מצדה הפלסטינית: למה תנועת הבי די אס מזיקה למאבק בכיבוש

כדי לשכנע את הציבור הישראלי לסיים את הכיבוש צריך להבהיר לו שלא מדובר במהלך התאבדותי. כל התקדימים מלמדים שדרושה פשרה של שני הצדדים. דרישות הבי די אס עושות בדיוק את ההיפך וגורמות להקצנה.

מאמר זה פורסם גם באתר שיחה מקומית

 קרדיט: Mohamed Ouda, CC BY-SA 2.0

בסרט ההוליוודי הקלאסי מצדה, שמתאר את המצור המיתי בשלהי ימי בית שני, ישנה סצינה אחת מעניינת במיוחד. המצביא הרומאי לוקיוס פלאביוס סילווה, מתוסכל מהמבוי הסתום הממושך, נפגש בסתר עם מנהיג המורדים אלעזר בן יאיר בניסיון למצוא דרך החוצה מהמשבר. אלעזר מעלה דרישות, אך הגנרל הרומאי אינו מתייחס אליהן ברצינות. "אני מכיר את הבזארים שלכם," הוא אומר, "תמיד אתם נותנים בהתחלה מחיר גבוה, ולאחר מכן מורידים אותו." "אם אתה באמת מכיר את הבזאר", אומר לו המורד היהודי, "אתה אמור לדעת שיש מחיר מסויים שממנו לא ירד הסוחר, אפילו לא במחיר חייו." זו, כפי שאנסה להראות בהמשך, הבעיה המרכזית בתנועת BDS – היוזמה הפלסטינית לחרם, משיכת השקעות וסנקציות על ישראל: היא מנסה לכפות על רוב הישראלים פתרון שנראה להם כהתאבדותי.

אני מתנגד פוליטי של ה-BDS, ובכל זאת, אתעלם מהטיעונים הנפוצים יותר כנגד התנועה. לא אכתוב כאן על הצביעות שב"סימון" ישראל בעוד מדינות אחרות במזרח התיכון מפרות זכויות אדם בקנה מידה הרבה יותר גדול, על הטעויות העובדתיות הרבות שבמידע שמפיצה תנועת BDS, או על הפלירטים המתמשכים שלה עם גורמים אנטישמיים בעליל. במקום זאת, אפנה לכיוון אחר לחלוטין: היעילות של תנועת החרם ככלי לסיום הכיבוש. הנחת היסוד שלי, היא שמי שמנסה להשיג מטרה פוליטית, תהא אשר תהא, אינו יכול להסתמך אך ורק על רגשות של צדק ומוסר. הוא חייב לבחור לעצמו אסטרטגיה יעילה שתוביל אותו ליעד. אלו שרוצים להחרים את ישראל, למשל, כי "כך מצווה המצפון" או "כי זו הקריאה של החברה האזרחית הפלסטינית", מוותרים מראש על חשיבה אסטרטגית, ונראה כי ניקוי המצפון האישי חשוב עבורם יותר מהיעד הפוליטי הסופי.

הכלי המרכזי שמאפשר לנו לבדוק עד כמה תנועת ה-BDS עשויה להיות יעילה, היא התקדימים ההיסטוריים להשפעות של לחץ כלכלי, חרמות וסנקציות על מדינות סוררות. צפון קוריאה סובלת אמנם מהסנקציות החונקות המוטלות עליה, אך מסרבת בתוקף לשנות את מדיניותה. סנקציות לא הצליחו להפיל את המשטרים באיראן ועיראק, לגרום לולדימיר פוטין לסגת מחצי האי קרים או לחדול מהתערבות במזרח אוקראינה. מעל הכל – שנים של חרם מוחלט כמעט על שלטון חמאס מצד ישראל ומצרים, מלווה במצור ובסבבי לחימה הרסניים, לא הצליחו להפיל את המשטר הזה. למעשה, כפי שקורה לא מעט, החרם דווקא חיזק את המשטר, מפני שיצר חומה בין האזרחים לבין העולם החיצון והפך אותם לתלויים יותר במנגנוני הממשלה. דרום אפריקה היא כביכול דוגמא למשטר מפלה שנפל בגלל חרם – אבל אבוי – דוגמא מטעה שמבוססת על מיתוס רומנטי. נחזור אליה מאוחר יותר.

החרם לא הכניע אותו – ולדימיר פוטין

כאן חשוב לציין שבחלק מהמקרים, לסנקציות על אותן מדינות היתה השפעה מסויימת; חמקמקה, לא ברורה, כמעט אף פעם לא מכריעה, אבל קיימת. צפון קוריאה ועיראק אמנם לא שינו את מדיניותן באופן משמעותי בגלל הסנקציות, אבל יש הטוענים שהן דחפו את איראן לשולחן המשא ומתן על תוכנית הגרעין. יש אינדיקציות מסויימות שפוטין ריסן את עצמו במזרח אוקראינה, ואולי לא התקדם הלאה, כדי לשמור על ערוצים פתוחים עם המערב. מעל הכל, שנים של חרם ולחימה גרמו לחמאס לרסן את ירי הטילים שלו לישראל. מכל הדוגמאות הללו עולה כי חרם, סנקציות, משיכת השקעות וכל הג'אז האקטיביסטי עשויים לגרום למשטר לשנות את התנהגותו בשוליים רחבים יותר או פחות, אבל לעולם לא לוותר על מה שהוא רואה כאינטרס הבסיסי או הקיומי שלו. כמו שאמרה הדמות של אלעזר בן יאיר בסרט, "מצדה", יש מחיר שסוחר הבזאר לא ירד ממנו, אפילו בלחץ הגבוה ביותר – איום על החיים עצמם.

דרום אפריקה, כביכול, היא דוגמא חריגה. אבל גם כאן, המציאות מתעתעת יותר מהמיתוס שטופח בידי דורות של אקטיביסטים מהצד השמאלי של המפה. כפי שמבהיר יוני אשפר, אותם הלבנים שהצביעו שוב ושוב נגד ביטול האפרטהייד בשנות השמונים, הצביעו למען ביטולו שנים ספורות לאחר מכן. יש בריטים שמספרים לעצמם כי זה קרה משום שסרבו לקנות תפוזים דרום אפריקאיים בסופר מרקט השכונתי, אבל המעשייה היפה הזאת מסתירה מארג מורכב בהרבה של אינטרסים, אינטרסים שכנגד וויתורים שנעשו משני הצדדים. האפרטהייד לא בוטל עד שהקונגרס הלאומי האפריקאי הסכים לוותר על האוריינטציה הסוציאליסטית שלו, להיכנס לחסות אמריקאית תחת מארג הסכמי וושינגטון, לוותר על דרישותיו המרכזיות להלאמה של הבנקים, המכרות ואוצרות הטבע, ולמעשה לשמר את הכוח הכלכלי של הציבור הלבן – בניגוד מוחלט לתפיסת הצדק של תומכיו ולדרישות המרכזיות שהעלה במשך שנים. בסופו של דבר, גם החרם על דרום אפריקה לא גרם לציבור הלבן לוותר על מה שראה כאינטרס המהותי ביותר שלו – המשך המשטר הקפיטליסטי. רק הויתורים של הצד השחור, אולי בסיוע מסויים של החרם הבינלאומי, אפשרו להגיע לפריצת דרך.

BDS movement: Lessons from the South Africa boycott | Europe News | Al  Jazeera

ומכאן אפשר להגיע לחולשה המרכזית של תנועת ה-BDS. כפי שמוכיחים התקדימים ההיסטוריים, שום חרם אינו יכול לכפות על הישראלים לוותר על מה שנראה להם כאינטרס קיומי – המחיר שסוחר הבזאר לעולם לא יוריד. רק מלחמה טוטלית, שתביא לכיבושה של ישראל, יכולה לעשות את זה – דבר שאפילו ההזויים שבפעילים לא חולמים עליו. עבור הציבור הישראלי, האינטרס הקיומי הוא מדינה בעלת רוב יהודי, חזון הליבה של התנועה הציונית. על אופי המדויק של המדינה הזאת ועל גבולותיה, ישראלים רבים מוכנים להתווכח, אבל לא על אופיה הבסיסי. סירובו של רוב הציבור להגיע לפשרה עם הפלסטינים נובע מאמונה שערביי ארץ ישראל אינם מכבדים באמת את הקו הירוק, ושואפים להחליש ולבסוף להשמיד את מדינת ישראל ברוח תורת השלבים. הגישה הזאת מבוססת על מסקנה מסויימת מהניסיון ההיסטורי של האינתיפאדה השנייה ותוכנית ההתנתקות. אפשר כמובן לטעון (בצדק רב) שמדובר בגישה פשטנית ומוטעית, אבל זה לא רלוונטי לעניינו. זו גישת הרוב בישראל, ואי אפשר לכפות עליו פתרון שייתפס בעיניו כהתאבדותי.

והנה, האסטרטגיה של תנועת BDS מחזקת את החששות הללו במקום להחליש אותם. כזכור, לתנועה שלוש תביעות עיקריות: סיום הכיבוש בשטחי 1967, זכות השיבה לפליטים, ושוויון זכויות מלא לערביי ישראל. עד שהתביעות הללו יתגשמו במלואן, החרם אמור להימשך. התביעה של BDS לזכות השיבה משחקת על הנימים הרגישים ביותר של החששות הקיומיים בישראל, מפני שהיא עתידה לרסק את רעיון המדינה היהודית. גם התביעה האמורפית לשוויון בין ערבים ליהודים, מוצדקת ככל שתהיה, כמו גם הדמוניזציה של תעמולת ה-BDS לישראל בכללותה, מטשטשות את חשיבותו של הקו הירוק, ובכך מצדיקות את אלו שסבורים שמטרות החרם נוגדות את האינטרסים הקיומיים הבסיסיים ביותר שלהם. אפילו כאלו שהיו עשויים לתמוך בצעדי חרם חלקיים מסויימים נמנעים במקרים מסויימים מלעשות זאת, כדי לא ליצור תקדים שיוכל לסייע לתנועה להשיג את מטרתה הסופית.

מה כן אפשר לעשות כדי לקדם את סיום הכיבוש? גם כאן, ראוי להסתכל באחד התקדימים ההיסטוריים המוצלחים היחידים באזורנו: הסכם השלום בין ישראל למצרים. בגין ודיין, שדיברו במשך שנים על חשיבותו העליונה של חצי האי סיני, החזירו אותו בסופו של דבר למצרים עד הגרגר האחרון, וכוננו שלום (קר אמנם) שמחזיק עד לתקופתנו. בראייה אסטרטגית, ההסכם הזה התאפשר לא רק בשל לחץ חיצוני מסיבי, אלא גם משום ששני הצדדים הוכו די הצורך כדי לתמרץ אותם לגשת לשולחן המשא ומתן.

באותו האופן, מי שרוצה לקדם את סיום הכיבוש, חייב ללחוץ, חיצונית ופנימית, על שני הצדדים לבצע ויתורים משמעותיים, חסרי תקדים אך סבירים מבחינת המחיר שלהם. על ישראל יש ללחוץ להכיר מיד במדינה פלסטינית בגבולות זמניים, לקיים את ההסכמים הנוכחיים (היינו – להחזיר את המצב בשטח למה שהיה לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה), לשחרר אסירים מרכזיים כמו מרואן ברגותי, לבטל את כל איסורי הפיתוח באדמות פרטיות פלסטיניות, לקדם חקיקת פיצוי-פינוי בהתנחלויות ממזרח לגדר, ולהעביר כמה שיותר שטחי B ו-C לשליטת הרשות הפלסטינית. במקביל, יש ללחוץ על הפלסטינים להודיע במקביל שפליטים ישובו רק למדינה הפלסטינית, ושאם הכיבוש יסתיים – יסכימו להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. רק ויתורים מקבילים כאלו יוכלו להפיג את החששות הקיומיים בשני הצדדים, ולדחוף אותם לשולחן המשא ומתן. דבר אחד ברור: גישה צדקנית, טהרנית ומוסרנית, שמנסה ללחוץ אך ורק ישראל, או אך ורק על הפלסטינים, נידונה לכישלון מוחלט, משום שהיא תתמרץ את הצד השני להתבצר בעמדות ניציות. תנועת ה-BDS, באופן שבו היא מתנהלת היום, מקבילה לתמיכה האמריקאית החד-צדדית והמוחלטת בישראל – חלק מהבעיה, לא מהפיתרון.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-אפריל 26, 2016, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני, ללא קטגוריה ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 32 תגובות.

  1. אני חושב שתנועת החרם חשובה במידה מסויימת.
    אני לא מתווכח עם המסקנה שלך, ביססת אותה יפה, ואני גם חושב שהתנועה לבדה (במיוחד עם כל חסרונותיה, הקשרים המפוקפקים וכו') לא תפתור שום דבר. אבל הפיתרון גם לא מונח על כתפיה ולא באחריותה.

    בקטן, יש את האלמנט המוסרי הפרטי. בן אדם שחושב שישראל היא התגלמות הרוע, מבצעת פשעי מלחמה וכו' וכו' – צריך לעשות כנגד זה. אז על סקאלת האקטיבזם מלדבר בסלון, לתרום כסף ועד לעשות הפגנות ולעבור לעזה – יש את אלמנט החרם. והוא לגיטימי. הוא לא חושב איך לפתור את הסכסוך, הוא חושב מה הוא יכול לעשות. אני יודע שקל לזלזל בזה, אבל עדיף שלא לזלזל באנשים ובבחירות שלהם. בסוף כל אחד צריך ליות עם עצמו, אפילו אם יש קצת צביעות מסביב. (בדיוק כמו שאני לא מאשים טבעוני מוסרי שחי בתל אביב, ואורח החיים העירוני שלו כנראה גורם ליותר נזק לסביבה וחיות מאשר המנעות מבשר וביצים)

    דבר שני, גם לתנועות קיצוניות משני צדדי המתרס (ימין יהודי, שמאל יהודי, ימין פלסטיני, שמאל פלסטיני) יש תפקיד מאוד חשוב. הם קובעים את גבולות הגזרה. ארגונים כאלה אף פעם לא תורמים לפתרון, אבל הם מעצבים דיעה. ויותר חשוב – הם מהווים מראה דרכה אנחנו יכולים לראות איפה אנשים עומדים, מה הכוח שלהם, צורת ההתארגנות שלהם. הם שואלים שאלות שאנחנו צריכים לענות עליהן, אפילו שלפעמים זה דבילי. לפעמים זה גם חשוב. ועוזר לנו להבין איפה אנחנו עומדים.

    דבר שלישי, כאשר גופים קיצונים מתפשרים, מזיזים עמדות, מקבלים הסכמים, קטנים או אפילו מתפרקים – זה סימן טוב, והייתי אומר אפילו משהו שתורם לגבש מתלבטים אחרים.

    נקודה אחרונה, ה-BDS הוא ארגון בינלאומי. ומכל הארגונים שצצו בעשרות השנים האחרונות, הוא אחד הבודדים שמצליח להשאר רלוונטי איכשהו ולשמור את הסכסוך בכותרות ולקבל תמיכה גם בתקופות של דשדוש (שבדרך כלל נוחות מאוד לצד הישראלי). כלומר מצד אחד הוא חלק מהבעיה, ועם זה אני מסכים, אבל מצד שני עצם הקיום שלו דוחף אנשים לפעולה. ומספיק שיש אנשים שיגידו בזכותו "הארגון הזה קיצוני מידי, אני אחפש משהו אחר לעשות", הרי שהוא עזר במשהו.

    כתבת: "מי שרוצה לקדם את סיום הכיבוש, חייב ללחוץ, חיצונית ופנימית, על שני הצדדים לבצע ויתורים משמעותיים". אני קורא את זה כ-"מי שרוצה לנצח בכדורגל, חייב לכבוש יותר גולים". זה נכון, אבל עדיין יש בקבוצה 11 שחקנים, ומתוכם רק 2-3 מבקיעים. יש תפקידים שונים לשחקנים שונים. אני מצפה מנציגי הצדדים לדחוף כל הזמן למשא ומתן ולתת רעיונות שמאתגרים את שני הצדדים – הם אלו שיבקיעו את הגול, והם אלה שיופיעו אחר כך בעיתון. אבל זה לא אומר שאין תפקיד לשום שחקן אחר על המגרש.

    כל הדברים שציינתי נכונים לכל ארגון קיצוני, ואני חושב שכל עוד האלימות הפיזית מרוסנת, יש מקום לכולם. נכון, אף אחד מהם לא יפתור את הסכסוך בשבילנו. האחריות הזו היא על העמים ועל נציגיהם. באיזשהו מקום הם מסבכים. אבל עדיין יש להם תפקיד, ובשורה התחתונה הם net benefits.

    • אני ממש מתנצל שאני מגיב אוף-טופיק לחלוטין- אבל ממש מפריע לי שעדיין מסתובבים אנשים שמחזיקים בדיעה כזו:
      לגור בעיר זה הדבר הכי אקולוגי שתוכל לעשות כל ימי חייך. תכין קומפוסט, תשים תאים סולאריים, תמיין אשפה ותגדל עצי פרי: אם אתה גר ביישוב בעל אופי כפרי, טביעת הרגל האקולוגית שלך גדולה פי כמה. התשתיות שלך נפרדות, אתה גר בבית צמוד קרקע, אתה מתחזק שני רכבים פרטיים במשרה מלאה- יחד עם הכבישים והחניות שלהם, אתה מפר שמורות טבע ורצף אקולוגי. במדינה עם עתודות קרקע אומללות וצפיפות מהגבוהות בעולם- כל יישוב צמוד קרקע שמתרחב\נולד הוא בכייה לדורות.

      אנשים שרוצים לגור בכפר- שיבושם להם. אבל לפחות שלא ישלו את עצמם שהם יותר "ירוקים". אורח חיים עירוני, מעצם הגדרתו, הוא פעולה סביבתית מובהקת.

  2. אני חושב שהמאמר כולל את כל הנימוקים התומכים בתנועת ה-BDS…
    אני לא חושב שרוב הציבור בישראל רואה "אינטרס קיומי" בהתנחלויות, בקו הירוק או בהמשך אפליית ערבי ישראל. ירושלים היא (עדיין) טאבו, וכך גם זכות השיבה, אבל גם תנועת ה-BDS יודעת את מלאכת הבאזאר הטורקי והמו"מ.
    BDS לא נוסה כנגד מדינה דמוקרטית (קצת על דרא"פ בהמשך) שמנהיגיה תלויים בדעת הקהל. למנהיגי צ' קוריאה או איראן לא באמת אכפת (עד שלב ההתקוממות והמרד, שבאים מאוחר מאוד) שההמונים מתמרמרים או שרמת חייהם נפגעת כתוצאה מהחרם.
    אני לא חושב שצעדי ה-BDS יורידו את ישראל על ברכיה. גם התנועה לא מצפה לכך, לדעתי. מה שצעדי החרם כן יכולים לעשות, ובמידה מסוימת עשו בדרא"פ של שנות ה-90 (מדינה לא דמוקרטית אבל כזו שהקשיבה לקולות הלבנים), זה לפגוע קצת בחלק המיוחס (יהודים אצלנו, לבנים בדרא"פ) ולהמחיש לו ש"יש מחיר" למסלול שבו הולכת ממשלתו. להמחיש את חוסר הלגיטימציה העולמית שיש למדיניות הישראלית. מי שרוצה יכול לקחת את זה למרחבי האנטישמיות ("הכה את היהודי בכיסו") אבל זו טקטיקה שעובדת בכל העולם.
    אתה כותב (ואני מסכים) שכל אחד מהצדדים ינוע לכיוון משנהו כש"יוכה די הצורך". אני מניח שלא צריך להמחיש איך הפלשתינאים מוכים. אבל איך אנחנו? איך בדיוק נפגע האזרח הישראלי הממוצע מהתעקשות ממשלתו להמשיך לקיים את אפליית האזרחים הערבים, הפגיעה בתושבי יו"ש הערבים, ההתנחלויות? זו בדיוק מטרת ה-BDS. אולי המקבילה להחרמת נבחרת הרוגבי הדרא"פית תהיה החרמת מוצרים ישראלים בחו"ל? אולי המסקנה ש"ככה אי אפשר יותר" תחלחל לעובדי חברת ההי-טק שבה אני עובד, שמתחילים להבין שאם לא נסתיר את זהותנו הישראלית, לא נוכל למכור במערב אירופה?

    • BDS דורש מהישראלים משהו שהם לא יכולים לקבל. באופן תיאורטי חרם על תושבי ישראל עד שיסתיים הכיבוש היה יכול לקדם את סיום הכיבוש.
      זה מהלך שהוא אולי לטעמי לא מוסרי ומסוכן (מטבע הדברים דחיקתה לקיר כופה על ישראל להסכים לפיתרון שלא מבטיח את ביטחונה.), אבל אכן אפקטיבי.
      לעומת זאת BDS דורש מהישראלים את זכות השיבה וביטול המדינה היהודית, וזה דבר שהם לא יכולים לקבל כי זה שקול ללקחת אקדח ולהצמיד לעצמם לרקה.
      מסיבה זו BDS נתפס פשוט כסוג של מצור והוא דוחף את הישראלים להתבצר בעמדתם.

      • לאדם ולכל מי שמסכים עם דני (ido, ywelis) – אם תנועת ה-BDS מוותרת מחר על דרישת זכות השיבה וביטול המדינה היהודית (לא מצאתי את הדרישה השניה, אבל נניח) – אתם מסכימים איתה? הפסקת ההתנחלויות, פשרה טריטוריאלית, הפסקת הקיפוח של ערבי ישראל – כל אלה דרישות שאתם יכולים לחיות איתן? אתם לא חושבים שצריך להפעיל לחץ על ממשלת ישראל כדי לקדם את הפשרה בנושאים אלה ?
        אם לא – אשמח לשמוע למה גם דרישות אלה הן "דבר שיראל לא יכולה לקבל" ו"אקדח לרקה". אם אתם מסכימים – אני חושב שדרישת זכות השיבה מהווה מעין תירוץ לישראל כדי להתעלם מתנועת ה-BDS ולצעוק אנטישמיים.

      • הבעיה ב-BDS מבחינתי היא הדרך ולא רק המסר, כמו גם הקביעה שיש בארץ אפראטהייד, ושהוא המקור לכל הבעיות (= מסר פשטני ומוקצן וגם אפקטיבי יותר – אבל חסר תועלת מעשית).

        שינוי לטובה יהיה כאשר הם יהפכו לקבוצת תמיכה פוליטית, כמו 'הקרן לישראל' או אחרים, שתומכות כספית ורעיונית במפלגות בארץ.

      • בעיה מרכזית שיש לי כישראלי עם ה BDS היא ההקשר: אני נוסע בעיר שכולם נוהגים בה כמו משוגעים, מנסה לשרוד, והמשטרה יושבת לי על הזנב עם דו"ח על כל שטות. אפילו אם אני לא יושב במושב הנהג ולא מסכים עם כל פעולה שלו זה לא נראה הוגן.

        נניח שאני מקבל את העמדה של התערבות בענייני מדינה אחרת בשם צדק אוניברסלי. נניח גם שאני תומך ביציאה מהשטחים ונניח שזו הדרישה היחידה של הBDS. עדיין כישראלי יש לי בעיה עם הפוקוס הספציפי עלי. כל עוד הביקורת על ישראל לא פרופורציונלית לחלק שלה בעוולות הקיימות בעולם, אני מניח שידי המבקרים אינן נקיות או ששיפוטם (שממנו נובעת בחירתם להתמקד בישראל) לקוי במידה כזו שלא הייתי רוצה לשתף אתם פעולה בכל עניין מדיני שהוא

      • זו נקודה מצויינת. בכלל, התעלמות מנסיבות לטובתם של אידיאלים מופשטים היא אחת מהבעיות העיקריות של השמאל הרדיקלי.

  3. מסכים חוץ מעניין ההכרה במדינת הלאום היהודי שלא ברור לי למה היא בכלל דרישה.

  4. הסכם שלום עם הפלשתינאים ידרוש מישראל לוותר על שטחים נרחבים שבתוכם חיים מאות אלפי אזרחים יהודים ישראלים. הקבוצה של הדתיים הלאומיים מאורגנת פוליטית בצורה טובה ומקבלת גיבוי פוליטי מהצד הימין של המפה הפוליטית.
    לדעתי לאחר הנסיון עם הבעיות שנוצרו עם עזה לאחר הנסיגה, אין אפילו סיכוי קטן שיתרחש תרחיש דומה בעתיד הנראה לעין.

    מכיוון שלא תתרחש נסיגה מהשטחים הפלשתינאים לא יוותרו על דרישות הבסיס שלהם.
    יש לי הרגשה שזו מלחמת התשה שתתרחש עוד עשרות שנים רבות

  5. מסכים
    כתוב יפה מאוד ומשכנע

    *Visit our new site http://www.form-wizard.co.il/
    האם כבר ראיתם את אתר מערכת הרישום החדשה
    שלנו*

    *אלי עמר** |* מנהל *|* חברת פרומרקטינג וויזרד בע"מ *|* eli@pwizard.com

    *Eli AMAR **| *CEO *| *ProMarketing Wizard LTD *|* eli@pwizard.com

  6. תודה על המאמר

    היה חשוב להדגיש את הקטע על דרום אפריקה, כי הוא השיכנוע היחידי אולי, שחרמות כאלה יכולים להצליח.

    כי עבור המוחים כיום, המחאה נגד דר' אפריקה כבר נחשבת מיתית – כמו בשירי המחאה שהיו להיטים בשנות השמונים – https://www.youtube.com/watch?v=TlMdYpnVOGQ (מ-86'), https://www.youtube.com/watch?v=EFS-qf3JsZ8 מ-85', וכן 'ביקו' של פיטר גייבריאל מ-80'.
    כך שההיתלות בהשפעה הזו חזקה ומשכנעת מבחינת המוחים.

    למעשה הטיעון המרכזי של ה-BDS (כפי שהשתקף לפחות אצל המרואיינים היהודים בסידרת הכתבות המצויינת שהיתה בערוץ 10 לפני שבוע – קישורים בהמשך), הוא שהאפארטהייד קיים בארץ ו*הוא* הבעיה… כך שצריך פשוט לחזור על אותו חרם ש'עבד' לפני 25 שנה.

    אבל צריך גם לציין שנראה מהכתבות שיש מגוון רחב של סיבות, שמושכות את התומכים השונים. היהודים למשל יוצאים נגד המפעל הציוני או 'הציונות' (חלקם ממניעים אישיים נטו – כמו אלה שלא השיגו קביעות באקדמיות בארץ). סטודנטים שחורים רואים בזה דמיון למחאה אנטי-גזענית; הערבים בחלקם יוצאים נגד קיומה של ישראל ועוד.

    לא נראה שיש משהו אמיתי שמחבר בינהם, חוץ מה*פנטזיה* שמחאה כזו תוביל לשינוי…

    ומה הפנטזיה – המדינה החוטאת שמתעקשת שלא לתקן את דרכיה, ומתייצבת נגד כוחות הטוב. כמובן שהפרקטיות לא מעניינת אותם. מבחינתם יש כיף בלהכאיב ל'רעים', ולא משנה מי נפגע.

    * ממליץ לבדוק את 5 חלקי הסידרה על ה-BDS ששודרה לפני שבועיים בערוץ 10 – מרתקים מאוד.
    1. http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1183824
    2. http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1183995
    3. http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1184240
    4. http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1184467
    5. http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1184657

    • סדרה מעניינת. היא אינה נקייה מטעויות — למשל, חאתם בזיאן שייך בברקלי למחלקה ללימודים אתניים ולא למחלקה ללימודי המזרח הקרוב, כפי שאפש לגלות בגיגול קצר (http://aaads.berkeley.edu/faculty/hatem-bazian/) אבל הטעיות האלה אינן משנות את התמונה.
      מה שמעניין הוא ההתעקשות של המראיין לנסות לגרום למרואייניו לגנות את הטרור הפלסטיני. זה אולי נראה טבעי דרך עיניים ישראליות, אבל אם אדם מסתכל על הסכסוך הזה מבחוץ – ודאי אם הוא מגיע מהזדהות עם הפלסטינים – קשה לצפות ממנו להתרשם מ"הסכנה הגדולה" הגלומה בפיגועי דקירה בהם כמעט ולא נהרגו ישראלים, או בטילי חמא"ס שהישגיהם בגרימת אבדות גדולים רק מעט יותר.
      ההיקף המצומצם של הנזק אינו הופך את הדקירות או הטילים למוצדקים. הוא הופך אותם לבלתי-רלוונטיים במבט כולל. ואת זה ישראלים, ששכללו את השאיפה לביטחון מוחלט לכדי אומנות – מתוך כוונות תמימות או לא – מתקשים להבין.
      זו בעיית תפיסה, לא בעיית הסברה. אין ביטחון מוחלט ולא יכול להיות ביטחון מוחלט. גם אם מחר יקום ממשל פלסטיני שיכיר בישראל כמדינה יהודית, יתחייב פומבית לא לדרוש את שיבת הפליטים לתחומי ישראל ויתרום סכום כסף נכבד לבניית בית המקדש השלישי בהר הבית, שום דבר לא יבטיח שלא יהיה בצד הפלסטיני מי שיזום פיגועי טרור. הטרור הפלסטיני יישאר אתנו עוד הרבה זמן, בכל הסדר מדיני או בהעדרו. אבל אנחנו עדיין צריכים להתמודד עם השאלה איך אנחנו מכבדים את זכויות הפלסטינים – הן זכויות האדם והן זכויות פוליטיות – במצב הזה.

      • אפילו, התנצלות היא משהו שהיית מצפה מהם. דוגמא ללקיחת אחריות.

        אבל כתבתי למטה על סירובם לקחת אחריות על מעשיהם – כי הם הרי קורבנות ופליטים (50 שנה), ומי יכול לשפוט אותם? יש להם די חיזוקים חיצוניים להמשיך לחמוק מאחריות.

        בהקשר האמריקאי, ראוי להסברה הישראלית להציב לאמריקאים את מצב הגבול שלהם עם מקסיקו, כנקודת השוואה: ההקבלות רבות ורלוונטיות.

      • "מהם" זה ממי? מפעילי בד"ס בארה"ב? איך הם אחראים למעשי הטרוריסטים הבודדים או החמא"ס, ומה התנצלות כזאת תעזור למישהו, מלבד ליטוף אגו לצופים בישראל?
        לישראלים אולי קשה להפנים את זה, אבל המצב הנוכחי של ישראל טוב, ודאי בהשוואה לאזור המדמם בו היא נמצאת. הבעיה היא שהישראלים רוצים שיהיה להם טוב יותר, ומסרבים להבין שכדי שיהיה להם טוב, מיליוני אנשים (הפלסטינים) משלמים מחיר גבוה מאוד, שלעתים קרובות גולש לבלתי-נסבל. צריך לעשות עם זה משהו, גם אם זה אומר שלישראלים יהיה טוב פחות.
        דרך אגב, גם ההנחה לפיה הבד"ס ראוי להתייחסות רק אחרי שהוא הגיע לקמפוסים בארה"ב, שהיא נקודת המוצא של הסדרה המדוברת, מצביעה על בעיה מהותית בתפיסת ישראל את מקומה בעולם.

      • מהרשות הפלשתינית. הדוקרים הגיעו מהשטחים שבשליטתה.

        באשר למצב הישראלים – לא סביר שראשי האקדמיה היו מתכנסים יחד להזהיר מפני העתיד, והיכולת של האקדמאים הישראלים לתפקד ללא שיתופי פעולה עם מוסדות במערב.

        כמו כן השיח ישאר לאורך זמן, כאשר אותם סטודנטים יתבגרו ויעברו לתפקידים במימשל.

      • מהרשות הפלסטינית אכן ניתן לצפות להתנצלות. השימוש הפוליטי שכל מיני גורמים עשויים לעשות בציפייה הזאת הוא שאלה נפרדת. בכל מקרה, יוצרי הסדרה לא ראיינו אנשי רש"פ. את ההתייחסות לטרור הפלסטיני הם ניסו לחלץ דווקא מפעילי בד"ס אמריקאיים, אלוהים יודע למה.
        אני מסכים שהבד"ס עשוי ליצור בעיה לישראל בטווח הארוך. מה שנראה משעשע בעיני הוא שהביעה הזאת זוכה להתייחסות רק כאשר הבד"ס מגיע לארה"ב (יש עוד עולם מחוץ למדינה ההיא). ומה שנראה חסר תוחלת הוא התפיסה לפיה את הבעיה שיוצרת תנועת הבד"ס ניתן לפתור על-ידי הסברה.

    • מאז כתיבת המאמר הזה עברו עשר שנים…
      פעילות האונר"א מוגבלת כמעט לחלוטין ללבנון, סוריה, ירדן, הגדה המערבית ורצועת עזה.
      על סוריה אין טעם להאריך מילים.
      הפסקת פעילות האונר"א בעזה תוביל רק להחמרת האסון ההומניטרי המתרחש שם.
      בירדן ובלבנון אין כיום אסון הומניטרי, אבל לאור מספרי הפליטים ממלחמות עיראק וסוריה ששתי המדינות האלה קלטו, הפסקות פעילות הארגון שמתחזק את מחנות הפליטים הפלסטיניים בהן בהחלט תקרב אותן לאסון כזה.
      נשארנו עם הגדה המערבית, בה ישראל שולטת ביד רמה אבל לא ששה לקבל על עצמה את האחריות לתחומי החיים האזרחיים של הפלסטינים, ואילו הרש"פ, שאמורה להיות אחראית לתחומים האלה, בקושי מתפקדת ונשענת בעצמה על תרומות.
      אתה בטוח שפירוק אונר"א באמת יעזור למישהו?

      • בוודאי שהוא יעזור. הסיבה העיקרית שהפלשתינים לא מכריזים על עצמאות היא שנוח להם במצבם – כמו צעירים שגרים אצל ההורים… לא צריך לקחת אחריות על החיים.

        נוח להם לקבל את כל האספקה מאונר"א, להישאר במעמד פליטים כבר 50 שנה (3 דורות), ולזכות יותר מכל יישות פוליטית אחרת בעולם, לתשומת לבה הבלעדית של מועצת הביטחון של האו"ם…

        יש יתרון בהיותך פליט – אף אחד לא מצפה שתגיע לשום מקום. מבחינת הרשויות, אתה צריך לקבל ולא לתת.

        לכן הפלשתינים יעדיפו להישאר בסטטוס הזה (ואגב השוואות שעורכים לעיתים לישראל של 48' אינן רלוונטיות: אין להם בן-גוריון, או בכלל מנהיג ראוי לשמו, והם לא עברו שואה).

      • אוי. אני לא יודע האם אתה מכיר צעירים שגרים אצל הוריהם. אני כן, והצעירים הספציפיים שאני מכיר כבר לא צעירים כל-כך. (ממתי, לעזאזל, אדם אחרי גיל 30 הוא צעיר?)
        לפחות במקרים שאני מכיר, מה שמונע מהצעירים לעזוב את בית הוריהם ולצאת לעצמאות הוא שילוב של גורמים: יוקר המחיה, העדר אופק כלכלי (אם ממילא אין סיכוי שתגור בדירה משלך, אולי עדיף לגור בדירה של ההורים ולא של חמדן ישראלי מצוי שמעלה את שכה"ד בכל הזדמנות), ציפיות גבוהות מדי מהחיים (שפותחו בסיוע נמרץ של ההורים עצמם), תסביכים נפשיים ביחסי הורים-ילדים, וכו'.
        להציג את כל המכלול הזה כחוסר רצון לקחת אחריות על החיים זה פשטני בטירוף, וגם לא עוזר לאיש.
        אני לא אומר שהאונר"א צריך להישאר סלע קיומם של הפלסטינים. אני מעדיף שהוא יפורק, מתישהו, במסגרת פתרון כולל של בעיית הפליטים שיהיה מוסכם על ישראל ועל מדינת פלסטין (שדרך אגב, הכריזה עצמאות עוד ב-1988, וזה לא ממש עזר לה לקום). אבל נכון לעכשיו, יש רבדים בסיסיים יותר בסכסוך הישראלי-פלסטיני שצריך לפתור לפני שאפשר יהיה לדבר על פירוק האונר"א.

      • גם לי מוכרים צעירים כאלה וידועות לי הסיבות, ועדיין… הקטע של האחריות הוא גם פקטור.

        פירוק אונר"א צריך להיות טריגר חיובי לקראת הפיכת הפלשתינים לעצמאיים באמת. אבל זה צריך לבוא *מהם* ולא רק מבחוץ.

      • אם פירוק אונר"א יבוא מהפלסטינים, אני לא חושב שמישהו יתנגד לזה.
        אבל זה לא יכול להיות טריגר לשום פתרון, רק להעמקת התסבוכת שבאזור שלנו גם ככה יש די והותר. אם התסבוכת תיפתר באמצעים אחרים, אז אפשר יהיה לדבר על כך.

  7. הי,

    נראה לי שאלוף בן לקח לך את הרעיון ושכח לתת קרדיט… http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2928208

    — הבלוג שלי מתעדכן פעמיים בשבוע במאמרים מקצועיים מתחום התכנות. מוזמנים לקרוא ולשתף: https://tocode.co.il/blog

  8. שלום דני! ראשית אני רוצה לציין שאני מאד נהנה מהכתיבה האינטלגנטית, המשכילה, והמתונה שלך (מתונה במובן של לא מתלהמת). הבלוג שלך לדעתי הוא אחד הטובים ברשת.
    אך לגבי הפוסט הנוכחי, יש לי הסתיגויות. למיטב ידיעתי ה-BDS אינו ארגון במובן המקובל, הממוסד של המונח. הוא לא עמותה רשומה, הוא לא מקיים בחירות, אין לו מועצה, מזכירות, נשיאות, חוקה. זו, בעצם, תנועה, שמה שמאחד את חבריה וסניפיה השונים אלה מטרות דומות וטכניקות פעולה דומות. אך משום שאינה ארגון ממוסד, בכל מקום יש הדגשים וסגנונות שונים. מן הסתם יש גפ אנטישמים שקשורים ל-BDS, אבל זה לא לב העניין, וכפי שאתה עצמך ציינת, כך נדמה לי, בפוסטים אחרים, אין לערבב ביקורת על ישראל עם אנטישמיות.
    והנה, אני סבור שהמטרות של ה-BDS אותן ניסחת הן שגויות. אתה מנית "סיום הכיבוש בשטחי 1967, זכות השיבה לפליטים, ושוויון זכויות מלא לערביי ישראל", ועל אלה הוסיף אחד מהמגיבים שלפני – הכחדת המדינה היהודית. אבל זו טכניקה של איש קש: כאשר מנסחים מטרות כל כך קיצוניות, דומה שכל תושבי ישראל, אולי למעט הבוחרים של הרשימה המשותפת, יתאחדו נגדן. איילת שקד וזהבה גלאון יתאחדו נגד חיסול המדינה היהודית, וכמעט כולם יתנגדו ל'זכות השיבה' במובנה המילולי, של שיבת כל הפליטים הפלסתינים וצאצאיהם לכל מקום שבו הם ישבו לפני 1948.
    אבל אני סבור שמכל אלה מה שנכון עבור ה-BDS היא רק המטרה הראשונה – סיום הכיבוש. אינני חושב ששאר המטרות נמנות על יעדיו של ה-BDS, ואם כן, אלו יוזמות מקומיות.
    לגבי סיום הכיבוש, נדמה שגם אתה, כשמאלן מתון, מסכים שהכיבוש הוא לא חוקי, לא מוסרי, לא יעיל, ומשחית. וגם, כפי שכתבו כמה מהמגיבים שמעלי, אנחנו יצרנו מצב שבו המשך הכיבוש כמעט אינו מפריע לאף אזרח ישראלי, כולל כאלה שלא ממש מתלהבים ממנון, אבל לא שוכבים על הגדר כדי לסיימו. לכן, מה שנשאר, זה החרם. החרם יהפוך את המשך הכיבוש לפחות ופחות נסבל עבור תושבי ישראל. הם (כלומר, אנחנו) ירגישו שהם משלמים מחיר בעדו, ואולי זה יצור אצלם מוטיבציה לקדם את סיומו.

    • הי צבי, תודה על המחמאות, ומסכים איתך לחלוטין בכל הנוגע לצורך לסיים את הכיבוש. נכון שה-BDS הוא לא ארגון מוצק לחלוטין עם בירוקרטיה מסודרת, אבל יש לו (באופן מוצהר ומפורש) אג'נדה משותפת שמתרכזת מסביב לשלוש הדרישות שתיארתי: זכות השיבה, "שוויון זכויות" לערביי ישראל (לרבות ביטול חוק השבות) וסיום הכיבוש בשטחי 1967. הדרישות הללו מופיעות באתרי האינטרנט המרכזיים של התנועה, אלו שמהווים מקור מידע שכל ארגוני הלוויין שואבים ממנו, וחוזרות על עצמן שוב ושוב אצל דוברי התנועה למיניהם וסוגיהם. בנוגע למחיר לסיום הכיבוש, התייחסתי לכך בפוסט. זה נראה טוב על הנייר. היסטורית, זה לא עבד כמעט בשום מקום.

  9. כשאנשים שלא יכולים למצוא את ישראל או פלסטין על מפה מתווכחים בלהט לצד זה או אחר, ובמקרה הם מתחלקים למחנות לא רק בנקודה זו – אתה יכול להבין שזה לא באמת עלינו.

    אנחנו נתקענו בתור עוד נקודת מחלוקת במחלוקת תרבותית גדולה יותר, שבארה"ב מסומלת על ידי המחלוקת בין הרפובליקאים לדמוקרטים.
    מי שבצד שמאל -חילוני, סוציאליסטי, תומך בזכויות אדם ושלל סטריאוטיפים – תומך בפלסטין.
    מי שבצד ימין – מסורתי, שוק חופשיסט, תומך באינדיבידואליזם וכיוצא בזה – בצד של ישראל.

    בקיצור – טיעונים לא יעזרו פה, זה לא עלינו בכלל. שני הצדדים מטילים זה בזה רפש ואנחנו מתלכלכים.

    • יואב, אני מסכים עם הרבה מהדברים שכתבת. שולמית וולקוב, היסטוריונית ידועה של גרמניה המודרנית ויהודי גרמניה, טענה פעם שהאנטישמיות הגרמנית של סוף המאה ה-19 היתה מעין "חבילה" או "קוד תרבותי". מי שהתנגד לדמוקרטיה, לליברליזם, החזיק בעמדות מלוכניות וכדומה, סביר להניח שהיה גם אנטישמי. גם היום, שנאת ישראל היא מחלק מקוד תרבותי מסויים, חבילה של שמאל רדיקלי, שכוללת גם התנגדות לגלובליזציה, פוליטיקלי-קורקט, סוציאליזם קיצוני וכיוצא בזה. אבל זה לא אומר שכולם מקבלים את החבילות הללו במלואן, ושאין שטח אפור נרחב ביניהן שאפשר לעבוד בתוכו.

      • אגב דעות מוטות מראש – הדעה הזכורה של ליוינגסטון מהלייבור, על כך שהיטלר ב-32' היה 'ציוני' ורק בהמשך 'השתגע', לא רחוקה מאלה של כמה היסטוריונים סוציאליסטים של התקופה, כמו בלוקסהאם ואפילו קרשאו.

        זו תוצאה של הפונקציונאליזם, במידה רבה – הנסיון לומר שמנהיג לא היה רע באמת (או רע באופן מחושב, כי אף אחד לא 'רע' באמת – מחשבה אנטי הומאנית), אלא הגיב למציאות… מה שהופך אותו לכלי משחק בידי גופים גדולים יותר (קו מחשבה דומה עמד מאחורי דברי נתניהו על היטלר והמופתי).

        אבל זו מחשבה שמקורה מרקסיסטי (אין יחידים – רק קבוצות). המציאות אחרת – יש בעיקר יחידים.

      • הי,

        אני מסכים מאוד עם מה שכתבת – זה נכון שהתמיכה בישראל או בפלסטין היא חלק מקוד תרבותי מסוים, וגם נכון שיש לא מעט אנשים שלא מקבלים את כל התוכן של ה'חבילה' באופן אוטומטי.
        אבל מי שנמצא ב BDS הוא מי שכן קיבל את החלק הזה של החבילה, לפעמים דווקא כי זו דרך קלה ו להביע הזדהות עם ערכים שמאליים/ ימניים ללא עלות ממשית עבורו.
        לכן לאנשים ב BDS אין רצון לפתור את המצב בישראל/ פלסטין, אלא להביע הזדהות עם העמדה, וזה קל לעשות על ידי דרישות יותר ויותר קיצוניות מול ישראל/ פלסטין. (כמו לומר שלישראל אין זכות קיום, או שצריך להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים).
        לכן אני חושב שטיעונים מהסוג "עמדות קיצוניות לא יעזרו לפתרון הבעיה" – כמו שאתה מעלה, הן נכונות,
        אבל לא רלוונטיות.

    • יואב,

      הגישה שלך מפשיטה מצב מורכב בצורה יוצאת דופן לצורת מחשבה פשטנית ונוחה. אין ספק שאם מדובר בשחור שהולך מכות עם לבן, לאדום אין מה לחפש בריב הזה.

      הבעיה היא שזה לא נכון. אין שחור ולבן. אין שמאל וימין. יש אינסוף דיעות ורעיונות, חלקם מובילים יותר וחלקם פחות, חלקם דומים וחלקם לא. איגוד של כל הרעיונות לשתי מחנות הוא מלאכותי במקרה הטוב ומסוכן במקרה הרע.

      הפשטה היא דרך מצויינת לבחון דברים ולסייע לקבלת החלטות, אבל אם ההחלטה היא "לא לעשות כלום כי זה לא באמת עלינו"- סימן שעשית משהו לא נכון.

  1. פינגבק: דוקטרינת פח הזבל: מה בין פייגלין לאלוף יאיר גולן? | הינשוּף

להגיב על רון לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: