו הוא תמיד חד צדדי: פקודות, הוראות, תשבוחות, גערות, או תשובות לשאלות מוכנות מראש, ואף פעם לא דיבור דיאלוגי. וכמו ביבי, גם פוטין משדר מסר כאילו הוא המנהיג היחיד שיכול להשליט סדר בבלגן הרוסי, ובלעדיו הכל יקרוס.
אני מסכים איתך מאד שהשקט הזה מסווג את האיומים לתחום המודיעיני והחשאי, יוצר אווירה של "אחריות" ו"ביצועיזם" שאין מאחוריהם דבר (וכל מי שיודע דבר או שניים על איך הלשכה של נתניהו מתנהלת יסכים), ומקשה על האופוזיציה להעביר ביקורת.
לבסוף, אם תרצה לכתוב לינשוף טור מפורט על משמעותה של השתיקה הפוליטית הזאת, אתה יותר ממוזמן.
ייתכן מאד שאתה צודק, דניאל. אבל האם השתיקה שלו היא לא בגלל שהוא מכהן בתפקיד רה"מ? הרי ראש ממשלה לא יכול להרשות לעצמו ללהג על כל שטות, כפי שעושים חברי אופזיציה בפרט וחברי כנסת בכלל. אני לא זוכר, אולי אתה יודע יותר טוב ממני: האם ראשי ממשלה ישראליים אחרים לפני נתניהו היו להגנים גדולים, או שמא גם הם דיברו אך ורק כשהיה צורך? האם יש איזה מחקר כמותני בנושא הזה? נראה לי לעתים שביבי שותק משום תפקידו, משום שהוא עסוק, וזה פשוט לא מתפקידו של רא"מ לברבר בלי סוף, אלא פשוט לנהל, או "לעשות". מה דעתכם?
אני מהמר שיש מחקר כמותני אבל אני אישית לא מכיר. בעקרון נתניהו נחשב כראש ממשלה לא ידידותי לתקשורת. מבטל ראיונות על ימין ועל שמאל, וגם כשהוא כן מדבר זה בעיקר עם תקשורת זרה (אמריקאית). יש על זה התמרמרות אצל עיתונאים, אתה יכול לקרוא בעין השביעית וכאלה. בתור ילד אני זוכר את רבין אצל דן שילון. אתה רואה את נתניהו עושה משהו כזה? ואני לא משווה אפילו לאקסהביציוניסטים כמו ברק או אולמרט.
דניאל, זה דומה מאד לשרון, לא? נראה שנתניהו מאמץ פחות או יותר את אותה טקטיקה.
(אני לא מצליח לענות להודעה שלך דני אז אני מגיב לזו של שגיא)
שרון בעיני הוא מעל הכל מפא"יניק. הוא יודע להזיז ציוד הנדסי כבד ובני אדם מפה לשם וחוזר חלילה. הוא היה רחוק ממדיניות הפחד של נתניהו. לצורך השוואה, האינתיפדה השניה היתה קשה מאוד, קשה בהרבה מכל מה שעברנו עם נתניהו, ובכל זאת הגישה שלו נטתה ליותר פרגמטיזם ופחות הפחדה קיומית. יש לי אפילו דוגמא קונקרטית: באחד הנאומים של שרון מהאינתיפדה הוא אומר משהו כמו "השלום הוא חפצנו אבל את חרב המגן לא נשיב לנדנה", תנגיד את זה למה שביבי אמר על חרבות אתמול. אז לשאלתך, אני לא זוכר אם שרון היה שתקן גדול (אני דווקא יכול לחשוב על יחסית הרבה ראיונות ונאומים שלו), אבל הפונקציה של השתיקה הזאת היתה שונה לגמרי.
אם להוסיף, נראה שהמקרה של השתיקה של נתניהו הוא דוגמא למה שהכלכלן וולטר בלוך קורא "הפרדוקס של חוקי הדיבה" – ככל שמפרסמים יותר מידע "רכילותי" על האדם כך ההשפעה על שמו הטוב פחות אפקטיבית וחוקים למניעת דיבה דווקא גורמים לכך שאדם יכול לאבד את שמו הטוב בקלות יחסית. ככל שהתיקשורת תוקפת את נתניהו יותר הם בעצם מחסנים אותו בעיני הציבור. התיקשורת מייצרת כל כך הרבה רעש לבן על נתניהו (כן גלידה, לא חליפות, כן נעליים, שקרן שקרן ועוד פעם שקרן) שבאיזשהו שלב אנשים פשוט מתנתקים גם אם המידע נכון. זה חלק מהסיבה למה נתניהו לא תובע דיבה על ימין ועל שמאל.
אני לא חושב שבגלל זה נתניהו לא תובע…לא חושב שהוא אפילו מודע לתיאוריה זו, או שהיה לו זמן אי פעם להגות בה. אני מאמין שראש ממשלה זה תפקיד כ"כ עסוק ותובעני, שאין לך פשוט זמן להתעסק בשטויות כאלו. את תביעות הדיבה הוא משאיר לכסילים דוגמת מירי רגב ואורן חזן. אם היו פרסומים עליו שהיו מפריעים לו ברמה מספקת – הוא היה תובע. סיבה אחרת שאינך רואה אותו תובע — אולי הוא מחכה עד אחרי כהונתו. למרות שלא נראה לי שזה המצב. הסיבה שהכי נראית לי — הוא פשוט יודע שיש גרעין אמת מסוים בכל אחת מההאשמות כלפיו בתקשורת, ולא מעוניין לחפור יותר ב'תיקים' מסוימים, אלא מקווה שהעניין ידעך מעצמו. תביעת דיבה כמובן תיאלץ את המתגוננים (אלו שתבעו אותו/פרסמו עליו, כמו עובדים לשעבר שלו), התקשורת, הכתבים — להגנת אמת דיברתי, וכך יכולים להיחשף דברים שנתניהו לא מעוניין שייחשפו, או לחלופין דברים ישנים שנחשפו יתבררו כאמת ולא כשמועות בלבד. זה שנתניהו לא תובע, משאיר את הגילויים והכתבות והחדשות עליו ועל אשתו בגדר שמועות. אני חושב שלמרות ההכחשות שלו ושל אשתו, רוב ההאשמות נגדו הן אמיתיות. כל המקרים עם עובדי משק הבית שלו לשעבר מעניינים. האם כתבי ההגנה לביהמ"ש שסיפק לא היו מספיקים, שהיה צורך גם בתביעת דיבה? איני יודע.
מן הידועות הוא שתביעת דיבה היא חרב פיפיות – כי לעיתים קרובות היא הופכת את התובע עצמו לנאשם. הדוגמא המובהקת ביותר היא המשפט ששמו הרשמי הוא "מדינת ישראל נ' מלכיאל גרינוולד", הידוע לכולם כ"משפט קסטנר". ישראל קסטנר תבע דיבה את מלכיאל גרינוולד, אבל לכל דבר ועניין הוא היה הנאשם האמיתי במשפט – והנאשם הרשמי פשוט הפך ללא רלוונטי.
דניאל, לו היית פוליטיקאי אופוזיציונר לנתניהו (שלא נמצא כרגע בתפקיד שאי אפשר לדבר עליו), איך היית מתנהל מול התנהגות כזו?
אני לא רואה בעצמי יועץ פוליטי. ובכל מקרה לכל פוליטיקאי יש את הטמפרמנט שלו ואי אפשר לתת עצות מופשטות כאלה. הבעיה שתיארתי (במידה ואתה רואה את זה כבעיה, אפשר לראות את זה גם כהתפתחות טבעית של הדברים) נובעת מהפיצול בין מלה ומעשה ובנטיה הגוברת לבכר את הראשונה על האחרונה. זאת התפתחות תרבותית שאין לה הרבה קשר למה עושה מאן דהוא בכנסת.
