האם השמאל העולמי מאבד עצמו לדעת? שאלת ההגירה, טוען הסוציולוג יריב מוהר, קורעת את השמאל למחנות ניצים, שכל אחד מהם תועה למחוזות הזויים ובלתי רלוונטיים. עם העלמות ההבדל בין ביקורת עצמית מדודה לבין שנאה עצמית משתוללת למערב ולתרבותו, השמאל העולמי עולה על נתיב מהיר של הרס עצמי. ינשוף פוליטי-מדיני בטור אורח על מבוכה ומשבר בעידן ההגירה ההמונית.

כשאבד ההבדל בין רפלקסיה ביקורתית לביקורת שטופת שנאה, איבד עצמו השמאל העולמי לדעת. זה קרה בעיקר סביב הקונספט של המערב. בצדק רב העלו קולות רבים בשמאל, לרוב מתוך המערב עצמו, ביקורת-עצמית ראויה על היבטים רבים של המערב ושל המערבוצנטריות; אך כשרפלקסיה זו הפכה לשנאה יוקדת לכל מה שמערבי [לרוב שנאה עצמית], אז איבד השמאל העולמי את המצפן המוסרי. לחילופין, חלקים ממנו הסתגרו בצדקנות עצמית שפוסלת כל ביקורת ככלל ורואה במערב גן עדן שצריך להיות מבוצר.

המערב הוא לא מתת האל לאנושות, והערכים ההומניסטיים הם לא מערביים בשום מובן מהותני ונוקשה שמצדיק התנשאות או גזענות תרבותית: יש לווריאציות שונות ומשונות של ההומניזם ביטוי בתרבויות לא-מערביות רבות ויש לרעיונות ההומניזם המערבי כוח דיפוזיה לתרבויות רבות מחוץ למה שמכונה מערב, מה עוד שלתפישות חשוכות לא חסר ביטוי במערב אפילו כיום, ובעבר הלא רחוק היה המערב מהאזורים הרצחניים והאפלים של כדור הארץ. אבל בעת הנוכחית עדיין מהווה המערב את הפלח באוכלוסיית העולם בו שיעור האוחזים בערכים ובדפוסי פעולה הומניסטיים מפורשים ומנוסחים פוליטית הוא הגבוה ביותר. אלו גם האנשים והמדינות שיש להם כוח לשנות משהו בעולם. זה קרה בגלל נסיבות היסטוריות מורכבות ולא בשל עליונות המערב על המזרח, אבל זה המצב כעת. אם כן, פסילתו המוחלטת של המערב היא פסילת ההומניזם העולמי, וקריסת ההיגיון של השמאל הרדיקלי לתוך עצמו. לעומת זאת תגובת הריאקציה, קידושו של המערב כאיזה גן עדן מושלם למול הג'ונגל הברברי ששאר העולם מהווה, היא עליבותו של השמאל המסתגר כשבט גזעני על מצע שהמזיגה בין תרבות, דת ואתניות היא בבסיסו.

שני תחבירי הקיצון הללו באים לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר בסוגיית ההגירה: מחד אנשי ה"אין גבולות" הפוסט-ליברלים: למערב אין שום זכות למנוע מהלא-מערב – כלומר מנפגעי הקולוניאליזם המערבי – להגיע אליו באיזה היקף שהם חפצים, ללא תנאים וללא שום התחשבות בתושבי המערב הפריווילגים. זה כיוון שעלול להביא לקריסת המערב כקרקע לרוח ההומניזם (לאוו דווקא בגלל שמהגרים "ברברים" יציפו את המערב וישנו את דמותו כפי שמספרים לנו כל מיני איסלמופובים, כמו בגלל שריאקציונרים ימנים ישתלטו עליו בשל פחדי ההמון – מגמה בעיצומה). מאידך, אנשי הליברלו-פשיזם, שחשים עצמם מאוד ליברלים ולא שמרנים [הם פרו גייז, בעד זכויות נשים, לרוב חילונים, לעיתים הם סוציאליסטים כמישל וולבק, ואפילו אין להם בעייה עם אותם מהגרים שאימצו לחלוטין את תרבות המערב], אך מצדם שהחשוכים הברברים שמחוץ לגן העדן של המערב יישרפו, רק שלא ייכנסו לחלקת האין-אלוהים הקטנה שלהם. בשל תפישתם את המערב כאור אל מול חושך – הם מוכנים אף לחבור לריאקציונרים מהימין הקיצוני המתנגד להגירה. בקצרה: הם מעדיפים את השמרנים והחשוכים שלנו על אלו שבחוץ, מבלי להבחין, ככל שזה נוגע למהגרים, בין מי שהם בעלי תפישות פנאטיות הראויות לפסילה ובין מי שאינם ליברלים בסגנון המערבי; ומבלי להבחין בין זרם הגירה מאסיבי שיכול ליצור קריסה נורמטיבית (מה שדורקהיים כינה: אנומיה) ובין זרם הגירה המאפשר מסגרת של אינטראקציה תרבותית על בסיס מצע משותף כלשהו. ברגע שהמהגרים שונים תרבותית, שיישארו בחוץ.

ברקע, מי שרוצים להביא למזיגת תרבויות ולסייע פליטים ומהגרים עניים, מבלי להביא לקריסה כלכלית, חברתית או תרבותית של הציוויליזציה שלהם, נותרו ללא תחביר פוליטי מנוסח היטב, והם מאותגרים משני הצדדים. הביטוי "רב-תרבותיות" אינו אלא מוקש, כי הוא מושג רחב מדי שלא מבחין בין לפחות שתי תצורות חברתיות שונות: תרבויות שונות שעדיין אוחזות באתוס משותף – מינימלי ככל שיהיה – ויכולות לחיות חיי שיתוף פוריים; לעומת מצב של שבטים שונים ומסוגרים, שלא מחוייבים לאתוס משותף כלשהו – מצב שאכן מוביל לאנומיה. דחייתו המוחלטת של המערב, ועימו של ההומניזם המזוהה איתו, לא מאפשרת אתוס משותף שיהיה מקובל על הרוב ויבטיח את הזכויות של כלל הקבוצות. דחיית המערב הפכה גם לדחיית ההומניזם למרות שהוא הרבה יותר מצומצם, מופשט ואוניברסלי ביחס לתפישות הליברליות, ולכן יכול להוות אתוס מכונן חוצה-גבולות ומסדיר יחסים בין קבוצות.

הדינמיקה הזו מדגימה שהאויב הכי גדול של תרבות השיח הביקורתי הוא ביקורת מוגזמת, שטופת שנאה, מנותקת ממכלול העובדות ומהרצון לשפר את הקיום האנושי בכללותו. זו ביקורת המנותקת מאהבת האדם. כך איבד השמאל העולמי, שהשיח הביקורתי וההומניזם היו בבסיסו, את המצפן הערכי שלו והפך למבולבל. מיהו שמאלני אמיתי? זה שמסנגר על מטיפים ג'יהדיסטים קיצוניים בשם הרב-תרבותיות? זה שמתעב את האסלאם כמכלול וכך אטום לסבלם של פליטים סורים, למשל? או זה שמבחין בין הדברים?

ההבחנה הזו דורשת ניואנסים, וניואנסים לא מייצרים מחנה פוליטי, לכן דרושה מסגרת המשגה חדשה לשמאל שלא משחקת על הסקאלה של בעד או נגד הגירה או בעד או נגד מוסלמים ואז נוקטת עמדת ביניים. דרושה המשגה פסקנית וגאה שחוזרת לרעיון של הומניזם וזכויות האדם, אך משקללת בהם גם את הרעיון של תרבות וחברה ברות-קיימא. אלו ערכים מוחלטים שמן הסתם לא הליברלו-פשיסטים ולא הפוסט-ליברלים עומדים בהם.

יריב מוהר הוא דוקטורנט לסוציולוגיה החוקר הנעה לפעולה פוליטית