קולונל בלימפ מסתער: על פוליטיקאים, גנרלים ומרחץ טורקי

בראשית שנות השלושים, נכנס צייר אנגלי למרחץ טורקי בלונדון, וחזה בשני קציני צבא משוחחים על סוגיה הרת גורל. המפגש הזה הוליד את אחת הדמויות המצויירות המשעשעות ביותר בתולדות הקומיקס הבריטי. קולונל בלימפ, שמאז הפך לסמל לשמרנות צבאית עיקשת, חי וקיים גם בישראל – בפרט בקרב משקיפים המתעקשים להתרפק על העבר החמים והנוח ולהכחיש את טיבה המורכב והחמקמק של המלחמה בימינו. ינשוף אסטרטגי מביט מתוך אדי המרחץ הטורקי על ערבוב התחומים בין צבא לפוליטיקה, מלחמות פסיפסיות ומדינאים במדים.

מתוך הסרט, חייו ומותו של קולונל בלימפ

מתוך הסרט, חייו ומותו של קולונל בלימפ

בראשית שנות השלושים, נכנס צייר קריקטורות בריטי למרחץ טורקי בלונדון, וראה שם שני קצינים מתמרמרים בצוותא על הרשויות הצבאיות. זו שערוריה שאין כדוגמתה, הם טענו, שהפיקוד הבכיר אינו מאפשר לקציני פרשים להיכנס לטנקים כשלמגפיהם מחוברים דורבנות רכיבה. הפגישה המקרית הזאת הולידה את קולונל בלימפ, אחת מהדמויות המצויירות המשעשעות ביותר בתולדות הקומיקס הבריטי. בלימפ, קצין קרתני, אדום צוואר, רגשני ובעיקר שמרן מושבע, משחרר הצהרות לאומה ממפקדתו במרחץ הטורקי, נוסח "אכן, אדוני! הממשלה מובילה את האומה לתהום, והאומה חייבת להתאחד מאחורי הממשלה!" או "בחייך, אדוני! חבר הלאומים חייב לשמור על השלום, אלא אם תפרוץ מלחמה". לימים, קולונל בלימפ הפך לסמל לקצינים מאובנים ושמרנים, שחיים על אדי תהילת עבר ומעכבים רפורמות צבאיות בשם עולם שהיה ואיננו. ההיסטוריון הצבאי אדוארד דריאה השתמש בכינוי הזה עבור הפילדמרשל היפני אואהרה יוסאקו, "סבא רעם" הידוע לשמצה שכבר כתבנו עליו כאן בינשוף. אואהארה, גיבור מלחמת רוסיה-יפן, דגר על תפקיד הרמטכ"ל שנים רבות בראשית המאה העשרים, והתנגד נחרצות לכל שינוי, קל ככל שיהיה, בצבא היפני. בבריטניה עצמה, מילא הדוכס מוולינגטון, המנצח הגדול בקרב ווטרלו, תפקיד דומה, כאשר ב"בלימפיות" אופיינית התעקש במשך עשורים שאין מה לשנות ולשפר בצבא הבריטי, שהרי הוא ניצח את נפוליאון.

"סבא רעם" - הפילדמרשל היפני אואהארה יוסאקו

"סבא רעם" – הפילדמרשל היפני אואהארה יוסאקו

דוגמא קטנה ל"בלימפיות" שכזאת, נוכל לראות במאמר שהתפרסם לאחרונה באתר מידה, ובו מתח חוקר צבא בשם ויליאם אוון ביקורת על תפיסות צבאיות חדשות ומסוכנות, לדעתו, שהשתלטו על המטות הכלליים של צבאות מערביים. קצפו של אוון יוצא בראש ובראשונה על סוגיה אזוטרית יחסית – ההגדרה המדוייקת של הרמה האופרטיבית (מערכתית), כמתווכת בין הרמה הטקטית לבין הרמה האסטרטגית. מכיוון שהמאמר עצמו מבולבל ולא בהיר, ועניינו האמיתי הוא דיון בקוצי היוד של הגדרות, אין טעם לעסוק בו כשלעצמו.

אוון אינו מחובר יותר מדי לשדה הקרב הנוכחי, ורוב הדוגמאות שהוא מצטט מיושנות ומדיפות ניחוח קל של נפטלין. ובכל זאת, ה"בלימפיות" האמיתית של המאמר אינה שלו אלא דווקא של העורך שהוסיף את ההקדמה למהדורה העברית, ככל הנראה מתוך להיטות להפוך את המאמר הצבאי האזוטרי של אוון להצהרה רלוונטית לפוליטיקה הישראלית,. דברי המבוא הללו אינם קשורים ישירות לתזה של אוון, וגם לא נובעים ממנה ישירות, אבל במידה רבה הם מעניינים הרבה יותר. העורך קוצף בראש ובראשונה על ערבוב התחומין. תורת המערכה הישראלית, שנובעת מהשפעתם המזיקה של הוגים צבאיים כשמעון נווה, "הופכת כל גנרל למדינאי במדים וכל רב"ט לאסטרטגי". אנשי צבא, במילים אחרות, מתערבים יותר מדי בפוליטיקה, במקום לבצע את תפקידם הראוי – לירות ולפוצץ כדי להשיג יתרונות טקטיים עבור הדרג המדיני. הביקורת הזאת מהדהדת את המרמור של אנשי צבא מסורתיים כראלף פטרס, שהתנגדו לתורת הקונטר-התקוממות ולשיטות הצבאיות החדשות שהאמריקאים הפעילו בעיראק ובאפגניסטן (והרחבנו על כך בינשוף כאן וכאן). פטרס, כמו העורך העברי, לא אהב את סיבוכי המדיניות הצבאיות, את הממשק בין הצבא לתקשורת ואת המשא ומתן המורכב שניהלו גנרלים אמריקאיים כדייויד פטריאוס עם מנהיגים אזרחיים וגורמים שבטיים בעיראק – מהלך שהוביל לניצחון היחיד כמעט על אל-קאעדה במהלך המלחמה. במקום זאת, הוא ערג לעולם הישן והטוב: יש הם, ויש אנחנו. יש טובים, ויש רעים. המדינאי קובע מי טוב ומי רע, ואנשי הצבא יורים ומפוצצים. פטראוס, למעשה, הוא דוגמא קלאסית לאותו "מדינאי במדים" שהוא מבקר בחריפות רבה כל כך.

מדינאי במדים? גנרל דייויד פטריאוס

מדינאי במדים? גנרל דייויד פטריאוס

הגישה של פטרס והעורך העברי (ובמידה מסויימת גם של אוון) נובעת, ברוחו של בלימפ, מערגה לעולם ישן ופשוט, נקי מסיבוכים. אבל האמת היא ששינויים היסטוריים, פוליטיים וחברתיים הפכו את המלחמה לשונה ממה שהיתה בעבר. כיום, אין אפשרות להסתפק בטקטיקה צבאית פשוטה שתוביל לניצחון אסטרטגי. רוב המלחמות המשמעותיות היום אינן מתנהלות בין שני צבאות, כמו בעבר, אלא כמלחמת גרילה א-סימטריות, בין מדינות לערב רב של ארגונים חמושים. במקרים מסויימים, כמו בעיראק או באפגניסטן, המלחמה היא פסיפסית ומורכבת מתמרון בלתי פוסק בין אינספור גורמים כאלה: שבטים, משפחות, מיליציות, אנשי עסקים, וכמובן – גורמי תקשורת וארגונים בינלאומיים. במלחמה כזאת בדרך כלל אין הכרעה, אלא רק תמרון פוליטי שמשיג יתרון זמני.

להלן נביא דוגמא אופיינית מספרו של האסטרטג אמיל סימפסון, מלחמה מלמטה למעלה. חשבו למשל על קצין בריטי באפגניסטן שמבקש סיוע אווירי נגד עמדת טליבאן בכפר הררי. לכאורה, מדובר במהלך טקטי לחלוטין. אבל מה קורה, למשל, אם פגיעה באזרחי הכפר תנכר שבט חשוב שמהווה כרגע את לשון המאזניים האזורית בין הממשלה לטליבאן? ההחלטה של הקצין אם לפלוש רגלית לכפר, להימנע מפלישה או לבקש הפצצה אווירית, יכולה להוביל להשלכות פוליטיות משמעותיות. אפילו פעולה אזרחית, כמו בניית צינור מים, עשויה להטיב עם שבט אחד ולא עם שבט אחר, ולהכות גלים פוליטיים. כאשר קצינים זוטרים ובכירים אינם מבינים בפוליטיקה, נרתעים מפוליטיקה או חושבים שפוליטיקה אינה מתחום עיסוקם, הם עשויים "ללחוץ על כפתורים פוליטיים באפלה" ולפגוע מבלי דעת באסטרטגיה המלחמתית כולה. כאשר הפעילות הצבאיות והפוליטית מתערבבות זו בזו לבלי היכר, קצינים זוטרים אף עשויים להבין שאסטרטגיה פוליטית מסויימת לא עובדת, ואיסור להתעסק בפוליטיקה עלול למנוע מהם לדווח על כך לרמה הממונה. מסיבה זו, מציע סימפסון תהליך בלתי פוסק של משוב הדדי בין אנשי הצבא למדינאים, אם כי לנבחרי העם נתונה מן הסתם המילה האחרונה.

blimp

בתחום האסטרטגיה הצבאית, בדיוק כמו בפוליטיקה, מאד מפתה להיאחז בוודאויות של העבר, לצטט תיאורטיקנים מיושנים ולבוז לכל מי שמנסה להצביע על מורכבות, שנובעת ממצב חדש ומשתנה תדירות. מפתה – אבל מסוכן. מי שרוצה לנצח במלחמות, ראוי שיתבונן במציאות כהווייתה, ולא מתוך אדיו הסמיכים והחמימים של המרחץ הטורקי.

 

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-נובמבר 24, 2015, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 11 תגובות.

  1. ומי רואה את המציאות כהוויתה?

  2. האם תובנה זו לא נובעת, למעשה, מהרצון של המערב "לשחרר" את האוכלוסיה במקום לכבוש את השטח ולשלוט בו? בדגש על "שטח", ולא אוכלוסיה. לרוסיה לא אכפת אם לא יישארו שום מקומיים בסוריה, למשל; לכן היא יכולה להפציץ עיירה שנורים ממנה טילים בהפצצת שטיח ולהרוס אותה כליל. השימוש בכלי נשק ואמצעי מודיעין מודרניים מאפשר לדעתי ליישם את תורת המלחמה העתיקה של דיכוי מרידה\כיבוש שטח באכזריות יותר טוב מאי פעם. אם הורסים לך את כל העיר בהפצצות שטיח אם יש פעילות גרילה מהעיר, מהר מאוד לא יישארו ערים עם פעילות גרילה.

    הסיבה היחידה שאתה צריך להכנס למשא-ומתן עם הישויות המקומיות היא שאתה רוצה גם שהן ימשיכו להיות בשטח, וגם שלא תהיה פעילות עוינת בשטח; אם לא אכפת לך אם הישויות הללו יישארו בשטח, אתה יכול לכפות עליהן די בקלות היום לשתף עמך פעולה או להיעלם, פיזית, מהשטח.

    • הערות מצויינות וקולעות. אבל הייתי מוסיף הסתייגות. שים לב שגם רוסיה לא חסינה מאותו המצב שתיארנו . גם בסוריה היא לא מעוניינת לכבוש אלא לסייע לבעלי ברית בפסיפס המקומי, על אחת כמה וכמה בזירות אחרות כמן אוקראינה. וגם היא מושפעת מלחץ בינלאומי, וראה שוב צינון המבצעים במזרח אוקראינה. אפילו בצ'צ'ניה, רוסיה ניסתה להפציץ כאילן אין מחר, ובסוף קיבלה על עצמה את חוקי הפסיפס והשיגה פשרה, לא פשוטה בכלל, עם מנהיג מקומי וראש אחת מסיעות המורדיפ המובילות באותו הזמן.

  3. משהו לחנוכה, אולי לוחמת גרילה מקבית?

  4. תגובת קולונל בלימפ כפי שהתקבלה בטלגרף אי שם ממזרח אפריקה:

    אדוני הצעיר,
    הבלימפים הללו שאתה לועג להם ניהלו "מלחמות גרילה א-סימטריות עם ערב רב של ארגונים חמושים" מאות שנים לפני שהגנרל המהולל פטראוס נולד, וגם הרבה לפני שארצו נולדה (בחטא).

    הערב-רב שנלחמנו נגדו – אך גם לצדו – כלל כל טיפוס אנושי אפשרי: ראשי קלאנים בחצאיות באגמי סקוטלנד, אדומי-עור עטויי נוצות ביערות צפון אמריקה, בגנדה שחורי עור באוגנדה, סיריאנים בעיראק, גורקה, שמורקה – וגם אבות-אבותיהם של אותם בעלי ברית ואוייבים שנמצאו לאמריקנים באפגניסטן.

    כאשר הזדמן לו אוייב אירופי הגון בלימפ אמנם הוביל לא פעם את אנשיו למוות מטופש, כמו בקרים. אבל במערכה הטיפוסית – נגד ראש שבט זולו, טוען לכתר סקוטי, או מתנחל צרפתי החושק באדמה לא-לו בקנדה – היינו אנו האנגלים ואחר-כך הבריטים לרוב מעטים מול רבים, וגם בכוח שהובלנו היינו מיעוט, ולצדנו (בהובלתנו) לחמו כוחות מכל צורה וצבע, אשר הצלחנו לשכנע אותם שבלחימתם לצדנו הם משרתים את האינטרסים של עצמם.

    ההבנה שניהול מלחמה וניהול פוליטיקה אינה חדשה מרעישה. חידושים ייתכנו בחלוקת התפקידים בין צבא לדרג פוליטי, אבל לא צריך להיות בלימפ ארכאי כדי להבין שלא כל חידוש כזה הוא בהכרח לטובה. בהיות המלחמה מטיבה ממלכת האי-ודאות. יש גבול מסוים למורכבות השיקולים שיכולים קצינים בשטח להפעיל, בנוסף לבעיות הקלאסיות של אספקה, לוגיסטיקה, קשר וכו'. סתם להרוג את האוייב תוך כדי שאינך מת בעצמך זה די מסובך גם כך. לצד הרצון שהצבא יטפל בכל בעייה בצורה המיטבית תוך התחשבות בתמונה כוללת ככל האפשר, קיים רצון נגדי לתת לצבא פקודות ברורות, מובנות וכלליות ככל האפשר. בהקשרנו, למשל, זו יכול להיות מגבלה – קבועה מראש – על ירי תחמושת מסוימת בטווח X מ' ממסגד (שגם מיקומו הובהר מראש ומופיע במפות) אלא במצבים מיוחדים, מוגדרים מראש. כן, המחשבה שפגיעה במסגד אינה רק פסולה מוסרית אלא גם מזיקה למערכה היא מחשבה נכונה שמישהו צריך לממש למדיניות, אבל המישהו הזה לא יהיה בהכרח הסרן בשטח שהבחין כרגע בחוליית אוייב נערכת לירי,

    שלך, הקולונל

    • תיקון מהאלחוטאי: ההבנה שניהול מלחמה וניהול פוליטיקה *כרוכים יחדיו* אינה חדשה מרעישה.

    • אדוני הקולונל,

      אני שמח לראות שחזרת לשירות פעיל. המרחץ הטורקי אמנם מרגיע, אבל אין כמו הרפתקאה אמיתית בשירות המלכה כדי לרענן את רוחו של ג'נטלמן הגון.

      לעניינו, איש אינו חולק על כך שלצבא הבריטי יש ניסיון רב מאד במלחמות א-סימטריות. למעשה, פטריאוס ומפתחים אחרים של תיאורית הקונטר-התקוממות (נייג'ל, מקמאסטר, אודיארנו), הסתמכו במידה רבה על הניסיון הבריטי המוצלח בקונטר-התקוממות ומלחמות א-סימטריות, בעיקר במלאייה. אבל מצד שני, העולם גם השתנה. אם ב"מצב החירום" במלאייה בשנות החמישים, ובמלחמה נגד אינדונזיה לאחר מכן, פילדמרשל טמפלר היה יכול לשמור על המלחמה "מתחת לצמרות העצים" ולהכות באויב בלי שאף אחד ישמע על זה, היום זה כבר לא באמת אפשרי. העולם מקושר ומחובר מדי, והתקשורת חזקה ואנרכית מדי. הפצצה לא נכונה שהזמין סגן משנה באפגניסטן יכולה להתפוצץ בתקשורת, לשנות את מאזן הכוחות במחוז וגם בקאבול, ובמקרים מסויימים גם לגרום לנזק בינלאומי ניכר. זה לא היה בתקופה של טמפלר, ובוודאי לא בתקופה שבה נלחמתם, אתה וחבריך, בקלאנים שבאגמי סקוטלנד. במלחמה הפסיפסית המודרנית, אף יותר מזו הישנה, לכל פעולה צבאית יש אפקט פוליטי ותקשורתי מיידי. כל הפצצה, כל פרוייקט, כל פשיטה, עשויה לשנות את מאזן הכוחות הסיעתי באזור מסויים, ולפעמים גם מעבר לו. לפיכך, כל קצין זוטר עוסק למעשה בפוליטיקה, וההפרדה ההרמטית בין השתיים אינה מעשית. אם הקצין מתחנך שאל לו להתערב בפוליטיקה, כפי שכתב אמיל סימפסון, "הוא לוחץ על הכפתורים הפוליטיים באפלה". כמו כן, לעיתים קרובות הקצינים הזוטרים רואים בעיניהם שמדיניות מסויימת עובדת או לא עובדת בשטח. מסוכן מאד למנוע מהם להביע את דעתם בפני הממונים עליהם, רק כי מדובר בסוגיה "פוליטית" ולא בסוגיה "צבאית".

  5. תודה על המאמר.

    מזכיר לי ספר וותיק ונחמד בשם 'הפסיכולוגיה של השלומיאליות בצבא' מאת נורמן דיקסון; שמיקד כמה מהמקרים היותר בוטים של טיפשות צבאית במאות השנים האחרונות (רבות מהן בריטיות).

    לא שהקצינים פחות נבונים מהאזרחים, אבל הטעויות שלהם הרבה יותר מורגשות…

    אגב הויכוח על הרמה המערכתית זכור לי עוד מתחילת דרכי כקורא ספרי צבא – סוף שנות השמונים לפחות; לא חדש כלל. בתקופה שהמושג נכנס לספרי ההדרכה הצבאית הרשמיים של הצבא האמריקאי / נאט"ו.

    *********************************************
    אגב קטע מעניין שמצאתי שלשום בספר על שיווק – 'ככה זה נדבק' של צ'יפ ודן הית' ( https://www.e-vrit.co.il/%D7%9B%D7%9B%D7%94_%D7%96%D7%94_%D7%A0%D7%93%D7%91%D7%A7-details.aspx) – מובא בעמוד באתר:

    '….אלוף משנה קולדיץ אומר, "במשך הזמן הבנו טוב יותר מה גורם לאנשים להצליח במבצעים מורכבים". הוא מאמין שיש תועלת בתוכניות, במובן זה שהן ההוכחה לכך שהיה תכנון. תהליך התכנון כופה על אנשים להשקיע מחשבה בנושאים הנכונים. אולם באשר לתוכניות עצמן, אומר קולדיץ, "הן פשוט לא עובדות בשדה הקרב". לכן בשנות ה-80 שינה הצבא [האמריקאי] את שיטת התכנון שלו, כשהגה תפיסה שכונתה "כוונת המפקד" (Commander's Intent – CI).

    CI היא הצהרה תמציתית, מנוסחת בפשטות, המופיעה בראש כל פקודה. היא מציינת את מטרת התוכנית ואת המצב הסופי הנדרש מהמבצע. בדרגות הגבוהות של הצבא, ה-CI יכול להיות מופשט למדי: "יש לשבור את רוחו של האויב בגזרה הדרומית". ברמה הטקטית, לאלופי משנה ולמפקדים, היא מוחשית הרבה יותר: "הכוונה היא להעביר את הגדוד השלישי לגבעה 4305 ולטהר אותה מכל שרידים משמעותיים של כוחות אויב כדי שניתן יהיה, בעת חציית הקווים, להגן על אגפה של החטיבה השלישית".

    ה-CI לעולם אינה מגדירה פרטים רבים מדי, מחשש שתהפוך מיושנת בגלל אירועים בלתי צפויים. "יתכן שתאבד את היכולת להוציא אל הפועל את התוכנית המקורית, אולם לעולם לא תהיה פטור מהאחריות להוציא אל הפועל את הכוונה", אומר קולדיץ.'

    * מלבד שמו החביב של הקצין (כשמה של טירה גרמנית שהיתה כלא ידוע לשימצה במלחמת העולם השניה), תיאור התפישה הזו *זהה* בכמעט כל פרט, לגישת הפיקוד העליון הנאצי, ובאופן כללי יותר ל'פיהרר פרינציפ' – שלפיו ניתנת סמכות מלאה לפקוד לבצע את הפקודה שניתנה לו, בכל אמצעי שלרשותו.

    היטלר ביטא את זה באחת משיחות השולחן שלו בצורה מדוייקת: 'הקצין המועדף עלי הוא זה שמקבל את הפקודה שלו, מבלי לחזור אלי לפרטים נוספים'. זו בדיוק משמעות ה'חתירה לעבר דעת הפיהרר'.

    וזו דוגמא אחת (יש עוד רבות) ליעילות הגרמנית באותה מלחמה, למרות כל ה'כאוס' שהיסטוריונים טוענים שהיה.

  6. אני חייב לציין כאן שאתה, מר ינשוף הוא פילדמארשל בלימפ בכבודו ובעצמו.

    דעעש טרף את הקלפים והוא מציג בפינו שיטת לחימה חדשה
    שיטה שמפרקת לחלוטין את כל מה שידענו על מלחמות ועל אכזריות
    שיטה שמתבססת מלחמה כוללת שלוקחת שבויים, או ליתר דיוק שבויות…
    מלחמה מנותקת לחלוטין ממדינאיות, הרי המדינות כישויות פוליטיות הם האויב העיקרי

    ואתם ממשיכים ללהג את עצכם לדעת על הקשר בין צבא ופוליקאים

    • ברכותי! נכנסת לתחרות התגובה התמוהה של העשור.

      כתבתי בפירוט על שיטות הלחימה החדשות של דאעש בכמה הזדמנויות, כולל כאן – ומלחמה אף פעם אינה מנותקת מפוליטיקה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: