"אתה אשם שאני רעב": על כבשים, זאבים ואובמה

מה קורה כשכבש מפולפל וערמומי עומד למשפט בפני זאב, ואיך תזהו שנאה לא רציונלית המבוססת על האשמות סותרות? אתר מידה תוקף את ממשל הנשיא אובמה, מכל הסיבות הלא נכונות.

wolf_in_sheep__s_clothing_by_mewtant_307k-d4g4r17

במשל רוסי ידוע, זאב תופס כבש ומחליט להעמיד אותו למשפט על חטאים שונים ומשונים. העונש הנקוב בחוק: טריפה. הכבש, שזכה ככל הנראה להשכלה משפטית משובחת, מתווכח עם הזאב כהלכה ומוכיח לו בכל נקודה ונקודה שהוא טועה. בכל פעם שהזאב מעלה ראיות לפשע, מפריך אותן הכבש בחדות ובמיומנות. בסוף המשפט, לאחר שכל טיעוניו נסתתמו, אומר הזאב לכבש שנותר עוד סעיף אחד אחרון בכתב האישום. "אתה אשם שאני רעב". הנאשם מורשע בדין והופך לסעודת הערב של השופט.

במשל הכבש והזאב השתמשו כבר רבים וטובים, למשל בהקשר של יהודי אירופה מול מקטרגיהם האנטישמים. לא משנה כמה היהודים ישתדלו, כמה ינסו להפריך את ההאשמות נגדם ולהוכיח פטריוטית ואזרחות טובה, האנטישמים ימצאו כבר סיבות לנעול אותם לקיר. בסופו של דבר, לא מדובר בטיעונים רציונליים, אלא במהות. עצם הקיום של הכבש מעורר את רעבונו של הזאב, וכל הנימוקים ההגיוניים הם רק כסות לרגש העוינות הבסיסי הזה.

גם מי שחושב שהפרשנות הנ"ל לתנועה האנטישמית באירופה מוגזמת, חייב להודות שיש בה גרעין של אמת. עבור חלק מהאנטישמים הקיצוניים יותר, השנאה ליהודים לא היתה תלויה בדבר, גם אם הוסוותה מאחורי ביקורת ממשית. אכן, אחת הדרכים להבחין בין ביקורת ממשית, אפילו קשה, ארסית ובלתי הוגנת, לבין שנאה לא תלויה, היא תופעת ההאשמות הסותרות. מי ששונא קבוצה בשל עצם היותה, ובלי תלות אמיתית במעשיה, ייטה להטיח בה כל האשמה שתידבק בסיטואציה מסויימת, גם אם ההאשמות אינן תואמות אחת לשנייה. במקרה היהודי, נהגו אותם האנטישמים להאשים את היהדות הבינלאומית בקפיטליזם חזירי מחד, ובחרחור המהפכה הבולשביקית מאידך. הגרעין הקשה של שונאי הפלסטינים בישראל אינו נמנע אף הוא מכשל ההאשמות הסותרות. כך, אבו מאזן מואשם גם בסירוב עקבי לכל יוזמת שלום, וגם בחתירה ל"תורת השלבים"– היינו – הסכמה ליוזמות שלום כדי לקלף את ישראל מנכסיה בהדרגה. הדברים, כמובן, סותרים זה את זה. אם אבו מאזן באמת מעוניין לדחוק את ישראל בהדרגה בהתאם לתורת השלבים, הרי שהוא דווקא אמור לקבל יוזמות שלום שמוצעות לו, רק כדי לדרוש יותר בפעם הבאה.

1986096-5

מעוניין לדחוק את ישראל? הנשיא אבו מאזן

עבורינו, כמשקיפים, האשמות סותרות הן כלי מצויין. אם תמצאו אותן בביקורת, תוכלו לדעת מיד שהיא מבוססת על הטייה חריפה ושנאה כלפי מושא הביקורת, ולא על בחינה הוגנת של העובדות. לא מזמן, ראינו דוגמה נוספת לכשל הזה באתר מידה, במאמר של כותב בשם שניאור שפירא על מדיניותו של הנשיא אובמה. לשם התחלה, העובדה שבאתר מידה מתפרסמים אך ורק מאמרים שליליים על ממשל אובמה, היא כשלעצמה חשודה. האם יכול להיות שבתקופה מורכבת של שמונה שנים כל קווי המדיניות היו שליליים לחלוטין, כל ההתרחשויות היו האופציה הגרועה ביותר מבין האפשרויות הקיימות, והכל באשמתו הבלעדית של הממשל? הקו המערכתי של מידה בהקשר זה הוא תמונת ראי לשנאה הבלתי רציונלית שרווחה בחוגי השמאל כלפי ממשל הנשיא בוש.

במאמר של שניאור הלז, הדברים גרועים אף יותר, כי ההאשמות שלו כלפי אובמה סותרות זו את זו.  בעיניו, אובמה "סגר חשבון עם אמריקה" והערכים שלה. מה הם בדיוק הערכים של "אמריקה"? פשיטא, הערכים ששפירא ומקביליו האידיאולוגיים בארצות הברית תומכים בהם. מדוע מצביעי אובמה, שדוגלים מן הסתם בערכים אחרים, הם פחות "אמריקאים"? לא ברור. אבל חכו, אלו רק הפרפראות. שפירא מאשים את אובמה בנטישת בעלות ברית "ותיקות". הדברים אמנם לא נאמרים במפורש, אבל בהקשר של "ההתקפלות מול איראן", מדובר כמובן במצרים וערב הסעודית. כמו כן, שפירא גם מאשים את אובמה שנשא את "נאום קהיר הידוע לשמצה", שנועד כידוע לפייס בדיוק את אותן בעלות ברית בדיוק. כיצד הנשיא סופג ביקורת הן על פיוס בעלות בריתה הערביות של ארצות הברית והן על נטישתן? לשניאור שפירא פתרונים. הלאה: אובמה מואשם שנירמל את היחסים עם קובה, בניגוד לדעתו של לובי הגולים הקובניים בארצות הברית, ובכך "בגד בערכים האמריקאיים של חופש וחירות". אבל דווקא הממשלים השמרניים של העבר, ביניהם ממשל הנשיא ניקסון, ניהלו קשרים ענפים עם מגוון רחב של דיקטטורות ימניות בדרום אמריקה ובמזרח התיכון, שחופש וחירות לא בדיוק עמדו בראש מעייניהן. ניקסון וקיסינג'ר גם הפשירו את היחסים עם סין הקומוניסטית עוד בתקופת מאו, מדיניות שכל הממשלים המאוחרים יותר דבקו בה. ככל הנראה, "הערכים האמריקאיים של חופש וחירות" מסתדרים מצויין עם תמיכה בדיקטטורות מסויימות, אבל לא אחרות.

Obama-Visit

בגד בערכי החופש והחירות? הנשיא אובמה עם נשיא קובה ראול קסטרו

בהמשך המאמר, הדברים הופכים להיות מגוחכים אפילו יותר. שפירא, שרק לפני פסקה האשים את הנשיא אובמה בנטישת בעלות ברית מסורתיות, תוקף אותו על הנאום בהירושימה – ניסיון מובהק לפייס את אחת מבעלות הברית העיקריות של ארצות הברית במזרח אסיה. אז אלו בעלי ברית כדאי לפייס ואלו בעלי ברית כדאי לנטוש? התשובה, היא כנראה, פשוטה: הפוך ממה שאובמה עושה.

pros-cons-hiroshima-obama-worldview

אובמה בהירושימה, עם אחד מניצולי הפצצה האטומית (היבאקושה)

השנאה הבלתי רציונלית הזאת לאובמה, וההתקפות המגוחכות והמופרכות על "נטישת הערכים האמריקאיים" הם פספוס כל כך גדול, בדיוק מפני שיש הרבה מאד מה לבקר בהתנהלות של הנשיא אובמה וממשלו. במיוחד, הממשל הזה חוטא במהלכים שנעשים בלב ולב, היסוסים מיותרים וצעדים לחצי ולרבע, שגורמים לארצות הברית לשלם מחיר בלי להגיע להכרעה. ההתעקשות של הממשל על הקפאת בנייה בהתנחלויות, למשל, היתה חזקה מספיק כדי להרגיז את ישראל ותומכיה, אבל חלשה מדי בכדי ליצור מפנה בתהליך השלום. ההתערבות בסוריה מספיקה על מנת לשמר את אש המלחמה, אבל לא על מנת להגיע להכרעה. ההכרזה המצלצלת של אובמה וקרי על תגבור כוחות במזרח אסיה הבהילה והרגיזה את סין, בלי להביא לשינוי אמיתי במאזן הכוחות האזורי. כלומר, לצד הישגיו הרבים, שגם בהם יש להתחשב, אובמה כשל במדיניות אפויה למחצה, שמבוססת לעיתים קרובות על הנחות אסרטגיות שסותרות זו את זו. חבל שרבים ממבקריו בארץ לא מבחינים בזה, ובמקום זה משעתקים את השנאה הבלתי רציונלית של חוגים שמרניים בארצות הברית, שמייבבים כבר שמונה שנים ש"גנבו להם את המדינה". וזה פתטי: בארצות הברית בדיוק כמו בישראל.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-יוני 4, 2016, ב-ינשוף פוליטי-מדיני, ללא קטגוריה ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 26 תגובות.

  1. מאמר מעניין, נתן לי כמה כלים להתבוננות אוביקטיבית.
    כשזה מגיע לפוליטיקה אנשים משום מאבדים את הרציונל ופועלים על פי תחושות בטן, אף פעם לא הבנתי למה זה ככה

  2. לגבי הטיעון הקשור לאבו-מאזן: אם כל הסכם שיוצע לו יהיה הסכם שמונע ממנו לבצע את "שיטת הסלאמי" אזי הוא ידחה אותו על הסף, ואז אין סתירה בין שתי ההאשמות. לדעתי זה אכן מה שקורה, ולראיה הסירוב שלו לקבל הכרה בישראל כ"מדינה יהודית".

    • למה הכרה בישראל כ"מדינה יהודית" מונעת ממנו המשך? הדבר היחיד שאולי מונע ממנו המשך הוא הכרזה על סיום התביעות, וגם מזה אפשר להתחמק אם ממש רוצים.

      • מעניין שאלו שתמיד אומרים שאי אפשר להאמין לשום דבר שיוצא לאבו מאזן מהפה, גם אומרים באותה נשימה שהוא לא מוכן להכיר במדינה יהודית, כי משום מה ההכרה הזאת תחייב אותו למשך כל החיים והוא לעולם לא יפר אותה.

    • אז למה הוא לא מוכן לשאת ולתת על הסכמי ביניים חלקיים, כשביכול ישמשו אותו באופן קלאסי לשיטת הסלאמי, אלא רק על הסכם קבע סופי?

  3. לא מכיר כתבות אחרות של אותו כותב, אבל במאמר שלו הוא די עקבי. הוא לא טען שהפיוס עם סין הוא טוב או דברים דומים, או שאסור לעזור לאינטרסים של בעלי ברית עם אידאולוגיות מנוגדות, אלא שני דברים-
    1. ארצות הברית צריכה להישאר בעלת השפעה חזקה
    2. ערכי החופש הם הערכים של אמריקה, ולכן אסור לתת לזה להיראות כאילו לפעול לפיהם זו שגיאה
    לכן, כשהוא מנסה לנרמל יחסים עם מתנגדי חופש זה רע, כשהוא נותן את הרושם שהמלחמה של ארצות הברית בעבר במתנגדי חופש הייתה רעה, זה גם רע וכשהוא מפקיר לוחמי חופש (לא במובן האורווליאני של טרוריסטים, אלא כאלו שנלחמים נגד משטרים אפלים ודיקטטורים) זה גם רע

    • מה זה, "לנרמל יחסים עם מתנגדי חופש"? ארצות הברית היתה בבריתות עם מדינות דיקטטוריות מאז ומעולם, תחת כל הממשלים. לא רק יחסים מנורמלים, אלא בריתות ממש, כולל סיוע צבאי ומודיעיני. גם עכשיו היא ביחסים נורמליים ואף יותר מזה עם מדינות קומוניסטיות כמו סין וייטנאם. אז למה עם קובה אסור? רמז – זה קשור ללובי הגולים הקובניים במיאמי יותר מאשר לכל דבר עקרוני. בנוגע לנאום בהירושימה, הרי זה כאמור ניסיון לשדרג את היחסים עם בעלת ברית חשובה מאד במזרח אסיה, ודווקא כזו שמייצגת את "ערכי החופש" באזור הזה.

    • אי אפשר להגן על ברית עם ערב הסעודית ולתקוף ברית עם קובה באותו זמן, על סמך עקרון של חופש וחירות.

      ערב הסעודית היא מדינה חשוכה בכל הנוגע לזכויות הפרט, הנשים ולתמיכה באיסלמים קיצוניים. אם כבר, הייתי אומר שדווקא הקרבה (הרישמית) לערב הסעודית היא האנומליה בחצי המאה האחרונה. בדרך כלל המשטר דואג לקיים יחסים כאלה דרך ערוצים בטחוניים ומתחת לרדאר, ואילו מול ערב הסעודית היו יחסים רישמיים וחמים. אני מניח שאנחנו יודעים את הסיבה, ואנחנו גם יודעים למה הסיבה הזו פחות ופחות רלוונטית.

      כמו שדני אמר, היחס לקובה (במיוחד הרפובליקני) קשור רק לכמות הגולים הקובניים במיאמי, ולעבודה שהם יושבים במדינת מפתח סגולה. אם הם היו מתיישבים במדינות כחולות או אדומות, כמו קליפורניה או טקסס או ניו יורק – לא היית שומע שום מילה על הנושא, והיחסים עם קובה היו מנורמלים לפני שני עשורים עם תום המלחמה הקרה.

  4. המאמרים באתר מידה נכתבים ע"י אלגוריתם שמשלב דמגוגיה, הסתה והתבכיינות במינונים משתנים.

    • חלק מהם באמת תת רמה. אחרים טובים. יגיל הנקין הוא דוגמא לסוג השני. שפירא (ורבים אחרים) – לראשון.

      • יגיל הנקין הוא באמת מציאה טובה שם. אני עוד מחפש שם את הכותבים הנוספים של החלק השני. כי מהראשון יש הרבה…

    • יש כמה טובים – מתורגמים…

      אבל כאתר ימני-אינטלקטואלי ממוצע, הוא לא שונה מאחרים. מבחינתם יש ימין, ושאר העולם.

      • בניגוד "גמור" לעיתון ידיעות אחרונות והארץ שמציעים מבט "אובייקטיבי" של המציאות הישראלית…

  5. "חולשתו" היחידה של אובמה היא בחוסר התייחסותו לתיקשורת ובחוסר פירגון עצמי, בניגוד ל"מנהיגים" שכולנו מכירים. מהלכיו במדיניות החוץ מבריקים (לדעתי), וניווכח בזאת בשנים הקרובות.

  6. מאמר מעניין, ברשותך כמה הערות, ראשית ההתייחסות לאבו-מאזן היא מיותרת (לדעתי) וגוררת באופן מיידי ויכוחים שנוגעים לאבו-מאזן במקום לאובמה נשוא הכתבה. לדעתי אתה צודק בגדול לגבי קיומם של טענות סותרות לגבי אבו-מאזן אך אני בספק אם אתה יכול לייחס את הטיעונים הללו ליותר מקומץ ימנים רציניים, וכמו-כן כמו שכבר העירו זה אינו שחור-לבן. בקשר לאובמה, הרי אין סתירה בכך שבתחילת הכהונה הוא ניסה לפנות לעולם הערבי (כולל בעלות ברית כמצריים וסעודיה) על חשבון בעלת הברית ישראל. רק לאחר תחילת האביב הערבי ותגליות הנפט הגדולות בארה"ב הוא פנה עורף למצריים וסעודיה, אולי גם מתוך ראייה של איראן כגורם מייצב במזה"ת, ואולי עכשיו הוא מתנער גם מכך. אין ספק שהוא ביצע פניית פרסה ביחס לערכים אמריקאים מסורתיים ביחסי החוץ והפנים, וקשה להאמין שזה מייצג את כל או רוב בוחרי המפלגה הדמוקרטית. בנוגע לערכים של "חופש", זה נכון שהאמריקאים קיימו יחסים עם ואף תמכו בסוגים שונים של דיקטטורות אך אי אפשר להשוות בין כולן, היו עקרונות שונים בכל מקרה. ג'ורג' בוש האב היה אחד התומכים הגדולים של ההפשרה עם סין, עקב שירותו שם כשגריר, והוא ראה בכך ערך שקירב, לדעתו, את סין למערב. לדעתי קלינטון כבר היה צריך להסיר את האמברגו על קובה, אבל הסיבה שהוא לא עשה זאת זה עקב המשקעים הגדולים בין המדינות. אובמה לעומת זאת מבצע זאת רק בשלהי כהונתו, כשהוא כבר פחות מחויב למפלגה ולמדינה, ואז הוא שובר טאבו אחרי טאבו (כמו במקרה של קובה ויפן). מבחינת מדיניות החוץ הקטסטרופלית של ממשל אובמה, אשמח לראות הישג, כלשהו משמעותי, שיאזן את החורבן בעיראק, סוריה, אוקראינה ועוד…

  7. אגב, המשל הזה קולע בול ליחס של השמאל לנתניהו.
    כאשר הוא לא יוזם הוא הססן שלא מסוגל לעשות כלום, חסר כל חזון והפחד המשתק שלו יביא אותנו למצב בלתי הפיך ולקץ החזון הציוני. ואילו כאשר הוא אומר מילה טובה על פתיחת קזינו, או מתנגד להסכם הגרעין- הוא מהמר-מופרע-משיחי שמהמר על העתיד שלנו ויביא לקץ החזון הציוני.
    כל מילה שהוא מוציא מהפה זה דברי השטן שנובעים או מחוסר היכולת המוחלט שלו לשום דבר, או מרמת התחכום השטנית שמאפיינת אותו ובעזרתה הוא עובד על כל העולם.
    הדבר היחיד שקבוע הוא רמת ההיסטריה.

    • הבעיה עם נתניהו אינה הססנותו או אמירות משונות שהוא מפיק מדי פעם. הבעיה עם נתניהו היא חוסר אמינות מוחלט שלו. אי-אפשר להאמין לאף מילה שיוצאת לאיש הזה מהפה.
      הוא גם מתנהג, לפחות בשנים האחרונות, כמי שיעשה כל דבר על-מנת לשמר את שלטונו. לפני 2012 זה היה הרבה פחות בולט, לא ברור מה קרה לו מאז, אבל זה לא נראה טוב.

  8. ראשית הערה על משהו שצרם לי תוך כדי קריאה: החלק עם אבו מאזן, לא רק שהוא לא קשור בכלום למאמר ולתזה שלו, אלא שהוא גם "לוגיקה של בני 4", לכל היותר.

    הטענה המרכזית שלו היא שהם תוקפים את אובמה על כל דבר ולא משנה מה, ושבכך הם משעתקים את השנאה היוקדת של חוגי הרפובליקאים כנגד אובמה (שהיא תמונת מראה של השנאה היוקדת של הדמוקרטים לקודמו, בוש).

    אני מסכים בהחלט שבארה"ב ניתן לזהות בבירור שהגרעין הקשה (קרי 99% מהפוליטיקאים, אך לא יותר מ 40% מהציבור) של מפלגה מסוימת אכן נוהג כך כלפי הנשיאים מהפלגה היריבה. אני לא יודע האם זה היה כך מאז ומעולם, אבל הפעם הראשונה שאני נתקלתי בזה הייתה כשניסו להדיח את קלינטון על משהו שבינו לבין הנשיאות שלו לא היה ולו כלום.

    אז עם טענת הבסיס של הכותב, ביחס לאיך נוהגים בארה"ב, אני בהחלט מסכים. אבל אני לא בטוח שאני מסכים עם הטענה שלו ביחס למאמר המסוים שהוא קרא ב"מידה" ואני בטוח לא מסכים עם הטענה ש"ככה זה במידה".

    מטבע הדברים כל מאמר במידה שמתייחס לאובמה, ייעשה זאת רק בהקשרים של ישראל או של מדיניות חוץ אחרת, כמשל למדיניות החוץ שלו עם ישראל.

    לכותבים במידה אין את ההזדמנות לכתוב בשבחי אובמה (למשל בעניין רפורמת הבריאות שלו), פשוט כי הם לא כותבים אודות הדברים הללו.

    גם המאמר שאליו הוא מתייחס, מנה את הכשלונות בתחום מדיניות החוץ של אובמה (ולא חסרים כאלו), אך הוא לא מנה את הישגיו ולו מן הטעם הפשוט שמדובר במאמר אודות כשלונותיו של אובמה ולא בסקירה מקיפה אודות נשיאותו.

    אנקדוטה מעניינת היא שבמאמר המקורי הכותב (שם) מונה בין כשלונותיו של אובמה גם את הסכם הסחר הפסיפי, שבמסגרתו ניתנה לתאגידים אמריקאים זכות דה פאקטו להתחמק מכל חקיקה מקומית של מדינה כלשהי החתומה על "האמנה" הזו, משל עסקינן בבני אלים ולא בתאגידים השווים בפני החוק.

    במקרה הזה הכותב כאן לא תוקף את הכותב שם, אלא שהוא שותק כמו דג.

    לסיום, התופעה שבה צד פוליטי שונא את הצד השני שנאה עיוורת עד כדי כך שהצד השני הוא השטן בהתגלמותו מבחינת השונא, היא תופעה מוכרת בעולם ולא ייחודית דווקא למדינת ישראל. יחד עם זאת, חבל שיבאנו אותה לכאן, וחבל שכותבי המאמרים מצד שמאל לא נוטלים קורה (קורה? יותר כמו מסך) מבין עיניהם שעה שהם תוקפים את ביבי על כל נשימה שלו, מבלי לטרוח ולהבחין בין מעשה אחד שלו לאחר.

    באותו האופן הם עושים אידאליזציה לתוקפי הביבי האחרים וכך קיבלנו דמויות גרוטסקיות ונלעגות כדוגמת זהבה גלאון או רביב דרוקר.

    אם יש כאן מי שרוצה לראות ממשלה אחרת ביום מן הימים, כדאי שיחשוב על מציאת דמות ראויה להנהגת המדינה מחד ועל הפסקת התקיפה האוטומטית (שרק מחזקת את ביבי) מאידך.

  9. אני לא משוכנע שהיה ניתן להגיע לתוצאות יותר ממה שאובמה הגיע בסוריה – ולא ברור לי איך אפשר להוכיח או להפריך טענה כזו, שמניחה הבנה שלנו על כוחות מורכבים ושמובנים רק במידה חלקית או בכלל לא. ההתעקשות על הקפאת ההתנחלויות בישראל הייתה טעות, אבל לא טעות קשה – איתה או בלעדיה לא היה הסכם שלום בין הישראלים לפלסטינאים היום. אני לא מספיק מכיר את ענייני סין בכדי לחוות דעה, אבל לאור ההצלחה של ממשל אובמה לשתף םעולה עם הסינים במלחמה בהתחממות גלובלית, נראה לי שיכול להיות שהממשל יודע מה הוא עושה.

  10. תודה על המאמר

    אגב דני, הסטודנטים ה'מיקרו-אגרסיביים' באוניב' הנחשבות, מכים שנית:
    http://www.theatlantic.com/politics/archive/2016/05/the-peril-of-writing-a-provocative-email-at-yale/484418/
    הפעם הם השיגו השעיית 2 פרופסורים (זוג נשוי), בגלל מכתב של האשה בסתיו שעבר, בעד התרת 'דיון ציבורי פתוח' בתחפושות להאלווין…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: