גנה לי כבשה: זוהיר בהלול ואובססיית הכינויים הישראלית

האם חולה שאבחנו אצלו בעיה רפואית קשה יחפש תרופה למחלה, או שמא ידרוש מהרופא לגנות אותה במילים חריפות? ינשוף פוליטי-מדיני על האובססיה הישראלית לגינויים, כינויים ושמות, ההתנפלות על זוהיר בהלול והקשר הבלתי נמנע לתנועת BDS.

download (1)
אחת התובנות היפות ביותר שיש בהגות הבודהיסטית היפנית, היא אזהרה מפני דבקות יתר בשמות וכינויים. דווקא בתרבות מסורתית ונוקשה, שקידשה מאז ומתמיד את המילים והשמות; במדינה שבה היררכיית הדרגות, בין אם של האצולה המסורתית, המעמד הסמוראי או הכמורה הבודהיסטית, הכילה מאות רבות של כינויים שונים שלכל אחד מקום משלו בהיררכיה – היו כאלו שהזהירו שהיצמדות יתר לשמות עלולה להוביל לרעות חולות. בלי להיכנס לפרטים מסובכים מדי, נציין בקיצור נמרץ שהשם עלול להטעות את הקורא, להסיח את דעתו, ולגרום לו להתעסק בתווית, בסימן, במקום בדבר כפי שהוא לעצמו, בעטיפה במקום התוכן. בכתיבה עיתונאית, הדבר בולט במיוחד אצל אלו שמדביקים ליריביהם שפע של כינויי גנאי, ומקפידים להוסיף אותם תמיד לשמותיהם. הדוגמאות אינסופיות. בלוגר שמאלני רדיקלי אחד לא מסוגל לומר צה"ל, אז הוא כותב "הבהמה הירוקה". באתרים ימניים מסויימים, אי אפשר להזכיר את השמאל בלי הצירוף "הבוגדני". ויש המשנים את השם של הקרן החדשה לישראל באופן שימחיש את כוונותיה הזדוניות לכאורה. אחרים לא כותבים את שמו המפורש של ראש הממשלה, אלא "ביביהו" או "נהנתניהו", מקפידים לומר "מתנחבלים" במקום מתנחלים, "פלסטינאצים" במקום פלסטינים וכיוצא בזה. אלוף העולם במתן שמות גנאי הוא ככל הנראה עו"ד יורם שפטל הידוע לטוב, שלא יכול להזכיר שם או מושג שקשור לשמאל בלי להוסיף אליו שורה ארוכה של קללות. ומי שנהנה מבידור מהסוג הזה, מוזמן לשמוע את תוכנית הרדיו שלו.

מומחה בשמות גנאי - עו"ד יורם שפטל. קרדיט: ליאור מזרחי, ישראל היום

מומחה בשמות גנאי – עו"ד יורם שפטל. קרדיט: ליאור מזרחי, ישראל היום

בניגוד למה שאפשר אולי לחשוב, הסכנה הכרוכה בשימוש יתר בשמות גנאי חורגת בהרבה מבעיות של נימוס או תרבות דיון. ככל שהכינוי מכיל בתוכו מטען כבד יותר של זעם ועלבון, הרי שהקורא מתרגל ליחס למציאות את התוויות המלאכותיות המודבקות לה. מי שמתרגל לקרוא "מתנחבלים" במקום מתנחלים, "נהנתניהו" במקום נתניהו, או "ארגון המרצחים" במקום אש"ף, רואה באופן הולך וגובר את המציאות המורכבת דרך מסננת צרה, המצמצמת אותה להיבט אחד ויחיד – נהנתנות, אלימות, רצחנות – ומונעת ממנו לראות מורכבות או צדדים נוספים. בהדרגה, הדבר האמיתי נשכח והשם הופך לחזות הכל. מי שמכיר למשל אתרי BDS, או שיצא לו להתווכח עם נציגים דוגמטיים יותר של התנועה הזאת, יודע עד כמה הם שבויים בעולם של שמות וכינויים שמתווכים בינם לבין המציאות ומונעים מהם להסתכל עליה באופן ישיר. – למשל Apartheid Israel במקום "ישראל", "צבא הכיבוש הישראלי" במקום צה"ל, "חומת האפרטהייד" במקום גדר ההפרדה, "החברה האזרחית הפלסטינית" בכל פעם שמדברים על NGO וכו'. הפעילים האדוקים יותר מתמכרים לכינויים הללו עד כדי סירוב לקרוא כל מקור מידע שלא משתמש בשפה הפנימית. כפועל יוצא, הם מפתחים מנטליות של כת דתית סגורה.

BDS - מנטליות של כת דתית סגורה

BDS – מנטליות של כת דתית סגורה

במקרים מסויימים, גם לשיח המיינסטרים בישראל יש מנטליות דומה – נטייה שהחמירה לאחרונה לאור גל האלימות שפרץ במזרח ירושלים ובגדה המערבית. מחד, קידוש וקיבוע של כינויים ומילים, חיוביים ושליליים כאחד, שכל מי שרוצה להיחשב כ"נורמטיבי" חייב לאמץ בלי היסוס. ומאידך, תאווה בלתי נשלטת ל"גינוי" של השמות השליליים, ושל כל מי שמסרב ללכת בתלם. שתי הנטיות הללו הרסניות, מפני שהן הסחת דעת נוחה מדיון בבעיות עצמן, התמקדות בתווית ולא במהות. דוגמא ראשונה היא האובססיה של תנועת אם תרצו ודומותיה עם המילה "ציוני". כפי שכתבנו פעם בינשוף, אנשים שפעם נחשבו כציונים מואשמים פתאום בפוסט או באנטי ציונות. אם פעם אפילו מרצ נחשבה כציונית, היום גם הציונות של מפלגת העבודה, ואפילו של אנשי ליכוד מסויימים (רובי ריבלין למשל) מוטלת בספק. התגובה האינסטינקטיבית מצד קורבן ההאשמה, היא לטעון שהוא דווקא כן ציוני. הנבחרת של מפלגת העבודה הוציאה אפילו פעם סרטון מיוחד של "מה זה ציונות בעיני" כדי לענות להאשמות הללו. ובלהט הויכוח על מהות התווית "ציוני", כולם שוכחים לדבר על הבעיות החמורות של המדינה, בטחוניות, דמוגרפיות וכלכליות.

מפשפשים בציונות - כרזת תעמולה של "אם תרצו"

מפשפשים בציונות – כרזת תעמולה של "אם תרצו"

דוגמא נוספת, וכאן אני מגיע לעיקר, הוא ההתנפלות המכוערת על ח"כ זוהיר בהלול, מפני שהתעקש לקרוא לפלסטיני שדקר חייל בחברון "מפגע" ו"רוצח שראוי לעונש החמור ביותר" במקום המילה המקובלת "מחבל". בהלול, יש להדגיש, הוא אחד מחברי הכנסת הערבים המתונים ביותר שהיו מעולם. לא מזמן, נפגש עם משלחת של חוקרים מהרווארד ובכירים פוליטיים מהעולם שהגיעה לכנסת, ותפקד בפועל כמסביר של ממשלת ישראל ומשרד החוץ. ובכל זאת, לא רק ראש הממשלה ושותפיו הפוליטיים הצטרפו בשקיקה ללינץ', אלא גם חבריו של בהלול במפלגת העבודה, שהתחרו ביניהם במהלומות ובסנוקרות לח"כ הסורר. אינני מבקר אותם בשום פנים ואופן מפני שהלמו בחבר. אם פוליטיקאי במפלגה מתבטא באופן מביש, ראוי לבקר אותו באופן החריף ביותר מתוך הבית פנימה, ומקרה סמוטריץ' בבית היהודי יוכיח. הבעיה כאן שונה. שימו לב להתבטאות של בהלול. הוא לא תמך באותו פלסטיני ולא הצדיק אותו, אחרת לא היה קורא לו "רוצח" ומבהיר שמגיע לו עונש חמור. הוא פשוט ניסה ליצור הבדל מושגי כלשהו בין רצח אזרחים לפגיעה בחיילים, ביטוי ציורי ל"עיקרון ההבחנה" שקיים בכל דיני הלחימה והדיון הבינלאומי על לוחמת גרילה. אפילו האמריקאים בעיראק, למשל, הסכימו לשתף פעולה ולכרות בריתות עם לוחמי גרילה שהרגו חיילים שלהם בעבר, אבל לא עם אלו שהיו מעורבים ברצח אזרחים.
כדי לאמוד את הטירוף, הביטו בכל הפרשה מבחוץ: המערכת הפוליטית כולה סוערת, זועמת וקוצפת, כי ח"כ לא השתמש במילה הנכונה, והחליף "מחבל" במילים "רוצח" ו"מפגע". כל נסיונותיו של בהלול לפתוח דיון מהותי, לנתח באופן רציני את מציאות הכיבוש ולבדוק אופציות לשינוי המצב (לשיטתו, לטובתה של ישראל) – נתקלו במסך אש של חמת זעם צדקנית. לא רק שמדובר בתופעה הרגילה של הידבקות לשמות ותוויות במקום דיון במהות, אלא גם שמפלגת העבודה איבדה, אולי לשנים רבות, את היכולת לקרב ערבים למיינסטרים הציוני. אי אפשר לכרות בריתות עם אנשים מהעם השני, כשמנסים להכריח אותם לא רק לקבל מצע משותף, אלא גם להשתמש באותם ביטויים ומילים טעונות שהמיינסטרים מכתיב. מישהו צריך להסביר לחברים במפלגת העבודה, שבעל ברית אינו כלב מאולף.

