לנו או לצרינו: האמת המתעתעת מאחורי אהבת ושנאת ישראל

בהפגנה זערורית בשטוקהולם, קרא יאיר לפיד בגרון ניחר למתאספים לצעוק שהם "אוהבים את ישראל", ובאופן כללי, השאלה האם עם ספציפי או אדם פלוני "אוהבים" או "לא אוהבים אותנו" היא משמעותית מאד בשיח כאן. אבל כשמישהו אומר לכם שהוא אוהב או שונא את ישראל, למה הוא מתכוון, ומה לא כדאי להסיק מאמירות כאלה? האם מאחורי אמירות מהסוג הזה מסתתרת מציאות יותר מתעתעת, ומה הבעיה עם סקרי דעת קהל בתחום? אלו גורמים נסתרים מתרגמים את הדבר המעורפל שקרוי "דעה" להתנהגות בפועל? ינשוף פוליטי-מדיני על אהבת ישראל, שנאת ישראל ומה שביניהן.

warning-opinionated

לפני מספר ימים הגעתי לבאקו, בירת אזרבייג'אן, לרגל חתונה של חברים טובים מתקופת הלימודים. יומיים עברו מאז המאורע המשמח, ועודי משוטט ברחובותיה של באקו, עיר מרתקת ומוטרפת שנראית כמו הכלאה בין פריז הקלאסית על שדרותיה ההדורות, מגדלי הפאר של דובאי והמונומנטליות הסובייטית של מרכז אסיה. בין לבין, יצא לי לפגוש לא מעט אזרים ותיירים אחרים. באקו מלאה עד לאפס מקום בנופשים עשירים מהמפרץ, וגם באיראנים מהמעמד הבינוני. אלו, שתמיד מחפשים מקום נופש רחוק מהחוקים המעיקים של הרפובליקה האסלאמית, נהגו לנהור בהמוניהם לטורקיה. עכשיו, עם הפיגועים של דאע"ש והכורדים, הרפובליקה של ארדואן היא יעד פחות אטרקטיבי, וחלק מהתיירים האיראנים מחליפים אותה באזרבייג'אן.

19talk-baku-slide-w3m5-superjumbo

האיראנים נוהרים בהמוניהם: פנורמה של באקו בלילה

זה לא פוסט על באקו. הסיבה שאני מספר לכם את הסיפור, היא הערת אגב שקיבלתי מתיירת איראנית צעירה ומצודדת במהלך סיור משותף בעיר העתיקה. "שלא תטעה," היא אמרה לי, "כולם באיראן אוהבים אתכם הישראלים, זו רק הממשלה ששונאת אתכם." הערות כאלו, מיותר לומר, מחמיאות לאזניים של ישראלים רבים, שתמיד אוהבים לשמוע מחמאות לאומיות. רק לפני כמה ימים נאם שר החוץ מטעם עצמו של ישראל, יאיר לפיד, מול קהל זעיר בשטוקהולם והורה לו בקול צרוד לצעוק "אנחנו אוהבים את ישראל" שלוש או ארבע פעמים.

גם אני הוחמאתי, אבל אז נזכרתי בחוויה אחרת שהעמידה את האמירה של התיירת האיראנית באור קצת שונה. יצא לי לפגוש הרבה מאד איטלקים ואיטלקיות בכל קצוות תבל, בעיקר תיירים, תרמילאים וסטודנטים, אבל גם מבוגרים יותר ובעלי מקצועות חופשיים. דבר אחד איחד את כולם כמעט בלי יוצא מן הכלל: הם תיעבו את סילביו ברלוסקוני, ראש הממשלה הידוע לשמצה ממשפטי המאפיה ואורגיות הבונגה-בונגה, ורבים מהם אף פצחו במטר של קללות עסיסיות ברגע ששמו הוזכר. אם לשפוט לפי האיטלקים שפגשתי, ברלוסקוני היה אולי האדם הכי שנוא במדינה, דבר שאולי הקל לשכוח את העובדה שהוא נבחר פעם אחר פעם על ידי רוב האיטלקים לראשות הממשלה. הרושם המצטבר של עשרות שיחות כמעט השכיח ממני את העובדה, שמדגם האיטלקים שפגשתי, לא רק בחו"ל אלא גם באיטליה, היה מוטה להחריד. תומכי ברלוסקוני לא רק שייכים למעמדות הנמוכים יחסית, שנוסעים פחות לחו"ל ואם כן אז בקבוצות מאורגנות, אלא גם נוטים לדעת איטלקית בלבד. כך שזר שידבר עם איטלקים באנגלית פשוט לא יפגוש אותם, אפילו אם ישוטט שנה שלמה באיטליה.

berlusconi

אהוב או שנוא? ראש ממשלת איטליה לשעבר סילביו ברלוסקוני

אם נחזור לאנקדוטה הראשונית, הניסיון שלי עם איראנים דומה מאד לניסיון שלי עם איטלקים. כמעט כל האיראנים שפגשתי, ופגשתי עשרות רבות, היו ידידותיים מאד כלפי ישראלים. רובם תיעבו את המשטר, אחרים היו רפורמיסטים מתונים, ואפילו המיעוט שתמך בממשלה הדתית התייחס אליה באופן ביקורתי. אחדים היו ביקורתיים גם כלפי ישראל, אבל זו היתה ביקורת רכה יחסית כלפי הכיבוש בשטחים, בדומה לחוגי השמאל המתון במערב. קל לשכוח שהאיראנים הללו מייצגים חוגים מאד ספציפיים באוכלוסיה: מעמד בינוני ומעלה, חילונים, מסורתיים ודתיים מתונים – לא בדיוק הקהל שעומד בהפגנות של אחמדינג'אד וצווח "מוות לאמריקה" ו"מוות לישראל".

אכן, אחד הסילופים הנפוצים והמוכרים ביותר בהערכת מציאות הוא שהייה במרחבי תהודה סגורים. אנחנו מניחים שהחוג החברתיים שאנו באים איתם במגע מייצגים בהכרח את הדעה הכללית. הפייסבוק מחמיר את הבעיה הזאת, משום שהוא נוטה להראות לנו את הפוסטים של אלה שאנו מסכימים איתם מלכתחילה. אבל לצד הבעיה הידועה הזאת, קיימת סוגיה נוספת, חשובה אבל מוכרת קצת פחות: עצם המושג "דעה" מורכב הרבה יותר מאשר נהוג להאמין. הבה נתחיל בניסוי: חשבו בינכם לבין עצמכם, מה דעתכם על האיראנים. מן הסתם, אתם לא חושבים על השאלה הזאת בכל רגע ורגע. כשאתם כן חושבים, זה קשור בדרך כלל להתרשמויות שזה מקרוב באו. האם המחשבות שלכם על איראן, רגע אחרי האזנה לנאום שטנה של אחמדינג'אד, יהיו זהות למחשבות שלכם על איראן כאשר תפגשו תיירת איראנית מצודדת שתספר לכם כמה היא אוהבת את ישראל? סביר להניח שלא. האם תשובה שתתנו ברגע אחד לאדם ספציפי שאתם רוצים להרשים או אולי להקניט, באמת תייצג את סך העמדות, הדיעות הקדומות וההתרשמויות שלכם על איראן? קשה להאמין. ועוד לא דיברנו על שקר מכוון, שבהחלט בא בחשבון במצבים מסויימים.

mahmoud_ahmadinejad

שונא ישראל לא מצודד במיוחד: מחמוד אחמדינג'אד

אצל רוב האנשים, "דעה" היא דבר מורכב וגמיש בהרבה מאשר נהוג לחשוב. קודם, דיברנו על "אהבת ישראל". עכשיו, ניקח את הדוגמא ההפוכה: שנאה והתנגדות. קחו איראני, ערבי או אירופי שמצהיר שיחסו לישראל שלילי. לקחת את כל האנשים האלה ולשים אותם בסל אחד זו טעות קשה, אך נפוצה למדי בהערכת המציאות, משום שכך אנחנו מתעלמים מעוצמת רגש השנאה או ההתנגדות. מדובר במדד קריטי, מכיוון שהוא למעשה קובע את התנהגותו של אדם בעולם האמיתי. כאן, יש לשאול שאלה אחת מרכזית: כמה חשוב הרגש השלילי לאותו אדם, או במילים אחרות – מה הוא מוכן להקריב עבורו. בקצה אחד של הספקטרום, ישנם אנשים שיצהירו כי אינם אוהבים את ישראל אם ישאלו, אבל הדבר כלל לא חשוב עבורם; כל כך לא חשוב, עד כדי כך שלא יטרחו אפילו לסבול את אי הנוחות שבויכוח עם תייר ישראלי, ולא יתחשבו בעמדותיו של מועמד בסוגית ישראל-פלסטין כשיצביעו בבחירות. בקצה השני של הספקטרום, נמצאים אנשים ששונאים כל כך את ישראל, עד שיסרבו לדבר עם ישראלים, ישתתפו במאבקים נגד המדינה ואף ילחמו בה באופן פעיל. לכן, השאלה, האם אדם כלשהו "אוהב" או "לא אוהב" את ישראל היא חלקית במקרה הטוב. עוצמת הרגש היא המשתנה המרכזי שיקבע את התנהגותו בפועל. זו הבעיה המרכזית עם סקרי דעת קהל רגילים, ששואלים אנשים "מה דעתם על ישראל": לרוב הם לא עומדים על מורכבות הדעה, ובמיוחד לא על עוצמתה. משתנה העוצמה גם עומד בבסיס ניגוד מעורפל אחר, בין קיצוניים ומתונים, שאלה שעוד נדון בה כאן בעתיד.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-ספטמבר 11, 2016, ב-הינשוף הנודד, ינשוף פוליטי-מדיני, ללא קטגוריה ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 16 תגובות.

  1. כמה וכמה אירנים גולים שפגשתי הפגינו חיבה יתרה לישראל, שנייה אולי רק לזו שמפגינים יהודים. אני מניח שזו בעיקר תגובת נגד לאובססיה של המשטר נגד ישראל. אהדה מופגנת לישראל היא עוד צורה של גילוי התנגדות למשטר.

  2. תודה על המאמר

    אגב שינאה – הנה ההישג האחרון של ה-BDS –
    http://10tv.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1209136
    קורס בברקלי על קולוניאליזם ישראלי + איך לעשות דה-קולוניאליזציה: התמחות מבוקשת…

    אגב ענייני המתמטיקה שהזכרתי במאמר הקודם, החוק השני של התרמודינאמיקה חוזה שתמיד יהיה מיעוט ששולט (מבחינת כישרון, ידע, עושר ועוד), ושהרוב – 80% לפחות, יהיה עם כישורים ממוצעים ומטה.

    שאלונים סטטיסטיים תומכים ביחס הזה – למשל אחוז האמריקאים שקוראים ספרים – פחות מ-40% (סקר שהועלה בקבוצת 'קהילת קודש קינדל'); אחוז נמוך יותר משתמש באוצר מלים גדול מ-4000 המילים הנפוצות (מתוך 'החיה החברתית' של ברוקס), וכן המימצאים המטרידים מהפרק ה-4 על הכישורים הנלמדים במערכת החינוך הישראלית, http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1205003&sid=126
    שעסק בתוצאות מבחני PIAAC, שניתן למצוא במסמך הזה:
    http://meyda.education.gov.il/files/AdultEducation/2016/gilayon_32.pdf עמ' 3 – שמראה שאחוז השולטים במיומנויות דרגה 4 ו-5 הוא במקרה הטוב 10% מהאוכלוסיה (עמרי מניב, יוצר הסידרה הנ"ל, הזכיר 5% מהאוכלוסיה עם מיומנויות של 'היי טק' ויכולת לימוד עצמי שמייתרת מוסדות חינוכיים)

    כך שהאנשים שניתן לפגוש מחוץ למדינתם, או לתקשר איתם ברשתות החברתיות, יהיו מן הסתם מאותם אחוזים עליונים של בעלי כישורים, שאינם מייצגים את רוב האוכלוסיה.

    אבל החדשות הטובות הן שאותו 'עשיריון עליון', אם נקרא לו כך, לרוב קובע את דעת הקהל (דרך עיתונות ואליטות) ולרוב שולט בשאר…

  3. המלצה: No One Knows About Persian Cats
    סרט מדהים שגרם לי לאהוב ממש את איראן.
    הנה לינק עם כתוביות האנגלית:

    אני חייב לציין שזכיתי לראות אותו בקולנוע עם מערכת סאונד טובה (זה סרט מוזיקלי). גם ראיתי פעם ראיון עם היוצר שאמר שלא אכפת לא אם אנשים רואים גרסא לא חוקית של הסרט כל עוד הם לא רואים אותה עם מערכת סאונד גרועה בבית כי זה פשוט הורס את החוויה (מסכים איתו). מקווה שהסאונד בלינק שצירפתי יהיה מספיק טוב ושגם אתם תהנו. בקיצור, כמו שהאירנים אוהבים אותנו (חלקם) כך גם אני אוהב אותם (את חלקם). הלוואי ואזכה יום אחד לבקר בארץ המדהימה הזאת.

  4. לא צריך להרחיב יותר מדי לדעתי. זו תופעה מוכרת מאוד בתחומים רבים. פעם קראו לזה ״תסמונת מועדון 700״… צעירים מסויימים לפני מבחני קבלה לאוניברסיטה היו אומרים ״ מה הבעיה לקבל 700? הרוב מקבלים … כל מי שאני מכיר קיבל מעל 700 בפסיכומטרי״…( תוך התעלמות שהגדרתית מדובר בפחות מ %4 מכלל הנבחנים בתקופת זמן מסויימת..)

  5. תני גולדשטיין

    תודה. אוהב מאוד את הבלוג שלך

  6. כמו תמיד. תענוג קריאה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: