פרופסור זאב שטרנהל מספק אזהרות על הפשיזם הישראלי המתקרב מדי חודשיים, כמו שעון שוויצרי. אבל מי שרואה את צלליתו הקירחת של מוסוליני בכל רחוב וסימטה, יאבד מהר מאד את הקשב של הציבור וימצא את עצמו מבודד אם וכאשר פשיסטים אמיתיים יעמדו בשער.

הויכוח על דפי עיתון הארץ בין ההיסטוריונים זאב שטרנהל ושלמה אבינרי, שניהם מומחים בעלי שם עולמי להיסטוריה של הרעיונות, העלה על ראש שמחתנו את שאלת הפשיזם בישראל. בעוד שטרנהל סבור שישראל נמצאת במסלול המהיר למשטר פשיסטי, אבינרי הגיב בצפירת הרגעה. חרף הגזענות, הלאומנות, שנאת הזרים ו"התהליכים המסוכנים" עליהם הצביעו סגן הרמטכ"ל יאיר גולן ואחרים, החברה עדיין דמוקרטית, וככל הנראה תישאר כזאת. מנגד, הגישה של שטרנהל הזכירה לי את המימרה הידועה, לפיה מומחה לפטישים יראה בכל בעיה מסמר. באותה מידה, מומחה לפשיזם יראה את צלליתו הקירחת של מוסוליני בכל רחוב וסימטה, ואת מצעדי האווזים של פלוגות הסער מעבר לכל פינה.

אכן, שטרנהל מקשר כל רעיון שהוא לא מחבב לפשיזם באמצעות הנימוק הידוע כ"האשמה באמצעות ייחוס". אדמונד ברק, אחד מאלו שחזו נכונה את חזון הבלהות של הנאורות היעקובינית ואת אימי המהפכה הצרפתית, מוצג כאב קדמון של הפשיזם. כמוהו יוהן גוטפריד הרדר – שגישתו היתה פלורליסטית במיוחד יחסית לתקופה, אם כי כהוגה מהמאה ה-19 הוא בהחלט לא עומד בסטנדרטים הנוכחיים של פוליטיקלי-קורקט. שטרנהל שולף את אילן היוחסין, ומנסה למתוח קו פתלתל שמוביל את ברק והרדר ישירות למשטרים הפשיסטיים של המאה העשרים. ברק והרדר סייעו ביצירת מסורת אינטלקטואלית המבקרת את הנאורות האוניברסליסטית. מפני שהפשיזם, שצמח מהמסורת הזאת, הוא גם סוג של ביקורת על הנאורות – הרי שכל מבקרי הנאורות הם פרוטו-פשיסטים.

הטיעון הזה, כמובן, אינו אבחנה היסטורית תמימה. הוא מאפשר לשטרנהל להגדיר כפשיסטים את כל אלו שלא שייכים למחנה שלו – ימנים, שמרנים, דתיים וכל מי שמעדיף את הזהות הלאומית הייחודית, ה"שבטית" על האוניברסליזם. דא עקא, שהטיעון של שטרנהל בעייתי מאד מבחינה לוגית. ביקורת הנאורות "הצמיחה" אמנם את הפשיזם, אבל גם הרבה מאד גישות אינטלקטואליות שאינן פשיסטיות. הרי, הפשיזם והנאציזם לא היו צומחים גם ללא המדע המודרני. האם ניתן להאשים את חלוצי המהפכה המדעית בפרוטו-פשיזם? מה גם שהוגי המהפכה הצרפתית החביבים על שטרנהל הצמיחו אף הם לא מעט ראש ולענה. המרקסיזם-לניניזם, הסטליניזם והמאואיזם, רוצחי ההמונים הגדולים ביותר במאה העשרים, שאבו כולם מאותם ההוגים. אבל אליבא דשטרנהל, לא ניתן להתווכח אפילו על הנזק שגרמו אסכולות מסויימות של נאורות אוניברסלית לעולם – כי הרי כל מי שמבקר ברצינות את הנאורות הוא פשיסט. ופשיסטים, כידוע, הם לא בני שיח, אלא סכנה שיש לנטרל.

למרבה הצער, הגישה של שטרנהל אינה רק בעייתית מבחינה אינטלקטואלית, אלא גם מזיקה, במיוחד למחנה השמאל הישראלי ותומכיו. אם כל מי שמבקר את "הנאורות האוניברסליסטית", שם קוד לערכיו של שטרנהל עצמו, הוא פשיסט שיש להיאבק בו – כיצד יוכל השמאל לכרות את הבריתות הפוליטית שיוציאו אותו מהבידוד הנוכחי? אם כל מי שמבכר את הלאומיות והדת על פני האוניברסליזם השטרנהלי הוא פשיסט, כלומר, מקרה אבוד, נגזר על השמאל להתבצר במצודה הולכת ומצטמקת, להסתמך על מעוזיו המידלדלים בבית המשפט ובאקדמיה, ולהסתפק בחמשת המנדטים של מרצ. מי שרוצה להגדיל בהדרגה את בסיס הכוח שלו, חייב לנהל דיאלוג הוגן עם השונים ממנו תוך כבוד לערכיהם ולתרבותם. לשם כך, דרושה ראשית כל אמפתיה. למקרא מאמרו של שטרנהל, עולים בתודעה דבריו של ההוגה השמרני הבריטי גילברט קית צ'סטרטון, ממבקריו השנונים ביותר של הליברליזם האוניברסליסטי:

אהבת האדם של [האינטלקטואלים האוניברסליסטים] טובלת בצינה משונה וטבועה בחותם של אי ממשות. אם תשאל אותם האם הם אוהבים את האנושות, הם ישיבו לך בכנות שאינה מוטלת בספק כי הם אמנם אוהבים אותה. אך אם תשאל אותם בנוגע לאחת משדרותיה של האנושות, תיווכח כי הם שונאים את כולן עד אחת. הם שונאים מלכים, הם שונאים כמרים, הם שונאים חיילים, הם שונאים מלחים. הם אינם נותנים אמון באנשי מדע, הם מוקיעים את המעמד הבינוני, הם נואשו כליל מבני מעמד הפועלים – אבל הם מעריצים את האנושות. אלא שהם מדברים בשבחה של האנושות כאילו היתה אומה זרה ואקזוטית.

דברים אלו, בניכוי ההגזמה הרטורית, מתאימים ככפפה ליחס של שטרנהל ודומיו לחברה הישראלית, ובמיוחד לחלקיה השמרניים, הדתיים והלאומיים שלא עברו עדיין את מבחן הנאורות.

אולם למרבה האימה, גישת שטרנהל מסוכנת כל כך דווקא משום שבאמת יש פשיזם בישראל. בשולי הימין נמצאים ארגונים אלימים, מלהב"ה ועד האריות של הצל, וכן רבנים שדוגלים בפשיזם גזעני ומשולח רסן, ואלו שולחים זרועות לספסלים האחוריים של הליכוד, הבית היהודי וחלקים מתרחבים של המיינסטרים הפוליטי. הפשיזם הישראלי הוא עדיין עמדת מיעוט – אפילו בציבור הימני, אבל בתנאים מסויימים הוא עלול להתחזק. שטרנהל, שצועק "זאב זאב" בתדירות של פעם בשבוע ומוקיע כפשיסט כל מי שלא מוצא חן בעיניו, יאבד את הקשב ותשומת הלב של הציבור, דווקא כשפשיסטים אמיתיים יעמדו בשער. ואז, כרגיל, כבר יהיה מאוחר מדי.