התנפלות קולקטיבית מכוערת - ח"כ זוהיר בהלול

התנפלות קולקטיבית מכוערת – ח"כ זוהיר בהלול

ואיך אפשר לסיים, בלי לדון בעוד נגזרת של טירוף השמות והכינויים – אובססיית הגינויים הישראלית. בכל פעם שמתרחש אירוע טרור, מתחילה המערכת שלנו לסעור ולחפש גינויים בכל פינה. כתבים מסתובבים בכל הפינות, ומחפשים ראשית כל את החשודים הרגילים. כשמדובר בפעולה אלימה של מתנחלים או פיגוע טרור יהודי (כלומר, אלו מהם שתופסים את תשומת הלב של התקשורת) – כתבים יחפשו כל רב, ראש ישיבה וחבר כנסת בבית היהודי כדי לצוד גינוי. במקרה של פיגוע פלסטיני, הם יתורו אחרי חברי כנסת ערבים וסתם ערבים ברחוב, אבו מאזן, שמאלנים חשודים למיניהם, ואפילו שרי חוץ אירופיים. מן הסתם, גינוי גרידא לא מספיק. צריך לגנות בהתלהבות, בכוונה קבלית מלאה ושלמה. המהדרין אף בודקים בציציותיו של הגינוי, שוקלים כל מילה בזהירות ורק לבסוף מחליטים אם הגינוי כשר, או שמא מהשפה ולחוץ בלבד. אם בקשת הגינויים היתה כבדרך אגב, בשולי הדברים, אז מילא. ראוי לאדם הגון לגנות מעשים מרושעים ולהשתתף בצער הזולת. הבעיה היא האובססיה, שכרגיל מסיחה את הדעת מהבעיה לביטויים החיצוניים שלה, כי מעשה הרשע או הטרגדיה האנושית שתובעים גינוי כמעט תמיד מצביעים על בעיות עמוקות יותר שדורשות פתרון. תחשבו על חולה שרופא מאבחן אצלו מחלה קשה, ובמקום לשאול ולהתעניין בתרופות, טיפולים ושינויים הכרחיים באורח החיים, הוא דורש בקול גדול מהרופאים, האחיות וכל צוות בית החולים "לגנות את המחלה". הגיע הזמן שנפסיק לגנות את הבעיות שלנו, להצמיד להן כינויים ואז להתווכח על הכינויים האלה. במקום זאת, עדיף לחשוב כיצד פותרים אותן.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-אפריל 10, 2016, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 13 תגובות.

  1. כתבה פוקחת עיניים, גרמה לי לחשוב ולשקול מחדש את דעתי בנושא הספיציפי של ח"כ בעלול, ואת התופעה של הגינויים בכללה.

  2. אכן, אי דבקות בכינויים מדוייקים, ובכללי שפה חדה ומדוייקת, מצביעה על התרופפות והתפוררות משמעותם הראשונית. בדרך כלל מדובר בתהליך מתגלגל מעצמו שמלווה את שינויי הלך הרוח הפוליטי-חברתי, אבל לפעמים בהחלט מדובר על שינוי יזום ומכוון שכל כוונתו לשנות תודעה של אוכלוסיות שלמות. בדרך כלל מהפכות לינגוויסטיות נתפסות בתחילת דרכן כשוליות ורק כאשר הן משתלטות על נפשם של קהילות גדולות הן מתחילות לגבות את המחיר, לעיתים מחירים יקרים מאוד. מה "שנראה מרשים למי שהיה בפנים, היה שולי במקרה הטוב ואפסי במקרה הרע לאנשים שהיו בחוץ" נראה לאנשים מבחוץ שולי אבל הופך במהרה לטוב האבסולטי, למרבה האירוניה. ואביא זאת בדוגמה אחת שתסביר עד כמה בדותה פוליטית יכולה להפוך לאמת פוליטית 'שאין עליה ויכוח'.

    במקרה שלנו אוכל להביא כדוגמה בולטת את המונח "פלסטין" שראשיתו לענייננו כ-Palestinea ברומית, שם שנתן הכובש לארץ יהודה, ארץ ישראל ב-135 לספירה (מקורו של השם כפי שהגיע מאות שנים קודם למרחב ההלני-רומי הוא מעברית: פלשת, פלישתים וכוון לחלקה הדרומי של מישור החוף בארץ ישראל). השם הזה התקבע בתרבות הנוצרית כחלופה לארץ ישראל, ארץ הקודש ובדרך כלל הופיע בכתבי הכנסיה בעיקר. מאחר שגם האנציקלופדיות הראשונות הופיעו תחת כנפי הכנסיה, השם הזה התקבע יותר ויותר כשמה של ארץ ישראל, מתוך מגמה למחוק הקשר לישראל, לעם ישראל. אבל שכנראה שבתודעה קשה לתעתע את כולם כל הזמן, השם הזה ביטא ברבות השנים דווקא את החיבור של העם היהודי לארץ ישראל, יהודים זוהו כמי שמוצאם מפלשתינה וכשרדפו יהודים באירופה קראו להם: "יהודים לפלשתינה". כך שנעשה מתוך שלא לשמו, לשמו.
    אלא שמאחר שקמה מדינת היהודים ב-1948 ונקראה ישראל, נותר השם פלשתינה על המדף וחזר למשמעותו הראשונית: כינוי למרחב גיאוגרפי שבו התרחש הסיפור של לידת הנוצרי. כשהתחדשה תנועת ההתנגדות של המוסלמים לציונים עם הקמת המדינה, הם נדרשו לשם מאחד שמסמל את מאבקם נגד הישות הציונית הזרה. איך עושים זאת? מנכסים את שמה ההיסטורי של ארץ ישראל לעצמם. פּלסטיין הפכה לפיליסטין או בּיליסטין עד היום הזה בלשון העם (לא צדקה ח"כ ענת ברקו כשטענה שארץ ישראל היא לא של הערבים בגלל שאין להם פּא… פּא… פּא…, שהאמת היא שבגלל שאין להם פּא… פּא… פּא… הם נאלצו להדביק ל'כור מחצבתם' שם זר להם שבו הם מחליפים את זהותה של הארץ מ פּא דגושה לפא רפה, רק כדי לשלול אותה היסטורית ולאומית מהיהודים. עניין השם הוא לא רק סימבולי אלא מבטא את משמעות התפנית שעשה השם הזה במסגרת מלחמת האסלאם נגד התרבות היודו-נוצרית). וכך תוך פחות מ-40 שנים (1948 – 1984) הצליחו ערביי הארץ לעשות סוויץ' של 180 מעלות לשם "פלשתינה" ולנכסו לעצמם, ומכאן ברוורס-אינג'ינירים להמציא היסטוריה חלופית שתיתין משמעויות חדשות לשם ולארץ (ועל זה אפשר לכתוב ספר עב כרס).
    זוהי דוגמה נפלאה של שם בעל 4000 שנים לפחות שעבר תהפוכות של משב כנפי ההיסטוריה, כאשר בעלי עניין ב-40 השנים האחרונות שמים פס על ההיסטוריה ו"לא שומעים את העולם החיצון, אלא רק את הד קולותיהם של עצמם".

    רובנו לא מבינים את אופי המאבק ביננו לבין ערביי המקום וחושבים שנסיגה חלקית או מלאה תביא את השלום. רובנו לא מבינים כי הם טרודים בויכוחים אין-סוף מיותרים בתוכנו כאילו רק אם נסכים כולנו על פתרון אחד, הערבים יתנפלו עלינו לחבקנו ולנשקנו. גם אני הייתי מוכן לסגת עכשיו לגבולות 67' ובלבד שתקום מדינה פלסטינית חופשיה ודמוקרטית שתכבד את זכותה של ישראל להיות מדינת העם היהודי כמו שאנחנו נכבד את זכותם של ערביי הארץ להיות עם חופשי בארצו פלסטין ובלבד שיינתן ליהודים לגור במדינת פלסטין, כמו שערבים גרים במדינת ישראל. האם זה לא הטוב ביותר הפשוט האפשרי? אבל זה לא ריאלי! למה? כי הערבים הנקראים פלסטינים אינם מייצגים עם מקורי וטיבעי שגדל בארץ, אלא משום שהם קו החזית של מלחמת האסלאם בתרבות היודו-נוצרית החוטאת. רובנו מעלימים עין ממה שמתנהל בתוך החברה הערבית, לא רק בתוך 'ישראל הקטנה' אלא בעיקר ב'שטחים הכבושים'. רבנו לא מבינים שגם ה"חילוני" לכאורה ביותר חושב קודם כל במונחים שיבטיים אסלאמיים המחייבים את הכלל. רק מעט מאוד מערביי הארץ מצליחים להוציא את עצמם מחיבוק הדוב השיבטי-אסלאמי ולא לדבר ערבית אלא "מערבית". לא רק בשפה, אלא בעיקר בחשיבה, לוגיקה, ערכים.

    חזרה לדבקות במונחים מילוליים מדוייקים חשובה לעשיית סדר בחיינו, סדר שינקה את המוץ ויתן ביטוי אמיתי למציאות האפורה ו'המלוכלכת' ומעצימה את ביטויי "תיבות התהודה" בכל מיני רעשי רקע שרק מפריעים לנו לצייר נכונה את המציאות ולחתור למימוש הטוב.

    • אוי, מפלצת הספגטי המעופפת…
      כתבת תגובה באורך הפוסט המקורי בערך, כדי לומר מה? שכל פלסטיני באשר הוא "חושב קודם כל במונחים שיבטיים אסלאמיים המחייבים את הכלל"? מילא שמונחים שבטיים ומונחים אסלאמיים זה לא ממש אותו דבר (כי האסלאם מתיימר להיות דת אוניברסלית, לא שבטית). אבל כל פלסטיני? סרקת את מוחותיהם של 5 מיליון פלסטינים בארץ שבין הירדן לים ועוד מי יודע כמה במחנות הפליטים בארצות השכנות?
      אין לי עניין מיוחד באופי המדינה הפלסטינית שתקום. אני מעדיף שתהיה חופשית ודמוקרטית, אבל זה עניינם של הפלסטינים, לא שלי. ירדן ומצרים אינן חופשיות ודמוקרטיות (לצערי), ועדיין ישראל מסתדרת אתן לא רע. כנראה הנהגותיהן אינן רואות את עצמן בתור "קו החזית של מלחמת האסלאם בתרבות היודו-נוצרית החוטאת" (אני מכיר גם כמה יהודים אדוקים בדתם שהיו מפטירים מטר קללות למשמע הביטוי "התרבות היודו-נוצרית").
      מה שישראל צריכה עם הפסטינים זה גבול. כדי שיהיה ברור מה שלנו ומה שלהם. עם מה שיהיה מעבר לגבול הזה נסתדר. לכל היותר, מה שיהיה ביננו לפלסטינים יהיה סכסוך בין מדינות שכנות, שכמוהו יש בעולם עשרות — במקום המצב האנומלי של מדינה ששולטת על שטח בו יושבת אוכלוסיה אחרת, בלי שניתנות לאותה אוכלוסייה זכויות פוליטיות או אפשרות להקים לעצמה מסגרת מדינית כרצונה.
      אנחנו צריכים גבול, ולא ממש משנה איפה הוא יעבור. במקום זאת, אתה ודומיך מציעים לנו מלחמה ללא סוף, עד שהפלסטינים יהפכו לפינלנדים, או משהו. יש גם המהדרין שמנסים לנהל "מלחמה על התודעה" — עניין סיזיפי בהגדרתו, שאין שום דרך לדעת עד כמה הצלחת בו, ולכן גם נוצר הפיתוי להשתמש כל הזמן באמצעים דרסטיים יותר ויותר. לא, תודה.

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

        בעזה יש גבול, האם הסכסוך קיבל אופי מדינתי? אני חושש שאתה מנסה לכפות את ההיגיון על מציאות שלא תמיד נוהגת בהיגיון 🙂

      • מה לעשות, אף אחד בעולם אינו רואה את רצועת עזה כישות מדינתית נפרדת מהגדה המערבית. הפטנט הישראלי של "ללכת עם ולהרגיש בלי" לא ממש עובד.
        גבולות מדיניים נועדו כדי לכפות היגיון על מציאות סבוכה ונזילה. דווקא בגלל זה, הרבה יותר נוח לחיות אתם מאשר בלעדיהם.

    • אבנר, תודה על התגובה הארוכה והמפורטת. בקצרה, אני לא חושב שהדיון האטימולוגי על המילה פלסטין רלוונטי לעניינו, או בכלל. שמות רבים של מדינות לקוחים משפות שאינן שפת המדינה, כל העמים הומצאו בשלב כזה או אחר, והדבר אינו אומר שאין להם קיום עצמאי מרגע שהזהות לאומית חלחלה לתוכם. באשר להכללות על הערבים, אני לא חושב שהם מבוססות. בתור מי שהסתובב הרבה מאד במרחב, דובר את השפה, מכיר את השיח וחי באינטראקציה קרובה עם בני אדם ממדינות ערב (וערבים מישראל/פלסטין) במשך זמן רב מאד, התיאוריה ה"שבטית" רחוקה מלהיות נכונה באופן גורף, אם כי יש לה יסוד מסויים במקומות ספציפיים במזרח התיכון. בוודאי שהיא לא נכונה לאנשים חילונים ומודרניים יותר – גם לא לפי נתוני הסקרים דרך אגב.

      מעבר לזה, וכאן אני חוזר לנושא הפוסט, יש לי רושם חזק שההתקפה שלך על מושגים, והקריאה שלך ל"בהירות" כביכול, לא נועדה לפתוח אשנב למציאות מורכבת ורב סיפורית, אלא בדיוק להיפך – לחזור לסיפור האחד והיחיד שאנחנו מספרים לעצמנו על הצד השני, לרוב בלי היכרות אמיתית איתו.

  3. תודה על המאמר

    הדעות של בהלול אקטיביסטיות יותר משהוזכר – ר' הכתבה כאן http://www.haaretz.co.il/news/politi/1.2909467

    קשה לדעת כמה דעותיו אכן אותנטיות, או שמא אמורות לקרב אותו לקונצנזוס במגזר הערבי, שם הוא אולי ירצה להתמודד בעתיד (היום הוקמה מפלגה חדשה שם, שאמורה לרשת את זו של סאלח).

    אגב הכתבות על ה-BDS בערוץ 10 מרתקות ביותר… ממליץ לבדוק.
    פרק 1 – http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1183824
    פרק 2 שודר הערב. יעלה בהמשך. כלל בין השאר ראיון עם חוקר תלמוד בברקלי (בויארין), שיוצא נגד הציונות… (אחרי שחי בארץ בשעתו).

    תמיד מוזר בעיני על איזו ציונות הם מדברים – זו של המאה ה-19 ותחילת העשרים, שנגמרה מזמן, או זו שמתהדרים בה אנשי הימין לשווא? אין ציונות: היא נגמרה ב-67'.

  4. חד ומעורר מחשבה. השיח הציבורי כאן תקוע באיזה לופ מחנאי ומפגר, לטעמי זה בולט בתחום הכלכלי גם.

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    תודה! מעורר מחשבה ומאיר עיניים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: