הרוצה בשלום: כוח ודיבורים בין בוז'י לאובמה

הרוצה בשלום ייכון למלחמה – מה פירוש הדבר? בין הדיפלומטיה של אובמה בסוריה לשאיפה של בוז'י הרצוג להשפיע מבפנים על מדיניות נתניהו, ינשוף פוליטי-מדיני על הריקוד החמקמק בין דיבורים לכוח.

f0da156fe45c51ae0ef256f7a04cf058

בימים אלו, ימי בין ערביים וערב כיפור, באים ויוצאים המתווכים, העסקנים ועורכי הדין מוילות יוקרתיות בצהלה, דירות מסתור למיניהן בתל אביב ובירושלים, ויש להניח שגם מהארמון בקיסריה ומהמעון המתפורר ברחוב בלפור. בוז'י הרצוג שוב מחפש "מהלך אזורי דרמטי" כדי להיתלות בו ולהיכנס לממשלה, בלי שחברי מפלגתו הזועמים יעשו לו מעשה אהוד ברק ויותירו אותו לבד בקואליציה עם כמה עסקנים. הפרשנים הפוליטיים עורכים חישובים ומחברים מספרים, ואני נזכר במאמר שפרסמתי מזמן על האפשרות האסטרטגית "להשפיע מבפנים" מתוך קואליציה עוינת. אז כתבתי שמפלגת העבודה, או כל מפלגת אופוזיציה אחרת, תוכל להשפיע מבפנים ולשנות את מדיניות נתניהו רק אם תחזיק בידה מגלב ארוך וכואב. כל עוד לא תוכל להפיל את הקואליציה ואת הממשלה, אלא רק לחזק אותה, מדוע שנתניהו יוותר לה ולו כהוא זה? במצב הפוליטי הנוכחי, ואפילו אם הבית היהודי וישראל ביתנו יפרשו מהממשלה, אין למפלגת העבודה יכולת כזאת, כי נתניהו תמיד מסוגל לבעוט אותה ולהחזיר את הימין. באותה מידה, גם אבו מאזן לא מסוגל לשכנע את נתניהו לוותר לרשות הפלסטינית, כי אין לו דרך להכאיב לישראל. בלי סנקציה ממשית, אי אפשר להשפיע מבפנים. פוליטיקאים לא מוותרים ליריביהם סתם כך, בלי שמאיימים עליהם.

wsdafasf-e1426357609887

נתניהו מאוחדת: בלי איום ממשי, הרצוג לא יכול לסחוט ויתורים. קרדיט: טיימס אוף ישראל.

            אם נרחיק לכת מעבר לבוז'י והרחש-בחש בביצה המקומית, אפשר ליישם את העיקרון שלנו גם על מערכות גדולות ומורכבות בהרבה. הנשיא אובמה, למשל, מאמין בכוחה של דיפלומטיה; כל כך מאמין, עד שניסה להפעיל את כל מנופי הלחץ הוורבליים אפילו על פוליטיקאי ציני כפוטין, בתקווה שיוותר לארצות הברית מרצונו הטוב. לאובמה ומזכיר המדינה שלו, ג'ון קרי, יש סיבות טובות לפחד מכניסה צבאית לסוריה. ארצות הברית, אחרי הכל, בזבזה משאבים עצומים של דם ודמים במלחמות עיראק ואפגניסטאן, בעוד תקציבי העתק של המלחמות נחוצים גם לצרכים פנימיים דוחקים. השיקול הגיוני, אבל יש לו מחיר. בפועל, הוא מרוקן את הדיפלומטיה האמריקאית מכל תוכן. אם פוטין יודע שהאמריקאים לא יפגעו באופן פעיל באינטרסים שלו ושל אסד באמצעים צבאיים, מדוע שיוותר להם או יקיים הסכמים שחתם? הדינמיקה במשא ומתן האמריקאי-רוסי מזכירה את המשל היהודי הידוע, על הרשלה שאיים על בעל הפונדק שאם לא ימכור לו בהקפה, יעשה את מה שאביו תמיד עשה במצבים כאלה: יילך לישון רעב. כמו הרשלה, גם ג'ון קרי מגיע להבנות והסכמים עם הרוסים, יוצא בזעם מהחדר כאשר הם מופרים, הולך לישון רעב ומותיר את תושבי חלב לבדם מול פצצות החבית של אסד ופוטין. כנראה שגם אחרי כל כך הרבה שנים בתפקיד, ג'ון קרי עדיין לא הפנים (או שמתנהג כאילו לא הפנים) שדיפלומטיה הינה חסרת ערך לחלוטין ללא גיבוי רציני של כוח צבאי; לא רק כוח צבאי תיאורטי, שבוודאי יש לארצות הברית, אלא איום ממשי ואמין בהפעלתו בשטח ממש.

150929145850-mexico-obama-putin-2012-super-169

דיפלומטיה ללא גיבוי: אובמה ופוטין

            לא קשה למצוא דוגמאות מקבילות בהיסטוריה הקרובה והרחוקה. מתנגדיו של היטלר בגרמניה ב-1933 היו מוכנים להסתכן ולמחות נגד המשטר הנאצי. הסוציאל-דמוקרטים ארגנו הפגנות ונאמו בפרלמנט מול קריאות הבוז והשטנה של החולצות החומות, וגם הממשלה הקתולית של בוואריה הפרה את הפקודות שהגיעו מברלין והתנהגה כמעט כשלטון עצמאי. אולם הן הסוציאל-דמוקרטים והן ממשלת בוואריה לא היו מוכנים לגרור את גרמניה למלחמת אזרחים עקובה מדם, ודבקו בעיקרון האי אלימות. הם לא שקלו להפעיל את המשטרה נגד הנאצים, במקרה הבווארי, או לארגן שביתה כללית, במקרה הסוציאל-דמוקרטי, מחשש שצעדים כאלו יטביעו את המדינה בדם. מכיוון שלהיטלר לא היתה שום בעיה להפעיל אלימות, אפילו במחיר של מלחמת אזרחים, המאבק בין הצדדים הסתיים עוד בטרם התחיל. גם נסיונותיו של ראש ממשלת בוואריה, ד"ר היינריך הלד, לשאת ולתת עם הנאצים על פשרה כלשהי נידונו לכישלון. בהעדר איום אמין בהפעלת כוח, מדוע שהנאצים יוותרו ולו כמלוא הנימה? אכן, ממשלתו של הלד לא העריכה ימים, ופוזרה על ידי בריונים נאצים עוד בראשית 1933. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית פוזרה אף היא, ורוב מנהיגיה מצאו את עצמם בבתי כלא, מחנות ריכוז או בגלות.

300px-artikel_46018_bilder_value_1_kabinett-held-iv-1

פחד ממלחמת אזרחים: ד"ר היינריך הלד

            ב-2008, היינו עדים לתרחיש דומה באופן מפתיע גם במדינה שונה לחלוטין: שכנתנו הצפונית לבנון. נסראללה ואנשיו, כך התברר באותה התקופה, החזיקו ברשת פרטית שאפשרה להם לצוטט לטלפונים של פקידי הממשלה הבכירים, והפעילו סוכנים משלהם בצמתים מרכזיים, כולל נמל התעופה הבינלאומי של ביירות. מתנגדי חיזבאללה בלבנון ניסו לנקוט בצעדי נגד, פיטרו כמה פקידים שמזוהים עם חיזבאללה וניסו לפרק את רשת התקשורת העצמאית. אולם יריבי חיזבאללה בלבנון, הסונים והנוצרים המרונים, לא היו מעוניינים לגרור את המדינה למלחמת אזרחים, והארגון השיעי היה מוכן לעשות זאת. כרגיל, כשצד אלים ונחוש פוגש בצד שוחר שלום והססן, לא קשה לנחש מי ינצח. קלאוזביץ, אבי ההגות הצבאית המודרנית כתב בספרו הידוע, על המלחמה, כי כל מי שמתכנן לנקוט באסטרטגיה של דיפלומטיה, חייב לוודא קודם כל שאויביו "לא יעתרו לבית המשפט העליון מכולם – זה של האלימות – או שיפסידו במידה וינסו לעשות זאת."

            אין פירוש הדבר, כמובן, שדיפלומטיה היא חסרת ערך, או שכוח צבאי הוא חזות הכל. לפעמים, כמו במשבר הטילים בקובה, הצליחו דיפלומטים להציל את מדינותיהם ממלחמות הרסניות באמצעות משא ומתן. אולם בכל המקרים הללו, הדיפלומטים גובו באמצעות איום אמין בכוח צבאי. כפי שאמר קלאוזביץ, גם כשסכסוכים נפתרים ללא ירייה אחת, עצם האפשרות שיתקיים קרב תמיד רודפת אותם כמו רוח רפאים. איום אמין בכוח גורר סיכון ממשי שבאמת תפרוץ מלחמה, לאסונם של כל הצדדים. אולם האמת העצובה שאיש אינו לוקח ברצינות את הדיפלומטיה של מדינה שאינה מוכנה לקחת סיכונים. "הרוצה בשלום ייכון למלחמה" פירושו לא רק מוכנות צבאית תיאורטית, אלא נכונות לצאת למלחמה ממש. מי שלא רוצה לעשות זאת, יזמין בריונות מצד שכניו ויריביו, ואז ייאלץ לעיתים לצאת לעימות הרסני בצוק העיתים, באופן מפתיע ובתנאים הרבה יותר גרועים מאשר חזה.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-אוקטובר 8, 2016, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני, ללא קטגוריה ותויגה ב-, , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 40 תגובות.

  1. דני אל תשכח אצ אמרותיו של הפון על מלחמה ודיפלומטיה

  2. אמת ויציב.
    וכבר בספר בראשית פרק לב למדנו על בסיס הדיפלומטיה במפגש בין יעקב לעשיו, כאשר הוא חוזר משנות גלותו אצל לבן הארמי.
    רש"י מצטט מדרש:
    התקין עצמו לשלושה דברים לדורון, לתפילה ולמלחמה.

  3. השאלה היא מה אפשר לעשות, אם בכלל, כאשר מגיעים למסקנה שאין באמת אופציה צבאית ריאלית. זה למשל המצב מול הדיכוי הפנימי בצפון קוריאה כיום, או מול הפלישה הסובייטית לפראג ב 1968.

    בהערת אגב, תמוה בעיני מדוע ממשל אובמה מוחזק (בתקשורת) אחראי למצב בחאלב, אבל לא למצב במוסול. בעיניי זה הפוך, שכן עיראק היתה כבר בפועל שטח השפעה אמריקנית. התערבות צבאית בה אמנם תגבה מחיר, אבל לא תיחשב כהתגרות ברוסיה, ואין בה סכנה של הדרדרות למלחמת עולם. לא כך סוריה, שהיא שטח השפעה רוסי.

  4. מאמר מעולה, מסכים עם כל מילה.
    חוששני שזה בדיוק מה שנראה מארצות הברית גם בארבע השנים הבאות (לפחות), פוטין וגם אחרים יהפכו לעוד יותר אלימים ומסוכנים ככל שהזמן יחלוף.

  5. מאמר מצויין, עם סייג אחד שיש יותר מסוג אחד של כוח; אין ספק שבמו"מ נדרש כוח, אבל הכח הזה הוא לא בהכרח צבאי. ההסכם עם איראן הושג כתוצאה מהכח הכלכלי של הסנקציות, ולא כל כך כתוצאה מהאיום בכח צבאי. בנוסף יכול להיות שהכוח שיקבע יהיה האינטרס המשותף, כמו במקרה של הסכמי פריז לטיפול בבעיית ההתחממות הגלובלית.

    • מסכים. כוח מוגדר ככל דבר שיכול להכאיב ליריב ולגבות ממנו מחיר, בין אם מחיר כלכלי ובין אם מחיר צבאי. עם זאת, סנקציות כלכליות יכולה לאכוף אך ורק מדינה עם כוח בזירה הבינלאומית, וזה מחייב גם עוצמה צבאית.

  6. דני, מעניין. איך את רואה את האימפלמנטציה של הדברים על תהליך השלום שלנו? האם תהליך שלום הוא דיפלומטיה? והאם יצלח ללא חרב מאיימת ברקע? ומה אחרי חתימת הסכם, 20 שנה אחרי נניח. האם גם אז ללא איום צבאי הדיפלומטיה (הסכם השלום) היא "ללא שיניים"?

    • בוודאי, מו"מ לשלום, ברוב המקרים, הוא חסר ערך בלי איום צבאי אפקטיבי. אם אתה לא מסוגל להפעיל כוח צבאי, למה שהצד השני יוותר ולא ייקח כל מה שהוא רוצה בכוח? ב-1948, מזכ"ל הליגה הערבית אמר בכנות למשלחת ציונית ש"זה חסר שחר לבקש ממני את הנגב. את הנגב תקבלו רק אם תכבשוהו בכוח. אם תהיו חזקים צבאית, דיפלומטית וכלכלית, או תמצאו לעצמכם בעלי ברית חזקים – תשרדו. אם לא – תיפלו." תהליך השלום הישראלי-ערבי, עם מצרים ועם מדינות אחרות, התאפשר רק לאחר שהתברר לצד הערבי (ואחרי כמה סיבובים) שישראל חזקה מספיק כדי לא להיעלם. זה לא כי הערבים מרושעים במיוחד, אלא כי ככה למרבה הצער עובדים יחסים בינלאומיים, בוודאי בשכונות קשוחות כמו המזה"ת.

  7. תודה על המאמר!

    זו אגב תמיד שאלה גדולה – איך מתמודדים מול קיצוניות? איך פועלים נגד מי שלא משחק לפי הכללים, כאשר אין ברירה אלא להגיב 'לפי הכללים', אחרת המגיבים יגררו לאותו מקום אנארכיסטי.

    זה תמיד הקונפליקט בין הקיצוני שמוכן להעז, לרוב המתון והאיטי שמגיב לאט ומאוחר מדי. כך גם עם סטארטאפים וענקיות הייטק (או ענקיות תעשיה איטיות אחרות) ועוד.
    לדעתי – חלק מובנה בהיסטוריה האנושית, אבל לומדים…

    אגב במקרה של הנאצים – עצם קיומה של הס.א. כמיליציה מפלגתית של יותר ממליון חברים, שנים לפני שהנאצים הגיעו לשילטון, העיד על חולשת המדינה והיסוסיה (אגב קרשאו האפולוגיסט טען שהיחלשות הנאצים בבחירות האחרונות ב-33' בכמה אחוזים, העידה על שקיעת הפופולאריות שלהם… לא ברור לי איך קיבל תואר SIR…), כך שכבר לא היתה דרך להתנגד – המתנגדים היו כבר עיוורים מדי: אחת הפנומנות הגרמניות. זהה כנראה לאי-קיומה של ממשלה גרמנית גולה, למרות שמנהיגים מתונים רבים ברחו לצרפת, שוויץ ואמריקה.

    גם כיום, הקיצוניות של טראמפ שלא ממוטטת אותו (על דברים קלושים מאלה, חוסלה בזמנו המועמדות לנשיאות באמצע השמונים, של מועמד דמוקרטי מבטיח בשם הארט), היא עניין מטריד. מראה עד כמה הציבור האמריקאי מוכן לסבול מועמד כזה, ולו כי הוא 'עצמאי' ולא 'ממוסד'.

    אני חושב שיש כשלים מובנים באופי האנושי, שמאפשרים את הקיצוניות… רק AI אמיתית תוכל למנוע אותה.

    • אני לא מסכים שקרשו הוא אפולוגט, והטענה שהנאצים נחלשו (ואולי עמדו בפני קריסה) בבחירות האחרונה מקובלת על רוב החוקרים שאני מכיר.

      • הטענה הזו שוות ערך לכך שעוד 80 שנה יהיו היסטוריונים שיטענו שהליכוד היה קרוב לקריסה בבחירות של 2015….

        בבחירות של 1933 הנאצים זינקו במספר המושבים שלהם בפרלמנט. כך שהטענה של היחלשות ממש לא ברורה לי.

      • הבחירות של 1933 כבר לא היו חופשיות פ.

      • האפולוגטיקה שלו אינה בטענה שהיתה ירידה (לא לכך התכוונתי) – כי זה דבר מתועד סטטיסטית, אלא במסקנה שזו היתה תחילת היחלשות הנאצים בכלל… (מה שגם לא סביר סטטיסטית, כי היו בעליה מטאורית משך 4 שנים, שמתחייב שתבוא אחריה ירידה לצורך תיקון).

        האפולוגטיקה היא לעם הגרמני, שאותו קרשאו מזכה באופן עקיב בכל ספריו, מתמיכה גורפת בנאצים. מבחינתו התמיכה היתה של מיעוט בלבד.
        למרבה המזל, זו כיום גם דעת מיעוט.

      • זה אגב קשור בעיקרון סטטיסטי (לא מוכר לי השם המדויק – מניח שישנו), שקובע שלא משנה כמה המיעוט קטן, אם הרוב נותר פאסיבי, הרי שדעת המיעוט תהיה דעת הכלל.

        זה התקיים בכל רמות המדינה, מגופים קטנים ועד חברות ענק: ברובם הקיצונים התוו את המדיניות. זה נכון בעיקר באומות ועמים שבהם האוכלוסיה נוטה לצייתנות, אם מתוך רקע תרבותי, או התניה של עשרות שנים של שילטון דיקטטורי.

        אנחנו אגב במצב טוב, כי הרקע התרבותי שלנו הוא אינדיבידואלי ופלגני, עם נטיה נמוכה לאמון במנהיגות וחשד בסמכות. אבל לא לעולם חוסן…

  8. אני מקווה שהסיפור על המתווכים וממשלת-האחדות-העומדת-לקום-בפעם-העשרים-בערך נכתב לתפארת המליצה בלבד. אני לא מבין את הנטייה הזאת לחבוט בהרצוג. הוא עושה כל מיני שטויות, אבל בכל הנוגע לממשלת-אחדות-לכאורה הוא מתנהל נכון. לא פוסל שום דבר על הסף, מדבר (אם בכלל) בערוצים חשאיים ולגופם של דברים, ונמנע עד עכשיו, מלקפוץ למיטה החולה הזאת.
    מה לעשות, לאופוזיציה — בפועל או בפוטנציה — אין מגלב שיפעל על ממשלת נתניהו. גם אם הלז נמצא במצב שהוא צריך לכאורה שותפים לא ממש טבעיים, הוא יכול בכל רגע לזרוק אותם, ללכת לבחירות ולנצח. זה מה שהוא עשה למפלגת העבודה ב-2011 (בלי להגיע ממש לבחירות), לקדימה ב-2012, ולמפלגות של לפיד ולבני ב-2014.
    הרצוג ככל הנראה מבין את זה. הוא גם מבין שהממשלה הנוכחית הוציאה לפחות את מחצית ימיה בכל מקרה. משמע שהוא מבין שלעבודה אין שום סיבה להיכנס כעת לממשלה. להיות דוד לוי אצל נתניהו זה פרס ניחומים קטן מכדי להצדיק מהלך אידיוטי שכזה. הרצוג הוא אדם לא מאוד כריזמטי (ואני מחבב אותו, בין היתר, בשל כך), אבל הוא אינו אידיוט.

    • אין לי התנגדות עקרונית להיכנס לממשלה אם באמת יהיה מהלך מדיני דרמטי, שיתן למפלגת העבודה יכולת להפעיל סנקציות של ממש על ביבי (כי הרי הבית היהודי לא יחזור במהירות במצב כזה). הבעיה של הרצוג, שהוא כל כך מרוכז במשאים ומתנים הללו, שהוא לא ממלא את תפקידו כיו"ר אופוזיציה.

      • נתניהו לא ילך למהלך מדיני דרמטי. היו לו מספיק הזדמנויות לעשות זאת אילו רצה. כל ההתנהלות שלו בחודשים האחרונים מעידה על כיוון הפוך.
        קשה לומר במה הרצוג מרוכז. התפקוד שלו כיו"ר האופוזיציה לקוי, זה נכון. אבל זו במידה מסוימת בעיית ביצה ותרנגולת: הרצוג אינו סלבריטי (באופיו), הציבור אוהב סלבריטיז, הציבור נמשך ללפיד, מה שהופך את המשימה של תפקוד כיו"ר האופוזיציה קשה יותר עבור הרצוג, וחוזר חלילה. הסכם הרוטציה בין הרצוג ללבני היה מהלך מבריק. לא בטוח שאפשר ליצור מהלך דומה עכשיו, אבל גם אם כן, המועד הנכון ליצור אותו יהיה לקראת הפריימריז בעבודה בקיץ.
        דרך אגב, היחס שלי ללפיד הוא די נייטרלי, אבל בהשוואה להרצוג, או לכל פוליטיקאי רציני אחר, הוא אינו שווה הרבה.

    • הרצוג צריך להתמודד ביכולתו לקדם אג'נדות שהמפלגה שלו רוצה לקדם, ובהצגת אופוזיציה לוחמנית (לפי האקסיומה שמנהיג חזק נמדד ביכולתו לממש תוכניות שהציע *בתחילת* עלייתו לשלטון).

      לפי שני המדדים האלה, הוא די נכשל לדעתי ('המחנה הציוני' יורד ל-13-10 מנדטים, לפיד עולה ל-20, לפי סקרים ממאי ואוגוסט). לפיד הוא שעושה את העבודה כמו שצריך (ע"י ציטוט מ'איקאה'…).

      מסכים שבמדינה מתוקנת זה היה הפוך, אבל זו המדינה, ומנהיג צריך להתאים את עצמו, כי מנהיג נהיה מנהיג לפי רצון בוחריו (לפי מיכה פופר).

      • היתרון הגדול של הרצוג הוא היותו שחקן צוות. זה מה שהביא אותו לראשות המפלגה. אז הצעד המתבקש הבא היה הקמת הנהגה קולקטיבית של העבודה, שהייתה מנווטת את התנהלות המפלגה והייתה גם נתפסת בציבור כהנהגה קולקטיבית. אנחנו חיים בתקופה בה הציבור מתלהב מ"מנהיג" כאישיות בודדת, וזו בעיה (כי בחיים האמיתיים כמעט ואין מנהיגים שמקבלים החלטות לבד), אבל לדעתי יש ביקוש גם להנהגה קולקטיבית. הרצוג לא עשה את המהלך הזה, וחבל.

        הסקרים של עכשיו אינם שווים הרבה, ודאי כשאין מערכת בחירות באופק וכשיש חדשות מעניינות יותר גם בארץ וגם בעולם (בארץ: החקירה הפלילית של נתניהו שכן או לא תהיה; בעולם: הבחירות בארה"ב, המלחמה בסוריה, המשבר באיחוד האירופי, וכו'). נראה שהציבור מעדיף את לפיד על הרצוג. לא נורא. גם אם לפיד יחליף את נתניהו, זה יהיה שינוי לטובה מבחינת מפלגת העבודה (ולו משום שאז היא תוכל להיכנס לממשלה בלי שזו תיחשב לממשלת ימין). במצבים מסוימים, מוטב להניח ליריב ללכת לאן שהוא רוצה, לעשות מה שהוא רוצה, וליפול איפה שהוא רוצה.

      • השאלה אם המדינה תשרוד עם לפיד… אם תחכה עד שהמנהיג היריב יתחלף, אולי כבר לא היה למה לחכות..

        כולם מתנהלים במחשבה שאין מה למהר, הכל בסדר ושום דבר לא בוער. גם זו בעיה של מנהיגות.

      • לשרוד אם לפיד? מה יש לא לשרוד עם לפיד? הוא קצת טמבל, הוא רוצה שיאהבו אותו, הוא רוצה להיראות מנהיג יוזם, ואין לו לובי בקונגרס בוושינגטון (יש לובי ישראלי שיתמוך בכל קפריזה של כל ר"מ ישראל, אבל הוא מצומצם יחסית). פירוש הדבר הוא שעם לחץ מתון מהבית הלבן, לפיד ילך למהלך מדיני — או מו"מ, או משהו דמוי התנתקות. בשום מקרה זו לא תהיה אופציה אידיאלית, אבל זה יהיה טוב יותר ממה שיש לנו עם ביבי.

      • אני קצת יותר לוקאלי – מאמין שהבעיות של המדינה הן בפנים (כלכלה, עוני, פשיעה, שחיתות), ולא בחוץ.

        אין איום קיומי עליה כרגע, ולא סביר שיהיה בזמן הקרוב, כך שמנהיג נבחר יצטרך לעסוק במה שהוא הכי לא היה רוצה – בבעיות הפנים.

        כך שלא משנה לי לאיזה משא ומתן הוא ילך, משנה לי כמה כסף אני אראה בסוף החודש ואם אצליח לשרוד כלכלית.
        את הנקודה הזו אני לא בטוח שלפיד המיליונר יבין.

      • אתה באמת מתקשה לשרוד כלכלית? אני מתכוון לשרוד, לא לשמור על תדירות גיחות הנופש בחו"ל (not that there's anything wrong with that).
        כאמור, אינני מעריץ את לפיד בכלל. אבל הבעיה אינה בכך שהוא מיליונר. הרוב המוחלט של הח"כים הם כנראה כאלה, כולל הקומוניסט דב חנין. הבעיה היא בכך שהוא, נו, קצת טמבל, ויותר מדי מקובע בתבניות מחשבה של מעמד ביניים קפיטליסטי (בהקשר הזה פחות משנה כמה כסף יש לו; יותר משנה מה הוא חושב על איך אנשים מקבלים את כספם ועל מה הם מוציאים אותו). מצד שני, בתפקידו כשר האוצר הוא עשה רושם שיש לו רצון לעזור גם למי שאינו נכלל תחת הגדרת הקסם של "מעמד הביניים". כך שמהבחינה הזאת אני מאמין שיהיה בסדר — שוב, טוב יותר מאשר עם נתניהו, שגם דוגל בקפיטליזם דורסני יותר וגם באמת מחובר לכל מיני אוליגרכים.

      • אני *כרגע* בסדר, אבל העתיד בהחלט לא מעודד (מבחינת פנסיה, עוני, הפליית גיל ועוד).

        נכון שנופשים מעולם לא היו זולים יותר, אבל זה לא המדד למצב הכלכלי… המדד המדויק יותר הוא כמות המיסוי החבוי על רכבים, דלק, מזון ועוד, שיחד עם המיסוי הגלוי הוא מהגבוהים במערב, ומייצר פערים חברתיים מהגדולים במערב (ולא הזכרתי מדד שאינו מייצג דבר ועוד שפע בעיות – ב'כלכליסט' עלה פרוייקט של כתבות בנושא הזה- http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3699639,00.html ).

        הבעיה של היותו מליונר ממשית, כי אחת האקסיומות המרכזיות בנושא (שלי לפחות) היא שקובע-המדיניות חייב להיות מושפע אישית מהמדיניות שקבע, כדי שיהיה הוגן.
        רוב קובעי המדיניות בארץ כיום אינם מושפעים מהחלטותיהם – יש להם די כסף לחמוק מכל גזירה, ולכן אין להם תמריץ להחליט החלטות שייטיבו עם מעמדות נמוכים יותר.

      • טוב, קשה לחזות, במיוחד את העתיד. לא שאין סיבות לדאגה, אבל עם הסיבות האלה ממשלות נתניהו השונות ממילא לא עשו כלום. לפיד לא יהיה גרוע יותר. דרך אגב, אם אתה בערך בגילי (ובגילו של דני, אני משער) – כלומר, יליד שנות ה-70 – יש סיכוי טוב שכבר יש לך דירה בבעלותך. זה מקל מאוד על החיים, במיוחד לטווח הארוך. בגלל האילוצים המונטריים (הורדת ריבית) והמדיניות המופקרת של ממשלות נתניהו השונות מאז 2009, לאנשים שנולדו עשור אחריי קשה מאוד להגיע לבעלות על דירה, ונראה שהמצב אינו הולך להשתנות באופן מהותי בקרוב.

        המיסוי הוא דבר מורכב. לזרוק לסל אחד את כל סוגי המס זה פשטני מאוד, ולראות במיסים סוג של גזל זו ירייה עצמית ברגל, עבור מרבית האנשים בעולם המפותח כיום (כי רובם מקבלים מהמדינות שלהם יותר שירותים משהם מממנים במסיהם). האם זה אומר שמיסוי גבוה זה תמיד טוב? לא בהכרח. תלוי בסוג המס, ביכולת גבייה הוגנת שלו (כלומר, גבייה התלויה רק במאפיינים הכלכליים של הפעילות בגללה נגבה המס), ובנסיבות הקיימות בכלכלת מדינה ספציפית בזמן נתון. אם נחזור לנושא הדיור, למשל, אזי תוכנית מע"מ 0 של לפיד הייתה מזיקה, כי היא עמדה להגביר ביקושים בשוק שבו ממילא יש מחסור, ועוד לעשות את זה באופן שרירותי (בהתאם לגיל, מצב משפחתי, שירות צבאי, וכו'). תוכנית המס על הדירה השלישית של כחלון, לעומת זאת, עשויה להיות מועילה, למרות שהיא מוסיפה מס חדש (והרבה אנשים, גם כאלו שאינם בעלי דירות עודפות, לא אוהבים את זה).

        לחכות לקובעי מדיניות שיהיו מושפעים אישית מההשלכות הכלכליות של החלטותיהם זה כמו לחכות למשיח. לא יקרה. לאנשים שמגיעים לעמדות בכירות בפוליטיקה יש בדרך כלל ניסיון ניהולי רב, ומי שנמצא הרבה שנים בתפקידי ניהול מגיע לעמדות בכירות יחסית בתחום הזה, שמאפשרות לו רמת הכנסה גבוהה יותר מסתם אזרח מהשורה. פה ושם יש יוצאים מן הכלל, אבל הם נדירים ולא בהכרח פועלים לטובה מבחינת מה שאתה רוצה. (אם כבר, הבעיה עם לפיד שהפך לשר האוצר לא הייתה בכך שהיה לו הרבה כסף אלא בכך שלא היה לו ניסיון ניהולי; עכשיו אפשר לומר שיש לו.)

      • בעניין מעמדם הכלכלי של קובעי המדיניות – העושר שלהם הוא דבר חדש יחסית (20-30 שנה בארץ), ולא היה כלל עד שנות השמונים (כאשר רכבי השרד נעשו סמל סטטוס).
        במדינות סקנדינאביה ומזרח אירופה למיטב ידיעתי רוב הפוליטיקאים אינם עשירים בצורה ניכרת (זכורים ראשי ממשלת דנמרק הרוכבים על אופניים), ושם הרקע הכלכלי הוגן יותר. סביר על כן שיש קורלאציה.

        זה גם משפיע ברמה המנטאלית – מבחינת קובע המדיניות, הוא לא באותה סירה עם שאר העם; הוא לא חלק ממנו (וביבי במיוחד עם אזרחותו האמריקאית, שסביר שישוב אליה אחרי שיפרוש/יופרש). לפיד אולי קצת יותר שורשי ממנו (מעניין אם יש לו אזרחות אירופאית…) אבל עדיין מופרד. רוב מי שמגיעים לפוליטיקה באים להיות מופרדים, כי זו נראית להם הדרך היחידה להתקיים כאן

        ממליץ לבדוק עוד דבר מעניין – פרוייקט של דה מארקר מינואר 15' (המוסף), שבו נשאלו אנשי כלכלה שונים (ופרשנים) כמה כסף הם צריכים, כדי שיוכלו לפרוש לפנסיה בביטחון ולדעת שילדיהם גם מובטחים.
        הסכום הממוצע שרוב הנשאלים ציין, היה 6 מליון ש"ח… מאוד סימבולי. מה שמראה לך כמה *הם* חושבים שישראלי ממוצע צריך בגיל הפנסיה, וכמה יש בפועל. *זה* הרף המפריד בין הרצוי למצוי בארץ.

        לי אגב אין דירה. אין לי גם תוכניות לקנות דירה בארץ או לחיות בה מעבר להכרחי.

      • כן, העושר של קובעי המדיניות בארץ הוא חדש יחסית. זה אינו שולל את זה שהוא כאן כדי להישאר, בעתיד הנראה לעין. לגבי כל מיני דמויות בכירות שרוכבות על אופניים, זה לא בהכרח נובע מרמת ההכנסה הקרובה לזו של האזרח הממוצע. זה ודאי אינו נובע מכך במקרה של המשפחה הנחמדה הזאת (http://www.dailymail.co.uk/femail/article-3427493/Crown-Princess-Mary-braves-snow-cycle-children-school-bitterly-cold-Copenhagen.html).

        מדינת הרווחה הסקנדינבית היא תופעה מרתקת. יש לה שורשים היסטוריים שהולכים לכל הפחות למחצית הראשונה של המאה ה-20. ישראל לא תגיע לשם בעתיד הנראה לעין, וכנראה גם לא רוב העולם המפותח, אבל לדעתי זה בהחלט משהו לשאוף אליו. מצד שני, במזרח אירופה שאחרי התקופה הסובייטית אין כ"כ מדינת רווחה, או תזוזה בכיוון הזה. כך שכנראה רמת ההכנסה של קובעי המדיניות היא לא הסיבה העיקרית כאן.

        אני לא חושב שביבי יחזור לארה"ב אחרי שיעזוב את ראשות הממשלה, ואני לא חושב שלפיד בא לפוליטיקה כדי לשפר את הכנסתו (בתור איש תקשורת בכיר ופרזנטור של בנק גדול הייתה לו כנראה הכנסה גבוהה יותר). לגבי ח"כים אחרים? חלקם אולי כן (במיוחד אלה מהספסלים האחוריים בליכוד, שלא שיערו בעצמם שייבחרו), אבל לגבי רובם ספק אם זה כך.

        כמה כסף צריך כדי לפרוש ולדעת שהילדים מבוטחים? לי אין 6 מיליון ש"ח ולא קרוב לכך, אבל החישוב שלי אינו רחוק מהמספר הזה. ילדים מבוטחים זה, מבחינתי, שלכל אחד מהם יש דירה במיקום סביר. לשני ילדים זה לפחות 2.5 מיליון ש"ח במחירים של היום (ולנו יש רק שני ילדים). אחרי הפרישה לפנסיה אפשר לחיות כ-30 שנה; יש לי קרובי משפחה שעשו את זה. 60,000 ש"ח למחיה בשנה זה מעט יחסית, אבל ב-30 שנה זה מגיע לכדי 1.8 מיליון ש"ח. ומכיוון שיש לי גם אחריות כלפי אשתי, אז אפשר להכפיל את הסכום הזה פי שניים. והופ, הגענו ל-6 מיליון. (זה פשטני לגמרי, כי לא חישבתי ריביות; מצד שני, הריביות עכשיו ברצפה, ועם יותר משני ילדים הייתי מגיע לסכומים גדולים יותר.) עכשיו, סכום כזה אין לי ולא יהיה לי בחיים. נצטרך להסתדר עם פחות. אבל הסכום שאותם בכירים ציינו אינו מלמד על ניתוק מהמציאות.

        אני לא יודע מה התוכניות שלך. אני מתכוון, מסיבות שלי, להישאר בארץ עוד הרבה זמן. אני לא חושב שהגירה היא פתרון קסם אפילו לבעיות פרנסה, שלא לדבר על בעיות אחרות. מה שכן, בשנות ה-90 היה כאן טוב יותר, ולא בגלל שהייתי צעיר (אז הייתי גם עני יותר, אבל זה סיפור אחר).

      • יהיה מעניין לבדוק בסקר את מצבם הכלכלי של ישראלים שחיים בחו"ל, לעומת הממוצע המקומי ('מעמד ביניים' עם שכר 'ממוצע', שכיום אינו ריאלי ל-60 אחוזים מהם לפחות). אני חושב שהתוצאות יטרידו את מנהיגינו… אולי זו גם הסיבה שלא נעשה כזה סקר עד כה.

        כמעט מכל בחינה אפשרית, ניתן להגיע לממוצע טוב יותר במערב (מע' אירופה, ארה"ב, קנדה, אוסטרליה, ניו זילאנד), וליהנות מאיכות חיים עדיפה ומבחר טוב יותר של אפשרויות.

        ירידה היא עניין מעיק מנטאלית. תמיד תהיה זר, לא משנה כמה זמן תבלה שם. אבל השאלה היא מה *איכות* הזמן שלך כאן. כמה ממנו מוצא על מה שאתה באמת רוצה להוציא אותו.

        כך למשל, שמתי לב שמספר ספרי העיון (ומחקרים) לקהל הלא-מקצועי שמופיעים בארץ, נמצא בירידה. אני שואל את עצמי כמה זמן יכול להקדיש אקדמאי/חוקר מקומי, לכתיבת ספר שכזה. אף מוסד מקומי לא יתן לו 'שנת שבתון' לשם כך; לא סביר שהוא יצליח לפנות לעצמו יותר מ-3-4 שעות כתיבה ביום, במציאות הקיימת (לקחת את הילדים, להחזיר אותם, לנסוע בשבת לכאן ולשם; לסדר סידורים).
        בנוסף, סקר סטטיסטי מתחילת השנה הראה ש-37% מהישראלים (בבת ים: 54%) מדווחים על הפרעות רעש בדירותיהם… כך שכמה שעות יוותרו לו להתרכז?…

        אני די בטוח שהגורמים האלה משפיעים ישירות על היכולת של הכישרונות המקומיים ליצור – ספרות, שירה, תרבות, מדע. אם אתה רוצה באמת ליצור ולהתפרנס מזה – מקומך לא כאן, אני חושש (ואני מכיר מספר אקדמאים שכותבים בארץ, אבל מפרסמים רק בחו"ל ובאנגלית, למרות שספריהם יעניינו מאוד את הקהל המקומי).

      • תראה, הבעיות שאתה מתאר בהחלט קיימות. אבל האם הגירה היא פתרון? לא תמיד. אני לא יודע מה הניסיון התעסוקתי שלך, אבל אפילו ענייני הפרנסה אינם מסתכמים בכך שאתה בא לעבודה, משקיע את השעות שלך, הולך הביתה ומקבל הפקדה לחשבון הבנק בסוף החודש. העניינים האלה כוללים, למשל, גם קשרים עם כל מיני אנשים שיכולים להסב את תשומת לבך להזדמנויות שונות, להכניס אותך לכל מיני מקומות, וכו'. למי שהתבגר וצבר ניסיון כלשהו בארץ מסוימת (לאו דווקא בישראל) כבר יש את זה, ולא יהיה לו את זה עם מעבר לארץ אחרת. אולי זה יבוא זמן-מה אחרי המעבר, אבל קשה מאוד לדעת האם ומתי. יש גם ענייני מנטליות שמתבטאים במקום העבודה. ישראל אינה יעד מבוקש להגירה מאז שנות ה-90, ואינה צפויה להפוך לכזה. יש לנו ריבוי טבעי מטורף (בגלל זה אני חושב שמנהיגינו לא ממש מצטערים על כך שחלק מהישראלים עוזבים), אבל אם אתה חי פה, אתה לפחות מכיר את המנטליות גם של עמיתיך לעבודה וגם של מתחריך אם יש כאלה. לארצות שהן יעדי הגירה מבוקשים מגיעים מהגרים לא רק מישראל, ומפת הגירה שלהן דינמית. מה שאומר שלך תדע מאיפה יגיע אליהן גל ההגירה הבא בעוד חמש שנים ועם איזה סוג של מנטליות תצטרך להתמודד.
        אם יש למישהו יעד מקצועי מסוים שהוא מעריך שתוכל להגיע אליו בחו"ל (למשל, משרה אקדמית מסוימת שיש סיכוי טוב להיכנס אליה), זה עניין אחד. אם מדובר בתוכניות הגירה כלליות, זה עניין אחר שטומן בחובו סיכון רב יותר. האם שווה לקחת את הסיכון הזה? את זה כל אדם יחליט לעצמו. אבל רצוי שיהיה מודע לקיומו. (נוסף על בעיות אחרות כגון קשיי הסתגלות נפשיים, קשרים משפחתיים, או עניינים הקשורים בהשקפת עולם רחבה יותר.)

        דרך אגב, ירידת קרנה של יצירה אומנותית או מדעית שאין בכוחה להביא רווחים בטווח הקרוב היא תופעה שקורית בכל העולם בעשורים האחרונים. ושפות עם מספר מצומצם של דוברים וקוראים (כמו העברית) חוות את הירידה הזאת חזק יותר, כי הקהל המשכיל בארצות האלה יכול, ולפעמים מעדיף, לקרוא באנגלית (או בצרפתית או גרמנית, בארצות מסוימות).

      • מבחינת אפשרויות – אין ספק ששם יש יותר. אם אתה מוכן ליצור באנגלית – הקהל שלך רק שם.

        מהבחינה הזו היה ייחוד בארץ בשנים עברו (נאמר עד תחילת התשעים) – מערכת בריאות יעילה מהממוצע; תחב"ץ סבירה (מינוס שבת וחגים – אבל היתה אז אוירה מיוחדת, כך שניתן לומר שזה היה הייחוד המקומי, כמו מסורת אקזוטית), יוקר מחייה סביר, עוני מועט ורווחה יחסית סבירה, כמו גם פערים מועטים (האלפיון העליון היה זעיר). כך שהחיים כאן היו מעניינים ומיוחדים – אוירה שאין בחו"ל ונוחות מחייה (ואחוזי פשיעה מהנמוכים במערב; רק תאונות היו אז גבוהות – יותר מהיום למעשה, כי מספרן ירד ביחס לעליה באוכלוסיה, משהו שאבוהב מ'הרשות לבטיחות בדרכים' משום-מה משמיט מהחישובים שלו).
        העיקר היה הפער האדיר בין החיים הממוצעים בערים בארץ, לבין המצב הביטחוני: לא יכולת לדעת שיש מלחמה בלבנון או אינתיפאדה (ראשונה, כמובן) לפי המצב בת"א, או ישובים במרכז.

        אבל מרגע שה'בלון' הזה נופץ במחצית התשעים והאינתיפאדה השניה, הייחוד הזה חוסל, עם כל היתרונות שהזכרתי. היתרון של החיים בארץ נותר בעיקר אמוציונאלי – נוסטלגי למי שזכרו את התקופה ההיא, או קשר לשפה והתרבות (או הדחקת הקשיים אצל מרבית העם, אם הסקר האחרון אומר ש-86% חושבים שטוב כאן).

        כדאי לדעתי להעריך את היורדים – יש להם אומץ ונכונות לעבוד קשה (לכן רוצים אותם שם – כי יש להם מוטיבציה גדולה פי כמה מאשר לסתם אמריקאי/קנדי/אירופאי). לא צריך לקנא בהם, אבל צריך לכבד.

      • אני בעד לכבד כל אדם (מה שאינו שולל את היותי מיזאנטרופ…). אז אני גם בעד לכבד את היורדים. אין לי הרבה חיבה לאנשים שעבורם החיים מסתכמים בשורה התחתונה בתלוש המשכורת או בחשבון הבנק, אבל אני רחוק מלחשוב שכל היורדים הם כאלה, ואני מבין שלקשיי הפרנסה יש משקל חשוב. אני כנראה מאלה שלא נוטשים את הקבוצה כל עוד הדבר אפשרי, אבל יש גם אנשים שמוכנים לעשות את זה, מוכנים לקחת סיכונים לשם כך, וזה בסדר.

        מצד שני, אני לא חושב שהמצב מבחינת אורח החיים היומיומי בישראל השתנה לרעה ב-25 השנים האחרונות באופן שאתה מתאר את זה. מערכת הבריאות נותרה טובה למדי, ודאי בהשוואה לארה"ב. (יש לי ניסיון עם קרובי משפחה שסובלים ממחלות כרוניות, והטיפול שהם מקבלים הוא טוב, נגיש וזול.) התחבורה הציבורית השתפרה (לא מספיק, לטעמי, אבל בכ"ז). האלפיון העליון אינו ממש מעניין ברמת המחייה היומיומית – ממילא לאדם הפשוט אין יכולת להתחרות באלו ששייכים אליו (הוא מעניין מבחינת שיקולים כמו ריכוזיות המשק, אבל זה סיפור אחר). גם מבחינת יוקר המחייה, הבעיה העיקרית היא הדיור, כתוצאה משילוב של משבר במערכת הפיננסית הגלובלית שחייב ריבית נמוכה, של חוסר נכונות מצד הממשלות להגביל את הביקוש הגואה, ועוד צעדים שכוונתם הייתה אולי ראויה אבל תוצאותיהן מכבידות (כמו העלאת מס רווחי הון שפגעה באטרקטיביות של השוק הפיננסי מבלי שזו תלווה בפגיעה דומה באטרקטיביות רכישת נדל"ן להשקעה). יש גם גורמים אחרים שמעלים את יוקר המחייה, אבל השפעתם על האזרח הפשוט מצומצמת יותר, נוטה להתפוגג מדי פעם (מחירי הדלק ירדו בכ-20% בשנתיים האחרונות), ולאזרח יש יכולת רבה יותר לחמוק מאותה השפעה (כמעט לכל אזרחי ישראל לא יקרה מאומה אם יצמצמו את צריכת הקוטג' בחצי עקב מחירו הגבוה).

        לגבי המצב הביטחוני, הייתה הרעה משמעותית באמצע שנות ה-90, שיפור משמעותי באמצע שנות ה-2000, ומאז לא השתנה הרבה. מה שהשתנה הוא בעיקר התהודה לה זוכה כל אירוע מצומצם. התהודה הזאת היא בעייתית, כי היא גורמת לציבור היהודי בישראל להתמקד בפגיעה בו (שהיא מזערית) ולהתעלם מהמחיר בו מושג בטחונו – הן מבחינת השקעת משאבים וכוח אדם מצדה של ישראל, והן מבחינת הפגיעה בציבור הפלסטיני.

      • שמע, בריאות זה לא הכל… לפחות לבריאים שבינינו (ולא חסרות כתבות מטרידות על העומס בבתי החולים, יתרון הפרטיים על הציבוריים ועוד. גם מקרי ההדבקה בחיידקי-על בעליה בארץ). נכון שרמת האיכות הרפואית גבוהה יותר ממערכות ציבוריות במערב, אבל אם אינך חולה כרוני (דהיינו הרוב) הרי שאינך נהנה במיוחד (+ יכולת התביעה נגד רשלנות רפואית נמוכה יותר כאן).

        באשר לשאר הדברים – אני חלוק על הנאמר.
        * תחב"ץ – למרות שיפורים מקומיים (שהגיעו באיחור של עשרים שנה), יש בבינעירוניות צפיפות שלא היתה בעבר ואיכות נסיעה נמוכה בגלל סלולאריאדה (היום מעט נחלשה לטובת טקסטיאדה, אבל זה מבוסס על 2 נסיעות בלבד מתחילת השנה). פעם אנשים היו נרדמים אחרי כמה דקות מתחילת הנסיעה – זה כבר לא קיים, מנסיוני. עבורי רוב הנסיעות האלה מאז 04' היו סיוט קל עד בינוני.

        * יוקר המחייה לדעתי מתבטא לא פחות במחירי המזון הגבוהים, שעולים בממוצע בקצב פי 3-2 מהמדד כבר 15 שנים. 'מחאת הקוטג' הגיעה באיחור קל של עשור, כי כבר ב-01' שמתי לב לייקור הזה, שנגרם כתוצאה מריכוזיות יצרני המזון ('טרה' אגב היא תנובה בשם אחר: עובדה שלא שברה את שוק הקוטג' כשהיתה יכולה). אין סיבה שבמערב ניתן לקנות פי 2 עד 3 יותר מוצרים באותו מחיר, וזה נכון גם למחירי רכבים ועוד מוצרים נחוצים.

        אגב מחאות דומות נשמעות גם באיחור. אמנם דה מארקר עושה עבודה טובה (וכן חלקים מחדשות ערוץ 10), אבל הם נזכרו מאוחר מדי: מי יעניש את הבנקים על פישמן? הם כבר חסינים מדי.

        * מחירי הדלק צנחו יותר ב-08', אבל זה לא הביא להורדת מחירים כללית. ואילו כשהדלק עולה – הכל עולה… תירוץ נוח. ממילא מחצית מחירו היא מס שלא מתחשב במחיר הנפט, אלא בצרכי הממשלה.
        אגב מחיר הנפט בארץ עלה במאות אחוזים בעשרים השנים האחרונות, עד שנעשה לבלתי כלכלי לחימום ביתי (חשמל או עץ עדיפים).

        * המצב הביטחוני אכן משפיע יותר. לא ראיתי כזו כמות של ויג'ילאנטי ברחובות ב-01' או לפני כן, כמו שיש היום – לא ברור מי מפחיד יותר, המחבלים או הלינצ'אים… יש קצת יותר מדי מרץ לאזרחים לתקוף וכן הטרור יכול להגיע ממקומיים, כמו בנו של השוטר הערבי-ישראלי שריסס בדיזינגוף. מתקרבים למצב שכל אזרח הוא טרוריסט בפוטנציה, וזה בהחלט לא מוסיף לשלוות הרוח. בסופו של דבר המרחק בין המציאות בשטחים לקו הירוק מצטמצמת, והאשליה של פעם נמוגה (גם לא ברור למה יש חיילים ששומרים על מתנחלים, אבל לא על חקלאים בשפלה שסובלים ממכת גניבות).

        אני אגב מוטרד יותר מאי-השקט שהולך ועולה במרחב הציבורי (רוכבי מדרכות, לילות לבנים, פאבים באיזורי מגורים ועוד טיפוסים שלא ישנים בשעות סבירות). יש כאן אנרגיה שלילית מדי לטעמי שיחד עם האכיפה הנמוכה מתמיד (כי זה נחשב 'מיטרד' ולא עבירה פלילית), משפיעה ישירות על איכות החיים.

      • הוויג'ילאנטי ברחובות הם פועל יוצא של הפקרות תקשורתית, הניזונה והמזינה במידה רבה את המדיה החדשה, ושל התנהלות הפוליטיקאים שבמקום להרגיע את הרוחות ("הישארו רגועים והמשיכו בשלכם") מלבים אותן לצורכי רייטינג. אפשר, דרך אגב, להישאר מחוץ לקלחת הזאת. אני גר בירושלים, הילדים שלי הולכים לבתי ספר. לפני שנה, כשהתחיל הגל של "טרור הבודדים" וכל מיני הורים התחילו להביע דאגה מוגזמת, כולל שינויים בהתנהגות היומיומית (כמו להביא את הילדים ברכב או במונית במקום לשלוח אותם ברגל או באוטובוס), הילדים שלי לא הבינו מה לעזאזל קרה להם.

        אני דווקא נוסע הרבה בתחב"ץ בזמן האחרון, כולל נסיעות בינעירוניות. לא הייתי אומר שזה צפוף מאוד (אם כי בחול המועד דווקא כן). האנשים שמקשקשים בסלולארי הם חלק מהנוף כבר 20 שנה, אז התרגלתי מזמן. אם כבר, הבעיות הגדולות הן העדר התחבורה בשבתות וחגים והתדירות הנמוכה של קווי האוטובוס במקומות רבים מדי.

        יוקר המחייה קיים, אבל בכל מה שאינו קשור לדיור, קל יותר להתמודד אתו. אפשר לצרוך פחות, ובמקרים רבים, מבחינת האדם הפרטי, רצוי לצרוך פחות ולהימנע מכניסה לחובות (חובות האנשים הפרטיים תפחו מאוד בעשורים האחרונים, ולא רק בישראל). לדעתי, אילו הממשלות מאז 2008 ניסו ברצינות למנוע את עליית מחירי הדיור, היינו שומעים הרבה פחות תלונות על יוקר המחייה, והשוואת מחירי המילקי בין ברלין לתל אביב הייתה לא יותר מקוריוזה משעשעת. (האם מישהו ניסה להשוות את המחירים בין ברלין ללונדון או ציריך, ואיזה ביטוי תקשורתי זה קיבל?)

        אני לא אומר שהכול כאן טוב, או שאין סיבות להגירה. אני חושב שאין סיבות להגירה מתוך ייאוש. אבל מי שיש לו תוכניות שאותן ניתן להגשים טוב יותר מחוץ לישראל, מי שמודע לסיכונים הנלווים לכך ומוכן לקחת אותם, שיהיה לו לבריאות.

      • גם אני בירושלים… חש את אותם לחצים (בעיקר בנסיעות בקו 17 להר הצופים, שנוסע דרך האמריקן קולוני במזרח העיר). זה מכביד בעיקר בגלל התגובות, אבל זו המציאות שהאנשים יוצרים – הם כאלה כי הם התרגלו להיות כאלה, וזו הבעיה.

        בעניין המקשקשים – כאן אני חייב לתקן, כי עד 2004 לא היה כיסוי מלא של כביש מס' 1, ועל כן לא היו שיחות רציפות (והמכשירים לא היו זולים מספיק).
        מעבר לכך זה מנהג טורדני שלא מקובל במערב, שם לא תשמע קולות בתחב"ץ בדרך כלל (שם יש משבשי קליטה בבתי קפה – הסיבה לכך שאותו ישראלי ניצל מהירי בפריז לפני שנה, היא שלא היתה לו קליטה בתוך בית הקפה) ומצער שהוא השתרש כאן, כי הוא מראה על *שחיקה בנורמות*, שמשנות את פני החברה כאן.

        זה מתחיל כאן וממשיך בעוד מקומות, כמו נוער עברייני (או דמוי-עברייני, שמעתיק את ההתנהגות) שמוריד את איכות החיים, וממשיך לעוד תחומים, שבכולם אותה תבנית – הרוב מגיב בהבלגה, וכך מאפשר למיעוט הקיצוני להקצין עוד יותר.
        זה גם יוצר פער מתרחב בין מה ש'על נייר', לבין המציאות (המגדלים בפירסומות, והקאריוקי בפועל). זה דבר שמאפיין בעיקר מדינות עולם שלישי, ולשם אנחנו צועדים.

        בעניין הצרכנות – אחד המאפיינים הבולטים של רמת חיים, היא שלא ניתן לרדת מנטאלית – תמיד תרצה לחזור להיכן שהיית, ועל כן תמיד תוציא יותר מכפי שאתה יכול. כך שהחובות רק יתפחו. לא ניתן לברוח מהפירסומות היום. כל אחד רוצה לצרוך את מה שנוצץ. רק אם תנטוש את העיר את ה-TV, תוכל באמת לחסוך…

        אני מזהה מגמת הקצנה התנהגותית בחברה שלנו, מאז 04', וזה מטריד בעיקר כי אין מודעות לכך (כי הסיבולת עולה ככל שהקיצוניות גוברת, ואיתה ההכחשה וההדחקה) ולכן אין צעדי נגד שיכולים לשנות.

        מהבחינה הזו, המדינה כיום איננה מה שציפיתי שהיא תהיה לפני 2 עשורים (לפני ההקצנה), אין בה הבטחה או אמינות (וצריך להגיע ל-6 מליון כדי להבטיח עתיד), ולכן שאלת ההגירה מתבקשת.

  9. לאחרונה היה לי ויכוח ארוך עם מישהו מהימין (למעשה הסתבר שהוא הצביע לעלה ירוק כשלחצתי אותו) לגבי הנסיגה מהשטחים. הוא טען שאסור לסגת. לא משום שהפלשתינאים יירו טילים או יחפרו מנהרות אלא כי הימין יפתח במלחמת אזרחים. הסברתי לו שזו ההשמצה הכי חמורה על הימין ששמעתי מימי אבל עושה רושם שזה אכן עובד. בגלל שאנשים פוחדים מהימין שמוכן להרוס את המדינה הם מוכנים לוותר לו

    • הימין בהחלט רוצה שיאמינו בכך (סירוב פקודה, איום ב'מצדה' ועוד). אפילו אם אין כוונה אמיתית, אם האיום עובד, הרי שאין סיבה שלא להמשיך לאיים.

      השרה שקד זיהתה לאחרונה בעלי ברית חדשים לימין, דרך אג'נדת ה'חירות' ('מסילות למשילות') – חירות מחוקים מגבילים, שקורצת מאוד לטייקונים: שילוב קטלני במיוחד…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: