ינשוף צבאי-אסטרטגי חושף מידע חדש על הסיבות לכשלון ההפיכה בטורקיה. מה יהיו ההשלכות ארוכות הטווח, ומדוע דאע"ש, אסד והכורדים עשויים להרוויח מכל הסיפור?

לפני יומיים, בתאריך הסמלי של ה-20 ביולי, יום השנה ה-72 לניסיון ההפיכה נגד היטלר, כתבנו כאן בינשוף על ניסיון הפוטש הכושל בטורקיה, בניסיון להבין אותו מזווית הראיה של חקר המרידות הצבאיות. בינתיים, נחשף לא מעט מידע חדש ששופך אור על האירועים של ליל ה-15 ובוקר ה-16 ביולי 2016 – בעיקר עדויות רבות ותכתובות ואצאפ של ראשי הקושרים. בין אלו שעשו שימוש בחומר החדש ניתן למנות את ארן שטיין ודייויד סנקיאוטי , שכתבו בבלוגים הצבאיים המשובחים "מלחמה על הסלעים" ו"איש התעופה". סנקיאוטי אף ביסס את הניתוח שלו על יומני טיסה מודלפים. להלן, במבזק מיוחד של ינשוף צבאי-אסטרטגי, נעדכן את הניתוח מיום רביעי, שהועלה גם לאתר מידה ונמסר בעל פה בראיון לתחנת הטלוויזיה i24. הטענה העיקרית של הבלוג הזה היתה, כזכור, שהקושרים טעו בתיעדוף המטרות שלהם. במקום לחסל את ארדואן מיד ובעדיפות ראשונה, הם ביכרו להפציץ מטרות בעלות חשיבות משנית, לחסום גשרים על הבוספורוס ולהשתלט על תחנות טלוויזיה, בלי להבין שבמציאות של ריבוי אמצעי תקשורת אין להשתלטות הזאת משמעות אסטרטגית. ברגע שארדואן הצליח לשדר לתקשורת באמצעות אפליקציית פייס-טיים, ולאחר מכן לנחות באיסטנבול, הכף נטתה כנגד הקושרים, ההמונים יצאו להפגין נגדם ברחובות וכיתרו את כוחותיהם המפוזרים, וכתוצאה מכך התוכנית כולה התמוטטה במהירות.

ראשית כל, ההפיכה נחשפה טרם זמנה, והקושרים נאלצו ככל הנראה לפעול לפני שהצליחו לגבש את תוכניותיהם עד הסוף. דבר זה יכול להסביר את חוסר התיאום והרשלנות בביצוע. טעותם העיקרית היתה אכן בתיעדוף- אבל היא לא היתה קריטית כמו שכתבתי כאן בראשית השבוע, והתוצאה היתה יותר קרובה ממה שנדמה. בפועל, הקושרים הבינו היטב את החשיבות שבחיסול ארדואן וראשי השלטון האחרים, וניסו לעשות זאת כמה פעמים. תכתובות הואצאפ וניתוח הנתונים בידי שטיין וסנקיאוטי מעלים כי מטוסים הפציצו את מטה השירות החשאי, מפקדת הקומנדו של המשטרה, משטרת התעופה, הפרלמנט, המטה הארצי של המשטרה, מפעיל הלווין הממשלתי וארמון הנשיאות. כפי שכתבתי בפוסט הקודם, יחידות קומנדו מוטסות ניסו לחסל את ארדואן במלונו במרמריס, אולם איחרו ב-25 דקות. מטוסים של הקושרים נעלו עליו כוונות באוויר אך לא ירו. הסיבה לא ידועה לחלוטין, אבל ככל הנראה, הם היססו מתוך חשש שמדובר במטוס נוסעים אזרחי. ובכל זאת, התובנה המרכזית נותרת בעינה. הקושרים לא תיעדפו את המטרות שלהם כהלכה. אדוארד לוטוואק, המומחה החשוב ביותר שחי היום לתחום ההפיכות הצבאיות, קבע בצדק כי הקושרים הפרו שניים מהחוקים הבסיסיים ביותר: הם לא חיסלו את המנהיג, ולא ניטרלו את היחידות הניידות העוינות (שריון ומטוסים נאמנים למשטר). מכיוון שההפיכה נחשפה טרם זמנה והקושרים נאלצו לפעול בחיפזון, ככל הנראה לא היו להם המשאבים ורוחב הפס הדרוש בכדי לחסל יחידות ניידות עוינות. אבל היו דברים שהם כן יכלו לעשות כדי להבטיח את חיסולו של ארדואן וראשי השלטון, אם היו מתעדפים זאת מעל ומעבר לכל שיקול אחר.

ההתקפה על מטה השירות החשאי

ראשית כל, הפצצות הן לא כלי יעיל במיוחד לניטרול מוקדים עוינים במהלך הפיכה צבאית. אפילו במלחמה בשטח פתוח, כוחות יכולים להסתתר ולהימנע ממטוסי אויב באופן יעיל יותר מאשר משקיפים רבים מדמיינים, בוודאי בלילה ובסביבה עירונית שיש בה הרבה דרכים לתפוס מחסה. הקושרים אכן ניסו לחסל את ארדואן, המטרה הראשונה במעלה, באמצעות יחידת קומנדו מוטסת. כאן, זו היתה בעיקר בעיה של תזמון. הפשיטה על המלון של ארדואן היתה אמורה להיות הצעד הראשון בהפיכה – לפני תפיסת הגשרים בבוספורוס ולפני הפצצה של מטרות חשובות פחות (הפרלמנט, למשל, או אפילו מפקדות המשטרה). ברגע שצוות הביטחון של ארדואן שומע שיש הפיכה, מן הסתם יבריח קודם כל את הנשיא מכל מקום שבו הוא נמצא. שנית – תוכניות ב' וג' למקרה שפשיטת הקומנדו תיכשל היו צו השעה. המטוסים שנעלו כוונות על ארדואן היו אמורים להכיל את הקושרים הנאמנים והנחושים ביותר, ולירות בלי להתחשב בשום שיקול שהוא – אפילו אם מדובר במטוס אזרחי. ציוות הקושרים האמינים ביותר למשימות מפתח הוא שיקול קריטי, שמורדים רבים זלזלו בו בעבר. בקשר נגד היטלר ב-20 ביולי 1944, למשל, מנהיגי ההפיכה שלחו קצין לא נאמן למשימה החשובה ביותר, המעצר של שר התעמולה גבלס. התוצאה היתה כישלון שהיווה את נקודת המפנה החשובה ביותר בדיכוי ההפיכה.

מטוס של הקושרים ביעף נמוך מעל גגות אנקרה

הנקודה החשובה השנייה, היא הטיהורים שארדואן עורך עכשיו בצבא והשפעתם על המוכנות העתידית של הצבא הטורקי למלחמה, למשל נגד דאע"ש, המחתרת הכורדית או משטר אסד. משקיפים לא מעטים, למשל כריסטופר קוזאק מהמכון לחקר המלחמה, העריכו בצדק שקמפיין הטיהורים של ארדואן יפגע בתפקוד של הצבא הטורקי בכל החזיתות. בפועל, המצב חמור בהרבה. ההיסטוריונית הצבאית קייתלין טלמאדג', שבחנה צבאות רבים במדינות דיקטטוריות, ובפרט במזרח התיכון, הראתה באופן משכנע כיצד ניסיונות להתגונן בפני הפיכות צבאיות עלולים להפוך צבאות לבלתי יעילים ואף חסרי תועלת. תוכניות ארוכות טווח ל"חיסון הצבא" בפני הפיכה הם כמו כימותרפיה, שעשויה לטפל בסרטן באופן יעיל אך פוגעת בשאר תפקודי הגוף. מנהיגים רדופים כמו ארדואן, שרוצים למנוע כל אפשרות של הפיכה בעתיד, נוטים לטהר את שורות הצבא מקצינים מוכשרים ושאפתנים מדי, ולמנות לתפקידים הבכירים מלחכי פינכה בינוניים שתלויים במנהיג וניתן לבטוח בהם. במלחמה מודרנית, חשוב מאד לתת לקצינים זוטרים יוזמה לפעולה עצמאית בשטח, אבל צבאות שפוחדים מהפיכה נוטים לאסור על יוזמות בדרגי השטח ולהגביל את המפקדים הזוטרים במערכת בירוקרטית מסורבלת ורבת זרועות. המערכת הזאת אמנם מספקת למנהיג מידע בזמן אמת על כל חלקי הצבא, אבל גם מאטה את פעילותו, דבר שעשוי להיות הרסני בזמן מלחמה. ולבסוף, צבאות שמפחדים מהפיכה נוטים להתאמן פחות, משום שתמרונים רחבי היקף (כמו ב-20 ביולי 1944) נוטים לשמש כמסווה למרידות למיניהן. כשהאמריקאים פלשו לעיראק ב-2003, למשל, הם גילו שהצבא של סדאם חוסיין (מלבד יחידות העילית של המשמר הנשיאותי ומשמר הרפובליקה) בקושי ידע לירות, ולא הצליח לבצע משימות צבאיות בסיסיות כמו הסתוות או איפוס כוונות – משום שהדיקטטור אסר עליו להתאמן. הצבא הטורקי עתיד אולי להפוך לפודל המאולף של ארדואן, אולם הדבר יבוא בהכרח על חשבון כושרו המבצעי. דאע"ש, אסד, רוסיה ואולי אף הכורדים עשויים להרוויח מכך.