סיפור בגשם וליל ירח: עולם הצללים היפני

הינשוף פותח פינה חדשה – שידור חוזר. מעכשיו, פעם בכמה שבועות, נפרסם מחדש את אחד מהפוסטים הקלאסיים מהעבר הרחוק, לטובת הקוראים שלא ראו. והפעם –סיפורים בגשם וליל ירח, על אלגנטיות, מוות ויופי מושלם. מבתים נטושים בקיוטו, על רכבות רפאים לרחובותיה הצדדיים של טוקיו – ינשוף הדמדומים פותח לכם שער לעולם הרפאים היפני.

 

ירח2

שעת בין ערביים, באחד מרחובותיה הצדדים של טוקיו.אחד מאלפי רחובות דומים, בצדן האחורי של שכונות שקטות כמיטקה, טקאו או סטגאייה. שתי חנויות של אטריות מאודות על סף סגירה, מקדש אחד מנומנם, מכבסה אוטומטית, שלוש מכונות ממכר לקפה קפוא ומתוק. בחור צעיר חולף ברחוב בדרכו לביתו, דעתו טרודה בענייני היום יום. לפתע עוצרת מולו נערה שעל פניה מסיכת מנתחים היגיינית. כל מי שהיה ביפן, יודע שזה לא מראה חריג. יפנים רבים, משני המינים, חובשים מסיכה כזאת כשהם מצוננים, מתוך התחשבות. איש אינו רוצה להדביק את הציבור. לפתע, פונה אליו הבחורה ושואלת שאלה אחת ויחידה:

Watashi Kirei?

האם אני יפה?

הבחור, מבולבל לחלוטין, אומר מתוך נימוס "כן". כיצד יידע אם היא יפה או לא? הוא עדיין לא ראה את פניה. אז, מורידה הנערה את מסיכת המנתחים וחושפת "חיוך אדום", פה משוסף מקצה לקצה. "אפילו ככה?" היא שואלת. בטרם מספיק הבחור הנבוך להגיב, היא שולפת סכין ומשספת את פניו. אם יענה שהיא אינה יפה, דרך אגב, תשסף את פניו בכל זאת. מאט אלט והירוקו יודה, מומחים לעולם הרפאים היפני, טוענים שיש רק דרך אחת להינצל ממוות. קוּצִ'יסָאקֶה אוֹנָה (האישה בעלת הפה המשוסף) אוהבת מאד בֶּקוֹ-אָמֶה, מן סוכריות יפניות קשות. אם משליכים לה אחת, היא עשויה להתעכב ולהעניק לך מספר שניות יקרות מפז להיעלם מהשטח.

כדאי לומר לה שהיא יפה? תחשבו פעמיים.

כדאי לומר לה שהיא יפה? תחשבו פעמיים.

לצד רכבת הרפאים, אותה רכבת פרברים שעוברת בחצות ומובילה את אלו העולים עליה למחוזות בלתי ידועים, הקוּצִ'סָאקֶה אוֹנָה היא אחת מהאגדות האורבניות הידועות והנפוצות ביותר ביפן. למעשה, מדובר בדוגמא ספציפית לגוֹריוֹ, רוח זועמת – אמונה שעוברת כחוט השני במסורת של יפן הקלאסית והמודרנית כאחד. קוצ'יסאקה אונה היא אישה שבעלה רצח אותה ושיסף את פניה. הרוצח לא רק לקח ממנה את חייה, אלא גם הרס את יופייה. והיא זועמת: היא אינה מסוגלת להתגלגל או להמשיך הלאה, כי הקארמה החזקה שנוצרה בעקבות הרצח כובלת אותה בעבותות פלדה לעולם הזה. מתוך אובססיה, היא משחזרת את המעשה שעשו לה: משספת את פניהם של גברים מקצה לקצה ב"חיוך אדום".

יש דמיון מסויים בין רוחות זועמות יפניות לאמונה היהודית-נוצרית בכוחו רב העוצמה של דם נקי. במסורת שלנו, אדם חף מפשע שנהרג מפר את האיזון בעולם. לפי המדרש, למשל, בעבעה שלולית דמו של הנביא זכריה בן יהוידע, שנרצח בבית המקדש. הדם הרותח הוסיף לבעבע, עד שהגיע המצביא הבבלי נבוזרדאן ושחט שמונים אלף פרחי כהונה ואת חברי הסנהדרין על שלולית הדם. רק העונש הנורא פתר את חוסר האיזון הקוסמי שנוצר בשל שפיכת דמו של אדם שאין בו עוון. מסיבה זו בדיוק, מאמינים הנוצרים שישו מכפר על חטאי האנושות. מכיוון שכל בני האדם חוטאים וראויים למוות, רק דמו של שה האלוהים, של האדם היחיד שחף מהחטא הקדמון, יכול לאזן את החוב הנורא שאנו חייבים לבורא עולם. האמונה היפנית ברוחות זועמות דומה מבחינה מסויימת: הרג אָלִים יוצר חוסר איזון שמפר את חוקי הטבע – הנשמה שאמורה להתגלגל, נשארת להזיק ולרצוח בעולם הזה. עם זאת, ישנו הבדל מהותי: באמונה היהודית-נוצרית בדם נקי ישנו הבט מוסרי משמעותי. לא מדובר סתם על הרג, אלא על הרג של אדם חף מפשע. במסורת היפנית אין חשיבות משמעותית לפשעיה הקודמים של ה"רוח הזועמת". הדבר החשוב היחיד הוא שהיא עצמה הומתה באלימות.

במאה ה-12, למשל, התחוללה ביפן מלחמת אזרחים איומה בין שתי משפחות לוחמים: משפחת מינאמוטו ומשפחת טאירה. המנצח, מינאמוטו נו יוריטומו, ידע היטב מדוע הצליח להישאר בחיים ולמרוד – ראש משפחת טאירה חנן אותו כילד. הוא עצמו לא חזר על הטעות הזאת, וציווה לשחוט את כל הגברים ממשפחת טאירה עד האחרון שבהם, כולל נזירים עדינים שלא הזיקו לאיש. כאשר סגרו לוחמי מינאמוטו על שרידי בית טאירה במפרץ דאן-נו-אוּרָה, נסוגו הלוחמים המובסים אל הספינות. הקיסר הילד אָנְטוֹקוּ, נכדו של מנהיג בית טאירה, היה על אחת הספינות עם סבתו. "מעשה הייקה", אפוס הסמוראים שמתאר את תולדות המלחמה ההיא, מספר כי כשהקרב  היה אבוד, לקחה הסבתא את נכדה הקטן בידיה. "מחכה לך ארמון מתחת לגלים," אמרה וזינקה איתו למצולות. רוחותיהם של הילד אנטוקו, סבתו, והלוחמים מבית טאירה, רודפות לפי האגדה את מפרץ דאן נו אורה עד ימינו אלה. חלק מהדייגים המקומיים מספרים כי הרוחות נכנסו לתוך הסרטנים שבמים, ולפיכך יש הנמנעים מלדוג לשם. הרוחות הזועמות הללו, שכיכבו במחזות נו, אגדות וסיפורי רפאים במשך מאות שנים, אינן שייכות רק למשפחה שהפסידה. גיבור המלחמה של משפחת מינאמוטו, יוִֹשיצוּנֶה, סבל אף הוא מקנאתו של אחיו יוריטומו, וזה רדף אותו עד חורמה. לבסוף מת יושיצונה עם כל משרתיו הנאמנים לצדו, אולם סופו של יוריטומו לא איחר לבוא. לאחר מספר שנים, שבר את המפרקת כאשר נפל מסוסו. יש המספרים, כי הנחש שהבהיל את הסוס היה למעשה יושיצוּנֶה, וכי הדבר האחרון שראה יוריטומו לפני שמת היה את פני הרפאים הזועמות של אחיו.

"ממתין לך ארמון מתחת לגלים" - לוחמי בית טאירה, גבירות החצר והקיסר הילד שוקעים במצולות לאחר קרב דאן-נו-אורה

"ממתין לך ארמון מתחת לגלים" – לוחמי בית טאירה, גבירות החצר והקיסר הילד שוקעים במצולות לאחר קרב דאן-נו-אורה

במסורת שלנו, אנחנו נוהגים בדרך כלל לזהות רוחות רפאים עם מתים. ביפן, הדבר אינו בהכרח כך. לפעמים, רוח זועמת היא התגלמות של רגש אנושי חזק, בראש ובראשונה קנאה נשית. הדוגמא המובהקת ביותר היא אחד הפרקים ב"מעשה גנג'י", היצירה היפנית המפורסמת ביותר מימי הביניים שנכתבה בידי גבירת חצר בשם מורסאקי שיקיבו (ליידי מורסאקי). גיבור הסיפור, "ג'נג'י הזוהר", אריסטוקרט צעיר ויפה תואר, נוהג לפתות נשים רבות. כשהוא בדרכו לאחת מאהובותיו, "הגבירה מהרובע השישי" (רוּקוּג'וֹ) הוא שומע על נערה יפיפייה שחיה בגפה עם משרתת. הנערה, שמכונה בסיפור יוּגָאוֹ (שם של פרח מרהיב שגווע במהירות), אינה עומדת בקסמיו של גנג'י, ומסכימה לבלות איתו את הלילה בבית מבטחים נטוש. מחוץ לבית המוזר יש אפלה, הרוח מייבבת ויוגאו מתחילה לפחד:

גנג'י הביט בשמי הערב. שקטים יותר מאשר חווה אי פעם. בראותו כי הנערה מפחדת מהאפלה בתוך החדר, הוא הרים את המחיצה למרפסת והשתרע לידה. הם הביטו זה בזו, פניהם זוהרים באור השמש השוקעת. בעיניה כל הסיפור היה מוזר, אולם כעת שכחה את פחדיה ונרגעה באופן מושך להפליא. היא נצמדה אליו במהלך היום כולו, בביישנות שנראתה בעיניו ילדותית באופן נוגע ללב. גנג'י סגר את התריסים, וביקש שידליקו את המנורות. "נראה שנוח לך עכשיו," אמר, "אני עדיין לא מבין מדוע את לא מגלה לי את שמך."  […] "הגבירה מהרובע השישי בטח מאד כועסת," חשב. […] במחצית הראשונה של הלילה, בעוד הוא ישן, ראה בחלומו אשה יפיפייה מתיישבת ליד הכרית. "בעיני אתה הנפלא בגברים," אמרה, "ובכל זאת אתה לא טורח לבקר אותי. במקום זה, אתה מביא את היצור נחות המעמד הזה לכאן ומעניק לה מתשומת לבך. זה מביש!" היא אחזה בנערה כדי להרימה ממקומה. גנג'י נעור לפתע, כמו מסיוט, וראה כי האור במנורה דעך. האווירה בחדר נראתה לו מאיימת. הוא שלף את חרבו והניח אותה ליד הכרית. אזי העיר את אוּקוֹן [המשרתת של יוּגָאוֹ], והיא הגיעה. מבטה היה מבוהל. "העירי את אחד המשרתים בגלרייה," הורה לה, "אמרי לו להגיע עם לפיד בוער." […] גנג'י נגע בנערה. היא היתה נוקשה, ולא היו בה סימני חיים.

(מבוסס על תרגומה של הלן מֶקָלוֹאוּ)

מסתורי, אפל ואלגנטי. גנג'י ויוגאו

מסתורי, אפל ואלגנטי. גנג'י ויוגאו

רוֹקוּג'וֹ, הגבירה מהרובע השישי, הרגה את הנערה המכונה "יוּגָאוֹ" מתוך קנאה. לא מדובר כאן ב"רוח" במובן המקובל של המילה, משום שרוקוג'ו היתה בחיים. אולם כאשר ישנה, רוח הקנאה הצרופה שלה יצאה מגופה בזמן החלום ונקמה במתחרה שלה באופן קטלני. רוחות יפניות, אם כן, אינן בהכרח נשמות של אנשים מתים, ולעיתים קרובות הן התגלמות של רגש לוהט.

או שהם שני הדברים גם יחד. במאה ה-18, כמעט שמונה מאות שנים לאחר שנכתב מעשה גנג'י, כתב רופא, מלומד וסופר בשם אוּאָדָה אקינארי את סיפורים בגשם וליל ירח, קובץ סיפורי רפאים מסין ומיפן. אקינארי, אחד מהמלומדים, ההיסטוריונים והפילולוגים הגדולים של תקופת טוקוגאווה  הפיאודלית (1600-1868), היה חוקר רציונליסטי להפליא, שלעג לאותם מלומדים לאומנים שכתבו עד בלי די על ה"נשמה היפנית המקורית" שחבויה בספרות העתיקה. אולם דווקא האיש הזה, שאזמל המנתחים החד שלו לא חס על שום מיתוס או פרה קדושה, היה מאמין אדוק בנוכחות העל טבעי בעולם. עוד כילד חווה חוויה שמעבר לגבולות הטבע, ועד מותו לא חדל להאמין בקיומו של עולם הרוחות. "סיפורים בגשם וליל ירח", אם כן, מהווים לא רק שעשוע לשעה, כפי שכתב אקינארי במבוכה בהקדמה שלו, אלא ביטוי מבעית ומרהיב כאחת לתפיסת חיים שלמה. כמו ב"מעשה גנג'י", יצירה שאואדה הכיר היטב, קנאה נשית היא דבר קטלני. כשהיא משולבת עם מוות, עוול ועלבון – היא הופכת לרעל ואשלייה כה חזקים, שאפילו כוחותיהם של נזירים, אפילו כתבי הקודש עצמם לא יכולים לנצח.

מתוך הסרט היפני "סיפורים בגשם וליל ירח" (Ugestu Monogatari)', המבוסס על ספרו של אואדה אקינארי

מתוך הסרט היפני "סיפורים בגשם וליל ירח" (Ugestu Monogatari)', המבוסס על ספרו של אואדה אקינארי

באחד מסיפורי הקובץ, הקדרה של קיבִּיצוּ, כותב איקנארי על הולל צעיר בשם שוטארו. כדי להשיבו למוטב, מחתנים אותו הוריו עם אישה בשם איסוֹרָה, שמגיעה ממשפחה טובה ואמידה. איסורה משקיעה בשוטארו את נשמתה, אולם כבר בליל הכלולות, הוא מתאהב בזונה סוֹדֶה ומבזבז עליה את כספו. כשאיסורה מגלה, הוא אומר לה שהוא רוצה להיפטר מסודה ולשלוח אותה לקיוטו לנצח, אבל לשם כך דרוש לו כסף. איסורה מוכרת את רכושה ונותנת את התמורה לשוטארו, והוא, כמובן, בורח עם הזונה ומשאיר את אשתו לבדה בבית. רוחה של איסורה רודפת את הזוג הנמלט. ראשית, היא חודרת לגופה של סוֹדָה וממיתה אותה, כמעין הד לסיפור רוֹקוּג'וֹ ויוּגָאוֹ שמונה מאות שנים לפני כן. אזי, היא מתחילה לרדוף את שוטארו, האיש שגזל את אמונה, את אהבתה ואת כל רכושה עלי אדמות. בייאושו, נמלט שוטארו לביתו של נזיר ומספר לו את הסיפור. האיש הקדוש אומר לו, שאם הוא רוצה להציל את עצמו מהרוח הרעה, עליו להסתגר בחדר עם קמעות קדושים במשך 42 לילות. הרוח, שמפחדת מהסוטרות הקדושות, לא תוכל להיכנס לבית. שוטארו ממתין, בעוד הרוח מייללת, צורחת ודופקת על הבית מבחוץ. ביום האחרון, הוא חושב שהסיוט נגמר. הרוח משתתקת,השחר עולה, ואור השמש הרך חודר מהתריסים המוגפים:

הוא [הנזיר] לא הספיק לפתוח את הדלת אף למחצה, כאשר שמע צרחה […] והוא נפל על גבו. מתוך חשש שדבר-מה קרה לשוטארו, הוא נטל את גרזנו ויצא החוצה לרחוב הראשי. שם ראה כי הלילה, שטעו לחשוב כי נגמר, עודנו חשוך ואפל. רק הירח האיר קלושות ממעל. רוח קרה נשבה. דלתו של שוטארו היתה פרוצה לרווחה, אך לו עצמו לא היה זכר. אולי הוא נמלט פנימה? אבל לא היה זה מהבתים המציעים מקומות מסתור רבים. אולי הוא שכב ברחוב? מה קרה לו, הוא חשב, נבוך ומבועת בו בזמן. הוא תר אחריו ברחוב עם פנס , עד שראה דם טרי ניגר ליד הדלת הפתוחה. ובכל זאת, לא היו גופה או עצמות. כאשר הדליק את הפנס, הוא מצא צמה כרותה של גבר, ולא יותר. האימה והפחד היה גדולים מכדי להעלותם על הכתב. הוא חיפש את שוטארו בעמקים ובשדות, אך עקבותיו לא נודעו מעולם.

(מבוסס על תרגומו של אנתוני צ'יימברס)

מלומד, רופא ומאמין גדול בעל-טבעי. אואדה אקינארי.

מלומד, רופא ומאמין גדול בעל-טבעי. אואדה אקינארי.

שוטארו לא מת כי היה חוטא, כי הפר את צו האל או כי פגע במוסר האנושי הכללי. הוא מת כי פגע באישה אחת, ונתן דרור לרגשות הקנאה הבלתי מרוסנים שלה. הקמעות מגנים עליו לזמן מה, אולם בעולם בו רגש העלבון חזק יותר מכל דבר אחר, אשליית הביטחון מושכת אותו למותו. דבר לא עומד בפני אישה שנפגעה, אפילו לא כתבי הקודש, האלים והבודהות כולם.

ירח

אנחנו, כמובן, יכולים לגלות אמפתיה לאיסוֹרָה, אישה מסורה ונאמנה שבעלה בגד בה ורימה אותה, ואפילו לרוקוג'ו, עם כל אכזריותה. אולם במקרים אחרים, הזעם הנשי לובש צורה מחרידה ואפילו שטנית. בסיפורו של הסופר המודרני סָקַגוּצִ'י אָנְגוֹ, "יער הדובדבנים הפורחים", האובססיה של רוח הרפאים הנשית משתלבת במוטיב שטני אחר- המראה המסתורי והמפחיד של עצי הדובדבן בפריחה מלאה. סקגוצ'י, כמובן, רוצה להעביר גם מסר פוליטי. הוא כתב אחרי מלחמת העולם השנייה, מתוך ההריסות, כאשר נראה שהתרבות היפנית המסורתית הובילה את יפן למיליטריזם רצחני, ובסופו של דבר לתבוסה ולאבדון. המשטר היפני בזמן המלחמה הרבה להשתמש במוטיב של פרחי הדובדבן. "נשמת הסמוראי היא כמו פריחת הדובדבן", "טייסי הקמיקזה הם פרחי דובדבן העפים ברוח". האסתטיקה האלגנטית של יפן, שליידי מורסאקי, הכותבים האלמוניים של "מעשה הייקה" ואפילו אואדה אקינארי חיו בתוכה – נראתה לסקגוצ'י כשטנית בפני עצמה. ובכל זאת – הסיפור שלו הוא מסורתי להפליא. כפי שראינו, השילוב בין יופי נשי מופלא, רגשות עזים, קנאה ומוות מאפיין את סיפורי הרוחות היפניים מראשיתם:

כאשר עצי הדובדבן פורחים, אנשים שמחים וקלי דעת מתהלכים סביבם. הם שותים סאקה, אוכלים עוגות וקוראים: "הו, כמה יפה!" "איזה אביב נפלא!" אולם אין זה אלא שקר […] פעם, לפני תקופת טוקוגאווה, אנשים חשבו שמבעית להיות תחת פריחת הדובדבן. הם לא מצאו בה שום דבר יפה […] אם רק נפנה את כל האנשים משם, תחוש באימה האוחזת בך.  

אסתטיקה שטנית, מסר פוליטי. סקגוצ'י אנגו.

אסתטיקה שטנית, מסר פוליטי. סקגוצ'י אנגו.

לאחר ההקדמה הזאת, מספר סקגוצ'י על שודד ידוע לשמצה, שנתקל יום אחד בהרים בבעל ובאשתו. בהתחלה רצה רק לבעוט בבעל הצידה, לאחר ששדד ממנו את כל רכושו. אולם האישה, האישה היתה יפה מדי. בלי לחשוב, הניף השודד את חרבו וערף את ראשו של הבעל. "עכשיו את שלי," אמר לאישה, והיא הנהנה. כאשר נשא אותה על גבו בהרים לעבר בית המסתור שלו, שם לב שהיא הופכת להיות כבדה יותר ויותר. כאשר הגיע לבית, ושבע נשותיו ברכו אותו, הוא בקושי הצליח לדבר. כל כך עייף היה. "מי אלו?" שאלה האישה. השודד אמר בגאווה שאלו שבע נשותיו. בתגובה, הצביעה על היפה ביותר מבין הנשים. "הרוג אותה עכשיו!" ציוותה. "אין צורך להרוג אותה," אמר השודד, "היא תוכל לשרת אותך." "אתה לא יכול אפילו להרוג אישה? הרי הרגת את בעלי!" אמרה בבוז. בתגובה, הניף השודד את החרב ושחט את אשתו הקודמת. "עכשיו אותה!" אמרה בקול מהדהד, לא טבעי. "ועכשיו אותה!" הנשים הנותרות נמלטו בבהלה, אולם אשתו של השודד הכריחה אותו לצוד ולהרוג את כולן בהרים. רק המכוערת ביותר ניצלה- והפכה למשרתת. לאט לאט, האישה החדשה הופכת את השודד לאכזרי ושטני יותר מאשר היה אי פעם בעבר. רשע ויופי משתלבים לאחדות שאין להפרידה. "עיניו ונשמתו היו שקועים ביופייה," כותב סקגוצ'י, "אך הוא חש שלא בנוח, חסר אונים. מדוע – זאת לא ידע. אך הוא היה שקוע מדי ביופייה של האישה כדי לחשוב על כך. […] זה כמו ללכת ביער הדובדבנים הפורחים, חשב. זה ממש כמו להיות שם."

"כמו להיות שם": יער של דובדבנים פורחים

"כמו להיות שם": יער של דובדבנים פורחים

אשתו של השודד דורשת ממנו לקחת אותה לעיר, ובדרך, כמעין טקס חניכה, הם עוברים ביער הדובדבנים הפורחים – יופי מסחרר, טירוף ואכזריות מתמזגים לאחדות אחת. בהדרגה, מפתחת אשתו של השודד תחביב חדש. היא מבקשת ממנו לפלוש לבתים, לגנוב עבורה סיכות נוי ולכרות ראשים, כדי שתוכל לשחק ולסדר אותם בצורות, מאין הד לאסתטיקה של סידור הפרחים היפני ולמשחקי בובות של ילדות:

במהרה, היא צברה אוסף של ראשים מבתים רבים ושונים. היא סידרה אותם בחדר עם ארבע מחיצות הפרדה – אחדים מהם התנודדו מהתקרה. היו כל כך הרבה עד שהשודד לא הצליח לזכור, אולם היא זכרה כל אחד ואחד מהם. אפילו כאשר הם החלו להרקיב והשיער נשר, אפילו כשהפכו לגולגלות, היא זכרה. כאשר הגבר או המשרתת ניסו להזיז אחד מהם, יצאה האישה מדעתה מזעם. "החלק הזה בחדר לא שייך למשפחה הזאת," אמרה, "אלא למשפחה הזאת." היא שיחקה עם הראשים מדי יום ביומו. לפעמים יצא ראש לטיול עם הסמוראים שלו. יש וראש פקד את ביתו של ראש אחר לביקור נימוסין. ראשים התאהבו זה בזה. ראש של אישה דחה ראש של גבר, ולעיתים ראש של גבר דחה ראש של אישה והוביל אותה לידי בכי. ראש של יועץ קיסרי רימה ראש של נסיכה. בלילה אחד ללא ירח, ראש היועץ הלך לחדרה של הנסיכה, מחופש למאהב שלה, והצליח לתנות עמה אהבים. לאחר מכן הבין ראש הנסיכה את טעותו, אבל לא היה יכול להביא את עצמו לשנוא את ראש היועץ. בסופו של דבר, החליט ללכת למנזר. היו ראשים שהשתעשעו בהתלעסות או סעודות משתה. שיניים נקשו בשיניים, בשר רקוב דבק בבשר רקוב. אפים התרסקו ועיניים נפלו.

בסופו של דבר, מואס השודד בחיי העיר, ורוצה לחזור להרים האהובים עליו. הוא משכנע את האישה ללכת איתו, לוותר על חיי העיר ואוסף הראשים שלה. כמו פעם, הוא נושא אותה על גבו, והם חוצים את מעבר סוזוקה. יער הדובדבנים בפריחה מלאה:

והיער הופיע. הוא היה בפריחה מלאה למלוא האופק. השקט והקור פילחו אותו. ידה של האישה, כך חש, קפאה אף היא. לרגע הרגיש שלא בנוח, ואז הבין: היא שד. רוח קרה נשבה בתוך עצי הדובדבן. הדבר שנדבק לגבו היתה אישה זקנה, כל גופה סגול. היה לה ראש גדול, עם פה מאוזן לאוזן. שערה היה ירוק פרוע. השד אחז בגרונו בחוזקה. הוא לא ראה דבר, ותקוותו אבדה. […] הוא חנק את השד, ואז הבין שהוא חונק את האישה בכל כוחו. היא היתה מתה. עיניו היו מעורפלות. הוא ניסה לפעור אותן לרווחה, אך עדיין לא ראה דבר. זו היתה אותה האישה שחנק, והיתה שם אך ורק גופתה. לא יותר. נשימתו נעתקה. כוחו, מחשבותיו, הכל קפא במקומו. פרחי הדובדבן החלו כבר לנשור עליה. הוא טלטל אותה, קרא בשמה, חיבק אותה – אך הכל לשווא. השודד הטיל את עצמו עליה, ממרר בבכי. ככל הנראה לא בכה מעולם מאז שעבר לגור בהר לראשונה. וכאשר הוא התאושש, מצא פרחי דובדבן ערומים על גבו.

הוא היה באמצע היער, ולא הצליח לראות דבר מבעד לעצים. כעת, שלא כתמיד, חדל לחוש פחד או חרדה, ואף הרוח חדלה לנשב בין העצים הפורחים לאינסוף. בשקט, ללא רחש, הפרחים נשרו. בפעם הראשונה, ישב ביער הדובדבנים הפורחים. הוא היה יכול לשבת שם לנצח: לא היה לו לאן ללכת […] הוא היה הבדידות בעצמה. […] לאחר זמן מה, חש בחמימות, והבין כי היה זה היגון בתוך לבו שלו. הוא היה יכול לחוש בו בבהירות הולכת וגוברת, באותו גוש חמים של מועקה, מוקף בפרחים הנושרים ובקרירות הצלולה של הריקות. כעת , רצה להסיר את הפרחים הנושרים מפניה, אולם אז ראה שדבר לא נותר בכף ידו- מלבד עלי הכותרת שעל האדמה. לאישה לא היה זכר […] וידו, שניסתה להדוף הצידה את הפרחים, נעלמה אף היא, ואחריה כל גופו. כל מה שנותר היו פרחים, והריקות הצוננת שביניהם. 

(מבוסס על תרגומו של מָסַאוֹ שִימוּרָה)

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-דצמבר 3, 2015, ב-הינשוף הספרותי, ינשוף הדמדומים: רוחות, שדים וגיבורים ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. תודה על המאמר.

    מעניין שגם באירופה, הרומנטיזם היה כרוך לעיתים באימה (השילוב נקרא אז גותיקה), והיה מאוד מסוגנן ומעוצב (אם כי לא קשור לסימבולים ספציפיים, כמו פריחת הדובדבן).
    אותה שאיפה לרוממות רוחנית ע"י האדרת הרגשות, עד שהם מתבטאים בפועל ומקבלים צורה גשמית (שדים).

    אגב כשפה, אני מעריך שהיפאנית עמוסה בצירופי Kenning כלומר תיאור פיגוראטיבי ('אנימטי', הייתי מוסיף) לחפץ.
    כמו למשל בנורדית עתיקה 'סוס הגלים' = ספינה; 'מאכיל העורבים' = לוחם (או 'מכחיד רעבונם של נשרים' -> מאכיל הנשרים' = לוחם); 'נר השמים' = השמש; וכמובן 'קוטל הענקים' = תור.
    כמובן גם מופיעה בשמות גיבורים (וגם בתרבות האינדיאנית).

    נראה שביפאנית יש צירופים כאלה למצבים שונים, בעיקר לפי אלמנטים מהטבע (חיות, צמחים, איתני הטבע).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: