אחרי הליברליזם: בלבולו של השמאל בעידן ההגירה

האם השמאל העולמי מאבד עצמו לדעת? שאלת ההגירה, טוען הסוציולוג יריב מוהר, קורעת את השמאל למחנות ניצים, שכל אחד מהם תועה למחוזות הזויים ובלתי רלוונטיים. עם העלמות ההבדל בין ביקורת עצמית מדודה לבין שנאה עצמית משתוללת למערב ולתרבותו, השמאל העולמי עולה על נתיב מהיר של הרס עצמי. ינשוף פוליטי-מדיני בטור אורח על מבוכה ומשבר בעידן ההגירה ההמונית.

rally_5

כשאבד ההבדל בין רפלקסיה ביקורתית לביקורת שטופת שנאה, איבד עצמו השמאל העולמי לדעת. זה קרה בעיקר סביב הקונספט של המערב. בצדק רב העלו קולות רבים בשמאל, לרוב מתוך המערב עצמו, ביקורת-עצמית ראויה על היבטים רבים של המערב ושל המערבוצנטריות; אך כשרפלקסיה זו הפכה לשנאה יוקדת לכל מה שמערבי [לרוב שנאה עצמית], אז איבד השמאל העולמי את המצפן המוסרי. לחילופין, חלקים ממנו הסתגרו בצדקנות עצמית שפוסלת כל ביקורת ככלל ורואה במערב גן עדן שצריך להיות מבוצר.

המערב הוא לא מתת האל לאנושות, והערכים ההומניסטיים הם לא מערביים בשום מובן מהותני ונוקשה שמצדיק התנשאות או גזענות תרבותית: יש לווריאציות שונות ומשונות של ההומניזם ביטוי בתרבויות לא-מערביות רבות ויש לרעיונות ההומניזם המערבי כוח דיפוזיה לתרבויות רבות מחוץ למה שמכונה מערב, מה עוד שלתפישות חשוכות לא חסר ביטוי במערב אפילו כיום, ובעבר הלא רחוק היה המערב מהאזורים הרצחניים והאפלים של כדור הארץ. אבל בעת הנוכחית עדיין מהווה המערב את הפלח באוכלוסיית העולם בו שיעור האוחזים בערכים ובדפוסי פעולה הומניסטיים מפורשים ומנוסחים פוליטית הוא הגבוה ביותר. אלו גם האנשים והמדינות שיש להם כוח לשנות משהו בעולם. זה קרה בגלל נסיבות היסטוריות מורכבות ולא בשל עליונות המערב על המזרח, אבל זה המצב כעת. אם כן, פסילתו המוחלטת של המערב היא פסילת ההומניזם העולמי, וקריסת ההיגיון של השמאל הרדיקלי לתוך עצמו. לעומת זאת תגובת הריאקציה, קידושו של המערב כאיזה גן עדן מושלם למול הג'ונגל הברברי ששאר העולם מהווה, היא עליבותו של השמאל המסתגר כשבט גזעני על מצע שהמזיגה בין תרבות, דת ואתניות היא בבסיסו.

שני תחבירי הקיצון הללו באים לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר בסוגיית ההגירה: מחד אנשי ה"אין גבולות" הפוסט-ליברלים: למערב אין שום זכות למנוע מהלא-מערב – כלומר מנפגעי הקולוניאליזם המערבי – להגיע אליו באיזה היקף שהם חפצים, ללא תנאים וללא שום התחשבות בתושבי המערב הפריווילגים. זה כיוון שעלול להביא לקריסת המערב כקרקע לרוח ההומניזם (לאוו דווקא בגלל שמהגרים "ברברים" יציפו את המערב וישנו את דמותו כפי שמספרים לנו כל מיני איסלמופובים, כמו בגלל שריאקציונרים ימנים ישתלטו עליו בשל פחדי ההמון – מגמה בעיצומה). מאידך, אנשי הליברלו-פשיזם, שחשים עצמם מאוד ליברלים ולא שמרנים [הם פרו גייז, בעד זכויות נשים, לרוב חילונים, לעיתים הם סוציאליסטים כמישל וולבק, ואפילו אין להם בעייה עם אותם מהגרים שאימצו לחלוטין את תרבות המערב], אך מצדם שהחשוכים הברברים שמחוץ לגן העדן של המערב יישרפו, רק שלא ייכנסו לחלקת האין-אלוהים הקטנה שלהם. בשל תפישתם את המערב כאור אל מול חושך – הם מוכנים אף לחבור לריאקציונרים מהימין הקיצוני המתנגד להגירה. בקצרה: הם מעדיפים את השמרנים והחשוכים שלנו על אלו שבחוץ, מבלי להבחין, ככל שזה נוגע למהגרים, בין מי שהם בעלי תפישות פנאטיות הראויות לפסילה ובין מי שאינם ליברלים בסגנון המערבי; ומבלי להבחין בין זרם הגירה מאסיבי שיכול ליצור קריסה נורמטיבית (מה שדורקהיים כינה: אנומיה) ובין זרם הגירה המאפשר מסגרת של אינטראקציה תרבותית על בסיס מצע משותף כלשהו. ברגע שהמהגרים שונים תרבותית, שיישארו בחוץ.

ברקע, מי שרוצים להביא למזיגת תרבויות ולסייע פליטים ומהגרים עניים, מבלי להביא לקריסה כלכלית, חברתית או תרבותית של הציוויליזציה שלהם, נותרו ללא תחביר פוליטי מנוסח היטב, והם מאותגרים משני הצדדים. הביטוי "רב-תרבותיות" אינו אלא מוקש, כי הוא מושג רחב מדי שלא מבחין בין לפחות שתי תצורות חברתיות שונות: תרבויות שונות שעדיין אוחזות באתוס משותף – מינימלי ככל שיהיה – ויכולות לחיות חיי שיתוף פוריים; לעומת מצב של שבטים שונים ומסוגרים, שלא מחוייבים לאתוס משותף כלשהו – מצב שאכן מוביל לאנומיה. דחייתו המוחלטת של המערב, ועימו של ההומניזם המזוהה איתו, לא מאפשרת אתוס משותף שיהיה מקובל על הרוב ויבטיח את הזכויות של כלל הקבוצות. דחיית המערב הפכה גם לדחיית ההומניזם למרות שהוא הרבה יותר מצומצם, מופשט ואוניברסלי ביחס לתפישות הליברליות, ולכן יכול להוות אתוס מכונן חוצה-גבולות ומסדיר יחסים בין קבוצות.

refugees-5

אלו שתומכים בקליטת פליטים מדודה נותרו ללא תחביר שייצג אותם – מרכז לקליטת פליטים בקרואטיה. קרדיט: Businessinsider

הדינמיקה הזו מדגימה שהאויב הכי גדול של תרבות השיח הביקורתי הוא ביקורת מוגזמת, שטופת שנאה, מנותקת ממכלול העובדות ומהרצון לשפר את הקיום האנושי בכללותו. זו ביקורת המנותקת מאהבת האדם. כך איבד השמאל העולמי, שהשיח הביקורתי וההומניזם היו בבסיסו, את המצפן הערכי שלו והפך למבולבל. מיהו שמאלני אמיתי? זה שמסנגר על מטיפים ג'יהדיסטים קיצוניים בשם הרב-תרבותיות? זה שמתעב את האסלאם כמכלול וכך אטום לסבלם של פליטים סורים, למשל? או זה שמבחין בין הדברים?

ההבחנה הזו דורשת ניואנסים, וניואנסים לא מייצרים מחנה פוליטי, לכן דרושה מסגרת המשגה חדשה לשמאל שלא משחקת על הסקאלה של בעד או נגד הגירה או בעד או נגד מוסלמים ואז נוקטת עמדת ביניים. דרושה המשגה פסקנית וגאה שחוזרת לרעיון של הומניזם וזכויות האדם, אך משקללת בהם גם את הרעיון של תרבות וחברה ברות-קיימא. אלו ערכים מוחלטים שמן הסתם לא הליברלו-פשיסטים ולא הפוסט-ליברלים עומדים בהם.

יריב מוהר הוא דוקטורנט לסוציולוגיה החוקר הנעה לפעולה פוליטית

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-יולי 30, 2016, ב-ינשוף פוליטי-מדיני, ללא קטגוריה ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 22 תגובות.

  1. באמת פוסט מעולה.

  2. רוב האנשים חייבים לאמץ עמדה מסוימת..כדי שיוכלו לגבש לעצמם זהות. אבל העמדה הזו של "אתם חייבים תמיד לראות את הניואנסים", לא נתפשת כלגיטימית אצל מרבית האנושות. הרבה יותר קל לגלוש לעמדות הקצה…משום שהן מציעות מצע מגובש .

  3. פוסט מעולה, הזדהיתי

  4. הפוסט באמת יפה ומעורר מחשבה.

    רציתי לשאול שאלה קטנה, ביחס למשפט (שנמצא בסוגריים) "לאוו דווקא בגלל שמהגרים "ברברים" יציפו את המערב וישנו את דמותו כפי שמספרים לנו כל מיני איסלמופובים".
    נניח בצד את המונח המגמתי 'איסלמפוב'. האם הגירה בלתי מוגבלת ובלתי סלקטיבית של תושבי עולם שלישי (לא בהכרח איסלמים – גם אפריקאים, הודים, וכיו"ב) אינה עשויה לשנות, בעצם כמותה, את הדמות של הארצות המערביות אליהן הם מהגרים? האם אין הצדקה של הגבלה של הגירה כזו – לא מסיבות גזעניות או 'פוביות', אלא כדי לשמור על הצביון של המדינות הקולטות?
    כשאני כותב 'צביון' אני מתכוון לא רק להרכב האתני של האוכלוסיה (בשבדיה ובנורבגיה, למשל, אחד מכל שבעה תושבים הוא מהגר), אלא לכך שהעמים של מדינות אלה צריכים לחלוק את המשאבים הלאומיים שלהם עם מהגרים שאין להם כל זיקה למדינות או ללאומים אלה.
    במלים אחרות, האם ניתן לקבל אפשרות שהגבלת הגירה היא לא בהכרח מטעמים גזעניים?

    • סוריה עירק ולוב קרסו ולא קיימות. אפריקה סובלת מבצורת נוראית שעשרות מיליונים סובלים ממנה. האם בשם ההומיניזים מדינות אירופה צריכות לקלוט את כל המסכנים מכל העולם ולשנות את תרבותן. האם מי ששילם ביטוח לאומי ומיסים צריך לממן אוכלוסיות שלמות שהם לא אזרחי המדינה.
      אם יבואו אלי לביתי. למשפחתי מספר חסרי בית. האם אני אסדר להם מקום בסלון ואתן לכל אחד לאכול בלי הגבלה וחלק אני אאמץ בתור ילדים חדשים שלי.
      האם מישהו ממפלגות השמאל בא אל העם שלו בשבדיה ובגרמניה ואמר שהצביון התרבותי ישתנה האם הם מוכנים לקבל את זה. זה מסות של פליטים וכל אחד רוצה איחוד משפחות. האם מישהו מהם אמר את זה לאזרחים שלו.
      זה מעיין משחק דומינו. איך כלכלות אירופה יחזיקו מעמד שיצטרכו לתמוך בכמות מטורפת של מהגרים למיניהם.

    • צבי, בעיני יש לגיטימיות לשאיפה לשמור על זהות קולקטיבית של מדינה ולמנוע היקף הגירה גדול מדי. אני נוטה יותר לצד הרב-תרבותי אך לא רואה במי שרוצים לצמצם הגירה כגזענים ואף מבין את הרראציונל שלהם. אלא שנדמה לי שהמצב הקונקרטי באירופה כרוך יותר בסכנה לעליית ימין פופוליסטי מסוכן, וכך גם בארה"ב שם יש סיכוי גדול שטראמפ יהיה הנשיא הבא, חרף כל התחזיות.

  5. תודה על המאמר.

    לא מוכרת לי אגב המילה 'רפלקסיה' – כדאי לפרש בסוגריים (לא כל הקהל כאן מהמילייה…). גם חסרים לי עוד הפניות למקורות – למשל ל-ז'יזק ועוד אלמנטים.

    דני כתב כאן בעבר על בעיית השמאל כיום, עם התפוררות הסדר הישן – קפיטליזם/קומוניזם וכן פאשיזם/ליבראליזם, כאשר כיום רוב ממשלות המערב כוללות רכיב סוציאלסטי משמעותי והמדיה פתוחה יותר מתמיד (אם לא נשלטת ע"י אילי הון) ויכולת הביטוי האישי גדולה מאי פעם.

    השמאל מחפש את האוייב בכוח, ובהיעדר אחד ברור, ממציא יש מאין, או מוצא אותו בכל מיני מקומות לא מהותיים, במקום להתמקד בדברים ברורים יותר, שפחות שחור-לבן. כך הוא הופך לפחות רלוונטי למציאות ויותר סיסמה נטו.

  6. מדוע ה-”ליברלו-פשיסטים“ לא עומדים ב-”ערך המוחלט“ של ”תרבות וחברה ברות-קיימא“?
    (בהנחה שהם שמחים לעזור למסכני ופליטי העולם השלישי, רק לא מוכנים לתת להם להגר לארצותיהם.)

  7. יריב-
    התגובה הבאה תיהיה מושגית, חשוב שתשים לב: התמונה עם השלט בגרמנית כתוב: Kein Bock auf Antideutche שבעברית זה לא רוצים אנטיגרמנים
    זוהיא ססמתם של הימין הקיצוני בגרמניה נגד השמאל הגרמני

  8. לשמאל המעוניין לשמור על כבוד האדם אך שלא יפגע כבודו שלוקוראים השמאל הליברלי.
    השקפת עולם זו רואה בכבוד האדם ערך עליון ללא הבדל השתייכות קבותתית כזו או אחרת.
    לכן אין להרשות הדרה של אדם או קבוצה בשל מאפיין סוציולוגי, סורים למשל.
    אבל מהצד השני אין לאפשר פגיעה בנשים גרמניות החפצות לשחות בבריכה העירונית, בבדאי שאין להפקירן לתקיפות מיניות.
    גישת האדם במרכז לא אפיינה את החלטתה של אנגלה מרקל אשתקד לאפשר למיליון פליטים סירים להכנס לגרמניה. הייתה זו החלטה לא הוגנת, הן כלפי קבוצות מוחלשות בחברה הגרמנית והן כלפי הפליטים שחוו התעללות כלכלית פיזית ומינית קשה כל הדרך מטורקיה לגרמניה.
    טוב להיות ארץ חפץ. בערכים ליברליים וחילוניים 🙂 הופכים מדינה לאחת כזאת. על מדינות לקפיד על קיומן כליברליות ומדיניות הגירה נוקשה הינה דרך לגיטימית לחלוטין לשם כך. כמובן תמיד יש לשמור על כבוד האדם. על האדם להיות במרכז.

  9. התמונה שבאמצע היא לא הפגנה של ה"אנטי דויטשה". על השלט כתוב בגרמנית "אין לנו ז*ן לאנטי-דויטשה", וכל הסימנים (לבוש, צבעים וכו') מצביעים על מפגינים ניאו-נאצים או ימין-קיצוני-חדש מסוג אחר.

  10. קשה להתווכח עם הבעייתיות המעשית שמעלה הפוסט הזה, אבל לדעתי הוא חוטא בפישוט יתר של העמדות, כנראה כדי שיהיה קל יותר לבטל אותן ובאופן זה לאפשר את ההצעה שבסוף הפוסט, לזנוח אותן לחלוטין.

    כך למשל, טיעון ה'אין גבולות' הוא טיעון חזק למדי, וקשה מאוד למצוא צידוקים מוסריים/אתיים ראויים למניעת כניסה של לא תושבים לתחומיה של טריטוריה מדינית כלשהי. רק לשם הדוגמא, אחד הצידוקים הבולטים הוא הטיעון שלפיו ההשקעות המשותפות שהשקיעו תושבי מדינה מסוימת באותה המדינה, מצדיקים תביעת בעלות מצידם על פירות השקעתם. אולם טיעון זה מתעלם מכך שאותן השקעות משותפות נעשו במשאבי טבע, אגב החצנות שליליות רבות ובמקרים מסוימים אותן השקעות התאפשרו באמצעות ניצול ישיר או עקיף של מדינות העולם השלישי ותושביהן, ודרך ניצול זה קנו גם תושבי מדינות העולם השלישי זכויות מוסריות גם בטריטוריות המערביות. הטיעון הזה גם מתעלם מחלקו של המערב בהחלשת מדינות העולם השלישי ותושביהן, מדיניות החלשה מכוונת שלה נזקק המערב כדי שיוכל להמשיך ולהפיק רווחים ממשאבי הטבע של העולם השלישי ושמומשה באמצעות עידוד ואתרוג של מנהיגים דיקטטוריים שנהנו מפינוקי המערב ואשר בתמורה דיכו את האזרחים שלהם ושימרו את מצב הבערות והנחשלות שלהם. גם טיעון הנגד לטיעון זה שלפיו אימת תושבי המערב תביא לעליית רעיונות סמי-פשיסטיים, אנטי הומניסטיים וליברליים נראית יותר כמו טיעון מטיפים שנזרק כלאחר יד ולא טיעון המבוסס על מציאות משמעותית כלשהי.

    וכמובן, גם מנגד, הטיעון המערב בתוצרתו הנוכחית הוא תולדה של מאבקים עצומים נגד כוחות אדירים, אשר כדי להביסם היה צורך בהשקעות אדירות ובהקרבה עצומה (למשל מלחמת העולם השניה, המלחמה הקרה). הוא גם תולדה של בחירה חופשית, בחירת תושבי המערב לקדש אתוס של השכלה, מודרנה, כלכלה חופשית (למעט טיפול בכשלי שוק), פיתוח מדעי וטכנולוגי, לעומת אתוסים מתחרים, וההקרבה הזו והבחירות המושכלות אכן מקנות זכות מוסרית לקצירת דיבידנדים ואפילו מקימות חובה להגנת הישגי החברה הזו מפני איומים שמבחוץ, בפועל או בכוח.

    מדובר בטיעונים חזקים ומבוססים מוסרית שלא ניתן לבטלם כלאחר יד. דרך האמצע שמדובר בה בפוסט צריכה להיות דרך שמבוססת דווקא על פשרה בין אלו, או גם בדרך של פשרה בין העמדות הללו, ולא רק בדרך של מציאת איזו עמדה מושגית חדשה.

    למשל, פשרה שתהיה מבוססת על הכרה בזכות הגירה יחסית התלויה ביכולת המדינה הקולטת, ומתנה את ההגירה בתנאי סף נראית בעיניי כמו פשרה הולמת בין העמדות.

    ובכלל, נראה שההבדל בין "מסגרת המשגה חדשה לשמאל שלא משחקת על הסקאלה של בעד או נגד הגירה או בעד או נגד מוסלמים ואז נוקטת עמדת ביניים", לבין "המשגה פסקנית וגאה שחוזרת לרעיון של הומניזם וזכויות האדם, אך משקללת בהם גם את הרעיון של תרבות וחברה ברות-קיימא", היא יותר סמנטית מאשר מהותית.

  11. מאמר ממדור הדעות של הלוס אנגלס טיימס שכותרתו "מדוע גבולות חשובים, ועולם ללא גבולות הוא פנטסיה".

    מעט ארוך ובאנגלית, אך מעניין, וקשור ישירות לנושא הפוסט.
    לטעמי, הולך ומשתפר ככל שממשיכים, אז ממהרים יכולים לרפרף על ההתחלה או אפילו לדלג עליה לגמרי.

    לטענת הכותב גבולות בין מדינות אינם יוצרים את ההבדלים ביניהן, אלא משקפים אותם. נסיונות האליטות לקדם אוטופיה, של עולם ללא גבולות וללא מלחמות, הם גם חסרי תועלת וגם הרסניים.

    פליט אפגני, הנמלט לאירופה ומבקש ליישם גם בה את חוקי השריעה, הנורמות והערכים שהביא עמו, כמו מעמד נשים, עלול ליצור לבסוף מצב בו ארצו החדשה תדמה לארצו הישנה. הן ברמת הביטחון האישי והן ברמת השגשוג הכלכלי. ואזי הוא ייאלץ להגר פעם נוספת למדינה שהצליחה (עדין?) לשמר את התרבות ואת הערכים שהובילו לשגשוגה.

    המחבר מתייחס גם לשסע, ההולך ומחריף, בין קבוצות סוציו-אקונומיות בתוך המדינות קולטות ההגירה. בין קבוצת בעלי הכסף וההשפעה המסוגלים להגן על עצמם ועל בני משפחותיהם מההשלכות השליליות של ההגירה ("המוגנים"), לבין הקבוצות הסוציו-אקונומיות "הלא מוגנות".
    ומכאן, הצביעות בשיח המוסרני של האליטות כלפי ההמוניים "הגזעניים".

    בפרשנות מקצינה שלי: מלחמת מעמדות בין מעמד הנהנים מדובשם של המהגרים (עבודה זולה) ומוגנים מעקיצותיהם, לבין אלו שאינם נהנים מדובשם אך סובלים מעקיצותיהם.

    קו פיצול למחנות יריביים שנראה גם בקרב תומכי / שוללי הברקזיט מהאיחוד האירופי, וגם בקרב תומכי / מתנגדי טראמפ.
    ויאפיין כנראה גם את הבחירות המתקרבות בגרמניה ובצרפת.

    http://www.latimes.com/opinion/op-ed/la-oe-hanson-borders-20160731-snap-story.html

    [אם צרוף המאמר מפר את כללי בלוג זה – בעליו מוזמן כמובן למחוק את הלינק].

  12. בקשר לנקודה של הניואנסים – הניואנסים נעלמים מחיינו.
    אם נסתכל על ארה:ב והבחירות כרגע – טראמפ מוצג בתור גזען חשוך, והילרי בתור מלחכת פינכה מושחתת.
    אפילו אם יש טיפה של אמת בכל אחת מהטענות, ההצגה של כל אחת מוגזמת – הרי היו כבר נשיאים גזענים ומושחתים (ולעיתים שניהם), וארה"ב עדיין פה.
    הנטייה להציג את הצד השני באור הגרוע ביותר קיימת בשני הצדדים – ונראה שהיא טבעית בעידן שבו יש כל כך הרבה מידע, שברור שנקרא את המאמר שאומר "תסתכלו מה טראמפ אמר הפעם" ולא את המאמר "השוואה ביקורתית של טרמאפ מול נשיאי העבר"

    • הניואנסים נעלמים לא בגלל הצפת מידע. הם נעלמים בגלל המקורות שמהם חלק ניכר מהמידע מגיע כיום (רשתות חברתיות).
      התבונן בריב אקראי בין שני אנשים על מקום חניה, על תור בסופרמרקט, או כל דבר דומה מחיי היום-יום. עכשיו תכפיל את עוצמת הזעם פי מאה או פי אלף, וצור לה תיבת תהודה של עשרות אלפי עוקבים.
      ההכרה בניואנסים, כמו היכולת לוותר על טובת הנאה אישית בשם רעיונות מופשטים, מתאימה למי שיכול לאפשר אותה לעצמו. כלומר, למי שחש שהוא יסתדר היטב גם אם יוותר. אנשים רבים תופסים את היכולת הזאת כפריווילגיה, בעידן שעצם המילה פריווילגיה נחשבת למילת גנאי.
      לא שיש הרבה מה לעשות. ההמונים קיבלו קול, לא רק בקלפי פעם בכמה שנים אלא ביום-יום, והקול הזה אינו הולך להיעלם. אבל יש לי רושם שאנחנו עוד נתגעגע לימים בהם התקשורת, והמדיניות השוטפת, הייתה בידי אנשים פריווילגיים שיכלו להרשות לעצמם לוותר.

  13. ממש לא. אובדן הניואנסים לא קורה רק ברשתות החברתיות, או אפילו לא בעיקר ברשתות החברתיות.
    הוא קורה בעיקר באירגוני מדיה "מסורתיים".

    למשל:
    http://www.thedailybeast.com/articles/2016/08/05/how-paul-krugman-made-donald-trump-possible.html

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: