למה רבים כל כך מתוסכלים וזועמים על מינויו של ליברמן לשר הביטחון? לא רק בגלל שבטיות, או תסכול פוליטי, אלא גם בגלל משהו אחר, חשוב בהרבה.

בקושי התאוששנו מהדחתו של משה יעלון, והתקשורת שוב גועשת עקב נאום ה"תחזיקו אותי" של הפרשן הצבאי רוני דניאל, איש ימין מובהק, שהצהיר כי ימליץ לילדיו לעזוב את הארץ. לאור הרשימה המתארכת של אישים מהימין והממסד הבטחוני שמתריעים על סכנות ממשל נתניהו, ראש הממשלה, מקורביו, ואוהדיו מוקיעים, כהרגלם, את הפורשים והמתרים כשמאלנים עוכרי ישראל, אפילו אם יצאו מהימין העמוק או מצמרת צה"ל. קלמן ליבסקינד, אחד מהאינטליגנטים והחריפים שבעיתונאי הימין, הוקיע את המבקרים כמתוסכלים ש"נמאס להם מהעם", ומייחלים להפיכה צבאית כדי להשליט מחדש את האג'נדה השמאלנית הדחוייה שלהם. אחרים הצביעו על אינטרס קבוצתי: הגווארדיה הישנה, הלבנה והדועכת זועמת על הפגיעה בבן שבטה, בוגי יעלון, והחלפתו באאוטסיידר ממוצא רוסי. מבקרים כאלו, למשל, תהו היכן היה רוני דניאל עד היום, ומדוע לא ראה את אותם התהליכים המסוכנים עד שהחליפו את שר הביטחון החביב עליו.

בכל זאת, עם כל הכבוד לקלמן ליבסקינד, לא נראה שיש ראיות משכנעות שעיתונאים המזוהים עם השמאל (מלבד צבי בראל) קוראים להפיכה צבאית כי "נמאס להם מהעם". נתניהו שולט כבר שנים ארוכות, והשמאל מרוסק ונואש לא מאתמול. כיצד, אם כן, דווקא הדחתו של איש ימין מובהק כמו יעלון גורמת לכולם לחוש עלבון צורב כל כך?

נתחיל במינוי של אביגדור ליברמן לתפקיד שר הביטחון: יריקה מכוערת בפרצוף של צה"ל, מפקדיו, ולהבדיל, הקהילה הבינלאומית. לא משום שנתניהו הדיח את יעלון: זכותו המלאה של ראש הממשלה להדיח שר. גם לא משום שמינו אזרח לתפקיד שר הביטחון, צעד לגיטימי לכל הדעות. ובוודאי שרצוי למנות ישראלים ממוצא רוסי לתפקידים הבכירים ביותר, לרבות במבצר שליד מגדלי עזריאלי. הבעיה האמיתית היא בחתן השמחה. נתניהו, כידוע, מדבר לא מעט על חשיבותה של הברית האסטרטגית עם מצרים, ובצדק. כל כך אסטרטגית היא הברית, עד שהנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי התגייס לטובת הקואליציה של נתניהו, ורמז בגלוי למחנה הציוני שכדאי להם לקפוץ לעגלה "למען השלום". ורגע אחרי ההתערבות החריגה הזאת, נתניהו גומל ל"שותף האסטרטגי" במינוי האיש שקרא לתקוף את מצרים ולהפציץ את סכר אסואן. נזכור שהדיאלוג האסטרטגי עם מצרים מנוהל בראש ובראשונה באמצעות משרד הביטחון. כשליברמן היה שר החוץ, המצרים החרימו אותו ודיברו עם אהוד ברק. עכשיו אין גם שר חוץ. מי ינהל את הדיאלוג האסטרטגי עם קהיר, שחיוני לבטחון מדינת ישראל? אבל מדוע לחשוב על מערכת הבריתות הבינלאומית והאזורית של ישראל כשיש שיקולים פוליטיים? אחרי הכל, בשלטון הנוכחי, האינטרסים הלאומיים תמיד מתגמדים מול החשבונאות הפוליטית, הקואליציונית והמפלגתית.

כאמור, אפשר ורצוי למנות אזרח לראשות משרד הביטחון. משה ארנס, למשל, היה שר ביטחון מצויין חרף היעדר עבר צבאי. אבל בניגוד מוחלט לליברמן, ארנס היה בקיא בענייני צבא והחזיק ברקע עשיר בתעשיות הבטחוניות. אפילו עמיר פרץ, ששירת כקצין זוטר בדרגת סרן, היה סקרן וחרוץ מספיק כדי ללמוד במהירות את ענייני המשרד, ואף התעקש בצדק על רכישתה של מערכת כיפת ברזל. מבחינה זו, ליברמן במשרד הביטחון הוא הרע מכל העולמות: אדם בור, אלים ושחצן, בעל יחסי אנוש גרועים, חוסר הבנה טוטלית באסטרטגיה ונטייה לפתרונות קסם של "לכסח אותם". וגם גזען קיצוני, שדיבר על הערבים אזרחי ישראל במונחים שלא היו מביישים אפילו את כהנא. לא, לא סביר שהוא יפתח במלחמה מול איראן או אחת משכנותיה של ישראל. ראש הממשלה עדיין שולט בעניינים, וסביר שגם קציני הצבא המקצועיים ינסו לרסן את ליברמן בשקט. אבל במשרד הביטחון יש מספיק עניינים "קטנים" יותר ששר חסר רגישות יכול לקלקל, למשל, ביטול מדיניות ההקלות של יעלון בגדה וגירוי השטח במידה שתפסיק את התיאום הבטחוני יקר הערך. במרחב הישראלי-פלסטיני, כמאמר הפתגם, די בטיפש אחד ובגפרור אחד כדי לשרוף יער שלם.

מעבר זה, יש גם את קשריו המפוקפקים של ליברמן עם שורה של רודנים מזרח אירופים וקווקזיים, טיפוסים מפוקפקים וחשודים בפלילים. השלדים שיש לו בארון יכולים למלא בית קברות בגודל ממוצע. בשגרה, אדם עם עבר וקשרים כמו שלו לא היה יכול לעבור תחקיר בטחוני לתפקיד ממוצע בחיל המודיעין. מפחיד לחשוב שטיפוס כזה יקבל גישה לכל הסודות הבטחוניים של ישראל, שלא לדבר על אינספור הזדמנויות למעשי שחיתות, כמו למשל מתן רישיונות ייצוא נשק למקורבים.

הנה שורש התסכול: המינוי של ליברמן הוא זלזול בוטה כל כך באינטרסים הלאומיים של ישראל, עד שהויכוח הפוליטי עצמו מתעקר מתוכן. אנחנו בדרך כלל מנהלים דיון פוליטי, משמאל ומימין, מתוך ידיעה שכל צד דואג לבטחון המדינה בדרכו, ומציע את מרכולתו הפוליטית לציבור הרחב. בנימין נתניהו, כפי שהעיד ראש המוסד לשעבר מאיר דגן, מעדיף את האינטרס האישי שלו על האינטרסים של מדינת ישראל. לכך יש לצרף את השקרים התמוהים שנכרכו בהעברת מתווה הגז, הזלזול בכספי הציבור, ואינספור העדויות על סגנון הניהול הקפריזי והפרנואידי של לשכת ראש הממשלה. ואם לא די בכך, הרי שנתניהו וחבר חנפיו, מהעיתון ישראל היום ומעבר לו, מוקיעים בשיטתיות כל מי שמעז לחשוף סודות אפלים או למתוח ביקורת כבוגד, שמאלן או מרגל, אפילו אם הוא מגיע מלב הימין או הממסד הבטחוני – רשימת "בוגדים" שהולכת ומתארכת. ועוד לא אמרנו מילה על הרוח הגבית שקיבל חייל חשוד ברצח מהאיש ברחוב בלפור. יש סיבה טובה מאד להיות מתוסכלים וזועמים. השאלה לאן לוקחים את זה הלאה. טיפ ראשון: להקים במדינת ישראל אופוזיציה פרלמנטרית, ומי שלא ממש חושב בכיוון, כדאי שיפנה את מקומו במהרה. מישהו אמר בוז'י הרצוג?