ולחשוב שהתנהלות דומה ומצב בטחוני דומה הם-הם שהפילו את ממשלת שמיר.
והייתי מוסיף לזה את הנכונות של הימין העמוק דאז (התחייה, מולדת וצומת) להפיל את הממשלה על ועידת מדריד. מאז, למרבה הצער, מפלגות הימין למדו את הלקח.
אני לא קונה את עניין ה"כריזמה" המופלאה שלו. כל פעם שהוא התמודד מול מועמד ביטחוניסט הוא הפסיד ובגדול (שרון, ברק, אולמרט). העניין הוא שהחברה הישראלית (ובאופן כללי האנושות מטעמים אבולוציונים) מאוד שבטית. בעיתות מצוקה השבטיות מתגברת ותעמולת ימין שמרנית קלאסית בסגנון "שבטים אחרים עומדים להתקיף אתכם" היא מאוד יעילה ובשימוש נרחב אצל מנהיגי ימין בכל העולם.
לכן כדי לנצח את ביבי דרוש מישהו שלא יחשד עם "יד רכה" כלפי השבט השני והרצוג כמובן לא מקיים את זה. זה תנאי הכרחי בגלל זה *כל* ראשי הממשלות שהיו פה ב40 שנה האחרונות הם או ביטחוניסיטים או ימנים או ימנים לשעבר. ולכולם היה את תעודת הביטוח של חזק מול הערבים.
אבל עופר, כריזמה זה תמיד עניין יחסי ודיאלוגי. לא מדובר בתכונה קבועה ואינהרנטית שנמצאת בתוך האדם עצמו, ועובדת בכל מצב ועל כל קהל. ביבי כריזמטי בתנאים הנתונים, וחלק מהתנאים הללו הוא העדר אופוזיציה מתאימה. גנרל מפורסם שיעמוד בראשות האופוזיציה יכול, בסבירות מסויימת, להרגיע את החשש מהאיומים הקיומיים כביכול, וכך לחתור מאחורי המסר שמהווה את תשתית הכריזמה הביביסטית.
מסכים. מה שאני טוען רק זה שהפעולות שלו מאוד בסיסיות. תעמולת ימין שבטית קלאסית. שום דבר מתוחכם בניגוד לטענות שעולות מדי פעם על "ספינולוג, גאון תקשורת וכו'". אגב זו תעמולה אפקטיבית לא רק תחת איום קיומו (אמיתי או מדומה) מנהיגי ימין ברחבי העולם משתמשים בדיוק באותו השטיק של זרים\שבטים אחרים באים לטריטוריה שלכם או באים לקחת לכם את הפרנסה וכו'. לצערי זה עדיין מאוד אפקטיבי כי רוב האוכלסיה עדיין מאוד שבטית ושמרנית (גם חלקים גדולים בשמאל)
טראמפ אמר רק לפני 3 שבועות בציוץ מגוחך שההורים שלו לא היגרו מגרמניה לארה"ב רק כדי שמהגרים יגיעו עכשיו וישתלטו.
כלומר זו תעמולה מאוד פשוטה ויחסית אפקטיבית בהמון מקומות בעולם. מה שכן בישראל היא אפקטיבית במיוחד כי ליברליזם לא יכול לשרוד\לשגשג באווירת אלימות וחיכוך.
נראה לי שאתה צודק עופר, ולא רק זאת: אולי צריך להבחין בין מנהיג שנבחר בפעם הראשונה 'בזכות כריזמה' ובפעמים הבאות שנבחר זה (גם) בגלל שכוחו מבחינת המנגנון הפוליטי באמת גדל. כלומר, הוא הספיק לצבור המון שליטה במרכזי הכוח הפוליטיים. עוד חברים בפוליטיקה, עוד "קבלני קולות", עוד שליטה במרכזי המפלגה. ואז אולי אפשר לומר שהבחירה שלו בפעם הראשונה היתה בזכות שהוא "סחף את העם" אבל בפעמים הבאות לא בטוח שזה מאותה סיבה.
אולמרט? ביטחוניסט? (אבל באותן בחירות מי שניצח היה אכן הביטחוניסט שרון).
אולמרט ניצח בשוונג, כהמשך לשרון.
אגב דבריו על היטלר והחאג' – הוא לא המציא אותם לצורך הנאום. אלדד יניב הפתיע ב'תיק תקשורת' האחרונה (מ-חמישי, 22.10) וגילה שהם פורסמו עוד לפני שנים, בספרו 'מקום תחת השמש'…
אגב רוזנבלום – שנים הוא נהג לכתוב בטוריו 'בנימין 'טרור' נתניהו'… לעג לו לאורך כל הדרך על הפומפוזיות, הקורבניות והדמגוגיה הזולה.
אגב בכך ביבי לא המציא דבר – המשיך את דרכו של בגין, פלוס שימוש בסלוגנים של הימין ולעג לעיתונאים.
הודגם כבר שנים שאיומים עובדים הכי טוב על הציבור הישראלי. אין כמו איום במלחמה לאחד את השורות ולהוציא מצביעים (הערבים הנוהרים לקלפי – כמו צבאות ערב הנוהרים לת"א…), כך שאין להתפלא.
אבל המיוחד אצל ביבי, שיותר מכל ראש ממשלה קודם, לא משנה בכלל מה יהיו תוצאות מעשיו. את הכסף שלו הוא כבר הרוויח, והמקלטים שלו (הדירות, הוילה) בטוחים, כמו גם המיליארדר שמוכן לקחת אותו לאמריקה. הוא לא מגלה עניין בהשלכות דבריו על העתיד, כי העתיד שלו מנותק מזה של המדינה.
הסרטון לא התחיל בזמן המיועד – עברו לדקה 10:35.
אלדד יניב לא זה שחשף את 'מקום תחת השמש'. אם היית נכנס לעמוד של נתניהו בפייס באותו היום (21.10), זה מה שהוא אמר שם: אסור להתעלם מכך שהמופתי חאג' אמין אל חוסייני היה בין אלה שעודדו את היטלר לאמץ את "הפתרון הסופי". יש לכך עדויות רבות ואת חלקן הבאתי בספרי "מקום תחת השמש".
לא סביר שהייתי נכנס לעמוד שלו… אלדד לא חשף את מקור הידיעה שלו וזה מצער (בעיה אינהרטית אצל לא מעט אנשים). תודה על ההפניה.
אני חושש שאתה מעריך בחסר את קהל מצביעי הימין.
קשה לי לומר על כולם, אבל אני יכול לומר על רבים שדברתי עימים, והם חולקים את אותה המחשבה.
נתחיל עם הנקודה הכואבת:
ביבי מנהיג חלש, עם עמודה שידרה רופף ואישה איך נאמר זאת בסלנג עתיק "מכשושה". הרי ביבי אמור היה להיות האדם האחרון עלי אדמות שיעשה את העיסקה ההזויה לשחרור גלעד שליט. זה המוקד של המרכז של משנתו המדינית. הוא פרסם ספר שלם שמסביר עד כמה אסור לעשות עסקאות מעין אלו.
אז עוד ועוד סיפורים צהובים כאלו ואחרים לא ישנו את דעתי במי לבחור כי זה מה שאני חושב ממילא.
הנקודה המרכזית היא, החשש מפני חזרה על אוסלו 2, וההבנה שכעת וכנראה גם ב30 השנים הבאות (שזה נצח בריבוע בפוליטקה) לא יהיה עם מי לעשות שלום, ונסיגות רק יובילו להגברת הטרור. כל תלונה על גדוד שלם שצריך לשמור על נצרים הפכה להיות בדיחה כשכעת אתה צריך כוחות גדולים בכמה סידרי גודל כדי לשמור על עזה.
אז אנא, אל תתפתה להסבר הקל שהחולקים עליך אינם נבונים כל הצורך.
אם היה סיכוי ריאלי לעשות הסכם שלום אמיתי עם הערבים והאיסלם בכללם ולסגור את הסיפור, מרץ הייתה מקבלת משהו כמו 80% מהמנדטים. יש רק גרעין קשה של 20% ומטה שלא יהיו מוכנים לתת לערבים את כל כל 67 פלוס תוספות קלות בשביל הסכם שלום ריאלי.
איך לעזאזל עושים שלום "עם האסלאם בכלל"? מדינות אסלאמיות ענקיות כמו פקיסטאן ומלזיה אינן מכירות בישראל, סביר להניח שלא יכירו בה בעתיד הנראה לעין, ואיכשהו, לא נראה שזה מטריד מישהו.
אותו דבר, בעצם, נכון לגבי חלק גדול מ"הערבים". אני לא חושב שמישהו מוטרד מכך שלאלג'יריה, תימן או אפילו עיראק אין הסכם שלום עם ישראל. לסעודיה ואיחוד האמירויות אין הסכם שלום עם ישראל, אבל לפי דיווחים שונים משטריהן דווקא משתפות פעלה עם ישראל בכל מיני סוגיות בטחוניות.
ומצד שני, מה פירוש "לסגור את הסיפור"? שנאת הערבים כלפי ישראל מובנת לחלוטין, מוצדקת (מבחינתם), ואינה הולכת להיעלם בעתיד הנראה לעין. להציב את היעלמות השנאה הזאת כתנאי מוקדם להסכם שלום פירושו לבטל כל סיכוי להסכם שלום עתידי. אפשר לעשות את זה, והימין הישראלי עושה זאת בהצלחה רבה; השאלה היא בשביל מה.
להסכם עם הפלסטינים — שהם כעת הבעיה העיקרית של ישראל — מטרה עיקרית אחת: קביעת גבול בינלאומי מוסכם. כל עוד זה נקבע, לא ממש משנה איפה בדיוק הוא יעבור ומה יעשו הפלסטינים מצדו השני. כן, יכול להיות שיירו טילים על תל אביב ועל נתב"ג. לישראל יש ניסיון התמודדות עם דברים כגון אלה. זה לא יהיה סימפטי, ורצוי לא להגיע לזה, אבל אפשר לעמוד בזה. לגבולות בינ"ל מוכרים יש, מזה כמה יותר מחצי מאה, חשיבות מדינית מכרעת, והעולם אינו שש לבטל אותם גם כשברור שהם אינם משקפים שום מציאות אובייקטיבית (כמו הגבול בין עיראק לסוריה בשנתיים האחרונות, או חלק ניכר מהגבולות בין מדינות אפריקה בשנות ה-90). מדינות המערב השלימו עם ההתערבות של רוסיה בכל מיני אוטונומיות בדלניות במדינות בריה"מ לשעבר כאשר ההתערבות הזאת הייתה מבוססת על הסכמים מתקופת פירוק בריה"מ, אבל הנהיגו סנקציות נגד רוסיה — עד כמה שהדבר מתאפשר — כאשר זו סיפחה אליה חלק ממדינה שכנה (אוקראינה) בניגוד מפורש להסכמי הגבולות בין שתי המדינות, למרות שתושבי המחוז המסופח לרוסיה (קרים) דווקא תמכו בסיפוח.
כל עוד לישראל אין גבול מוסכם עם הישות המדינית הפלסטינית, איש אינו יודע איזה משטר יהיה כאן, מבחינה מדינית, בעוד 50 שנה. התסריט הדרום-אפריקאי אינו נראה מציאותי כעת, אבל עשוי להפוך לכזה במהירות מבהילה בעוד שנות דור או שניים (למשל, כאשר בארה"ב לא יהיה יותר רוב לבן). כאשר בין ישראל לישות הפלסטינית יהיה גבול מוסכם, יכולתה של ישראל לשמור על קיומה העצמאי ועל שלמותה הטריטוריאלית תהיה תלויה רק בכושרה הצבאי, ובזה ישראל דווקא די טובה.
הפלסטינאים לא רואים את עצמם רק כפלסטינאים אלא קודם כל כערבים ועוד לפני זה כמוסלמים.
מוסלמי שתופס את דתו באופן רציני, לא יכול להסכים שלא מוסלמים ישלטו ב"דאר אל איסלאם". אנחנו יכולים לעשות שמיניות באויר עד מחרתים, שום הסכם אמיתי לא יחתם אפילו אם מדינת ישראל תצתמצם לשטח של מודיעין ושוהם ואת שיח מוניס ושאר המקומות יקבלו הערבים.
אנחנו חולקים בהגדרת הבעיה העיקרית. אני חושב שהבעיה העיקרית היא עם המוסלמים באשר הם, ולא עם הערבים שגרים ביננו. וכן אני לא לא מייחס חשיבות לקרוא להם פלסטיניאם, כי הם לא תופסים את עצמם ככאלה. כלומר הם כן, אבל זה לא אומר להם הרבה יותר מאשר החייפאים רואים את עצמם חייפאים ולא תל אביבים.
הצבת התנאי להעלמות השנאה הוא לא תנאי שרירותי ששיך לשאול בשביל מה להציב אותו. הוא היסוד המרכזי של מה שנקרא "שלום". בלי זה, המצב הוא הפסקת אש ארוכה יותר או פחות.
ואיזה דת יש במצרים וירדן, יוסי? הסכמי השלום עם מצרים וירדן נשמרו בכל
התהפוכות האפשריות, אפילו (במצב קר מאד) תחת שלטון האחים המוסלמים במצרים.
אולי כדאי להפסיק לצטט דמגוגיה איסלאמופובית שמגיעה מהימין האמריקאי, ולהתבונן
על המציאות המזרח תיכונית באופן מורכב.
דני אני מגיב לך כאן.
עם האחים המוסלמים זו הייתה רק שאלה של זמן, מתי ההסכם יופר לגמרי. אל תשכח שהם התייחסו בחיבה יתרה לחמאס, ויש בינהם קרבה אדיאולוגית רבה.
מצרים כיום נשלטת (בכח הזרוע) על ידי שלטון חילוני (לא במובן הישראלי/יהודי של המילה). כמעט בכל פעם שנותנים לעשות בחירות אמיתיות במדיניות מוסלמיות עולה לשלטון גורם איסלאמי, שאכן מחויב ברמה הפרקטית למניעת שלטון כופרים על דאר אל איסלאם.
אני לא מצטט דמגוגיה איסלמופובית, אני פשוט מקשיב למה שאויבנו אומרים בינם לבין עצמם ולא לצורכי חוץ.
בשלושים השנים הקרובות (כלומר נצח במונחי פוליטקיה) אני לא רואה שום שינוי מערכתי באופק. אחרי זה מי יודע.
אולי כולנו נמות מפצצת אטום, אולי נטוס להקים התנחלויות במאדים, או שהאסלאם האידיאולוגי (לא הקיצוני, זו טועת לקרוא לו כך) יקרוס לתוך עצמו בעקבות מלחמות עקובות דם (הרי ברור לך שמתישהו יקום גוף אחר שעבורו דאע"ש לא יהיה מספיק אותנטי וילחם נגדו, כשם שדאע"ש נלחם נגד אל קעידא), או שלא יהיה שום שינוי משמעותי גם אחרי זה.
"עניין של זמן" זו לא תשובה. זו השערה בעלמא. היה להם יותר משנה בשלטון, והם
לא התקרבו אפילו לביטול ההסכם ולא ניסו לבטל אותו. להיפך: מורסי תיווך בין
ישראל לחמאס בעזה. גם בטורקיה, מדינה מוסלמית ללא ספק, הברית עם ישראל שרדה
הרבה מאד מערכות בחירות חופשיות עד למשבר עם ארדואן, וגם עכשיו היחסים עם
ישראל ממשיכים על אש נמוכה. אני לא יודע אם אתה קורא ערבית, אבל אני קורא
ערבית וגם פרסית, וקשוב מאד לשיח הפנימי בעולם המוסלמי. הוא הרבה יותר מגוון
ומורכב מהאופן שבו הוא מוצג בתעמולה אסלאמופובית שמצטטת פסוקים וטקסטים עתיקים
כדי להוכיח תזות פשטניות למיניהן.
מודה שפרסית אינני מכיר כלל ועיקר, והערבית שלי מאוד מוגבלת.
אבל יצא לי לדבר עם מוסלמים לא פעם ולא פעמים באופן ישיר. גם בישראל וגם מחוצה לה. העובדה שהסיפור הרבה יותר מורכב (כמו כל סיפור שהוא דרך אגב) אין משמעותה שהכל חלק.
אני לא מכיר אותך באופן אישי, אך אם אני צריך להמר איננך אדם דתי. אני חושב שהיכולת של מישהו לא דתי להבין את הלך החשיבה של אדם דתי היא די חלקית ודורשת יכולת מצוינת של ראיית הדברים מנקודת הראות של הזולת.
קח את הנושא הבא, כמעט ולא נתקלתי במוסלמי שמוכן להודות שבהר הבית היה בית מקדש. אם היה זה בהר אחר לא בהר הבית. גם אנשים שלא מאוד מתאמצים לצום ברמאדן אמרו לי את זה. אתה מבין שחוסר יכולת להתמודד עם עובודת היסטוריות שכאלו בצורה של ראש בקיר מראה על הלך חשיבה כללי שמעמיד את המסורת והדת מעל הכל.
לגבי העולם הערבי/מוסלמי. בגדול אני חושב שהוא די מקביל לציבור הספרדי מסורתי. אין כזה דבר באמת חילוני הכל זה דתי במקום זה או אחר על הסקלה. עכשיו בדיוק כמו בש"ס הם עוברים תהליך מואץ (שבאירופה לקח מאות שנים) של רציונילזציה של הלך החשיבה. במצב כזה אתה מפסיק לעבוד לפי מה שעשית אתמול ומתחיל לעבוד לפי הכללים איך שהם כתובים בספר. לכן גם אם ההורים של שני הילדים היו יכולים להיות חברים בשוק בבגדאד למרות שאחד סוני והשני שיעי, הילדים שלהם שכבר למדו ב"ישיבות" ולוקחים את הדת שלהם ברצינות כבר לא יכולים להיות חברים אלא אך ורק אויבים מרי נפש, שהרי להלחם בכופרים זו מצווה יותר חשובה מאשר הרבה דברים אחרים שהם מקפידים עליהם. אז עד שאתה מתאמצץ לא לשתות בירה (שזה סוג של מצווה דרבנן אם הבנתי נכון) אתה חייב להלחם בכופרים שזה אחת מהמצוות דאוריתא החשובות.
אז עד שהם לא יעברו תהליך זו או אחר של "השכלה/נאורות/רפורמה", אני לא רואה איך העסק יכול לזרום למשהו שהוא שונה ממלחמה.
אתה זורק את הדיון לכל מיני ממדים קוסמיים, שהם לדעתי מופרכים לחלוטין
ומבוססים על אנקדוטות ושברירי שמועות, כדי להימנע מפתרון בעיה *קונקרטית*
שמדרדרת אותנו ומכשילה אותנו מבחינה אסטרטגית. מאד קל למצוא תירוצים ל"שב ואל
תעשה", כשהאדמה מתפוררת לך בעקביות מתחת לרגליים. אותם דברים בדיוק, כולל
ציטוטים של פסוקים מחוץ להקשר החברתי והפוליטי הרחב שלהם, אפשר לומר גם על
היהדות, וזה יהיה מופרך באותה מידה. בפועל, מדינות מוסלמיות שונות נוקטות
בקווים מדיניים שונים בתכלית, וכך גם קבוצות שונות בתוך המדינות הללו, ובמערב.
מבחינה אישית, לא רק "דיברתי" עם ערבים ומוסלמים (גם כנוסע בארצות שלהם, עם
דרכון ישראלי), אלא חייתי בשכנותם בחו"ל והייתי עם רבים מהם באינטראקציה צמודה
לא מעט שנים. גם למדתי אסלאם והיסטוריה מוסלמית באופן מסודר. יש בקרבם לא מעט
השקפות, שנעות מהחילוני המוחלט (מיעוט קטן) לפודמנטליזם מוחלט (מיעוט גדול
יותר). גם לדתיים ובוודאי למסורתיים מביניהם, פרשנויות שונות מאד להלכות דאר
אל-אסלאם, ובעיני רבים אחרים לא מדובר במצווה שחשובה ביניהם או שהם הוגים בה.
בוודאי שיש כאלו שמאמינים בהשקפות קיצוניות, ולצערנו יש מקומות שהם בשלטון,
אבל לא מדובר בתופעה מוחלטת או גורפת.
בנוגע ליתר: כמה ישראלים מוכנים להתמודד ברצינות עם העובדה ההיסטורית של
הנכבה, ולא מתעקשים, למשל, שהערבים ברחו כי אמרו להם – שטות מוחלטת מבחינה
היסטורית? עד לעשורים האחרונים, מספר הישראלים שהיו מוכנים להתמודד עם העובדה
הזאת באופן רציני שאף לאפס, וגם היום הוא די נמוך (ראה ספרונים כמו "נכבא
חרטא"). קבוצות לאומיות ודתיות מכל הסוגים לצערנו מדחיקות עובדות היסטוריות לא
נוחות, בדיוק כמו שרוב הערבים והמוסלמים מדחיקים את קיומו של בית המקדש (תופעה
חדשה יחסית, דרך אגב, שנובעת מהסכסוך על הר הבית).
בנוגע ליתר, יש לי רושם חזק שאתה משליך תופעות יהודיות, שאתה מכיר היטב
(ההקצנה של הדור השני בציבור הדת"ל, שלמד עם מורים חרדים או חרדל"ים בישיבות
למשל) על מדינות אחרות, שהתרחשו בהם תהליכי הקצנה שונים לגמרי. רצוי להתייחס
לכל הקשר חברתי באופן ספציפי, ולהימנע ממה שנקרא mirror imaging, ניסיון
לדמיין את האחר כאילו שהוא אתה.
דני, תראה.
לא משנה לאן אני זורק את הדיון והאם אני צודק או טועה בכל טענה שלי. הנקודה המרכזית היא שאני חושב שהפעם אתה מפספס בגדול. בדרך כלל אני מסכים לפחות עם רוב מה שאתה אומר, אולם כעת אתה בכלל לא בכיוון לגבי מה גורם לאנשים להצביע לביבי/ימין. זה בעיקר בגלל איך שהם מעריכים את מה שעומד לקרות פה אם יחתם הסכם.
ושוב אני אדגיש יכול להיום שאני/אנחנו טועים לחלוטין, אבל הסיבות שלנו, אינן אלו שאתה מייחס לנו אותן.
[במאמר מוסגר ה"הקצנה" בחברה הדתית לאומית היא שינוי קוסמטי בלבד לעומת המהפך הדרמטי שעובר הציבור של ש"ס [שאינני חלק ממנו, למרות שאני מכיר אותו די מקרוב] שהופך להיות מחברה מסורתית שבה כולם דתים "על הסקאלה" לחברה סמי ליטאית אשכנזית. אל תשכח שהאיליטה הספרדית (ובעצם כמעט כל מי שמחשיב את עצמו למשהו) לומדות במוסדות ליטאים אשכנזים. המהפך בחברה המוסלמית דומה הרבה יותר למהפך של ש"ס מאשר ל"הקצנה" בחברה הדתית לאומית. המהפך הזה מוביל למצב שבו מנסים שהעקרונות הדתים באמת ינהלו את החיים ולא רק יצטרפו אליהם.
אם אצליח לשכנע אותך שהשינוי בחברה המוסלמית דומה יותר לשינוי של הציבור של ש"ס מאשר לשינוי של הציבור הדתי לאומי, אז היה שווה כל הזמן שהשקעתי בכתיבה 🙂 אני רק מקווה שהצלחתי במילים ספורות להסביר את ההבדל בין שני התהליכים]
תוכל לשכנע אותי רק אם תביא ראיות של ממש, ובעיקר – אם תפסיק להתייחס לציבור של מיליארד איש והוא אחד מה מגוונים בעולם כאיזו מקשה אחת שאפשר לקבוע מסמרות גורפות לגביה.
דווקא מסכים איתך שהציבור מצביע לביבי כי הוא חושש. למעשה זה מה שכתבתי בפוסט. הבעיה היא שיש מי שדואג לנפח את החששות האלה, שרובם לגיטימיים, למדרגה מופרכת לדעתי של איום קיומי. לכן, המעצמה הגרעינית היחידה במזהת מתנהגת וחושבת כמו שטייטל מפוחד.
כל מילה.
הטיעונים על המוסלמים ששונאים אותנו, ומקצינים, ואי-אפשר לעשות אתם שלום, וגו', מזכירים לי את הפרדוקס של זנון. לכאורה, הכל הגיוני: אכילס לעולם לא ישיג את הצב, אם הלז מתחיל לרוץ מאה אמות לפניו…
במציאות, כמובן, אצנים משיגים צבים. אפשר לנסות לפתח הסבר תיאורטי לכך (שיגיע, בסופו של דבר, למסקנה שהזמן אינו ניתן לחלוקה אינסופית, ומכאן — לתורת הקוונטים). ואפשר להסתפק בניסיון חיים ובהיקשים פשוטים (אפילו מי שמעולם לא ראה צב, ראה מן הסתם אצנים מהירים משיגים אצנים איטיים, ומכאן שישיגו גם צב, ואפילו צב מוסלמי…).
דני,
תראה לדוגמא את השאלה הזאת, כמאפיין למהפך הדרמטי שעוברת החברה המוסלמית:
http://www.fatwa-online.com/accepting-the-wedding-invitation-of-the-rawaafidh-and-eating-their-meat/
מדובר פה על סוני ששואל האם ללכת לחתונה של חברים שיעים. בעבר המאוד לא רחוק שאלה כזאת לא הייתה נשאלת בחברה המוסלמית. לא בגלל שפעם היו קשרים טובים עם שיעים וכיום לא. אלא בגלל שפעם המוסלמי הפשוט היה עושה היום את מה שאבא שלו עשה אתמול, והבן שלו היה עושה את אותו הדבר מחר.
אבל כיום החברה המוסלמית מחפשת לדעת מה לעשות במקורות ה"הלכה", ולא באיך שנהגו בעבר.
מצב כזה מוביל בהכרח להקצנה דתית
נכון, יש הקצנה במקומות רבים, אבל במקביל יש הרבה מאד שלא מושפעים ממנה. אם תפתח שאל את הרב, תראה שאלות דומות. מסיבותי הפתלתלות, הייתי פעם צופה שקט בפורום כיפה. עד היום אני זוכר את זו ששאלה האם מותר לאחל לאישה ערביה בהריון שנתנה לה טרמפ לידה קלה, שמא מדובר בעברה על לא תחנם. האם תסיק מזה שאי אפשר לנהל משא ומתן עם יהודים?
דני,
אני חושש שאני עדיין לא הייתי בהיר.
אני מדבר על תהליכים שקורים לחברה הערבית/מוסלמית כתוצאה מהמפגש עם התרבות המערבית. הם כעת עוברים תהליכים שבאירופה ולחברה היהודית לקחו מאות שנים בעשרות שנים בודדות.
כתוצאה מה"נאורות" התפתחו שתי תנועות הופכיות, הרפורמה והחרדיות. כששתיהן בעצם משנות את אורח החיים היהודי, ומייצרות משהו ששונה מאיך שחיו קודם.
ברור שבאוכלוסיה של מילראד וחצי או משהו כזה, יהיו תהליכים רבים ומגוונים. הנקודה העיקרית שאני מנסה לטעון היא שיש כמות לא זניחה כלל ועיקר בחברה המוסלמית/ערבית שהופכת את האיסלם מדת סיוציולוגית בעיקרה, לדת אידיאולוגית בעיקרה (ברור שכל דת וכל גישה מכילה את שני המרכיבים השאלה מה הוא העיקרי). ההבדל בין דת סוציולוגית לדת אידיאולוגית בא לידי מבחן בשאלה האם אני עושה את מה שאבא שלי עשה, או את מה שכתוב בספרים. החברה המוסלמית מכילה אחוז דרמטי במיוחד של מה שבשפה שלנו היינו קוראים לו "חוזרים בתשובה".
את זה ואת זה בלבד רצית להוכיח מהתשובה שקישרתי אליה.
לא משנה כהוא זה האם גם אצלנו יש קיצונים, והאם אפשר לעשות שלום עם יהודים וכו'. אני רק מנסה לומר שיש כמות מאוד גדולה (אתה יודע גם חמישה אחוז ממילארד וחצי זה יותר גדול מרוב מדינות העולם,ואני אישית חושב שזה הרבה יותר מחמישה אחוזים) של מוסלמים/ערבים שלפחות כעת מנה לחיות לפי הספר. במצב כזה אין עם מי לעשות שלום, כי בספר כתוב שיהודים במדינות מוסלמיות חייבים להיות מושפלים ברמה זו או אחרת, וברור שאי אפשר לתת להם לשלוט בארץ ישראל.
[החברה היהודית הלא ספרדית עברה כבר מזמן מהפך מדת סוציולוגית לדת אידיאולוגית. כדי לדעת מה לעשות, אדם לא שאול את אביו, ולא את הרב בעיירה, אלא פותח את ה"משנה ברורה" או שואל רב ברשת שזה כמו לפתוח משנה ברורה, רק יותר עצלני ופשוט הרב ששאלת ברשת פותח עבורך. אין יותר משמעות לקהילה שנוהגת לפי סט כללים מסומים שעוברים מאב לבן. והשינוים בחברה הדתית לאומית הם מינורים בטרוף לעומת החברה הערבית/מוסלמית]
אני חושב שהם ממש לא מינוריים למי שמסתכל מבחוץ. אין מחלוקת בינינו שהתהליך שאתה מדבר עליו קיים ומשמעותי בחברה המוסלמית. גם אתה מודה שהוא אינו כללי, אלא תהליך אחד מבין מספר תהליכים נוגדים. כאן אנחנו צריכים לשאול, איך נתנהל נכון במפה המורכבת הזאת, ניצור קואליציות עם הקבוצות שמוכנות לנהל איתנו יחסים של תן וקח, ונסייע להיאבק באחרות ולבודד אותן. לא לעשות כלום, להתחפר בשמיכה המטפורית ולרעוד מהמפלצות שמסביב זו לא תשובה.
אם נחזור לנושא העיקרי:
השאלה היא אם לביבי יש קסם, או לא?
אין שאלה שביבי הפסיד במספר בחירות בעבר, בצורה מאוד קשה.
אני חושב שהתשובה הרבה יותר פשוטה מאשר איזו כריזמה של ביבי:
הבחירות בארץ אינן בחירות אישיות, אלה בחירות של מחנות. מי ראשי המחנות האילו זה פחות משנה בבחירות.
ונתניהו עומד בראש הליכוד, שהוא אחרי התמוטטות קדימה ראש מחנה הימין. מחנה הימין + חרדים גדול יותר, ולכן נתניהו ראש ממשלה.
לנתניהו יש מספיק שליטה במרכז הליכוד ולליכוד יש טראומה מפרשיית קדימה בשביל שלא יהיה מרד נגדו שם.
אף לא מילה אחת על הישגי נתניהו, לדוגמא הנתון האיזוטרי וחסר החשיבות כמו התמג לנפש הישראלי כשבשנת 2003, אז מונה נתניהו לשר האוצר, זינק בעקביות עד שהגיע בשנת 2014 ל40000 תמ"ג לנפש ( ע'פ נתוני האקונמיסט)
כמובן שיש אין ספור הישגים חשובים אחרים אבל כלל לא התייחסת למהפך האדיר שעברה ישראל, במיוחד מאז שנת 2009 , שאת תוצאותיו רואה ויודע כל ישראלי, אז כלכלה פרימטיבית, ענייה ומועדדת בטלנות וכיום כלכלה דינאמית, תוססת ועשירה, כמובן שתמיד יש מה לשפר ובראש ובראשונה – הריכוזיות והועדים הגדולים והחונקים
אולי הציבור, רחמנא לצלן, באמת שקול ויודע לבחור מי שהכי מתאים לתפקיד, כשהאחרים מוקיונים מגוחכים לידו.
ברור שכולם מוקיונים מגוחכים לצד המנהיג הדגול. חבל שלא קראתי את דף המסרים שאתה מצטט כאן לפני שכתבתי את הפוסט.
30 אחוז העניים במדינה (שב'קו העוני' או מתחתיו) כנראה כשלו מלראות את ה'…כלכלה דינאמית, תוססת ועשירה'…
ולא נאמר דבר על 'מתווה הגז' שביבי מנסה להעביר בכל מחיר, שצפוי להעשיר רק את העשירים (שהוא נמנה עליהם – ראש הממשלה העשיר ביותר בהיסטוריה המקומית).
נדמה לי שיש נקודה נוספת שיש לתת עליה את הדעת. בשנות ה-90 השיח של השמאל נגד הימין כפי שהוא השתקף בתקשורת היה פחות או יותר שלום (=שמאל=תקוה למשהו טוב יותר, גם אם במחיר של נטילת סיכון) מול בטחון (=ימין=אין תקוה למשהו טוב יותר, אבל גם אין סיכונים כרגע). זה שיח שפחות או יותר חצה את העם לשני מחנות שוים, כי באמת ההכרעה בין שתי האפשרויות אינה קלה.
לעומת זאת, בשנים האחרונות השיח בין שני המחנות השתנה – ושוב, אני מדבר על מה שמשתקף בתקשורת. בעוד שהשיח של הימין נשאר פחות-או-יותר אותו דבר (אמנם, עם נטיה מסוימת להדגיש את זכותנו ההיסטורית והדתית על הארץ, שגם נתניהו משתתף בה), השיח של השמאל השתנה לשאלה על נזקי הכיבוש והצורך בסיומו.
בעיני חלק גדול (וכפי שנראה, רוב) הציבור הישראלי הדילמה במקרה הזה הרבה יותר קלה. אין כאן שתי דרכים לשפר את מצבה של הקבוצה שלי (שלום/בטחון), אלא האם לדאוג לטובת הקבוצה שלי ( בטחון) או לטובת הקבוצה השניה (סיום הכיבוש). הנטיה במקרה כזה היא להכריע לטובת הקבוצה שלי – אצל רוב האנשים שיקולים מוסריים משחקים תפקיד משני במקרה כזה, והטיעונים על הנזק שהכיבוש גורם לחברה הישראלית לא נתפסים בדרך כלל כמשכנעים.
אני יודע שאתה כאן בבלוג מציג גישה אחרת – אבל אני מתרשם שבתקשורת זהו לא הקול הדומיננטי בייצוג עמדת השמאל.
אם כך, ההצלחה של נתניהו נובעת פשוט מן העובדה שהוא היחיד שנתפס כמספק שיח שדואג לקבוצה שלי ולא לאחרים על חשבוני.
אבל עוזיה, האם אתה חושב שהמיינסטרים של השמאל היום, למשל המחנה הציוני, מדברת על עוולות הכיבוש כמשהו עיקרי? זה נכון אולי לשמאל הרדיקלי. אני רואה את הבעיה במיינסטרים השמאלני כשונה: הוא נסחף בשיח, בעולם הדימויים ובהנחות היסוד של הימין. וכך, כשאנשים צריכים לבחור בין היעדר תקווה ודשדוש נוסח נתניהו, למשהו דומה מאד עם רטוריקה קצת יותר מרוככת, הם כבר בוחרים במקור כי הוא נתפס בעיניהם כבטחוני יותר.
אני מודה שלא עשיתי סטטיסטיקה מהי הרטוריקה שנשמעת בפי ח"כים מהמחנה הציוני בראיונות לתכניות הבוקר ברדיו. אבל אני לא חושב שזה מה שיוצר את האוירה התקשורתית. נשאל שאלה אחרת: מקרב מאמרי הדעה הנוטים שמאלה בוואינט, כמה מציגים טיעון מוסרי ולא טיעון פרגמטי? גם כאן לא עשיתי בדיקה מקיפה, אבל אני מתרשם ששאלת הכיבוש משחקת תפקיד הרבה יותר משמעותי בקול השמאלי בתקשורת מאשר פעם.
הי דני,
באותו נושא, יגאל סרנה, היום ה – 30 לאוקטובר 2015, המוסף לשבת של ידיעות אחרונות:
"היטלר אאוט:
לאיש שכבר שולט פה ארבע קדנציות מאז הרצח, יש שתי משימות גדולות. לאחת הוא קורא "הפרטה" ו"שינוי
המשק". אני קורא לה ביזה. משימה שניה של נתניהו היא שינוי התודעה: מעבר ממדינת ישראל שהוקמה
ב – 48 אל מדינת יהודה שחיה לנצח על חרבה, כשהוא ישן לצד אשתו על מיטתו המעופפת מוקף מאה
שומרים . לכן זה גם הזמן לחילופי שטן. לכל מדינה השטן של צרכיה. היטלר היה צורר יהודי אירופה. מדינת יהודה צריכה סטרא אחרא. מהאזור. מוסלמי.
לכן המופתי הוא היטלר החדש. קשקוש מוחלט מבחינה היסטורית, נלעג. אבל מיתוסים, תעמולה וכזבים צריכים רק קהל פתיים משתוקק. כל השאר רץ לבד. בורות היא כח. ביבי יוצר בורות על ידי צמצום החינוך
והכוונתו והשתקת חופש הדיבור. אחרי זה הוא יכול בחודש סכינים אחד לחלק את ירושלים, להסכים
לפיקוח מצולם בינלאומי על הר הבית ולגמד את היטלר. אגב, עניין המופתי נשמע כמו הד לטוקבקיסטים מטורפים מהימין הקיצוני שהטענה היחידה שלהם להיטלר , זה שלא הרג מספיק אשכנזים. הרשת מלאה…."
סוף ציטוט.
וכל המוסיף גורע.
שבת שלום,
ליביו סולומון
לדעתי, נתניהו לא חושב כל כך רחוק, אפילו לא למרחק שסרנה מדמיין. הוא פשוט רוצה לשמור את הסטטוס קוו בכל מחיר, ולשרוד בשלטון. כל המשאבים, התעמולתיים והפיזיים, מגוייסים למען המטרה הזאת.
המצחיק הוא שמדינת שהוקמה ב-48 חיה על חרבה הרבה יותר ממדינת ישראל דהיום. תקיפות פדאיון, פעולות תגמול, חברה מגויסת שבה לצה"ל היה הרבה יותר משקל ממה שיש לו היום, וכגולת הכותרת — השתתפות בהרפתקה האימפריאליסטית בעליל, וההרסנית מבחינה אסטרטגית, של 1956.
אמנם מדינת ישראל והציבור הישראלי עברו הרבה תהליכים מאז, ובשנות ה-90 היינו הרבה יותר שוחרי שלום מהיום (גם לפני רצח רבין וגם אחריו), אבל ההתרפקות על דור תש"ח היא די מגוחכת, כמו גם הצגתו של נתניהו כשורש כל הבעיות של ישראל.
הנהגה שנבחרת בבחירות דמוקרטיות היא בבואה של הציבור שבוחר בה. לפעמים לא נעים להסתכל בבבואה, אבל זאת אינה סיבה לנתץ אותה.
מה היה הרסני לישראל במלחמת סיני?
הרס כל אפשרות לשכנות שקטה (גם אם לא שלום ממש) עם נאצר. בהתחשב בעובדה שמצרים הייתה הגורם המוביל בכל המלחמות בהן ישראל הותקפה או אוימה ע"י צבאות סדירים, ובהתחשב בעובדה שמאז השלום עם מצרים ישראל לא באמת ידעה איום קיומי, מדובר בחתיכת נזק.
הנזק הדיפלומטי של להראות לארצות העולם השלישי שישראל נמצאת בצד המדינות הקולוניאליסטיות, בדיוק כשהקולוניאליזם היה בתהליך מואץ של התפרקות, היה משמעותי גם הוא.
מסכים איתך שהמלחמה היתה אסון, אבל בהתחשב בתנועת הפדאיון המתמידה ומחויבותו של נאצר להשמדת ישראל, קשה לי להאמין שאחרת הדברים הין משתנים.
יפה ומעניין כרגיל. אבל את רוב כוחו מרוויח נתניהו מהיעדר תחרות. האסטרטגיה שהצגת מבססת זו, אך לא היתה עומדת מול אף גנרל ממוצע מ'דור הנפילים' הקודם.
נקודה נוספת. האסטרטגיה הפאסיבית היא אימננטית לכוח שמרני בכל מפה פוליטית. נתניהו במובן הזה הוא רק שכלול מהוקצע של יצחק שמיר. האלטרנטיבה לשמרנות חייבת תמיד להציע דבר מה שעבורו שווה (כחברה) לקחת סיכון. רבין קיבל לכך אשראי, ותהיינה הנסיבות אשר תהיינה, האשראי הזה בוזבז עד תום. שמאל, באשר הוא שמאל, חייב להוכיח לציבור שיש לו או יעד חדש לחתור אליו, או אמצעי חדש להשיג את היעד הקודם. לבן גוריון היה יעד קל (מבחינת בהירותו), לרבין גם כן. השמרנות היא כמו הדולר בשוק ההון. מחסה עד יעבור זעם. כשמאל מדיני לא מגדיר יעד בהיר ובר מימוש בפוטנציה, לנתניהו לא נותר אלא לצבוע את יום הזעם בצבעים עזים פן יפוג.
חברים, מדהים בעיניי איך הסבר אחד פשוט ובסיסי חומק מעינכם.
אתם מפליגים בתיאורי "כריזמה", "הצבעות שבטיות" וכל מיני ירקות אחרים בשביל להסביר לעצמכם את מה שאינכם מבינים.
את האמת הפשוטה והבסיסית, את תער אוקאם, אתם אפילו לא מעלים בדעתכם: רוב העם פשוט מסכים עם עמדתו של ביבי.
וואו! איך לא חשבנו על זה?!
חברים, אינני, ומעולם לא הייתי ממצביעי הליכוד. תמכתי באוסלו בזמנו. תמכתי בהתנתקות בזמנה. בשתי הבחירות האחרונות הצבעתי לפיד. אני חילוני. אשכנזי. אקדמאי, וגר במרכז.
ונחשו מה – אני חושב שביבי הוא ר"מ לא מבריק, אבל בטח לא גרוע. ואני מסכים עם רוב עמדותיו.
ואתם יכולים לקשקש אחד לשני בקומקום עד אין קץ, אבל תכלס, זו הסיבה שביבי עדיין מושל. רוב האנשים מסכימים עם עמדותיו ולא עם עמדות מתחריו.
ואגב, בבחינת מעשיו רה"מ הזה הוא מרכז מובהק. שקול ומדוד.
רבים, כמוני, היו מוכנים לצאת מכל השטחים מחר, וקונים את נוסחת 2 מדינות ל-2 עמים. ורבים, גם כמוני, נוכחו לדעת שבצד השני פשוט אין אף אחד שמוכן לזה באמת גם.
נרצה כמה שלא נרצה, נשבר כמה שלא נדבר, בסוף, ההוכחות בשטח והמציאות מראה כי בצד השני אין אם מי לדבר. אפילו ה"מתונים" בינהם, שיודעים לדבר יפה מאוד לקהל המערבי, מדברים אחרת פנימה, וכל האינדיקציות מראות שהסדר יהווה עבורם סה"כ שלב אחד בתורת השלבים.
כל זאת מבלי לדבר על הלא מתונים, על הקיצונים שלהם. על מערכת החינוך שאמונה על חינוך הילדים והדור הבא.
כל זאת בלי לדבר על העובדה שבכל מקום שיצאנו ממנו הקיצונים גברו על המתונים. מבלי לדבר שקיצונים אף יותר (כן כן, דעא"ש) כרגע מתרחבים ומתפשטים במרחב שלנו.
תבונה בסיסית, בגרות נפשית והכרה במציאות מלמד אותנו כי עם כל הרצון הטוב, ועם כל הכוונות הנאורות, אסור ליפול שוב בפח. פשוט אי אפשר להמר שוב בגורל המדינה ואזרחיה ולפנות שטחים במרחק נשיקה מהמרכז שלנו ונתב"ג.
כתבתי את כל הנ"ל לא בכדי להתחיל בויכוח פוליטי או בכדי שתסבירו לי שהניתוח שלי שגוי. ברור שחלקכם הגדול לא יסכים. אבל זו לא הנקודה.
הנקודה היא פשוט שרוב העם חושב כך. רוב העם מסכים עם העמדה הנ"ל. ומי המנהיג היחידי שמתאים לעמדות הללו?
ביבי.
הוא לא ימיני מידי (בנט), לא דתי (בנט), לא עושה כואב באוזן (ליברמן=), לא שמאלני מידי (בוז'י) או ליימך באופן .כללי (בוז'י).
ביבי הוא פשוט מאוד היחידי שאומר דברים שרוב העם מסכים איתו. נקודה. זה ממש לא מסובך, ולא צריך לחפש מתחת לבלטות.
אגב, יאיר לפיד הוא כרגע, לדעתי, היחידי שיכול לרשת את ביבי, מכל אותם הטעמים הנ"ל. הוא פשוט עוד ירוק מידי, ללא ההילה הבטחוניסטית הנדרשת, וללא מפלגה גדולה והיסטורית מאחוריו. אבל אני מקווה שהוא אכן יהיה היורש של ביבי באחד מן הימים.
אני נמצא מהעבר השני של המתרס, אבל אני מסכים עם הדברים שלך.
הבעיה שזה אומר שצריך לייחס חכמה ליריב, וזה מאוד מעצבן, כיידוע.
לגבי לפיד, מצטער, הבחור קשקשן ברמות מרשימות ואסף סביבו אוסף קשקשנים (פירון, גרמן ועוד) אז קשה לי לראות איך הוא יבחר.
לגבי נתניהו, הערתי כאן את עמדתי לגביו. אני סבור שחלק גדול מ"הפתעת" הצלחתו במשך השנים נובעת מחוסר הבנה מוחלט והיכרות עם האיש. איני תומך שלו, מעולם לא הצבעתי לו ולדעתי הוא מנהיג גרוע המסכסך חלקים בחברה הישראלית אלה כנגד האלה.
However' התקשורת ויריביו זלזלו בו קשות במהלך השנים ובזו לו. מדובר באיש אינטילגנטי ביותר, משכיל ביותר ובעל השכלה כללית יוצאת דופן וןמעוררת התפעלות (באופן חסר תקדים והשוואה כמעט בפוליטיקה הישראלית), בעל רקורד של הצטיינות של הטופ הטופ בכל נקודה בה היה במהלך חייו, ונחוש ביותר. נתניהו הוא בעיני איש מרשים ביותר ויוצא דופן, אליטה שבאליטה של מדינת ישראל או שמדינת ישראל הפיקה. כמי שחי בארה"ב, אין לי ספק שאם נתניהו היה נולד בארה"ב וממשיך לפוליטיקה המקומית הוא היה מגיע לגדולות שם. למרות זאת התייחסות אליו בישראל במשך השנים הייתה כמעין סוחר רהיטים זול, איש שיווק פשוט כמו סוחר מכוניות, שכל רגע יחזור לארה"ב. טעו בו לחלוטין. בעיני נתניהו תחת פיקוח יבצע כל תפקיד שיוטל עליו בכל תחום בהצטיינות יתרה. כל מטרה שיציב אישית לעצמו הוא ישיגה באופן מרשים ומעורר התפעלות "בלי לראות בעיניים" (ובכלל זה להבחר לראשות ממשלה או להשאר בתפקיד). ואולם, מרגע שיגיע לתפקיד ההנהגה, יתגלה שהוא שמרן קיצוני, שאינו יודע מה לעשות עם הכוח שניתן, אין לו דרך אמיתית קדימה (רק פרשנויות חכמה על המצב) והוא לעולם לא ייזום שום דבר, שום תכנית, בכל תחום שהוא. זה האיש.
מסכים איתך שנתניהו הוא אדם אינטליגנטי ומשכיל. לא נראה לי שמישהו חולק על זה. הבעיה היא שכל האינטליגנציה שלו מכוונת אך ורק לדבר אחד: ביצור שלטונו ושימור הסטטוס קוו הקיים, אפילו אם תנועות עומק חותרות לאיטן מתחת לסטטוס קוו הזה.
אתהה וודאי שלא, ואין ביננו מחלוקת מהותית. הערתי הייתה לגבי עיתונאים רבים בישראל וקובעי דיעה שאת מאמריהם נהגתי לקרוא לאורך השנים. לדעתי מדובר לא רק באיש יוצא דופן ביכולותיו ויוצא דופן בהשכלתו ( ביחס לפוליטיקאי ישראל) ובכך זלזלו רבות. ההשאלה הייתה ל״סוד״ או ״ הפתעת ״ הצלחתו. מדובר באיש נחוש ביותר. לצערי נחישותו מוגבלת לשרידותו ( כמטרה שהציב לעצמו) והוא לדעתי מנהיג קטן מאוד על אף היותו ( בעיני) איש מרשים ביותר, בקבוצת האיכות הגבוהה ביותר שמדינה זו הפיקה.
מסכים עם יאיר פה למעלה. איינשטיין קבע שהכל יחסי. לביבי יש מזל שמאז 2009 פשוט אין לו שום יריב אופוזיציוני. לא בתוך המפלגה ולא מחוצה לה.
אז כשכולם גמדים אז גם אדם בגובה 1.70 נראה ענק…..
זו לא תעלומה ולא כלום. כשהיו לביבי יריבים ראויים אז הוא גם הפסיד להם (שרון, ברק, אולמרט ואפילו ציפי לבני בבחירות 2009).
כולם היום מסביבו אפסים לא ראויים. בוז'י הזה פשוט אדם נטול כריזמה וללא שום גרם של מנהיגות (במיוחד אחרי שראיתי את הסרט מאחורי הקלעים של הבחירות ששודר בערוץ 10). וגם כל השאר במפלגת העבודה לא מדגדגים אותו.
לפיד עדיין לא בשל בכלל.
גם היריבים שלו בתוך מפלגת הליכוד הם אכזבה אחת גדולה. היחיד שיכול להיות לו אלטרנטיבה הוא גלעד ארדן שאני אישית גם מעריך. אדם רהוט, אינטיליגנטי, יודע להתנהל בתקשורת ויש לו ניסיון מיניסטריאלי ארוך וגם אהוד מאוד בתוך הליכוד. הוא פשוט האדם היחיד שיכול להוות משקל נגד לביבי אך במקום זאת הוא הפך להיות עבד נרצע של ביבי.
כל הפוליטיקאים בליכוד הם בכלל אנשים מאזוכיסטיים… ביבי משפיל אותם ללא הרף והם לא עושים כלום כנגדו.
נכון, אבל כל זה לא סותר את העובדה שה"אפיל" של נתניהו בקרב רבים מבוחריו מבוסס על תחושת סכנה ואיום מתמדת. הוא, מצדו, עושה כל שביכולתו לחזק את תחושת ה"איום הקיומי" הזאת. יש לכך ראיות למכביר, כפי שכתבתי בפוסט שלעיל.
אני רוצה לחזור לנושא האיומים.
מעבר למחלוקת על גודל האיום (האם הפלסטינים / דעאש / הגרעין האירני … ) מהווים או לא מהווים איום קיומי, והמחלוקת לגבי ההסתברות שהאיומים יתממשו, קיים פער גדול בין הימין לשמאל בישראל ביכולת לספוג את המחיר אם הסיכון יתממש.
חילוניים, בעלי אזרחות כפולה, רכוש וחסכונות ו/או מקצועות בינ'ל מבוקשים יכולים להגיד לעצמם 'ניקח סיכון. אם לא נצליח אז במקרה הכי גרוע אקח את משפחתי ונברח מפה'.
אנשים ששמירת זהות יהודית חשובה להם בעלי אזרחות ישראלית בלבד, ללא חסכונות משמעותיים ו/או מקצועות מבוקשים ירתעו גם מלקיחת סיכונים קלים יחסית לגבי עתיד המדינה.
גם למשקיעים בבורסה ממליצים לא לסכן יותר מאשר ביכולתם להפסיד.
בחלוקה סוציואקונומית, עדתית ודתית ברור שבישראל היכולת של תומכי השמאל לקחת סיכונים לגבי עתיד המדינה גבוהה משמעותית מהיכולת של תומכי הימין.
אפשר גם להוסיף שלו היה שלום, מצביעי השמאל היו מרוויחים ממנו יותר ממצביעי הימין. לא פלא שמחזון המזרח התיכון החדש של פרס התלהבו תעשיינים וקבלנים יותר מאשר פועלי תעשיה ישראלים.
נתניהו, בניגוד להרצוג, מבטיח לבוחרים שלא יבצע הימור בסדר גודל דומה להימור אוסלו. ולכן, מוכנים לסלוח לו על הרבה חסרונות. או כדברי נתניהו, הביטחון בחיים חשוב יותר מרמת החיים.
פינגבק: סוד הכריזמה של ביבי: על התחפרות ואיומים קיומיים – מסע בזמן