די למיתוס ההסתה: המשמעות האמיתית של רצח רבין

באמת יש להודות: יצחק רבין לא נרצח בגלל הסתה מצד נתניהו ומחנה הימין. מתנקשים פוליטיים לא מושפעים מדקויות רטוריקה של פוליטיקאים. יגאל עמיר ירה ברבין שלושה כדורים כדי לעצור את דרכו הפוליטית; והדרך הפוליטית הזאת – הסכם אוסלו והברית עם אזרחי המדינה הערבים, היא שאמורה לעמוד במרכז. במקום זאת, הדיון האינסופי ב"הסתה" מסיח את הדעת מהבעיות האמיתיות.

thumb_c04f147545b076be994e1cb0cb0dc0ce_w746

קרדיט: חדשות 24

צריך סוף סוף לומר את האמת: יצחק רבין לא נרצח בגלל הסתה מצד נתניהו ומחנה הימין. רבין הוביל, באומץ רב, מהלכים מדיניים שנויים במחלוקת קשה, ואלו עוררו דיון ציבורי סוער ואפילו אלים. במסגרת הפגנות ההמונים נגד רבין והסכם אוסלו, היו קריאות שטנה ("בדם ואש את רבין נגרש"), והיו שקראו לו בוגד ורוצח. נתניהו, כמו מנהיגי ימין אחרים, יצא לפעמים נגד הקריאות האלה. בהזדמנות אחת הבהיר שרבין הוא יריב פוליטי, לא אויב, ובהזדמנות אחרת אמר למפגינים ש"לא בדם ואש, אלא רק בקלפי". גם ארון המתים המפורסם בהפגנה ברעננה לא היה של רבין, אלא "של הציונות". האשמה מגוחכת וסרת טעם, אבל בוודאי לא הסתה לרצח. היו מקרים שנתניהו מילא את פיו מים מול קריאות הסתה, ואין להכחיש שיגאל עמיר צמח באקלים של הדיון הציבורי האלים הזה. אבל באותה תקופה, רצח פוליטי של מנהיג ישראלי היה עדיין חסר תקדים. השב"כ אמנם הזהיר מהאפשרות, אבל האם אפשר לצפות ממחנה פוליטי שלם לרסן ביקורת על מהלכים שראה כהרסניים רק בגלל אפשרות היפותטית? ונניח שהיו מרסנים את הרטוריקה. יגאל עמיר היה פנאט שרצה לעצור את הסכם אוסלו ולרסק את הברית עם ערביי ישראל. האם אתם מדמיינים אותו חוזר בו רק כי נתניהו ריסן את התבטאויותיו?

אם סיפור ההסתה היה רק דרך, לא מדוייקת במיוחד, לנגח את נתניהו והימין – אז ניחא. אם כי זה קצת מיותר, בהתחשב בעובדה שיש סיבות אחרות, הרבה יותר טובות, לנגח אותם. הנזק הוא גדול יותר, ומגיע בעיקר מכיוון אחר: הטרוניות האינסופיות על הסתה מסיטות את השיח לכיוונים לא רלוונטיים. כמו הלקרדה הידועה, שמסיטה כלבי משטרה מהריח ומונעת מהם להתביית על המטרה, שיח ה"הסתה" מסיט את תשומת הלב מהדיונים האמיתיים שעומדים על הפרק לסמנטיקה. לא מה אומרים, אלא איך אומרים. במקום לדבר על גזילת האדמות בעמונה, על משטר האפלייה הגזעית ההולך ומתקשה בשטחים, על הסכנה לאופי היהודי-דמוקרטי של ישראל, על מדיניות החוץ חסרת האחריות ועל הכניעה לקבוצות לחץ כלכליות של אינטרסים מיוחדים – מדברים על מי היה מנומס יותר ומי היה מנומס פחות, ומה ההבדל בין הסתה לסתם ביקורת חריפה. שמתי לב לפוליטיקלי-קורקט הזה, שהתחיל להתהוות לו כאן אחרי הרצח, כשידידה שמאלנית נזפה בי ש"לומר שביבי שקרן זו הסתה".

rabin

לא נרצח בגלל הסתה, אלא בגלל דרכו הפוליטית – רבין

ואם הנימוס הוא העניין, אם צריך להיזהר בכבודו של כל אחד ואחד ולעטוף ביקורת על פוליטיקאים בצמר גפן שמא יקום איזה פנאט ויפגע בהם, אז מה נלין על עיתונאים ימנים כמו קלמן ליבסקינד, שקובלים עכשיו על "ההסתה נגד נתניהו"? הרי יש כאלה שהשוו אותו לארדואן. מעתה, אנשי שמאל (כמוני) שחושבים שיש קווי דמיון בין ההתקפה הפרועה של נתניהו על התקשורת לבין המנטליות וההתנהלות של ארדואן בטורקיה, צריכים כנראה לסתום את הפה "שמא יסיתו". במקום לדון בקווי הדמיון בין האירועים בישראל ובטורקיה, או להפריך את הדמיון הזה, אנחנו טובעים בביצה של פוליטיקלי-קורקט מאוס. ואם אנחנו מדשדשים כבר בביצה הזאת, אנחנו מאפשרים לליבסקינד ודומיו לנסות ולעקר את עצרת רבין השנתית בחיבוקי ממלכתי דביק של "כולנו ביחד", במקום לדון בנושא היחיד החשוב: מורשתו הפוליטית-מדינית של רבין, שנקטעה על ידי הרצח. ראש הממשלה שנרצח היה איש פוליטי. הרוצח שאף, בהצלחה מרובה, לחסל את דרכו הפוליטית. והדרך הפוליטית הזאת, לא מיתוס ה"הסתה", היא שצריכה להיות במרכז. במקום לדבר על הסתה, צריך לדבר על הסכם אוסלו, ואיך מחליפים את ממשלת הימין הסרבנית ומוציאים את תהליך ההיפרדות מהפלסטינים מהבור אליו נתקע. במקום לבדוק מי יצר את אותה כרזה מגוחכת במדי ס"ס, שלא השפיעה על איש, צריך לדבר על הברית שכרת יצחק רבין עם האזרחים הערבים, אותה הברית שנמוגה ובלי לשקמה המחנה המתון לא יחזור לעולם לשלטון.

והדברים מגוחכים אפילו יותר, כי קטגורי ההסתה משמאל יוצרים רבין דמיוני, שאף פעם לא היה קיים במציאות, רבין של פוליטיקלי-קורקט שאיחד וחיבק והתנגד להסתה. לא. רבין נודע הרי תמיד בלשונו המשולחת ובכנותו שלא ידעה פשרות. הוא גינה בנחרצות את מפעל ההתנחלויות ההרסני, שמסוכן לעצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית. הוא תקף את הליכוד ללא כפפות. הוא לא התרשם מיבבות על "פילוג בעם", כאשר היה צורך לקבל החלטות אמיצות. בסטנדרטים המלוקקים של אלו הרואים את עצמם כיורשיו ומוקירי זכרו, הוא היה עלול להיחשב כראשון המסיתים.

ולא שאין הסתה היום בישראל. ממשלת נתניהו ושליחיה פותחים ג'ורה משולחת רסן על כל מי שמעז לבקרם, בין אם מדובר בעמותות שמאל, עיתונאים או אפילו תאגידי שידור שמנסים לשמור על איזון פוליטי. אבל בניגוד לרפלקס המותנה, אין שום קשר בין ההסתה הזאת לבין רצח רבין. יותר מפגיעה פיזית, היא עלולה להוביל לדיכוי דיעות שונות, להשתקה, ולשלטון דורסני ומשולח רסן. הרפלקס המותנה לקשר את התפוח הרקוב של נתניהו/ביטן לתפוז המכני המבעית של רצח רבין, פוגע באמינות הטיעון ומסיח כרגיל את הדעת מהבעיה האמיתית. המקום היחידי שחשוב להתריע כנגד הסתה ולעצור אותה בפועל הוא הטפה מפורשת לאלימות, רצח וטרור, בעיקר נגד מיעוטים שמטבעם נהנים מהגנה פחות טובה.

אבל בזירה הפוליטית המרכזית, מוטב שכולם ישכחו מהמילה "הסתה" ויחזרו להתווכח בלי כפפות. פנאטים שמעוניינים להכריע את הויכוח באמצעות כדורים ממילא לא מושפעים מרטוריקה של מנהיגים מהזרם המרכזי. את הטיפול בהם ראוי להשאיר למשטרה ולשב"כ, בתקווה שאלו לפחות למדו את הלקח מנובמבר 1995.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-נובמבר 15, 2016, ב-ינשוף פוליטי-מדיני, ללא קטגוריה ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 29 תגובות.

  1. כשעוצרים עיתונאים ערבים בגלל משהו שהם פירסמו בפייסבוק אז היית מצפה שבימין ישמרו על כל כלל וכל תג של הפוליטיקלי קורקט

  2. רבין וקללת המשאבים של השמאל http://wp.me/p3yj7W-lY

  3. עכשיו יש לי זמן לפרט קצת יותר: גם מחבלים הם בודדים, מעטים ממש, מקרב אוכלוסיה גדולה מאד של פלסטינים. לא כל צעיר ערבי יתפוצץ בתוך אוטובוס מלא יהודים, גם לא כל אחד מעשר או ממאה. אבל כאשר ברחוב הפלסטיני יש שוב ושוב הסתה נגד ישראל והיהודים וזה נחשב נורמטיבי להשליך אבנים על חיילי צה"ל הרי שבסופו של דבר גם תמצא את מי שמוכן לרצוח ילדים יהודיים בשנתם.
    אני נתקל לא מעט בתגובות של אנשי ימין שמתלוננים על 'רדיפה' של השמאל ולא מבינים מדוע השמאל לא מקבל את העובדה שהממשלה הפסידה בבחירות ונותן לממשלה למשול. כאילו מאמר נוקב או תחקיר עיתונאי מפריע לממשלה להחליט החלטות או להוריד הנחיות. יש גם את מיתוס 'הקיצונים משני הצדדים' כאילו אפשר להשוות בין איזה פרופסור שמאלני שאמר משהו שנוי במחלוקת לאיש ימין ששרף נער ערבי למוות.
    מהסיבה הזאת יש לשוב ולהדגיש – לא, אין שום סימטריה ולא, הימין לא אשם בכך שאינו מנומס או שאינו נחמד. הוא אשם בכך שהוא מעודד את הרוצח הבא. הוא אשם בכך שהוא מטיל אימה על כל מי שמתנגד לדעתו בדיוק כמו שעושים במשטרים חשוכים למתנגדי השלטון ובעיקר הוא אשם בכך שהוא עושה את הדברים האלו כי אין לו באמת תשובה (ראה 32 השאלות של אילנה דיין) ובמקום להביט במציאות הלא נעימה שהוא יצר הוא מעדיף לשבור את הראי.

  4. הטענה של המאמר נכונה, אך יחד עם זאת, אין בה כדי להפחית בהשפעת ההסתה האלימה שקדמה לרצח. ומה לגבי הלגיטימציה שחווה מן הרבנים שהתירו הלכתית את הרצח? והפולסא דנורא? לא מעטים בקרב המון המפגינים עשו מעשים אלימים. זכור הנסיון של איתמר בן גביר וחבורתו לדחוף את המכונית של פואד. ארון המתים נתפס בתוך הקשר ההסתה, כן הסתה, לא רק כארון קבורה של הציונות אלא בעיקר, כארון קבורה של הבוגד האולטימטיבי – רבין. סרטו של עמוס גיתאי "רבין היום האחרון", מציג היטב את ההסתה האלימה.

    • אני מסכים שהיתה הסתה, גם אלימה, אבל כמה מכל זה באמת השפיע על יגאל עמיר? הנקודה החשובה ביותר זה הרבנים שהוציאו דין רודף, אם כי עד היום לא יודעים מי ואיך. לדעתי, מכיוון שעמיר התכוון לרצוח את רבין כדי לבלום את המדיניות שלו, גם אם ביבי היה מרגיע את ההמון פי שלושה ממה שעשה (והוא עשה, אם כי לא מספיק), אפשר להניח שהרוצח היה נסוג מתוכניתו? לי אישית קשה להאמין. לדעתי הוא היה מבצע את הרצח גם אם לא היה מקבל דין רודף מאותו רב שכנראה נתן.

  5. נראה לי בעייתי להפריד בין ההתנקשות כתגובה פוליטית לבין ההסתה האלימה. ההסתה והאלימות היו שלובות ו"חיממו" את עמיר וחבורתו ושימשו ככל הנראה תיבת תהודה בעוצמות בלתי רגילות. בכך תרמו לקונקרטיזציה של המצב כמצב חירום והצדיקו בעיניהם את הרצח כפתרון הגיוני מתבקש. ראה את סרטו של עמוס גיתאי וסרטים דוקומנטריים נוספים באותו נושא.

    • אני לא חושב שיש מחלוקת על העובדות, אלא יותר על הפרשנות שלהן. האווירה האלימה היתה בגלל שרבין העביר מהלך מאד שנוי במחלוקת (לדעתי נכון וצודק), שהימין ראה כמאבק של להיות או לחדול. במצב כזה, ברור שהיצרים יעלו על גדותיהם, שתהיה שפה מאד קשה ושיהיו הפגנות סוערות. אי אפשר לצפות מהצד השני שלא יאבק במלוא העוצמה בגלל חשש מאירוע היפותטי שלא קרה מעולם קודם לכן. אני חושב על עצמי, למשל, נאבק במהלך ימני כמו טרנספר או סיפוח הגדה – גם אני לא הייתי חושב כל רגע אם אני "מסית" או לא. במסגרת התלהטות היצרים הזאת, היו המון התבטאויות ומעשים מצד ימין שאכן גלשו להסתה. מנהיגי הימין גינו אותם לפעמים, גם בפומבי ומול קהל, ולפעמים התעלמו. אם הם היו מעלים את רף הגינוי, למשל, פי ארבעה, אני לא רואה איך זה היה משפיע על נחישותו של יגאל עמיר לעצור את הסכם אוסלו. מקסימום הוא היה אומר שמנהיגי הימין בוגדים גם הם וממשיך באותו מהלך. לדעתי האישית הוא היה עושה את זה גם בלי דין רודף, שרק הצדיק וחיזק כוונה שכבר היתה קיימת.

  6. אני די מסכים עם ב. מיכאל שכתב היום ב"הארץ" שעמיר הושפע מהרבנים ולא מנתניהו. אבל יש כאן תופעה של מפל מים. בא נניח שהימין לא היה פותח בקמפיין של "לרבין אין מנדט", האם גם אז היינו מגיעים לרצח? אולי כן. אבל אני חושב שיש השפעה. פוליטיקאים ימנים "לגיטימיים" יוצרים אווירה שבה רבין הוא דיקטטור שמבצע מדיניות ללא סמכות חוקית. יימצא מי שייקח את זה צעד הלאה ויתחיל לדון בדין רודף ודין מוסר. וגם אם אי אפשר לדעת נקודתית על רצח רבין, ההסתה בוודאי גרמה למקרי רצח אחרים. אמיל גרינצוייג למשל. או סתם תקיפות פיזיות כמו הצל ואנשיו שתקפו מפגינים שמאלנים. גם אם לא ירצחו אותי הייתי מעדיף לחיות במקום שבו אני יכול להפגין גם נגד דעת רב הציבור בלי להסתכן בפיטורים מהעבודה ובנזק פיזי.

    ובדבר ארון המתים ברעננה, נכון שהוא היה לציונות ולא לרבין אבל חבל התלייה שהיה לידו לא הותיר ספק במי מדובר. לפחות אצלי הוא מעורר אסוציאציה של בוגד שדינו להתלות כמו מוסוליני. וזה הרחבה הגיונית של קמפיין "לרבין אין מנדט". עם כל הכבוד לנתניהו, הוא אולי אמר פעם או פעמיים, לפני קהל מצומצם, שרבין לא בוגד אבל מעולם לא אמר שגם אם הוא מתנגד להסכמי אוסלו, לרבין היתה הסמכות החוקית והמנדט לחתום עליהם. גם אם הוא נתמך על ידי ח"כים ערבים.

    • אבל מצד שני, אפשר לקחת את תורת המפל הזאת הלאה עד בלי די. אם הימין לא היה מכריז שהסכם אוסלו הוא אסון וסכנה למדינה, מן הסתם אנשים לא היו אומרים שלרבין אין מנדט. ואם לא היו אומרים שאין לו מנדט, לא היה דין רודף. ואם לא היה דין רודף, לא היה נרצח. המסקנה מהחד גדיא הזאת זה שאסור לנהל שום קמפיין פוליטי שהוא נגד הממשלה, אלא בכפפות משי ובשפה מנומסת להפליא (כמו הביקורת שמלך ירדן מרשה להעביר עליו, למשל). המסקנה צריכה להיות שונה: לתת חופש דיבור לכולם, גם לדברים קשים ומרים, ולהשתמש במלוא כוח האכיפה של החוק נגד אלו שחוצים את הקו לאלימות, או הטפה ישירה לאלימות.

      • כן, אבל הקמפיין ההתחלתי הוא כבר בעייתי. ברור שלרבין היה מנדט מבחינה חוקית. יצירת הרושם שהיה פה איזה שהוא מחטף, נגד רצון העם (למרות שאחוז עצום מהציבור תמך בהסכמי אוסלו, כולל מצביעי ליכוד) וכמובן העניין של "הרוב היהודי", נועדו כדי להציג את רבין כדיקטטור וכבוגד בעם היהודי. גם אם אין כאן עבירה על החוק זה לא משהו שאתה מצפה ממפלגה מרכזית. אפשר רק לדמיין מה היה קורה לח"כים שהיו מארגנים היום משהו דומה נגד נתניהו. דוד ביטן היה שולל להם את האזרחות.

  7. אני לא בטוח שעמיר רצח את רבין כדי להפסיק את מהלך אוסלו, גם אם הוא טען כך וזה לא מה שהניע אותו. גל מעשי הרצח של יהודים על ידי פלסטינים הניע אותו. במהלך השנתיים שבין ספטמבר 1993 לספטמבר 1995 (אוסלו ב') נרצחו בפיגועי טרור 164 איש ומאות נוספים נפצעו. רבין נרצח במה שלמעשה נהיה בפועל כנס הבחירות הראשון במערכת הבחירות. כחצי שנה קודם למועד הבחירות. כבר היה ברור שהסכם אוסלו הוא כשלון ולולי רבין נרצח הוא היה יורד מהמפה הפוליטית בבחירות הקרבות ונעלם לנצח. לא מורשת רבין לא מרכז פרס לשלום, פוליטית הוא כבר היה איש מת מהלך. הרצח שלו יצר גל סנטימנטלי היסטרי שעזר לפרס בבחירות, אף מארגן בחירות לא היה מצליח לבוא עם תעלול בחירות לטובת למפלגת העבודה כפי שהיה רצח רבין וגם אז עדיין 61% מהציבור היהודי תמך בנתניהו.

  8. ראשית, תודה על כתבה מעוררת מחשבות מחוץ לקופסה (מבחינתי לפחות)!
    אבל בתור מישהו שאיננו בדיוק איש שמאל – מה שאתה מציע נראה לי קצת בעייתי ברמה הלאומית.
    אני זוכר שבטקסי בית הספר שאחרי הרצח כל הזמן דיברו על השלום הנפלא שרבין עמד להביא וחזונו הנהדר. הדבר עורר אנטגוניזם מצד חצי מהעם כלפי היום הזה. האם זה מה שאתה רוצה להשיג? האם לא עדיף לקחת את היום הזה הרבה יותר לכיוון של זכרון הרצח ולדיון בשאלות של גבולות בדמוקרטיה, במקום להדגיש מאוד את מורשת רבין בשנותיו האחרונות?

    • תודה על המחמאות!

      לעניין עצמו, התשובה לדעתי שלילית. רבין היה איש פוליטי, שניסה לקדם משנה פוליטית. מי שרצח אותו, ניסה לעצור את המשנה הפוליטית הזאת. ואנחנו – שמאמינים בשתי מדינות לשני עמים ובחלוקת הארץ כדי להימנע מאפרטהייד ולשמור על האופי היהודי של המדינה- מחוייבים להמשיך ולקדם את הדרך הפוליטית הזאת. זה חשוב בעיני הרבה יותר מעצרות קיטש דביקות של קונצנזוס. בשביל משהו שהוא קונצנזוס, למה לצאת מהבית לכיכר? דמוקרטיה בנויה על ויכוחים, אפילו חריפים.

      שים לב, שאני לא אומר שצריך לקדם את משנת השלום כפי שהיא היתה בשנות ה-90, כאילו לא קרה דבר. הרבה מאד דברים השתנו. היא חייבת להיות מעודכנת, ולכן שונה מאד ממה שהיתה. אבל המטרות, לטעמי לפחות, נותרו בעינן.

  9. דני, נראה לי שהטיעון המרכזי במאמר הזה מתאים אולי לרוח הטראמפיסטית שמנשבת בעולם אבל לא לדיון הרציני שאתה מנהל ומקדם לאורך השנים. נניח רגע למידת ההשפעה שהייתה להסתה על יגאל עמיר (ושעלולה להיות בנסיבות דומות על מתנקש אחר). נראה לי שקשה מאוד להעריך את הקשר הסיבתי, וזה עניין למחקרים התנהגותיים.
    לגופו של עניין, אסור לבלבל בין נימוס לבין נורמות ראויות של דיון ציבורי. האשמה בבגידה, טענות שלממשלה אין מנדט (למרות שפעולתה ללא ספק חוקית) וקריצה לאלימות הן באמת כרסום יסודות הדמוקרטיה. זה עניין מהותי, לא מדובר פה על נימוסי שולחן. לא מדובר כאן גם על צנזורה בשל הפוליטיקלי קורקט, שהיא באמת מזיקה, אלא על דרישה מההנהגה (לפחות מההנהגה) לגלות אחריות. יש הבדל גדול בין צעדים משפטיים נגד אנשים שאינם מסיתים באופן ברור לאלימות לבין ביקורת ציבורית עליהם. מדוע הביקורת הציבורית פסולה בעיניך?
    לא כל כך ברור גם מדוע אתה כל כך מתנגד למסרים המאחדים ולדיון בעקרונות הדמוקרטיה. זה דיון לא פחות חשוב מהדיון המדיני-טירטוריאלי (אולי יותר), והדברים אינם סותרים. מדוע אי אפשר לדמיין את הטקסים הממלכתיים מתמקדים בפן החברתי/משטרי/דמוקרטי (נשיא, ראש ממשלה וכדומה), ולצד זה יוכל השמאל לכנס עצרות פוליטיות כאוות נפשו. על הבסיס לדיון הציבורי יסכימו כל הצדדים השפויים של הקשת הפוליטית, ועל עתיד יהודה ושומרון (ובעקבותיו עתיד המדינה) יתנהל ויכוח מר.

    • נדב, קשה לי להבין איך קישרת את הפוסט הזה דווקא לטראמפ. לעניין עצמו, ביקורת ציבורית בוודאי ראויה ומותרת נגד כל סוג של דיבור חוקי. האם חלקתי על זה אפילו לרגע? מי שירצה, שיעשה גם עצרת ממלכתית, למרות שאישית עצרות כאלה לא מעניינות אותי. אבל הקשב והאנרגיה של הציבור שלנו הם משאב מוגבל. ככל שנדבר יותר על "הסתה" ועל "גבולות הדמוקרטיה", כך יהיה לנו פחות כוח ואנרגיה לדיונים המהותיים יותר. כלומר, במקום לדבר על תוכן, עוברים לדבר על הדיבור עצמו. ככל שיהיו יותר עצרות, כך מספר המשתתפים בהם יהיה מועט.

      מנהיגי הימין דאז בהחלט השתמשו ברטוריקה גזענית, מתלהמת ומכוערת, וניתן לגנות אותם על זה. אבל עם יד על הלב: אם הימין היה עושה משהו שהשמאל היה רואה כ"להיות או לחדול", למשל טרנספר, או סיפוח יו"ש, לא נראה לך שגם השמאל היה מוריד את הכפפות בצורה דומה? תחשוב מה עשו לבגין במלחמת לבנון, במיוחד אחרי סברה ושתילה. מאבק פוליטי על נושאים מהותיים ובוערים הוא מטבעו ייצרי מאד וגם נחצים בו קווים כאלה ואחרים. ב-1995, אף אחד כמעט לא דמיין שיירצח ראש ממשלה. אפילו אם ביבי היה עושה כל מה שביקש ממנו ראש השב"כ, והיה מרסן את הרטוריקה בכמה דרגות, קשה לי להאמין שזה היה משנה את התוצאה הסופית.

      והנקודה המרכזית: יגאל עמיר עשה את מה שעשה לא כי "הוסת". אנשים הם לא בובות על חוטים, ובוודאי לא מתנקשים אידיאולוגיים מהסוג הזה. הוא עשה את מה שעשה כי רצה לעצור את הסכם אוסלו, ולבלום את הברית בין הממשלה למיעוט הערבי. בשני הדברים האלה הוא הצליח – ובכך ראוי להתמקד.

  10. הסכם אוסלו כבר היה מת בשלב ההוא והיה ברור שהוא כשלון. יגאל עמיר עשה את מה שעשה מתוך נקמה. הסכם אוסלו כבר פשט את הרגל ובפועל הרצח רק נתן לו תרוץ להציג את הדברים כפי שאתה מציג.

  11. דני, לא צריך כדור בדולח כדי להבין את התקופה, צריך להיות לא משוחד, ביחוד אם אתה היסטוריון והתגובות לא הולמות את החממה שיצרת לעצמך. הייה ברור וצלול כבדולח אז שהסכם אוסלו כשל, היה ברור שלא ניתן להחזיר דברים לאחור והאוירה היתה יותר של מרירות ונקמה. חותמים הסכם שלום ואחריו מאות הרוגים בפגועי התאבדות. צריך להיות פסיכופט או עקשן מאד כדי לטעון שזו היתה הצלחה. הרשות הפלסטינית על סף קריסה ואנחנו נחזור לתקופה שקודם הסכמי אוסלו. מה השגנו חוץ מפרנסה להסטוריונים? איזו דרך פוליטית אתה רוצה לקדם כשהפלסטינים מבהירים לך חד משמעית שהם רוצים את הכל ולא יוותרו על שעל? אתה עדיין חושב אחרי 20 שנה ש: "לא, אנחנו בכל זאת נשכנע אותם להתפשר"? יתכן שאחרי 20 שנה הגיע הזמן לבדוק את המירשם למשקפיים שלך.

    • אז בגלל זה נתניהו היום בעד מדינה פלסטינית?
      לקח לי שנים להבין את ההישג הגדול של הסכמי אוסלו. גם אני חשבתי כמוך שהוא נכשל ושברגע שנתניהו יעלה לשלטון בהזדמנות הראשונה הוא יכבוש מחדש את השטחים ויהרוג את ערפאת. ההזדמנות הגיעה לו על מגש של כסף – אירועי מנהרת הכותל – שוטרים פלסטינים במדים יורים על חיילי צה"ל, מה עוד צריך? ונתניהו לא עשה כלום. אז הסבירו לי שזה בגלל שנתניהו עלה ברוב זעום (מה שנכון) ואין לו לגיטימציה למהלך כזה וחוץ מזה בבית הלבן יושב קלינטון שלא ייתן לו לעשות מה שצריך. אז כמו שמאלני תמים אכלתי את ההסבר הזה ואז עלה לשלטון שרון. שרון! ההוא שכבר בפעולת קיביה היה צריך להיות לא לגיטימי יותר. ההוא מהפשלה במיתלה, ההוא שבמלחמת לבנון בית משפט קבע שאסור לו להיות שר בטחון! הייתי בטוח שזהו זה, שרון ינצל גם כן את הפיגוע הראשון (נגיד במסעדת פלפל) ויכבוש את השטחים מחדש. בתזמון נדיר באים כמה חברים נחמדים בארגון אל קעידה ומסדרים לנו את הממשל האמריקאי הכי נוח שיכול להיות. מה יגידו האמריקאים אם שרון יכבוש מחדש את השטחים כשהצבא האמריקאי בעומק אפגניסטן? הרי דעת הקהל שלהם לא תיתן להם להטיל וטו כי זו צביעות גלויה מדי.
      אז שרון פינה את גוש קטיף.
      ואז אני חושב שהבנתי את ההישג האמיתי של הסכמי אוסלו והוא לא קשור לפלסטינאים או לבטחון. הסכמי אוסלו הם הסולם שבאמצעותו הימין יורד מהעץ של א"י השלמה. 'אנחנו?' אומרים בימין 'אנחנו היינו שוחטים את הפלסטינאים אחד אחד אבל.. (אנחה) בגלל השמאלנים האלו והסכמי אוסלו הארורים אין לנו ברירה.'
      אז כן. הסכמי אוסלו היו הצלחה אדירה. עכשיו הימין יכול לפנות את השטחים בשקט ויש לו את מי להאשים;

  12. יפה מאד. נוסיף כי התנקשות פוליטית היא סיכון מקצועי של ראשי מדינות וישראל היא לא הראשונה ולא האחרונה שסובלת מהתופעה.
    כמובן שחבל על אובדן התמימות אבל זו המציאות.

  13. תודה על המאמר!

    המקרה של אותה ידידה מזכיר לי את תופעת המיקרו-אגרסיה שהזכרנו בחודשים הקודמים. סוג של נטיה עדכנית, של השמאל בעיקר (ה'מודרני', כמו שהגדרתי בזמנו) לעבר נכונות-פוליטית 'מוחלטת', שמבחינתו היא הייצוג האמיתי של המחשבה הפתוחה והחיובית.

    בעניין רבין – זה קשור לדה-לגטימיציה שנעשתה לו בכמה חוגים קיצוניים, יחד עם 'דין רודף' שהוזכר בהקשר הזה – https://7minim.wordpress.com/2015/10/20/rabin/ (תומר פרסקו על ספרו של קריב).
    וקשור באופן כללי יותר למה שאני מכנה 'אשליית הימין' – קיומו של הימין בארץ בבועה כלכלית ובמציאות דמיונית (קשור גם למשיחיות היהודית שקידם הרב קוק, שהפכה כל מעשה לאומי, לאלוהי בהכרח).
    היות קיומם אשליה הופך את אנשי הימין לרגישים במיוחד, ועל כן תגובתם קיצונית למי שמנסה לנפץ אותה.

  14. יש לזכור ולהזכיר: יגאל עמיר הלך מרב לרב וחיפש לקבל אישור. חקירות לא הוכיחו שמישהו נתן לו היתר הלכתי, אבל בודאות אף אחד מהרבנים או משפחותיהם או ידידיהם לא הבהיר לעמיר את חומרת אמירותיו, גם לא מעגל החברים שלו (מרגלית הר שפי: "מי לא שמע שאומרים שצריך לחסל את רבין"). המהלך המרכזי של הימין כיום הוא דה-לגיטימציה, לא רק של השמאל, אלא של כל ביקורת.
    לעצם העניין, נכון שעיסוק בהסתה ודה-לגיטימציה חשוב פחות מהצבת האלטרנטיבה.

  15. אגב דני, ראיתי שיצאה מהדורה אנגלית ל'ואלקירי' – https://www.amazon.com/Plots-Against-Hitler-Danny-Orbach-ebook/dp/B01912P2J6
    יהיה נחמד אם תקדיש איזה פוסט לכך. יעזור לקדם.

    • זו לא בדיוק מהדורה אנגלית אלא ספר חדש…

      • עכשיו אני קורא… (אגב הדעה על השפעת השמאלניות של החוקרים על דעותיהם, הוזכרה לראשונה אצל באואר ב'הירהורים על השואה', ככל שקראתי).

        אגב בדוק את 'קובץ מחקרים' האחרון (מ"ד, 1, 2016), יש מאמר טוב של צימרמן לזכר מומזן, של רוזט לזכר צזארני, ובעיקר – דיטר פוהל על 'אדמה שחורה' של סניידר:

        '..ביסודו של דבר מדובר בשיבה לגישה האינטנציונלסטית המסורתית… ש…משמיטה את המחקר המקיף שנעשה על מנגנוני הביורוקרטיה…האליטות המקצועיות ורשויות הכיבוש… [מאז שנות הששים והשבעים]'… (עמ' 226).

        מוזיקה לאוזניי! הנה המטוטלת סבה. כמו בתחומים אחרים, גם כאן יגיע האיזון ל-FORCE.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: