למראית עין: הפיסה החסרה בפאזל

למראית עין הוא רומן מתח מרתק שמתרחש בהתנחלות הררית בחבל בנימין. מאיר גוטליב, רב הישיבה התיכונית ביישוב, נרצח באכזריות ליד מעיין מבודד, ומותו פותח מחול שדים הרסני. שוטרת סמויה שיצאה משליטה, נערי גבעות מחוספסים, שבכנ"יק מתחיל, רבנים, מטרוניות כעוסות ונבל מסתורי אחד מתמרנים זה את זה, ואת הסובבים, ברחובותיו המושלגים של היישוב. בין לבין, הסופר ליעד שהם שם אצבע עדינה ומיומנת על קווי המתח בחברה הישראלית, בין המתנחלים המבודדים לתל אביבים שמתבוננים בהם בהתנשאות מהולה בפחד. אולם בתוך כל החגיגה, גורם קריטי אחד נשכח. ינשוף ספרותי על השחקן הנעדר, שחסרונו מלמד אותנו על הנקודה העיוורת בחברה הישראלית כולה – משני צדדיו של הקו הירוק. 

lemareit_ain_cover(1)

ליעד שהם,  למראית עין (כינרת, 2016). ניתן לרכוש גירסה אלקטרונית באתר Getbooks

 

למראית עין הוא רומן מתח חדש של הסופר הישראלי ליעד שהם. מאיר גוטליב, רב הישיבה התיכונית בהתנחלות המבודדת גופנה, נרצח באכזריות במעיין הררי קפוא בזמן טבילה של לפנות בוקר. יואב, בנו של רב היישוב וטירון של השב"כ, חזר בשאלה ועבר לגור בתל אביב. כעת, הוא חוזר ליישוב ביחד עם הגיבורה הקבועה של שהם, פקד ענת נחמיאס, כדי לחקור בשקט את הפרשה. בניגוד לתושבי ההתנחלות, שבטוחים שהרוצח הוא מחבל פלסטיני, המשטרה והשב"כ יודעים שלא מדובר ברצח לאומני: לא נעשה שימוש בנשק חם או קר, העקבות מובילים כביכול לכפר הערבי הסמוך אבל לא מגיעים אליו ממש, ומערכת ההתרעה לא דיווחה על חדירת פלסטיני. כלומר – רוצחו של הרב גוטליב הגיע מתוך היישוב. בחקירה סמויה של מספר ימים, יואב וענת חושפים קן צרעות בתוך ההתנחלות השלווה, בעוד נבל עלום, המשרת אינטרסים זרים ומסתוריים, מתמרן את נערי הגבעות המקומיים למזימה שעלולה להבעיר את האזור כולו.

821

ליעד שהם כותב מצויין, ולמראית עין עושה את העבודה. הוא כתוב היטב, בקצב סטקאטו מסחרר, חלק מהדמויות מעניינות והסוף די מפתיע. ניכר שהכותב אינו מגיע מהציבור הדתי בפרט, או מציבור המתנחלים בכלל. אין לו את ההיכרות האינטימית, הטבעית והלא מאומצת עם הווי החיים המקומי, כפי שיש לסופרים וסופרות השייכים לציבור הזה, אמילי עמרוסי למשל. שהם מסתכל על ההתנחלות המבודדת ממבט חיצוני אבל אמפטי, כמו סטודנט חרוץ ומוכשר שביצע תחקיר מדוקדק לפני כתיבת עבודה. המאמץ ניכר לפעמים בתפרים של חלק מקווי העלילה, או בהסברים מלאכותיים של חלק מהמתנחלים לענת, האואטסיידרית התל-אביבית (אאוטסיידר בעלילה הוא תמיד תירוץ טוב בכדי לספק הסברי רקע לקוראים – שרובם אאוטסיידרים בעצמם).

פסטורלי ומבודד - מעין הקשת בהרי בנימין

פסטורלי ומבודד – מעין הקשת בהרי בנימין

אחד ממעלותיו של הספר, הוא התייחסות עדינה ומורכבת לויכוח הפוליטי שקיים בישראל סביב מפעל ההתנחלויות, ולמתח בין הציבור החילוני, התל-אביבי, לציבור הדתי-לאומי שגר ביישובים המבודדים ביהודה ושומרון. שהם נמנע מהרצאות, ומדגים את המתח באמצעות הדיאלוגים והיחסים המתפתחים בין הדמויות שלו. אולם, וכאן אנחנו נכנסים לבוץ טובעני אך מעניין למדי, הסופר חורג ממנהגו כאשר הוא מתאר, דרך עיניו של יואב, את היחס הצבוע של תושבי גופנה (כאמור – בני אדם סימפטיים ברובם) לערבים שמסביבם:

אנשים בגופנה אוהבים לציין שהם חיים לצד הערבים, שהם עובדים איתם (או שהערבים עובדים אצלם, ליתר דיוק), נוסעים באותם כבישים ועומדים איתם בותם פקקים. שבת בני דודים גם יחד. אמא שלו נוהגת לדקלם בגאווה את שמות כל הכפרים שבסביבה, כהוכחה להשתלבותם במרחב כעץ שתול על פלגי מים ולא כנטע זר. ובכל זאת, עד שהגיע לצבא, לא ידע יותר מעשר מילים בערבית, וגם לא חשב שיש סיבה שילמד ערבית. רק כשהחל לעמוד במחסומים או להשתתף בפעולות, ראה ערבים (ולא רק פועלים) "באמת". ראה אותם כבני אדם, ולא רק כסטיסטים, תפאורה, רקע. שם תפס לראשונה שהכבישים לא ממש משותפים, שהפסטורליות בה גדל, שאותה כל כך אהב ועליה התענג, מתקיימת בחסות הרובה והכוח של צה"ל והשב"כ, שאין דו קיום ולא יכול להיות דו קיום כל עוד צד אחד הרבה יותר חזק מהצד השני.

גישה דומה מתבטאת בדרשה שנושא אביו של יואב, רב ההתנחלות יהודה טנא, בבית הכנסת של גופנה כשמתברר היקף קן הצרעות הפנימי שביישוב. לפני שהוא עובר לנושאים הפנימיים והכואבים יותר (שאין להם קשר אמיתי לפוליטיקה או ליחסי יהודים-ערבים), מתייחס הרב טנא בקצרה לאפשרות שנפסלה, אך כולם האמינו בה בחוזקה בימים הראשונים, שהרב גוטליב נרצח על רקע לאומני:

"רבותי, שקט בבקשה", היסה אותם הרב, "החושד בכשרים לוקה בגופו. ואנחנו, שחשדנו בכשרים, בשכנינו שמעבר לרכס, בבניו של ישמאעל, שעליו נאמר שבסוף ימיו עשה תשובה – אכן לקינו בגופנו, בגוף הקהילה שלנו, בנשמה היתרה שלנו. הנחנו לשתיקה ולחשד ולדעות קדומות להדריך את צעדינו."

תמונת אילוסטרציה - ליישוב אין קשר לכתבה.

תמונת אילוסטרציה – ליישוב אין קשר לכתבה.

נאום די מוזר, בהתחשב בעובדה שהוא שולי להמשך הדרשה השערורייתית (שאת תוכנה לא נגלה מטעמי ספויילר), וגם בהתחשב באופיו של הכפר הסמוך ח'ירבת עייא. הכפר, כמתואר בשלבים מוקדמים יותר ברומן, נשלט בידי החמאס, תושביו עוינים ביותר ואחראים לכמה וכמה פיגועים, כולל רצח מזעזע של משפחה בתוך ביתה. אכן, אין להם שום קשר לרצח של הרב גוטליב, אבל נראה קצת לא טבעי שלרב היישוב דחוף לתאר אותם כ"כשרים" ולתבוע את עלבונם – גם אם ניקח בחשבון את הצרות שלו עם פעילי תג מחיר המקומיים, שלמעשיהם הנלוזים הוא אכן מתנגד לאורך כל הדרך.

אבל הנקודה המעניינת באמת, היא שהיחס של הדמויות התל-אביביות, והרומן כולו, לפלסטינים הסובבים, אינו שונה בהרבה מזה של תושבי ההתנחלות, מושא הביקורת של הכותב. העלילה מעוצבת כך, שאין בה כמעט אף פלסטיני שמוזכר בשמו, או אפילו מתואר – ולו בחטף – כדמות ייחודית עם תווי מתאר כלשהם. לרוב הם מוצגים כהמון זועם, שכל מפגש איתו עשוי להסתיים במוות. הסצינה הבאה, שלקוחה מהנסיעה הראשונה של ענת ויואב להתנחלות בתחילת הרומן, טיפוסית מאד מבחינה זו. השניים נוסעים בכביש המבודד בדרך ליישוב, ושתי דקות לפני כן תוקפת את ענת בחילה, תוצאה של אכילת צדפה מפוקפקת בדייט המפוקפק של ליל אמש. היא יוצאת מהרכב להקיא, בשתי דקות עיכוב שמתגלות כגורליות:

כשסטה מהדרך, היה נדמה לה שאין כאן אף אחד, והנה, פתאום, יצאו שלושה צעירים במכנסי ג'ינס ובחולצות מקושקשות עם סמלים של מותגי יוקרה מהמטע שלצד הכביש והתקרבו אליהם. רעד של פחד חלף בגופה. המקום הזה מלחיץ אותה. למרות שהיא שוטרת לא מעט שנים ועבודתה מסוכנת לעיתים, לאמה לא סיפרה שהיא נוסעת לשטחים כדי לא להלחיץ אותה. יואב נצמד אליה, דוחף אותה מעט מאחוריו. היא כבר הבחינה עד כמה הוא גבוה וגדול, אך עתה, כשממש נגע בה, הרגישה לידו כמו ילדה קטנה. "יש עליך נשק?" שאל. […] הוא עזב אותה והחל להתקדם לעבר הנערים, ידיו פרושות לצדדים, מדבר איתם בערבית שוטפת. הנערים עמדו, בעוד יואב המשיך להתקדם לעברם. האיום עבד, הוא הבהיר להם שיש עליו נשק ושהוא לא יהסס להשתמש בו אם לא יתרחקו ומיד. זאת אומרת, זו היתה רוח הדברים, המילים שלו היו קצת פחות עדינות. […] "תודה וסליחה", אמרה לו כשנכנסו לאוטו.

settlers-and-gunmen

הסצינה הזאת, ויש עוד אחת לפחות בספר שלא תיחשף כאן (שוב מטעמי ספויילר), מוכרת לכל מי ששיחק במשחקי מחשב של פעולה מהדור הישן – היא מזכירה מפגש עם מפלצות משוטטות. כל מה שזז – תוקף. השאלה המיידית היא האם יש נשק. התוקפים הם יצורים משובטים שנראים דומים זה לזה. שימו לב שאין שום פרט המבדיל בין הנערים הפלסטינים, ואנחנו לא יודעים גם מה הם אמרו ליואב. והנקודה המעניינת ביותר היא הסתמיות של כל העניין. ברגע שהמשוטטים נהדפו מעבר למסך, צריך לומר רק "תודה וסליחה" ולהמשיך לנסוע. ברמה עמוקה, אפילו הנאום של הרב טנא מייצג גישה דומה. היחס לפלסטינים אמנם רע וראוי לגינוי, אבל בראש ובראשונה מתוך תהליך תשובה לחטאים פנימיים שפוגעים ב"נשמה היתרה" של ההתנחלות. הערבים עצמם הם בעיקר סטטיסטים, ניצבים על הבמה שמשרתים מטרות שחורגות מקיומם שלהם.

למקרה שמישהו יטעה, הדברים שלעיל לא נאמרו בגנותו של הספר, אם כי כמובן הוא היה מעניין יותר אם היה נכתב מפרספקטיבה רחבה יותר ועם מגוון דמויות גדול יותר. מבחינה מסויימת, כתיבתו של שהם פותחת צוהר למציאות מרתקת, משום שהיא מייצגת את יחסם של רוב רובם של הישראלים, בתוך הקו הירוק ומעבר לו (כולל רוב רובם של השמאלנים התל-אביבים), לשכנים הפלסטינים. בפועל, הפלסטינים נמצאים שם, משני צידי הקו, בוודאי שבגדה המערבית, וקל וחומר שמעבר לגושים. אבל הם נוכחים נפקדים. המציאות הפסיכולוגית שונה בתכלית מזו הפיזית, הגיאוגרפית. מה שמעבר לשב"ם, שטח הביטחון המיוחד של ההתנחלות (וגופנה מבחינה זו היא מטפורה טובה למדינת ישראל כולה), לא קיים באמת. יש גדר, ומעבר לגדר יש אנשים מוצללים, חלקם חיות טרף, חלקם דווקא בסדר, אחרים הם אפילו קורבנות – אבל כולם חסרי פנים, אופי וייחוד. אם נצא מהרומן ונשוב למציאות, הגישה המיינסטרימית הזאת התבטאה באופן מושלם בדבריו של השר לשעבר נתן שרנסקי, במאמר פולמוסי נגד ארגון שוברים שתיקה. הדגשתי בקו את המשפט הרלוונטי:

כמובן, לגיטימי לחשוב שיש לשים קץ לאלתר לנוכחותה הצבאית של ישראל בגדה המערבית, אך בה במידה לגיטימי לחשוב, שנסיגה כזאת תהיה מסוכנת ואף בגדר אסון למדינה. זוהי שאלה פוליטית, ומי שצריך להכריע בה הם אזרחי ישראל באמצעות נציגיהם הנבחרים, ולא קבוצה קטנה של נביאים מטעם עצמם ומקהלת תומכיהם בחו"ל.

נתן שרנסקי

נתן שרנסקי

שרנסקי כמובן צודק. מדיניותה של ישראל בגדה המערבית היא אכן שאלה פוליטית שנתונה להכרעתם של אזרחי ישראל. מכיוון שיש לה גם השפעה מכרעת על ביטחונם של אזרחי ישראל, טבעי שהחלטתם תהווה שיקול מכריע. אבל כפי שכתב נועם שיזף, ישנם שני מיליון פלסטינים שההכרעה הזאת תקבע גם את גורלם. מבחינת שרנסקי ודומיו, הם סטטיסטים על הבמה, לא קיימים אלא כאיום, סובייקטים שישונעו מכאן לשם בהתאם לתוצאותיו של הויכוח הפנימי, השליו כל כך, בדמוקרטיה הישראלית. בין אם נקבל את השקפתו של השמאל בנוגע לסיום הסכסוך, ובין אם נאמץ את השקפתם של הימין או המרכז, ההתעלמות הזאת לא תעבוד. הפלסטינים בשטחים, כמו גם הערבים בתוך הקו הירוק ובמדינות השכנות, אינם המון חסר פנים. הם חברה מורכבת, עם שאיפות רבות מספור, קבוצות שונות, דיעות, עמדות ואינטרסים. כל עוד הם לא יהיו במשוואה שלנו, התוצאה תהיה תמיד, אבל תמיד, שגויה ומזיקה.

ואם למראית עין, רומן מוצלח בלי שום קשר, יציף גם את הבעיה הזאת – אולי תהיה זו התרומה החשובה ביותר של ליעד שוהם לחברה ולתרבות הישראלית.

לעוד ביקורת על הספר, אני ממליץ על הסקירה המצויינת של נבט טחנאי.

 

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-פברואר 21, 2016, ב-הינשוף הספרותי ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 24 תגובות.

  1. לגבי שרנסקי ו"שוברים שתיקה":

    הבנה של המורכבות והאינטרסטים וההשפעה של מעשינו שלנו על חיי הצד (או הצדדים) השני צריכה להיות חלק מהשיח ה*ישראלי* וחלק מהשיקולים בקבלת החלטות… אבל הדרישה של נועם שיזף אינה לכך. הדרישה שלו היא שכל הליך קבלת ההחלטות יהיה מבוסס על השתתפות פעילה של אותו צד, או של נציגיו (שיזף, גורמים בינלאומיים), כשמשקל שווה ניתן לאינטרסטים שלהם כמו לאלו שלנו בקבלת ההחלטות.

    למדיניות של ישראל בשטחים יש מן הסתם השפעה מהותית על חייהם של הפלסטינאים. אבל האינטרסטים של הפלסטינאים אינם אלו שלנו. במכלול הרצונות והמאווים בזירה הפוליטית-חברתית שלהם יש רכיבים רבים ודומיננטים שעומדים בסתירה מוחלטת לאינטרסטים ואפילו לקיום שלנו.

    גוף נייטרלי כביכול מהאו"ם (שאינו כמובן נייטרלי בפועל) יכול למצב את עצמו כשופט בין שני הקבוצות, להגדיר איזה אינטרסטים מכל צד הם לגיטימיים יותר ופחות ולנסות לקדם פתרון שיאפשר לכל קבוצה לממש את מאוויה תוך צמצום הפגיעה במאווים הלגיטימיים של הקבוצה השנייה.

    אבל המהות של להיות ישראלי, או חבר בכל קבוצת שיוך אחרת לצורך העניין, הינה מחוייבות לאמנה חברתית-פוליטית. ומהותה של זו הינה שותפות בתהליכי קבלת ההחלטות ועיצוב הדעות של אותה קבוצה בתמורה לקבלת הלגיטימיות של תוצרי התהליכים- וזאת, כל עוד שהפרט חופשי לשכנע אחרים בדעותיו (כמובן, יש קבוצות, כמו הפלסטינית, שבה אין חופש כזה- ומשום כך הפגימה בלגיטימיות תהליכי השלטון שלהם). עקיפת אותם תהליכים על ידי עתירה לגורם נייטרלי כביכול (שכמובן אינו נייטרלי בפועל) בשם הקבוצה היריבה, שלא לאמר האוייבת מהווה הפרה של אותה אמנה. מעשה בזוי לכשעצמו ומה שיותר גרוע מערערת את מחוייבותם של אנשים וקבוצות אחרות ללגיטימיות של הליך שממילא נעקף (כלומר, איש ימין קיצוני שרואה שההליך הדמוקרטי נעקף משמאל לא יראה עצמו מחוייב לציות לתוצאות אותו הליך).

    • משום שאנחנו ישראלים, בוודאי שהאינטרסים שלנו צריכים לקבל משקל גדול יותר בתהליך קבלת ההחלטות. אבל בישראל יש נטייה לדון בגורלם של הפלסטינים בינינו לבין עצמנו, כאשר הם בכלל לא צד לעניין. כפי שכתב ערן כאן – לא היריב במשחק, אלא הכדור. לא מוסרי וגם לא ריאלי לראות דיון על גורלם של מיליונים חסרי זכות הצבעה כ"עניין פנימי" שאין להם שום סיי בו. במילים אחרות, לגיטימי לומר שכישראלים אנחנו מעדיפים את נקודת הראות שלנו. לא לגיטימי לומר שגורל השטחים הוא עניין פנימי טהור שאינו מצדיק התערבות חיצונית. הוא לא עניין פנימי, גם בגלל ההשלכות הרחבות שלו וגם בגלל שהפלסטינים מעורבים בו.

      • הסיי שלנו הוא דרך הנציגים הנבחרים שלנו- דרכם אנו מחליטים מה האינטרסטים שלנו ואיך אנחנו מתעדפים אותם אחד מול השני ומול הערכים שלנו (כמבון, לפרטים שונים בתוכנו יש אינטרסטים וערכים שונים). הסיי שלהם הוא דרך הנציגים הלא בדיוק נבחרים שלהם. נקודת המפגש צריכה להיות במפגש בין הנציגים שלנו לשלהם.

        שם מתרחשת הורדת ידיים מבוססת כוח (לא, הם לא חסרי כוח), איתור אינטרסטים משותפים (לעתים יש) ופשרה. אין שום סיבה או מקום לכך ששיזף או שוברים שתיקה, בתור *ישראלים* יחליטו לייצג את האינטרסטים הפלסטינאים מ*חוץ* לשיח הפנים ישראלי.

      • בוודאי שכן. במדינה דמוקרטית, הממשלה היא בעלת הכוח, אבל לא הקול היחיד שמייצג את המדינה. גם לא כלפי חוץ. אני מחוייב בשמירת החוק, ולא בקונפורמיזם, גם לא כלפי חוץ. חברות פתוחות מיוצגות בידי קולות רבים , ומכאן כוחן.

      • דווקא במדינה דמוקרטית הממשלה היא הגוף היחיד שמייצג את המדינה. במדינה לא-דמוקרטית ניתן לטעון שהממשלה אינה מייצגת- כי לא נבחרה או כי הליך הבחירה פגום. קבוצות ופרטים אחרים יכולים לייצג את דעתם שלהם בלבד.

        כמובן שאין כל לגיטימיות דרישה לקונפורמיסטיות במחשבה או בביטוי. אבל גם ברור שנסיון להביא, למשל, להרחקת ישראל מפיפא או האולימפיאדה אינו נכנס לגדר "ביטוי דעה" אלא הוא בקטגוריה של קידום פעולה המיועדת לכפות את דעת המקדם על הציבור הישראלי.

        טבעי, כמובן, שהפלסטינאים ינקטו פעולות כאלו. טבעי גם שגורמים בינלאומיים ינסו להשפיע על סוגיות בינלאומיות בצורה התואמת את האינטרסטים וה"ערכים" (או ליתר דיוק פעולת קבוצות לחץ בתוך המערכת שלהן) שלהם.

        לפלסטינאים בוודאי שאין מחוייבות עקרונית לתהליך קבלת ההחלטות של המערכת הפוליטית הישראלית- אם כי יש להן התחייבויות חוזיות מהן הם מתעלמים, והתעלמות זאת מקרינה על אמינות מחוייבויות אחרות שיטלו במסגרת הסכם.

        באשר לגורמים בינלאומיים ישנו איזשהו עיקרון, או נכון יותר מנהג, עמום של כיבוד החלטות המתקבלות בצורה דמוקרטית במדינות אחרות כל עוד אלו אינן מתנגשות עם האינטרסטים של מדינה דמוקרטית אחרת (וקשה לחשוב איך הסוגייה הפלסטינאית נוגעת לאינטרסטים של שבדיה למשל). אבל כן, ברור שבהינתן יחסי הכוחות אין לצפות שמנהג זה יכובד במקרה הישראלי.

        הסיבות שבגינן נטען שהתערבות חיצונית אינה מוצדקת או ראוייה אינן נוגעות לטענה שמדובר ב"עניין פנימי". הן נובעות מכך שמטרות הפלסטינאים, וההאמצעים בהם הם משתמשים לקדם מטרות אלו אינן ראויות מוסרית, אינן עומדות בסטנדרטים בינלאומיים המצדיקות התערבות ושבכל מקרה- ההתערבות מזיקה מכיוון שהיא מעודדת את הפלסטינאים להמשיך לאחוז במטרות ובאמצעים שאינם לגיטימיים.

        הטענה היא בנוסף שהתערבות אינה נחוצה בכדי להביא את ישראל לאמץ מטרות ואמצעים ראויים שכן ישראל כבר הראתה נכונות לקחת סיכונים חמורים (קמפ דיוויד, אנאפוליס) כדי להגיע לפתרון שני המדינות ונוקטת בפרקטיקות בטחוניות הרגישות הרבה יותר ל"נזק סביבתי" מאשר הכוחות המתערבים.

        כל זה לא קשור לישראלים הקוראים להתערבות כזו. להם, בניגוד לפלסטינאים ולאזרחים זרים *יש* מחוייבות למערכת קבלת ההחלטות הישראלית. פעילותם לעקיפת מערכת הייצוג וקבלת ההחלטות, וזאת בעוד שהם נהנים מייצוג והשפעה בה, היא מעשה נבלה ורמייה.

      • כל עוד הישראלים האלה מביעים את דעתם, וגם קריאה לפעולה היא הבאת דעה, אין בכך פסול אינהרנטי לדעתי. אם אתה חושב שהממשלה שלך מוליכה את המדינה לתהום – האם אסור לך לקרוא להתערבות בינלאומית לעצור את זה? בשום מצב ובשום מקרה? זו נראית לי עמדה קיצונית מדי.

      • קריאה לפעולה אינה הבעת דעה- היא נקיטת פעולה. והיא פסולה אינהרנטית כשהיא נעשית מחוץ למסגרת הפוליטית שלך.

        (אבל ממילא מדווחים בחוץ על הדיון הפנים ישראלי! נכון, וממילא כשיורים פגז על מרגמה של חמאס יש סיכוי שהרסיסים יפגעו באזרחים. אבל זה לא גורם לכך שטיווח מכוון של בית חולים שאין פה פעילות חמאס ייחשב ללגיטימי. קיומו של נזק סביבתי בפעילות לגיטימית אינה הופכת את הביצוע המכוון של נזק סביבתי ללגיטימי… כפי שימהרו אנשים כמו אלון ליאל ושובריםפ שתיקה בהקשר של פעילות צבאית).

        אם אתה סבור שהממשלה שלך מובילה את המדינה שלך לתהום אתה רשאי לשכנע את אזרחי המדינה שזה המצב ושעליהם להחליך את הממשלה. אתה רשאי להפעיל לחץ מבפנים על הממשלה כדי שזו תשנה דרכיה.

        אם אתה לא משכנע אז או שאתה טועה בהבנת המציאות או שהמציאות תטפח על פני ציבור האזרחים בסופו של דבר. לך לא יכול להיות חלק בשינוי המציאות כדי שזו תטפח על פניהם- זוהי חוסר כנות והכרה באפשרות שאתה עשוי להיות טועה.

        מתי כן ניתן לקרוא להתערבות זרה? רק במידה והממשלה מונעת ממך לשכנע את ציבור האזרחים שהיא טועה. רק כשחופש הבחירה, הדיבור, העיתונות או ההתארגנות נפגע. זה ההבדל בין סיוע למתנגדי משטר במצריים ורוסיה לבין סיוע ל"מתנגדי משטר" בישראל.

        וכמובן, גם במידה והממשלה, ומכאן גם ציבור האזרחים, עוברים על כללי אנושיות והגינות בסיסיים. לא צריך להרחיק למחוזות היטלר כפי שנוהגים לעשות בשיחה מקומית. סרבנות עקרונית-אידיאולוגית לפתרון שני המדינות ללא הצגת תוכנית סבירה לסיפוח מספקת, משהו בסגנון ממשלת שמיר לאחר טרפוד לונדון וטרם מדריד מהווה הפרה בסיסית מספקת שכזו. אבל זה לא המצב, לא אחרי קמפ דיוויד ואנאפוליס וגם לא תחת נתניהו שכבר הסכים לגבולות מבוססי 67 מול קרי.

      • אני לא ממש מתמצא בהגדרות המקובלות אבל מעוניין לדעת איפה כל זה עומד בהקשר של דמוקרטיה מתגוננת (אם בכלל). למיטב ידעתי, הדעה המקובלת היא שלגיטימי שדמוקרטיה תכלול "מערכת חיסונית" ולא תאפשר התפתחות של מערכות שיובילו לפגיעה בדמוקרטיה. השאלה היא האם מניעה של התפתחות של מפלגה לא דמוקרטית שקולה (מעשית) למניעת התפתחות של גוף חיצוני (לחץ בינלאומי) שישפיע על המדינה בצורה לא דמוקרטית?

  2. לגבי המחסום הפסיכולוגי שמעבר לגדר:
    הנטייה האנושית להפשיט ולהעלים עובדות לא נוחות ומורכבויות המייצרות כאב ראש מוסרי ידועה וטבעית. היא לא ייחודית למקרה הישראלי-פלסטינאי.

    ודווקא משום כך דרושה השקעת מאמץ מעבר להטחת המוסר הקבועה נגד האטימות הישראלית כדי להתגבר עליה.

    יש לה גם יתרונות מסויימים בכך שהיא מקלה על היסוסים כשניצבים מול מצבים המצריכים תגובה מהירה. כך למשל יואב, במידה ושלושת הנערים הפלסטינאים היו בעלי כוונה עויינת, הדף אותם מילולית טרם שהתקרבו לטווח שהיה מקזז את יתרון הנשק שלו.

    הנזק, כמובן, רב גם הוא.

    ברמת המיקרו יואב מנע סיטואציה בעלת פוטנציאל סיכון מסויים על ידי הגברת העויינות ופוטנציאל הסיכון בהיתקלות הבאה -ויואב, כמובן, הוא כל חייל הנמצא בשטח וכל אזרח שבגל זאת נמצא באינטראקציה עם פלסטינאים.

    ברמת המקרו המנגנון הזה מפחית את הבנת מקבלי ההחלטות בצד שלנו למוטיבציה, תהליכי קבלת ההחלטות, ושפת המושגים בצד השני ועל כן מגביל את יכולתם לקדם את האינטרסטים שלנו מולם, או לאתר, ליצור ולקדם נקודות ממשק לאינטרסטים של שני הקבוצות (או סיעות בתוכן).

    • אני בעיקרון מסכים איתך, אבל שים לב שהניתוח שלי אינו מהווה ביקורת פנים-סיפורית על התנהגותו של יואב בסיטואציה הנתונה, אלא על הדרך שבה בחר הסופר לטוות את הסיטואציה הסיפורית כולה: הפלסטינים חסרי פנים, וחוץ מלתקוף מדי פעם, באופן די אקראי, הם לא עושים דבר. יש להם חשיבות עליונה בסיפור, ולא פרטתי כדי לא לספיילר, אבל היא לא קשורה למה שהם עושים (לא ביוזמתם, להבדיל מתגובות צפויות) אלא למה שעושים להם.

  3. לא הבנתי לגמרי מה שיזף טוען. ברור שבכל תרחיש של יציאה מהגדה, פינוי התנחלויות, וכו' הרשות הפלסטינית תשחק איזשהו תפקיד, בין אם תפקיד מינימלי כמו בהתנתקות או יותר משמעותי כמו באוסלו. אבל למיטב הבנתי שיזף לא מדבר על מו"מ, אלא על יצוג דמוקרטי; כלומר, הישראלים לא רק צריכים לדבר עם הפלסטינים, אלא לשתף אותם בתהליך קבלת ההחלטות שלהם-עצמם. רוצה לומר, הפלסטינים אינם צד ב', הם חלק מצד א', הם פשוט מנושלים מזכויותיהם.
    על רקע העמימות הזאת, יש כמה דרכים לפענח את דבריו הקצרים של שיזף. הדרך הראשונה: שיזף בעצם אומר שצריך לזרוק לפח את כל עניין האוטונומיה הפלסטינית, לספח את הגדה ולעשות אותם אזרחים שווי זכויות בישראל-פלסטין הגדולה. פייר. אבל זה מסוג הדברים שצריך לומר ברחל בתך הקטנה. דרך שניה, וסבירה יותר: שיזף לא מאמין שיש באמת דבר כזה זכויות פוליטיות ליהודים; יש רק זכויות של פלסטינים שמנושלים על ידי כוח עלום, מין סיטרא אחרא, שמפריעה לפלסטינים לממש את היצוג הפוליטי המוחלט שלהם משני צדי ההר. דרך שלישית, ומעניינת יותר: שיזף לא מאמין שיש _לאף צד_ זכות לאוטונומיה; כשהוא מדבר על זכויות הוא לא מדבר על הגדרה עצמית, הוא מדבר על משהו בסגנון ניסוי המחשבה הרולסיאני שאמור לכוון לצדק חלוקתי, ובעצם קורא לצד ג' לתפוס פיקוד (או"ם\איחוד אירופאי\נאט"ו\הפדרציה הרוסית), לעשות reshuffle, ולתת לכל אחד מעיל במידה שלו.

    • לא חושב ששיזף רומז באיזשהו מקום שהוא לא מכיר בזכויות פוליטיות של יהודים. גם אם תקום מדינה פלסטינית בעתיד הרחוק, המצב בפועל עכשיו הוא שתושבי הגדה מנושלים מזכויותיהם, ונשלטים בידי כוח שאין להם שום השפעה על מערכת קבלת ההחלטות שלו. אפשר לטעון שמבחינה בטחונית, המצב הזה הוא הכרח לא יגונה. אי אפשר להעמיד פנים שהפלסטינים לא קיימים, או לטעון שהדיון על גורלם הוא אך ורק עניין פנימי ישראלי. הוא לא.

  4. בפרפרזה:
    "במשחק של הפוליטיקה הישראלית, הפלסטינים הם לא הקבוצה היריבה, הם הכדור."

    • אכן. הכוח משחית, כוח מוחלט משחית בהחלט, והפרשי כוח בלתי-מידתיים משחיתים באופן בלתי-מידתי.
      זה נכון, דרך אגב, לא רק ביחסי ישראלים-פלסטינים. גם קבלת העמדה לפיה שאיפתו של מיליונר היי-טק למקסם את רווחיו לגיטימית לא פחות משאיפתו של חסר-בית למצוא היכן לגור ובמה למלא את הבטן מבטאת את אותו עיוורון מוסרי להבדלי כוח קיצוניים. ואת רשימת התחומים שבהם העיוורון הזה בא לידי ביטוי אפשר להמשיך עד אין סוף.

  5. אחד האתגרים הגדולים ביותר בכתיבה, היא לכתוב מתוך ראשו של האחר. כפי שאתה מציין פה, ניכר שהסופר כותב מ"בחוץ" על תושבי מדינת יהודה, שלכותב מתוך מדינת ישראל, הם אחר זר ומוזר. ועכשיו שווה בנפשך כמה קשה לכתוב מתוך ראשו של אחר עוד יותר אחר, הפלסטינים שאינם תושבי מדינת ישראל ושלתאר אותם בצורה לא שבלונית קשה יותר הן מלתאר את האחר הפלסטיני של 48 והן מהאחר היהודי-לאומני-משיחי של מדינת יהודה.
    אז יתכן שהסופר פשוט נמנע מלתאר אותם כדמויות בשר ודם, בעלות קול ושם, בגלל שהוא מודע לכשלון הצפוי מראש שלו.
    ולגבי נועם שיזף: בין הים לירדן חיים כמעט 12 מליון אנשים. אנשים. שלכולם הזכות והחובה להכריע לגבי גורלם. ולדעתי, גם לצאצאי המגורשים הפלסטינים של 1948 ו 1967 יש זכות מסוימת להיות שותפים לעניין, יותר מהזכות של צאצאי המגורשים היהודים של שנת 70.
    איך לעשות את זה תוך איזונים כאלה ואחרים, למשל שמירה על צביון ה"דמוקרטיה" ה"מערבית" של ישראל, זה כבר נושא לדיון אחר.

    • טוב, אף אחד לא אמר שלהיות סופר זו עבודה קלה, נכון? אבל לדעתי, אפילו סופרים שהם מתנחלים ממש, עושים עבודה טובה יותר בתיאור הצד הפלסטיני מאשר ליעד שהם.

  6. תודה דני! מעניין כרגיל.
    תיקון קטן: סטקאטו לא מתאר קצב, אלא נגינה בצלילים קצרים ומקוטעים. אולי התכוונת ל"פרסטו"?

  7. תודה על הביקורת

    הספר מעניין כי עד כה ספרי מתח מקומיים, נזהרו מאוד מכל גוון פוליטי (ככל ששמעתי; לא קראתי אותם. אני כמעט ולא קורא ספרי מקור). שוהם החליט להסתכן, ואיכזב במידה רבה (דמות של פלשתינאי היתה מסייעת גם). אבל אולי הביע בכך דעה – די מקבילה להחלטת ביבי להקים גדר הפרדה בגבולות: לא מעניין אותם מה יש מעבר לגבול.

    אגב עניין תחושת המשחקיות – היא לא נדירה ולא ייחודית לספר הזה.
    אחד הספרים היותר מדוברים מלפני 5-6 שנים, 'פשר הלילה' של מייקל קוקס הבריטי, העביר בחלקים ניכרים מתוכו תחושת 'קווסט' ממוחשב – כמעט כל פריט (ודמות משנית) שהגיבור מגלה, מרמז על הפיתרון העתידי… היתה גם תחושת מלאכותיות בספר, שהתרכז יותר ב'תפאורה' מאשר בהגיון שמאחורי הדמויות (לא מצאתי היגיון בדמות הראשית, אבל הסיפור עצמו היה סביר).

    גם לא מעט סרטים היום (למשל THE MARTIAN) בנויים כמו משחק מחשב, שבד"כ מושתת על משימה עיקרית, משימה משנית (עם בונוסים) ותנאי מרכזי – הדמות הראשית 'חייבת לחיות'… התחושה הנוסחתית קיימת אצל רבים מהם. מה שנקרא 'מוכנים-למחשב'.

  8. תמיד מפתיעה אותי מחדש הנטייה הימנית לראות רק את החלקים שנוחים להם במציאות. בתקופת אוסלו היה "מצור" ימני על גבעת הקפיטול כשפוליטיקאים ואפילו משרת ציבור כמו מנכ"ל משרד החוץ הקודם, בן-אהרון, ניסו להכשיל את ממשלת רבין ככל יכולתם. מדוע זה היה דמוקרטי יותר?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: