מה יותר מעצבן אותנו מהפוליטיקה הישנה, זו שיאיר לפיד ומפלגות המרכז שבאו לפניו נשבעים מדי בחירות לחסל? הדימויים אינסופיים: ועדות מסדרות אפופות עשן של עסקנים מפאייניקים, פוליטיקאים חרדים שמקבלים כספים ייחודיים במסדרונות, חברי מרכז ליכוד מיוזעים שמשיגים ג'ובים נחשקים בין צ'פחה לצ'פחה ומזמנים שרים לחתונות ולבר מצוות. אולם עם כל חסרונותיה, לפוליטיקה הישנה יש יתרון אחד קריטי. רמז: תחשבו על משבר הרכבת. ינשוף היסטורי מדבר בשבח הקליקות הפוליטיות, מאוזבקיסטן וטוקיו ועד ירושלים.

מה יותר מעצבן אותנו מהפוליטיקה הישנה, זו שיאיר לפיד ומפלגות המרכז שבאו לפניו נשבעים מדי בחירות לחסל? הדימויים אינסופיים: ועדות מסדרות אפופות עשן של עסקנים מפאייניקים, פוליטיקאים חרדים שסוגרים דילים במסדרונות על כספים ייחודיים לישיבות, חברי מרכז ליכוד מיוזעים שמשיגים ג'ובים נחשקים בין צ'פחה לצ'פחה ומזמנים שרים לחתונות ולבר מצוות. כולנו מבינים את החסרונות של הפוליטיקה הזאת: היא מושחתת עד העצם, ובלתי דמוקרטית באופן עמוק, במובן שהיא מדירה את רוב האוכלוסיה לטובת קבוצות אליטה שמחלקות כוח, שררה ותקציבים בין חבריהן. מעטים יאמרו עליה מילה טובה, ובכל זאת – יש לה גם יתרון אחד חשוב, שטמון דווקא באופיה האנטי-דמוקרטי. הפוליטיקה הישנה מאפשרת "להחליק" משברים שקשה מאד לפתור במסגרת דמוקרטית יותר. שמתם לב פעם, למשל, להבדל בין פגישות משא ומתן פומביות לפגישות חשאיות? בפגישות פומביות, המשתתפים נוטים להתעמת זה עם זה, לצעוק ולנאום למצלמה, משום שאף אחד לא רוצה להיראות חלש בעיני הקבוצה או הארגון שהוא מייצג. בפגישות חשאיות, לעומת זאת, הרבה יותר קל להתפשר ו"לסגור עניינים", במיוחד כשאין דעת קהל לדאוג לה. במרכז אסיה, למשל, היה בזמנו סכסוך גבול מאד קשה בין קזחסטן לאוזבקיסטן, כמעט בלתי ניתן לפתרון בשל תסבוכת של קבוצות אתניות משני עברי הגבול. שני הרודנים, אסלאם קרימוב ונורסלוטן נזרבייב, נפגשו ופשוט "סגרו" את הגבול על מפה – דבר שהיה קשה מאד לעשות במצב של דעת קהל דמוקרטית, שהיא כמעט תמיד גם לאומנית.

ביפן המודרנית, זו שלפני מלחמת העולם השנייה, ה"פוליטיקה הישנה" היתה מיוצגת בידי הקליקות הפיאודליות (Hanbatsu). אלו היו קבוצות לא רשמיות של מקושרים שהגיעו כולם מאזור מסויים, לרוב אחת הנחלות הפיאודליות שעמדו מאחורי הרסטורציה של מייג'י (1868), המהפכה שבישרה את יפן המודרנית. הקליקות היו מורכבות מסמוראים לשעבר, אבות המהפכה, מקורביהם ובני טיפוחם, שהתפרשו בכל מוקדי הכוח של המדינה, ובעיקר בפקידות הממשלתית הבכירה, בשירות הדיפלומטי, במשטרה, בצבא ובצי. צ'ושו וסאצומה, שתי הקליקות המובילות, נאבקו זו בזו ללא הפסק על עמדות כוח, ובתקופה מסויימת מנהיגיהן גם החליפו זה את זה כראשי ממשלה. אין ספק שהן היו אנטי-דמוקרטיות באופן עמוק, ונטו לדגול בגישה פטרנליסטית: כמנהיגים טבעיים הם יודעים מה טוב עבור העם. דמוקרטיזציה, אם בכלל, תתרחש בתהליך איטי והדרגתי מאד, רק לאחר שהעם "יתחנך" תחת שלטונן הנאור והאחראי של הקליקות. נציגי הקליקות, שהובילו את המודרניזציה של יפן ביד חזקה ובהצלחה לא מבוטלת, היו גם אחראיים באותו הזמן למקרים מזעזעים של שחיתות ומינוי מקורבים, שנהגו בנכסי המדינה כרכושם הפרטי. ה"אנשים היפים" ביפן, העיתונאים הליברלים, המפלגות הפוליטיות ופעילי טוהר המידות מכל הסוגים, יצאו בשצף קצף נגד הקליקות הלא דמוקרטיות במשך עשרות שנים. לבסוף, אלו נסוגו בהדרגה מול הזדקנות מייסדיהן ומותם ההדרגתי, הגיאות העולה של דעת הקהל, הדמוקרטיזציה המתגברת וכוחה של העיתונות. מעטים, אז והיום, הצטערו על כך.

אולם בו בזמן, נסיגתן של הקליקות הוציאה את המערכת מאיזון. כל עוד הם היו מבורגים בכל רחבי האליטה, היה תמיד אפשר להשתמש ברשתות החברתיות שלהם כדי לפתור משברים בתוך המערכת הפוליטית, משרדי הממשלה או בין הזרוע האזרחית לצבא. אנשי צ'ושו, או סאצומה, פתרו אינספור משברים כאלו בשקט, מאחורי הקלעים ובאמצעות משא ומתן חשאי. אולם ברגע שהקליקות דעכו, לא היה מי שיגשר בין קבוצות האליטה השונות ויפתור את המשברים ביניהן. חשוב מכל – האליטות החדשות: פוליטיקאים בכירים, עיתונאים וקציני הצבא הצעירים שעלו לגדולה אחרי מפנה המאה העשרים, חיו בעולם של דעת קהל סוערת. הפוליטיקאים היו נתונים לחסדיהם של העיתונאים, התורמים וציבור הבוחרים העירוני, הפקידים הושפעו ממיני מועדונים חברתיים של בוגרי אוניברסיטאות, וגם הגנרלים היו קשובים יותר ויותר לדעת הקהל של המוני הקצינים הבינוניים והזוטרים. במצב כזה, היה קשה להתפשר. ב-1912, המערכת היפנית כולה עברה משבר פוליטי שהפיל שתי ממשלות, והביא את המשטר הקיסרי כולו לסף קריסה (כתבנו על כך בעבר, כאן בינשוף). לאורך זמן, העימות בין הזרועות השונות של האליטה, שכל אחת תודלקה בידי דעת קהל משלה, הלך והחמיר, עד שהמערכת כולה החלה לפרפר. הצבא, שבשנות השלושים הפך לגוף החזק והפופולרי ביותר, ניצל את המצב, השתלט על המדינה והוביל אותה לאסון מלחמת העולם השנייה. ישנם היסטוריונים שסבורים שאם הקליקות היו נשארות בשלטון, האסון הזה היה נמנע או לפחות מרוכך קמעא.

ואיך כל זה קשור לישראל? שימו לב למשבר הרכבת האחרון. למי שלא ראה טלוויזיה, קרא עיתונות או שמע רדיו בשבוע שעבר, ראש הממשלה נתניהו נכנע לסחיטתן של המפלגות החרדיות וביטל עבודות תשתית חיוניות ברכבת במהלך סוף השבוע. עשרות אלפי ישראלים, ביניהם חיילים רבים, נפגעו מביטול קווי הרכבת במוצ"ש וביום ראשון בשל העבודות שנדחו. לנוכח הזעם הציבורי, האשים נתניהו את שר התחבורה ישראל כ"ץ, שאותו הוא ממילא סימן בשל סכסוך פנימי בליכוד.

קל מאד להאשים את הסחטנות של הפוליטיקאים החרדים, את רפיסותו של נתניהו או את המאבקים הפנימיים בליכוד, אבל חשוב לשים לב לגורמי העומק של המשבר. אחרי הכל, רכבת ישראל מנהלת עבודות תשתית חיוניות בשבת כבר עשרות שנים, וגם חברות ממשלתיות אחרות (נתב"ג, הנמלים) עובדות בשבת למרות שאין בכך "פיקוח נפש". חברי הכנסת החרדים, שאינם טפשים, ידעו זאת היטב במשך שנים והעלימו עין.

מה קרה עכשיו? כמסתבר, ליצמן, גפני ודרעי נסחפו בלחץ העיתונות ודעת הקהל שלהם עצמם. המגזר החרדי עצמו השתנה, והקליקות שניהלו אותו נמצאות בתהליך מתמיד של נסיגה. המנהיגים הרוחניים הגדולים, "עוקרי ההרים", הרב עובדיה יוסף, הרב אליעזר מנחם שך והרב שלום יוסף אליישיב עלו כבר לעולם שכולו טוב, ומחליפיהם אינם מסוגלים להיכנס לנעליים הגדולות שהשאירו. הפוליטיקאים החרדים, שפעם היו יכולים לסגור דילים בינם לבין עצמם ועם פוליטיקאים חילונים בחדרי חדרים, נתונים לביקורת הולכת וגוברת מצד תקשורת חרדית שלא עושה לעסקנים חשבון. עיתונים כמו משפחה, אתרים כמו כיכר השבת, בחדרי חרדים ועכשיו גם הטוויטר, הולכים וצוברים חשיבות וכוח בדעת הקהל. וכמו תמיד אצל אליטה עולה, הם מנסים לפלס את כוחם לצמרת באמצעות ליבוי רגשות אידיאולוגיים, ומה יותר אידיאולוגי בציבור החרדי מאשר השבת? מסתבר שנושא עבודות התשתית ברכבת עלה לראשונה בפגישה של נתניהו עם נציגי התקשורת החרדית, ולובה על ידי כותרות מתלהמות בעיתונים ובאתרים. חברי הכנסת נסחפו על הגל, ובמידה רבה, הניצחון שלהם יכבול אותם בכבלים ויאלץ אותם לדרוש עוד ועוד. האירוע המתגלגל, שיכול לעבור לתחומים כמו רישוי חנויות בשבת, ואפילו פעילות שדה התעופה, יגרום למשברים שאיש מהפוליטיקאים לא מעוניין בהם. משברים כאלו, שמתודלקים בידי דעת קהל ולא ניתן לפותרם בחדרים סגורים, הם למרבה האירוניה אחד הסממנים החשובים ביותר של הפוליטיקה החדשה. אין טעם להסתכל אחורה לעבר: הפוליטיקה הזאת, דמוקרטית, פרועה ובלתי יציבה ככל שתהיה, נמצאת איתנו כדי להישאר.