בשבח הפוליטיקה הישנה: מיפן ועד למשבר הרכבת בישראל

מה יותר מעצבן אותנו מהפוליטיקה הישנה, זו שיאיר לפיד ומפלגות המרכז שבאו לפניו נשבעים מדי בחירות לחסל? הדימויים אינסופיים: ועדות מסדרות אפופות עשן של עסקנים מפאייניקים, פוליטיקאים חרדים שמקבלים כספים ייחודיים במסדרונות, חברי מרכז ליכוד מיוזעים שמשיגים ג'ובים נחשקים בין צ'פחה לצ'פחה ומזמנים שרים לחתונות ולבר מצוות. אולם עם כל חסרונותיה, לפוליטיקה הישנה יש יתרון אחד קריטי. רמז: תחשבו על משבר הרכבת. ינשוף היסטורי מדבר בשבח הקליקות הפוליטיות, מאוזבקיסטן וטוקיו ועד ירושלים.

smoke-filled-room-02

מה יותר מעצבן אותנו מהפוליטיקה הישנה, זו שיאיר לפיד ומפלגות המרכז שבאו לפניו נשבעים מדי בחירות לחסל? הדימויים אינסופיים: ועדות מסדרות אפופות עשן של עסקנים מפאייניקים, פוליטיקאים חרדים שסוגרים דילים במסדרונות על כספים ייחודיים לישיבות, חברי מרכז ליכוד מיוזעים שמשיגים ג'ובים נחשקים בין צ'פחה לצ'פחה ומזמנים שרים לחתונות ולבר מצוות. כולנו מבינים את החסרונות של הפוליטיקה הזאת: היא מושחתת עד העצם, ובלתי דמוקרטית באופן עמוק, במובן שהיא מדירה את רוב האוכלוסיה לטובת קבוצות אליטה שמחלקות כוח, שררה ותקציבים בין חבריהן. מעטים יאמרו עליה מילה טובה, ובכל זאת – יש לה גם יתרון אחד חשוב, שטמון דווקא באופיה האנטי-דמוקרטי. הפוליטיקה הישנה מאפשרת "להחליק" משברים שקשה מאד לפתור במסגרת דמוקרטית יותר. שמתם לב פעם, למשל, להבדל בין פגישות משא ומתן פומביות לפגישות חשאיות? בפגישות פומביות, המשתתפים נוטים להתעמת זה עם זה, לצעוק ולנאום למצלמה, משום שאף אחד לא רוצה להיראות חלש בעיני הקבוצה או הארגון שהוא מייצג. בפגישות חשאיות, לעומת זאת, הרבה יותר קל להתפשר ו"לסגור עניינים", במיוחד כשאין דעת קהל לדאוג לה. במרכז אסיה, למשל, היה בזמנו סכסוך גבול מאד קשה בין קזחסטן לאוזבקיסטן, כמעט בלתי ניתן לפתרון בשל תסבוכת של קבוצות אתניות משני עברי הגבול. שני הרודנים, אסלאם קרימוב ונורסלוטן נזרבייב, נפגשו ופשוט "סגרו" את הגבול על מפה – דבר שהיה קשה מאד לעשות במצב של דעת קהל דמוקרטית, שהיא כמעט תמיד גם לאומנית.

120910_0

סגרו את הגבול על מפה – נשיא אוזבקיסטן המנוח אסלאם קרימוב, ונשיא קזחסטאן נורסולטן נזרבייב

ביפן המודרנית, זו שלפני מלחמת העולם השנייה, ה"פוליטיקה הישנה" היתה מיוצגת בידי הקליקות הפיאודליות (Hanbatsu). אלו היו קבוצות לא רשמיות של מקושרים שהגיעו כולם מאזור מסויים, לרוב אחת הנחלות הפיאודליות שעמדו מאחורי הרסטורציה של מייג'י (1868), המהפכה שבישרה את יפן המודרנית. הקליקות היו מורכבות מסמוראים לשעבר, אבות המהפכה, מקורביהם ובני טיפוחם, שהתפרשו בכל מוקדי הכוח של המדינה, ובעיקר בפקידות הממשלתית הבכירה, בשירות הדיפלומטי, במשטרה, בצבא ובצי. צ'ושו וסאצומה, שתי הקליקות המובילות, נאבקו זו בזו ללא הפסק על עמדות כוח, ובתקופה מסויימת מנהיגיהן גם החליפו זה את זה כראשי ממשלה. אין ספק שהן היו אנטי-דמוקרטיות באופן עמוק, ונטו לדגול בגישה פטרנליסטית: כמנהיגים טבעיים הם יודעים מה טוב עבור העם. דמוקרטיזציה, אם בכלל, תתרחש בתהליך איטי והדרגתי מאד, רק לאחר שהעם "יתחנך" תחת שלטונן הנאור והאחראי של הקליקות. נציגי הקליקות, שהובילו את המודרניזציה של יפן ביד חזקה ובהצלחה לא מבוטלת, היו גם אחראיים באותו הזמן למקרים מזעזעים של שחיתות ומינוי מקורבים, שנהגו בנכסי המדינה כרכושם הפרטי. ה"אנשים היפים" ביפן, העיתונאים הליברלים, המפלגות הפוליטיות ופעילי טוהר המידות מכל הסוגים, יצאו בשצף קצף נגד הקליקות הלא דמוקרטיות במשך עשרות שנים. לבסוף, אלו נסוגו בהדרגה מול הזדקנות מייסדיהן ומותם ההדרגתי, הגיאות העולה של דעת הקהל, הדמוקרטיזציה המתגברת וכוחה של העיתונות. מעטים, אז והיום, הצטערו על כך.

אולם בו בזמן, נסיגתן של הקליקות הוציאה את המערכת מאיזון. כל עוד הם היו מבורגים בכל רחבי האליטה, היה תמיד אפשר להשתמש ברשתות החברתיות שלהם כדי לפתור משברים בתוך המערכת הפוליטית, משרדי הממשלה או בין הזרוע האזרחית לצבא. אנשי צ'ושו, או סאצומה, פתרו אינספור משברים כאלו בשקט, מאחורי הקלעים ובאמצעות משא ומתן חשאי. אולם ברגע שהקליקות דעכו, לא היה מי שיגשר בין קבוצות האליטה השונות ויפתור את המשברים ביניהן. חשוב מכל – האליטות החדשות: פוליטיקאים בכירים, עיתונאים וקציני הצבא הצעירים שעלו לגדולה אחרי מפנה המאה העשרים, חיו בעולם של דעת קהל סוערת. הפוליטיקאים היו נתונים לחסדיהם של העיתונאים, התורמים וציבור הבוחרים העירוני, הפקידים הושפעו ממיני מועדונים חברתיים של בוגרי אוניברסיטאות, וגם הגנרלים היו קשובים יותר ויותר לדעת הקהל של המוני הקצינים הבינוניים והזוטרים. במצב כזה, היה קשה להתפשר. ב-1912, המערכת היפנית כולה עברה משבר פוליטי שהפיל שתי ממשלות, והביא את המשטר הקיסרי כולו לסף קריסה (כתבנו על כך בעבר, כאן בינשוף). לאורך זמן, העימות בין הזרועות השונות של האליטה, שכל אחת תודלקה בידי דעת קהל משלה, הלך והחמיר, עד שהמערכת כולה החלה לפרפר. הצבא, שבשנות השלושים הפך לגוף החזק והפופולרי ביותר, ניצל את המצב, השתלט על המדינה והוביל אותה לאסון מלחמת העולם השנייה. ישנם היסטוריונים שסבורים שאם הקליקות היו נשארות בשלטון, האסון הזה היה נמנע או לפחות מרוכך קמעא.

14122-91701422ae1d1643fe4b5ab9aa657c99

פילדמרשל ימגאטה אריטומו, ממייסדי המשטר של יפן המודרנית ומנהיג הקליקה של צ'ושו. המערכת יצאה מאיזון עם דעיכתן של הקליקות.

ואיך כל זה קשור לישראל? שימו לב למשבר הרכבת האחרון. למי שלא ראה טלוויזיה, קרא עיתונות או שמע רדיו בשבוע שעבר, ראש הממשלה נתניהו נכנע לסחיטתן של המפלגות החרדיות וביטל עבודות תשתית חיוניות ברכבת במהלך סוף השבוע. עשרות אלפי ישראלים, ביניהם חיילים רבים, נפגעו מביטול קווי הרכבת במוצ"ש וביום ראשון בשל העבודות שנדחו. לנוכח הזעם הציבורי, האשים נתניהו את שר התחבורה ישראל כ"ץ, שאותו הוא ממילא סימן בשל סכסוך פנימי בליכוד.

קל מאד להאשים את הסחטנות של הפוליטיקאים החרדים, את רפיסותו של נתניהו או את המאבקים הפנימיים בליכוד, אבל חשוב לשים לב לגורמי העומק של המשבר. אחרי הכל, רכבת ישראל מנהלת עבודות תשתית חיוניות בשבת כבר עשרות שנים, וגם חברות ממשלתיות אחרות (נתב"ג, הנמלים) עובדות בשבת למרות שאין בכך "פיקוח נפש". חברי הכנסת החרדים, שאינם טפשים, ידעו זאת היטב במשך שנים והעלימו עין.

article_C77F48FDD84C484D96C50ED7AFAE4B02

העלימו עין: אריה דרעי ומשה גפני. קרדיט: בחדרי חרדים

מה קרה עכשיו? כמסתבר, ליצמן, גפני ודרעי נסחפו בלחץ העיתונות ודעת הקהל שלהם עצמם. המגזר החרדי עצמו השתנה, והקליקות שניהלו אותו נמצאות בתהליך מתמיד של נסיגה. המנהיגים הרוחניים הגדולים, "עוקרי ההרים", הרב עובדיה יוסף, הרב אליעזר מנחם שך והרב שלום יוסף אליישיב עלו כבר לעולם שכולו טוב, ומחליפיהם אינם מסוגלים להיכנס לנעליים הגדולות שהשאירו. הפוליטיקאים החרדים, שפעם היו יכולים לסגור דילים בינם לבין עצמם ועם פוליטיקאים חילונים בחדרי חדרים, נתונים לביקורת הולכת וגוברת מצד תקשורת חרדית שלא עושה לעסקנים חשבון. עיתונים כמו משפחה, אתרים כמו כיכר השבת, בחדרי חרדים ועכשיו גם הטוויטר, הולכים וצוברים חשיבות וכוח בדעת הקהל. וכמו תמיד אצל אליטה עולה, הם מנסים לפלס את כוחם לצמרת באמצעות ליבוי רגשות אידיאולוגיים, ומה יותר אידיאולוגי בציבור החרדי מאשר השבת? מסתבר שנושא עבודות התשתית ברכבת עלה לראשונה בפגישה של נתניהו עם נציגי התקשורת החרדית, ולובה על ידי כותרות מתלהמות בעיתונים ובאתרים. חברי הכנסת נסחפו על הגל, ובמידה רבה, הניצחון שלהם יכבול אותם בכבלים ויאלץ אותם לדרוש עוד ועוד. האירוע המתגלגל, שיכול לעבור לתחומים כמו רישוי חנויות בשבת, ואפילו פעילות שדה התעופה, יגרום למשברים שאיש מהפוליטיקאים לא מעוניין בהם. משברים כאלו, שמתודלקים בידי דעת קהל ולא ניתן לפותרם בחדרים סגורים, הם למרבה האירוניה אחד הסממנים החשובים ביותר של הפוליטיקה החדשה. אין טעם להסתכל אחורה לעבר: הפוליטיקה הזאת, דמוקרטית, פרועה ובלתי יציבה ככל שתהיה, נמצאת איתנו כדי להישאר.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-ספטמבר 4, 2016, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני, ללא קטגוריה ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 24 תגובות.

  1. הענקת לי הרבה חומר למחשבה. תודה. אבל עם כל הכבוד ל"יציבות" שקליקות יוצרות אני מעדיף את רעיון החברה הפתוחה. זה לא חייב להסתיים תמיד בשתי פצצות אטום. ראה רעיונותיו של נסים טאלב על "שבירות" ו"אנטי שבירות".
    אני הייתי מציע להסתכל על מה שקרה ביפן באופן הבא: דווקא שלטון ה"קליקות" הוביל לדיקטטורה שלאחר דעיכתן כי הם יצרו מערכת מאוד "שבירה". אולי אם ליפן הייתה מסורת דמוקרטית חזקה (כלומר, פתוחה) יותר כמו המדינות האנגלו-סכסיות היא לא הייתה יכולה להידרדר לזה. כאוס איננו אנרכיה. במערכות פיזיקליות מורכבות, כאוס (במובן הפיזיקלי של המילה) מעיד בדרך כלל שהמערכת בריאה.

    • אבל למה אתה מניח, בהכרח, שהברירה שעמדה בפני יפן היתה שלטון הקליקות או דמוקרטיה בסגנון אנגלו-סקסי? יתכן, לפחות בהתחלה, שהברירה היתה בין שלטון הקליקות, אנרכיה או שלטון קונפוציאני-ריאקציוני של סמוראים בכירים לשעבר. אבל כשאמרנו את זה, יש המון אמת בדברים שלך. הקליקות יצרו מערכת כל כך מורכבת, שאף אחד לא הצליח לתפעל כהלכה אחרי שהם ירדו מהבמה. אבל לדעתי הבעיה נעוצה באופן שבו הקליקות ניהלו את המדינה בזמן שהוקצה להן, ולא בשלטון הקליקות עצמו.

      • גם המדינות האנגלו-סקסיות, בתקופה ההיא, נשלטו במידה לא מועטה על ידי שכבה קטנה של משפחות ותיקות בעלות רכוש.

  2. צר לי, אך אני חולק על הטענה שהאפשרות המוגברת לפתרון משברים באמצעות שימוש במנגנוני הפוליטיקה "הישנה" היא יתרון. הפתרונות האלה הם פלסתרים שאין בכוחם לרפא שסעי עומק משמעותיים, וסופם של אלו לפרוץ לבסוף מבעד לפלסתרים הללו, בשטף כזה שכבר יהיה קשה לריפוי בכל דרך אחרת. את השסע העמוק בסוגיית העבדות פתרו הרבה שנים באמצעים של הפוליטיקה הישנה, וכשכגדשה הסאה, כבר לא היה ניתן למצוא פתרון של שלום.

    משברים שהם ביטוי של שסעי עומק חברתיים צריך להציף ולפתור פתרון אמיתי, גם אם קשה, כשהם עוד קטנים. לו היה נוהג בן-גוריון באופן זה ובמקום למצוא "פתרון" פשרתי מפוקפק באמצעות מנגנוני הפולטיקה הישנה בדמות הכפפת הדת למשרד ממשלתי היה חותר לפתרון מהותי ובר-קיימא, בהתאם לתפיסת עולמו ולתפיסת עולמם של מרבית מנהיגי הציונות דאז, והציבור הכללי, והיה פתרון כזה קשה ככל שהיה, המשבר הנוכחי היה נמנע.

    אמנם קשה לנבא עתיד על בסיס שינוי היפותטי בעבר, אבל לדעתי אפשר להניח בסבירות גבוהה שיכולת הקיום של החברה החרדית במתכונתה מוכרת לנו היום, התאפשר במידה רבה באמצעות הישענותה על המנגנונים הממשלתיים. הנחה זה מתחזקת מאוד, למשל באמצעות השוואת החברה החרדית בישראל לחברות חרדיות בחוץ לארץ, למשל בברוקלין, בבלגיה ובשווייץ. ומכאן, שלו היה נעשה ניתוק בין דת ומדינה על ידי בן גוריון, שחברה חרדית במתכונתה המוכרת לנו בישראל לא היתה נוצרת וממילא לא היתה נוטה להתערב בנוהגי התחבורה בשבת.

    מנגנוני הפוליטיקה "הישנה" הביאו לנו פלסתרים רבים, אשר אין בכוחם להחזיק את השטף לאורך ימים וסופם להתפרץ כשהם גדולים ומאיימים יותר, עד כדי הצבת סיכון (שבחלקו כבר התממש) אלימות בין אזרחית, או לאלימות בין אזרחים למנגנוני שלטון, והמצב דומה בתחומים רבים אחרים בישראל, למשל בכל האמור ליחסים בין המתנחלים לשאר אזרחי המדינה, ליחסים שבין הוועדים הממשלתיים או הסמי ממשלתיים לבין האוצר (ולמעשה בין הוועדים הללו לקופה הציבורית של כלל הציבור), וכו'.

    הבו לי את מנגנוני הפוליקטיקה "החדשה", על שקיפותה ועל הבעייתיות שבכך. עדיפה תמיד הכרה במציאות הקשה שבה איתור מכנה משותף בין פרטים בחברה הוא בגדר משימה מפרכת, גם בחברה המדמיינת את עצמה כחברה הומגנית ומגובשת המיוסדת על ערכים "הסטוריים", מאשר פתרונות שטחיים וחלקיים המושגים במחשכים רק כדי להתנפץ בעתיד בעוצמות מסוכנות.

    אלא מה, שפוליטיקה חדשה כזו טרם ראיתי. במצב הנוכחי לא ניתן לקבל מידע מרשויות שלטוניות גם כאשר מדובר במידע מובהק שיש חובה לחושפו על פי חוק, וגם חברי כנסת מתקשים לשים ידם על מידע שאמור להיות נגיש להם, לרבות מידע שדרוש להם כדי להצביע, כך שלא ברור לי על איזו פוליטיקה חדשה דנים פה.

    • שלומי,

      אני חושב שיש לך טענה חזקה מאד, וגם נכונה בפני עצמה: הפוליטיקה הישנה לא פותרת משברים, אלא דוחה ומדחיקה אותם. בגלל זה, גם בפוסט השתמשתי בביטוי "להחליק משברים" ולא "לפתור משברים". אבל לפעמים, דחייה או "החלקה" של משבר הם כלי חשוב מאד. האם ארצות הברית היתה מוקמת, למשל, אם הויכוח על העבדות היה מתפרץ באלימות עוד *לפני* מלחמת העצמאות האמריקאית, או כאשר האומה היתה צעירה, פגיעה ושבירה? הגיוני מאד שבמקרה כזה המדינה היתה מתפרקת ולא קמה מחדש, וארצות הברית היתה היום אוסף מדינות מסוכסכות בדומה לאמריקה הלטינית. כמו כן, יש משברים, כמו מלחמת האזרחים האמריקאית, שלא הצליחו לפתור בסופו של דבר. אבל אם תביט בהיסטוריה האמריקאית, או בהיסטוריה של כל עם אחר, תראה שהיו הרבה מאד משברים ש*כן* הצליחו לפתור באמצעות דחייה, טשטוש והחלקה. למעשה, רוב המשברים נדחים עד שנוצר סטטוס-קוו. דוגמא טובה: המשבר במיצרי טיוואן – שורה של פשרות זמניות שהולידו סטטוס קוו לא מושלם, אבל הרבה יותר טוב ממלחמה כוללת.

      • העניין הוא שהעבדות בוטלה, במאה ה-19, בכל חצי הכדור המערבי. לפעמים זה נעשה כמה עשורים לפני ארה"ב (במושבות הבריטיות), לפעמים כמה עשורים אחרי ארה"ב (בברזיל). אבל בשום מקרה אחר, ביטול העבדות לא היה כרוך במלחמה שהמיטה נזקים על החברה הרלוונטית כמו מלחמת האזרחים בארה"ב. מצב שבו ישנו ציבור רחב הנהנה מתופעה חברתית שלילית (כמו העבדות), הציבור הזה משפיע באופן סדיר על החלטות פוליטיות, ישנה תחרות תמידית על המשאבים החומריים ועל יכולת ההשפעה על השלטון בין הציבור הזה לציבורים אחרים, והיקף המשאבים ויכולת ההשפעה נמצאים בתהליך התרחבות (ההתפשטות של ארה"ב מערבה), הוא מצב בעל סיכון פוטנציאלי עצום. המערכת הפוליטית של ארה"ב, שהייתה פופוליסטית כבר במחצית הראשונה של המאה ה-19 (באופן יחסי לתקופה, כמובן), עשתה מעט מאוד כדי לנטרל את הסיכון הזה. התוצאה ידועה.

      • כן, טוב, אני מסכים כמובן עם הטענה שישנה חשיבות גם ל"החלקת" משברים ומחלוקות, למשל כשפתרון עומק אינו אפשרי או אינו מצדיק בשלב מסוים את המשאבים שצריך בשבילו, או כשיש ציפיה שהוא ייפתר בעקבות התפתחויות עתידיות, או שאלו יהפכו אותו לחשוב הרבה פחות, ואני יכול להסכים גם עם הטענה שבשביל זה צריך מנגנוני פוליטיקה ישנה.

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    מזכיר טענות מהכתבה [המצויינת לכשעצמה] הזו
    http://www.theatlantic.com/magazine/archive/2016/07/how-american-politics-went-insane/485570/

    • אכן מאמר מצויין, תודה על הלינק.
      יש לי רק הערה אחת. הקליקות שהמאמר מתייחס אליהם, הם פחות קליקות ויותר מוסדות לא רשמיים או רשמיים למחצה של המערכות המפלגתיות בארה"ב ש"הוכו" למוות ע"י "רפורמטורים שוחרי טוב" ו"נאורים" למיניהם. מוסדות כאלה אכן יכולים להסתאב ו/או להיות לא יעילים אך הם גם יכולים להיות הרע במיעוטו.
      יהיה מעניין לראות איך המערכות הפוליטיות יתייצבו מחדש בארה"ב. השינויים שמתרחשים כרגע לא בהכרח יובילו להתמוטטות אלא הם יכולים ליצור מבנים חדשים. דברים כאלה מתרחשים כל הזמן בפוליטיקה.

      • אני מסכים שהם לא בהכרח יובילו להתמוטטות. מקרים שבהם המערכת לא יכולה להכיל את השינויים, כמו מלחמת האזרחים האמריקאית, הם מאד נדירים. ובכל זאת, יש הרבה סימנים שהמערכת הולכת לכיוון מדאיג, בעיקר בגלל התמוטטות של הקשר בין פוליטיקאים (וגם תומכים) משתי המפלגות. אולי, עד שהמערכת האמריקאית תתייצב, צפויה לנו עוד תקופה ארוכה של משברים קשים יותר ופחות.

  4. זה מזכיר לי את סדרת הטלביזיה "YES MINISTER" כשהמפרי פותר בעיות ע"י דילים אפלים עם עמיתיו על כוס ברנדי במועדון הגברים שלהם.

  5. תודה על המאמר!

    כמו שציין אהד לעיל, יש גם יתרונות בעליית הקיצוניות הפופוליסטית – היא לרוב משמידה את עצמה… (יחד עם כמה מליונים, כמו במקרה של יפאן).

    כי היא תמיד קיימת, ורק מרוסנת מלמעלה ע"י הוותיקים. מרגע שהם מסולקים, היא עולה לפני השטח, ומתמודדת עם המציאות.

    יש לקוות שזו שכאן תחוסל במחיר קל יותר – אבל בסופו של דבר היא תחוסל, כי קיצוניות סותרת את השאיפה של כל חומר להגיע למצב שוויוני (אחד מחוקי התרמודינאמיקה, שמתקיימים בכל תחום ביקום).

    • "כי קיצוניות סותרת את השאיפה של כל חומר להגיע למצב שוויוני"???
      מה הקשר?
      הצורה שבה תרמודינמיקה מודרנית מתארת את היקום היא די הסתברותית. לדוגמא גז בטמפרטורה מסויימת מכיל מולקולות הנעות במהירויות שונות (בהיתפלגות נורמלית בד"כ) כאשר רק הממוצע של כולם מבטא את הטפמרטורה. בהחלט יש פה מקום לקיצוניות.
      גם לא זכור לי שציינתי שקיצוניות משמידה את עצמה. מה שניסיתי לטעון זה שה"קשיחות" של המערכת הפוליטית מנעה ממנה לתקן את עצמה ולהגיב היטב לשינויים גיאופוליטיים (ידוע גם כ"המציאות").
      לאחר מכן כשמערכת התמוטטה, מה שהחליף אותה היה עוד מערכת שבירה.
      עלייה של קיצוניות פופוליסטית (תלוי בנקודת ההשקפה של המתבונן) יכולה לבוא לידי תיקון בחברה עם מוסדות חזקים ובחירות חופשיות. נגיד עולה שלטון שמוציא לפועל מדיניות כושלת, האזרחים מחליפים אותו. אבל אם יש קליקות (כמו שלטון אליטות דוגמטיות) בחירות חדשות לא יובילו לשינוי במדיניות כי "מדינת העומק" (אם לקחת את הדוגמא הטורקית) תמשיך לשלוט.
      יש לשים לב כמובן להבדל בין קליקה למוסדות מדיניים ו/או חברתיים הפועלים בסמכות שהוענקה להם ע"י האזרחים/חוקה וכיו"ב שהם חיוניים על מנת למנוע שינויים רדיקלים מדי כתוצאה מאיזה רוב זמני או שולי שמצליח להיבחר.

  6. הקשר קיים בכך שניתן למצוא סימנים לחוק השני במשאלים על דעות, בבדיקות סטטיסטיות של אוכלוסיות, ובחלוקת העושר והידע בעולם. האנושות איננה יוצאת דופן מהבחינה הזו – מדידה ונשמעת לכללי התרמודינאמיקה.

    'גם לא זכור לי' לא רלוונטי להודעתי, כי לא הגבתי להודעתך (רק ציטטתי את אהד), אלא אם אתה מישהו אחר.

    מבחינה היסטורית, אנחנו רואים ירידה מתמדת ברמות הקיצוניות האנושית (ר' פינקר 'the better angels'),

    כך שסטטיסטית, יש ירידה בקיצוניות של כל מימשל (מן הסתם קשור בעליית כמות המידע שהאנושות צוברת ובשיפור היכולת לדמות את המציאות בקוד של מידע, כמו בוירטאוליזציה), ועל כן יש שיפור בכל מימשל.

    • מה הקשר ל"משאלים על דעות, בבדיקות סטטיסטיות של אוכלוסיות, ובחלוקת העושר והידע בעולם."?
      החוק השני של התרמודינמיקה עוסק באי ירידה של האנטרופיה (אפשר להשוות זאת לאי סדר) במערכות סגורות.
      להלן הוויקי בעברית:
      https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%97%D7%95%D7%A7_%D7%94%D7%A9%D7%A0%D7%99_%D7%A9%D7%9C_%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%9E%D7%99%D7%A7%D7%94

      איך הגענו לויכוחים על פיזיקה?
      (אשמתי, לא הייתי צריך לדחוף את תיאורית הכאוס, מערכות מורכבות וכיו"ב)

      • קרא על כך בספרם של עודד וחווה כפרי, 'אנטרופיה :משחק הקוביות של אלוהים' (2012, סטימצקי), עמ' 160-200. אחד המרתקים שנכתבו (ואולי היחיד בעברית שעוסק באנטרופיה, ברמה של מדע פופולארי).
        http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=960979

        אני לא פיזיקאי או אפילו חובב מתמטיקה, כך שלא אוכל להיות מפורט יותר, אלא רק לצטט מה שנאמר בספר (וגם זה מתוך סיכומים כלליים מאוד… ממליץ למצוא אותו בספריות).

        כך למשל נמצא מתאם בין 'התפלגות זיפף', ליחס בין מלים בתוך טקסטים (= המילה השניה בשכיחותה, תופיע מחצית מס' הפעמים מהנפוצה ביותר); פיתוחי החוק השני הביאו ל'התפלגות פלאנק-בנפורד', ויחד שניהם מתארים יפה מצבים מדידים באוכלוסיות אנושיות – התפלגות העושר, הידע, יחס מנהיגים-מונהגים ועוד. היחס התרמודינאמי 25:75 (שמצא בולצמן), קרוב דיו לחוק פארטו (על יחס העושר-עוני) שהוא 20:80; עקומת הפעמון הידועה, שקיימת במרבית תוצאות מדגמים, דומה מאוד לעקומת פלאנק.

        מה שמאפשר להסיר שאין דמיון מקרי, אלא ציות לכללים בסיסיים יותר.

      • אגב הספר, הם נוגעים קצת בשאנון ותורת המידע, וטוענים שהאנטרופיה גדלה עם כמות המידע.

        לדעתי זה לא מדויק (כמובן שאני לא יכול להוכיח כרגע – צריך סיוע ממתמטיקאים…), כי לדעתי כמות 'מצבי החופש' יורדת ככל שהמידע עולה: ככל שהמציאות מסביב נעשית מעובדת יותר דרך מסכים ווירטואליזציה (כך שכדי לעשות משהו יש יותר ויותר רק דרך אחת יעילה, כמו למשל נתיב אחד שה-GPS מוצא לך, במקום שתנווט בעצמך), כך היא פחות אקראית ומחושבת, ועל כן האנטרופיה שלה אינה עולה.

        זה קשור לרעיונות אחרים שיש לי על כך שהאנטרופיה של המידע שונה מזו של שאר הטבע, אבל זה לפעם אחרת.

      • מסתבר שהספר זמין באנגלית בקינדל ב-5 דולר – https://www.amazon.com/Entropy-historical-understanding-biographies-communication/dp/1482687690

        גם אריה בן-נאים, פרופ' לפיזיקה וכימיה באוניב' העברית, מציע ספרים מעניינים בנושא – https://www.amazon.com/Arieh-Ben-Naim/e/B001HD1O86
        מצער שלא מתרגם לשפתינו.

  7. תודה על הפוסט. אלה דברים שחלק גדול מהם אני אומר כבר שנים, בהזדמנויות שונות, רק שכאן הם כתובים בצורה בהירה הרבה יותר.
    רק הערה: הפוליטיקה החדשה, או מה שמוצג כאחת כזאת, לא הביאה להרחבת מעגלי השתתפות בונה במשחק הפוליטי. כלומר, היא לא העבירה את הכוח מהאליטות לפשוטי העם. היא רק נתנה לפשוטי העם אפשרות להטיל בוץ באליטות בצורה קטלנית יותר.
    כדי שהמונים יוכלו להשתתף בצורה בונה במשחק הפוליטי הם צריכים להתאחד באיזושהי צורה לקבוצות שפועלות להשגת מטרות משותפות, כלומר, פועלות מכוח אידיאולוגיה משותפת. אבל אידיאולוגיה פוליטית אינה מצרך מבוקש בימינו. במקומה, הפוליטיקה הפכה אינדיווידואלית, אישית להחריד. במקום לייצג קבוצות ולנווט את עצמם כנציגיהן, הפוליטיקאים רוצים להיות כוכבים שיגרפו קולות בקלפי כמו שמועמדים בתוכנית ריאליטי גורפים לייקים או סמסים הנדרשים כדי שלא ידיחו אותם. אפילו פוליטיקאים ותיקים ומנוסים נופלים למלכודת הזאת. החרדים לחצו על נתניהו. ביג דיל. הוא יכול היה בקלות לומר שהיתרי העבודה בשבת אינם בתחום סמכותו, להעביר את כאב הראש הזה לשר הממונה או, עדיף, לישיבת ממשלה, ולצפות בנחת בהיאבקות הבוץ הנוצרת כתוצאה מכך. אבל הוא העדיף להראות שהוא זה שמקבל החלטות, וירה לעצמו ברגל. מהצד השני, ישראל כ"ץ החליט לא רק לבצע עבודות תשתית בשבת (דבר שגרתי לגמרי) אלא להרים לאוויר רחפן שיצלם את העבודות ויראה לכל עם ישראל איך ישראל כ"ץ אישית דואג לו. הרחפן הזה היה אחד הדברים שעורר את חמתם של הפוליטיקאים החרדים, ויש לומר שדי בצדק.
    אינני אוהד גדול של יצחק הרצוג, אבל לכבודו ייאמר שהוא שחקן צוות ואיש משא ומתן מובהק. מה זה עשה לסיכוייו להיבחר לראשות הממשלה אנחנו רואים. לא, המצב אינו נראה טוב.

    • כאשר יש לך קואליציה של 61 ח"כים, כל דבר קטן יתקע מקל בגלגלים… עוד דוגמא לטיפשות הביביהו (או לחוסר האיכפתיות שלו – מה מעניין אותו פקקים ותורים בימי ראשון: יש לו וילות ומטוסים ומיליונרים).

      • הקואליציה היא כבר כמה חודשים של 65.
        אני לא מחבב את ביבי (והייתי מחליף אותו בהרצוג בכל רגע), אבל טיפש הוא לא. הוא חרד לדימוי הציבורי שלו (חרדה מוצדקת עבור כל פוליטיקאי), וסביר להניח שהוא הבין מה התסבוכת התחבורתית הזאת תעשה לדימוי הזה. אני לא מבין מה קרה לו.

      • לא חושב שמשהו באמת משנה לו. הוא מוכן ללכת אם מישהו יהיה מספיק אמיץ לזרוק אותו. אולי הוא מחכה שזה יקרה. אולי הוא הבין שטוב יותר יהיה לחיות עם מיליונרים בכיף.

  8. הערה צדדית לחלוטין.

    הביטוי עוקרי הרים לא שייך פה. בוודאי לא בהקשר של הרב עובדיה. זה ביטוי שמבטא יכולת חשיבה חריפה וחדה לעומת סיני שזה מישהו שיש לו ידע נרחב במיוחד וזיכרון פנומנלי.
    אז הרב עובדיה היה הסיני הגדול ביותר בתקופה האחרונה ושני האחרים שהזכרת בהחלט היו עוקרי הרים ולא סיני.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: