הדונלד ואני: מה טראמפ יעשה למזרח התיכון?

עם בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית, העולם נכנס לתקופה ממושכת של אי וודאות. עמדותיו של הנשיא הנבחר בנושא הישראלי-פלסטיני, ובסדרת נושאים חשובים אחרים במדיניות החוץ, קבורות תחת הצהרות שונות וסותרות, המשתנות מדי יום. אבל האמת היא, שדונלד טראמפ אינו מונחה בידי עמדות אידיאולוגיות מוצקות, יהיו אשר יהיו, אלא בידי משהו אחר. מי שיבין את הקוד וידע איך לסובב את המפתח, יוכל לנצל את מצב העניינים החדש לטובתו. מי שלא – עלול להירמס.

download-1

עם בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית, אי אפשר היה לפספס את צהלות השמחה, הדיצה והגיל בימין הישראלי. גוייתה של המפלגה הדמוקרטית טרם הספיקה להתקרר, וכבר רץ לו השר נפתלי בנט לפייסבוק, וכתב שעם הממשל החדש והידידותי, הגיעה העת לתת גט כריתות לפתרון שתי המדינות. אורן חזן מיהר להצטלם עם שיער כתום, והכריז שנפתח עידן חדש והוא דונלד טראמפ הישראלי. הציפיות בשורות הימין היו כה גבוהות, עד שאפילו פוליטיקאים בכירים מהקואליציה התרו באנשיהם להמתין ולא להקדים לפצוח בריקודים, כי אי אפשר לדעת מה יהיו עמדות הנשיא החדש בטרם נכנס לתפקידו. נכון אמנם שדונלד טראמפ שיבח את ישראל וגם את ההתנחלויות, אבל מצד שני אמר גם שיהיה נייטרלי וינסה "לסגור עסקה" בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

2263503-54

האמת היא שדונלד טראמפ, כמו יאיר לפיד בשעתו, הוא פוליטיקאי פוסט-מודרני. ל"עמדות" שלו, בפני עצמן, אין חשיבות גדולה מדי. יש מספר מצומצם של נושאים שמעניינים אותו, או לפחות את התומכים שלו, באופן מיוחד. חלקם סמליים, זהותיים או רגשיים: בעיטה בממסד, או זלזול בתרבות הפוליטיקלי-קורקט. את זה אפשר לעשות, כפי שהוכיח טראמפ במהלך הקמפיין, גם כשאתה סותר את עצמך בלי הפסק. די להיראות גס רוח ואותנטי. ישנם גם נושאים מהותיים יותר, שבהם ניתן לגלות עקביות מסויימת, למשל מלחמה בהגירה הלא חוקית, חוק וסדר או השקעה מסיבית בתשתיות. אפילו כאן, דרך אגב, טראמפ ייאלץ להתחשב בעמדותיו של הקונגרס, שרובו מורכב מרפובליקאים שמרנים מהסוג הישן.

בתחום מדיניות החוץ, אם נוציא לרגע מהחשבון את האהדה הבלתי מוסתרת לפוטין ודיקטטורים אחרים, אין טראמפ עמדות עקביות, ובפרט לא בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הרי מחד הוא אמר שישמח "לסגור עסקה" בין ישראל לפלסטינים, ושארצות הברית צריכה "לשמור על נייטרליות", ומאידך הכריז על עצמו כפרו-ישראלי, הבטיח להעביר את השגרירות לירושלים והביע תמיכה בבנייה בהתנחלויות. אי אפשר לרבע את המעגל הזה, ואין טעם גם לנסות. לכן מצחיק לקרוא את שלל הכותבים הימנים באתר מידה ודומיו, שחוגגים את ניצחון טראמפ כישועה של הימין הישראלי, ואת נפתלי בנט שחושב שזו הזדמנות מצויינת להתנער מפתרון שתי המדינות. אפילו משמאל היו קולות שניסו לדמיין שהנשיא הנבחר הוא בעצם לטובתם. אבל כל מי שינסה לגלות את האידיאולוגיה ה"אמיתית" של טראמפ בנושא המזרח התיכון יתאכזב. טועים באותה מידה אלו שחושבים שההתנהגות של הנשיא הנבחר אקראית וגחמנית לחלוטין, אם כי התנהלותו עלולה להטעות אנשים לכיוון הזה. בפועל, בחינה מעמיקה של התבטאויותיו ומעשיו של דונלד טראמפ, לאורך הקריירה שלו, מצביעה על מספר קווים מנחים – לא אידיאולוגיים אמנם, אבל בכל זאת ברורים למדי.

img_38785

יש סיבה לחגיגות? קרדיט: העין השביעית

אחד מהקווים המנחים האלה, הוא השאיפה של טראמפ לתהילה; רצוי מהירה וזולה. הביטו בבניינים הראוותניים שהוא רכש או הרים בכל פינה בערים הגדולות של ארצות הברית, ובכתובות הענקיות והמוזהבות של "טראמפ" החקוקות עליהם; בבית הדואר ההיסטורי, מגדל מפואר ומצועצע במיוחד, שהוא קנה בוושינגטון, מאות מטרים מהבית הלבן, שגם עליו מתנוסס שמו באותיות קידוש לבנה; בתוכניות הריאליטי שהנחה ובאינספור הפרובוקציות והשערוריות התקשורתיות לאורך כל הקריירה שלו. אחד מהחברים היותר ציניים שלי בארצות הברית העיר פעם, שטראמפ יכול להיות נשיא לא רע בכלל מבחינת השקעה בתשתיות בארצות הברית. פשוט צריך לומר לו שעל כל גשר, מחלף או מסילת רכבת שיבנה יתנוסס השם "טראמפ".

אפשר להניח בוודאות לא רעה בכלל, שאותם העקרונות ינחו את נשיא ארצות הברית החדש גם במדיניות החוץ. אחד מהדברים העקביים הבודדים שאמר בנושא, למשל, הוא שימנע מפרוייקטים של "בניין אומה" – אותן הפלישות הצבאיות שמלוות בכיבוש ארוך ובבנייה של מוסדות במדינה החרבה, בדרך כלל תוך מלחמה מתמידה במרד וטרור. הניסיון של הפלישה לעיראק הוכיח, הרי, שפרוייקטים כאלו זוללים כסף, מתמשכים עד אין קץ וגוררים את הנשיא והממשל בבוץ חסר תהילה. באותה מידה, טראמפ יימנע גם מכל צעד אחר שיידרוש השקעה מרובת שנים בלי פירות תדמיתיים נראים לעין. הממשל בראשותו, יש להניח, לא יגבש אסטרטגיה ארוכת טווח, במזרח התיכון או במקומות אחרים, אלא ינסה לקצור פירות ולגזור קופונים מהירים בכל פעם שיזהה הזדמנות.

לפיכך, כל הגורמים הפוליטיים בסכסוך הישראלי-פלסטיני – הימין המתנחלי, ממשלת ישראל, השמאל הציוני וכמובן הפלסטינים עצמם – לא יכולים לנוח על זרי הדפנה, או להניח מראש שהממשל החדש יהיה בעדם או נגדם. זאת מפני שלעמדות שהובאו בעבר בנושא הזה אין חשיבות אמיתית. סביר להניח שממסד מדיניות החוץ הותיק, שכולל גם רפובליקאים ממוסדים, יינסה להמשיך את המדיניות האמריקאית פחות או יותר כפי שהיא. טראמפ והאנשים שסביבו, לעומת זאת, יתורו באופן מתמיד אחרי הזדמנויות ל"עיסקאות", "גזירת סרטים" וכל דבר אחר שיביא תהילה וכותרות, ובו בזמן יתרחקו מכל צעד שמצריך השקעה מרובה וכפויית טובה. אם הנשיא ואנשיו יצליחו לגבור בעניין זה על הממסד הישן, הצדדים בסכסוך יצטרכו ללמוד לחיות במציאות מתמידה של חוסר וודאות. בתקופות של תרדמה בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ייתכן שוושינגטון לא תתעניין בכלל. ואז, ברגע של משבר או הזדמנות, טראמפ עשוי להיכנס לכאן בכל הכוח ולנסות לכפות את רצונו על הצדדים בלי לקבל "לא" כתשובה.

בסופו של דבר, שחקנים פוליטיים אזוריים שרוצים לרתום את הנשיא החדש לצידם צריכים ליצור קשרים אישיים מצויינים עם טראמפ עצמו (ובכך לישראל יש יתרון טבעי). אבל מעל הכל, עליהם לדעת ליצור משברים יזומים ומבוקרים, ובמיוחד הזדמנויות פוליטיות, שימשכו את תשומת הלב של הנשיא ויעניקו לו הזדמנויות "להציל את המצב" ולזכות בתהילה. מלחמות קטנות אך רועשות שעולות לכותרות הראשיות בתקשורת העולמית, בעיקר כאלו שקשורות לירושלים, או להבדיל – יוזמות שלום ראוותניות ורעשניות שיגמרו לנשיא לחשוב שהוא יכול "לסגור עסקה", יכולים להיות מהלכים משני משחק.

המזרח התיכון הוא כמובן דוגמא אחת בלבד. המערכת הפוליטית העולמית נכנסת לעידן של אי הוודאות. מי שיצליח לרכב על הגלים הגבוהים ולהתרגל לעולם פרוע ובלתי יציב, יצליח. מי שלא – עלול להירמס.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-נובמבר 27, 2016, ב-ינשוף פוליטי-מדיני, ללא קטגוריה ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 17 תגובות.

  1. הי דני, די מסכים איתך …מאוד מוטרד מהעתיד ב 4 השנים הבאות

  2. אייי…. כמה טרחני רק בגלל שהוא מהצד השני של הפרוסה…
    ואובמה?! מה הוא עשה למזרח התיכון????
    על כל שטיח אדום שהונח תחת רגליו שפך נפט והצית, שליחיהם לרגע של קטר ונסיכויות המפרץ, סעודיה או איראן , החליף צדדים ופרטנרים כמו גרביים וגרם ברוב יהירותו ואולי אף כוונתו למדורה רבתי בכל האזור.
    ועלינו רק צימצם והצר צעדים לשמחתם של אידיוטים שימושיים מבית מדרשם של סורוס , קרן קלינטון והקרן לישראל ואולי עוד כמה חברים אירופאיים (אוהבי ישראל בלב ובנפש).
    עוד 4 שנים ואבדנו.

    • אובמה הוא לא נושא הפוסט הזה.

      • אני בא להראות שגם אם מישהו מגיע ממפלגה מוכרת, אג'נדה שנראית ברורה, מנגנון יציב וותיק לך תדע מה הוא וחבריו תיכננו עבורך…
        בכל מקרה תהיה מוכן להפתעה

    • נו באמת.
      דני מנסה לעשות כאן ניתוח ניטרלי פחות או יותר של מדיניות החוץ האפשרית של טראמפ ואיך צדדים שונים (לרבות המתנחלים שאתה כנראה מזדהה איתם) יכולים לנצל את זה לטובתם.
      כמובן שאפשר לחלוק עליו,
      כמובן שאפשר להעלות אלמנטים נוספים שנסקרו פחות במאמר, למשל ההשפעה של מושכים אפשריים בחוטים על המדיניות – בין אם קושנר, באנון, וכל דמות רלוונטית אחרת.

      אבל נראה לי שבמקום זה, אתה מחפש למיין מאמרים באורח פבלובי של "איתנו או נגדנו",
      ובמקום לחלוק על המאמר אתה פשוט מסווג את הכותב כ"תומך הצד השני", ומיד מושך את הויכוח לכיוון אובמה
      (ואגב, בניגוד לדני, אני רואה את אובמה באורח שלילי ביותר, אבל זה אכן לא הנושא)

      אפשר רק להתנחם בזה שאתה לא לבד… גם ה"חברים" מהשמאל הקיצוני מנתחים מאמרים בדיוק באותה דרך…

      • תראה את התגובה שרשמתי לדני.

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

        תראה, לא אני רשמתי את המאמר אבל שים לב – יש כאן דמגוגיה בתמונות שמנסות להכליל פרט צווחני ולא יציב על מחנה שלם, אני לא מפריד בין המאמר לתמונות שהוצמדו לו והאג'נדה ברורה:
        להכפיש ולהמעיט בערך האינטלקטואלי או השכלתני של החברה מהצד השני של הפרוסה וכמובן להדביק את הנשיא הנבחר לאותו "עם" או "צ'חצ'חים".
        די עם היתממות.
        המאמר לא מאמר ניתוח אלא מאמר דעה.

      • התמונות נועדו לאילוסטרציה – להבהיר את הצהלות שהגיעו על בחירת טרמאפ מהימין הישראלי, ובפרט כל האישים שמופיעים באותן התמונות.

      • יש כאלה שמעדיפים לא לקרוא אלא להתנגח.

      • מישהו מתקשה להכיל את אורן חזן…

  3. תודה על המאמר

    דעתי דומה לזו של אלן ליכטמן – http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/846/930.html
    שחזה את נצחון טראמפ, אבל חוזה גם שהרפובליקנים ידיחו אותו.

    טראמפ נראה קונספיראטיבי ונמשך לקיצונים-ימנים מצד אחד (כי השקפת העולם שלהם פשטנית כשלו), אבל רגיש לדעת הקהל מצד שני ועל כן עושה 'פליפ' לאחור בכל פעם שנדמה לו שהקהל לא יאהב את דעתו (כפי שעשה כבר בשבוע שאחרי הבחירות, בנושא הקלינטונים והגירושים של הלא-חוקיים). כך שהוא יהיה בלתי צפוי, תמוה ולא-עקיב, ובעיקר מביך.

    לא הזכרת את תמיכת פוטין הפוטנציאלית בו – יכולה לשנות את המצב כאן… כי לפוטין יש אינטרסים ידועים.

    מעריך שבסופו של דבר טראמפ יתעייף, אחרי שיגלה שה'כיף' שציפה לו לא שם, ויש יותר מדי אנשים שצריך לעבור בדרך למימוש רעיון ושלא מעריכים אותו מספיק (גם אובאמה גילה את זה והתייאש ועבר למוד צדקני; לטעמי הוא איכזב לא פחות, אם לא יותר, חוץ מביוזמת הביטוח הרפואי – שיש לקוות שתשרוד), ויפרוש מתישהו בשנה השניה לכהונתו.

    אז אולי נראה מישהו באמת מעניין במישרה הזו, ואולי אף מוכשר (מייק פנס – מהיותר סבירים שנראו, לדעתי, למרות רפובליקניותו).

    מה שכן, הנוף הפוליטי ישתנה, עכשיו שמליונרים-הטייקונים חשים שיש להם היום סיכוי יותר מתמיד מול פוליטיקאים מקצועיים, ויכולת לדבר ישירות לבוחרים (טוויטר ודומיו). יזם הייטיקיסט שכזה (מאסק? מצער שלא, כי לא יליד ארה"ב) יוכל לקחת את הנשיאות בעתיד ולשנות באמת.

    • לא מאמין שהוא יפרוש בשנה השנייה או בכלל. יש לי הרגשה שהוא יכהן שמונה שנים, כמו רוב הנשיאים. תזכור שאמרו שהוא יפרוש גם במהלך המירוץ לנשיאות.

      • במירוץ המצב היה אחר – היה חופשי יותר לומר כל מה שעלה בדעתו; לתקוף כל אחד בלי חשבון. כנשיא לא יהיה לו כזה חופש או 'כיף', ובתור מי שהמילה הנפוצה ביותר אצלו היא GREAT, נראה לי שהמאמץ הכרוך בנשיאות יהיה קשה מדי ולא 'כיף'.

        אם ישרוד קדנציה ראשונה, אולי יהיה גם מועמד דמוקרטי נגדי ראוי; בפעם השניה טראמפ כבר לא יוכל למכור את הלוקשים שלו. אולי בלומברג ינסה (נדמה לי שהוא עצמאי) – היה יכול בקלות לקחת את הבחירות האלה, אילו רצה. הכניסה של טראמפ כמו שציינתי, יכולה לפתוח דלת לאחרים.

      • משהו רלוונטי להערכה של טראמפ –
        הזכרתי בעמ' הקודם את מאמרו של צימרמן על מומזן, הוא מזכיר שם שמומזן היה הראשון שציין שהיטלר היה 'דיקטטור חלש' (בהערה בסוף עמוד), ביטוי שזכה להצלחה רבה בחוגי הפונקצ', כידוע.
        אבל איש מהם מעולם לא טרח לציין מהו קנה המידה, שלפיו ניתן לקבוע מי חלש ומי לא; או איזה דיקטטור למשל ניתן להגדיר כ'חזק' (סטאלין, פראנקו, פינושה? קאסטרו הי"ד?…).

        יש לי הצעה לאמת מידה – קח את התבטאויותיו של השליט (דיקטטור, נשיא, רוה"מ) בטרם נבחר (או בתחילת ימי שילטונו) ובדוק כמה מהן מומשו במהלך כהונתו.

        מן הסתם שליט חזק יצליח לממש את רוב כוונותיו/הבטחותיו/הצהרותיו, ואילו חלש יאלץ להתפשר ולוותר ולהיות פרגמטי.

        *זו* אמת המידה האמיתית לבחינת 'חוזקו' של שליט. זו הדרך היחידה ('מבחן התוצאה' הזכור לטוב) לברר אם שליט אכן הצליח לקיים את מה שרצה. כל השאר רק תעמולה וספינים ודעת קהל.

        לאור נסיגתו של טראמפ מ-3 אלמנטים לפחות, כבר בראיון '60 דקות' עם לזלי סטול, אני חושש שהוא יהיה חלש מאוד (בלי קשר למגבלות החוקתיות שיש על הנשיא שם).

  4. דני תודה על המאמר. כאיש ימין אני מסכים איתך לחלוטין מצהלות השמחה מוקדמות מדי. אבל תרשה לי להזכיר לך שמצהלות שמחה זהות לחלוטין נשמעו משמאל עם בחירתו של אובמה כך שבסך הכל מדובר ברגש טבעי של מחנה השמח שאדם הדומה לו בתפיסת עולמו נבחר לנשיאות
    ב. כהיסטוריון אתה וודאי יודע שלהיסטוריה יש חוש הומור לא רע. דווקא מנהיגים שתוארו כהתגלמות האפוקלפיסה התגלו כסבירים למדי ואפילו טובים בחלק מהמקרים ואילו מנהיגים שתוארו בתחילה כתקווה נוצצות התגלו כמנהיגים בינוניים אם לא גרועים אתה וודאי זוכר את התחושה הכמעט מיסטית שאחזה בארה"ב ובמערב כולו עם בחירתו של אובמה לנשיאות ואת הקמפיין הכמעט משיחי שניהל שכולנו רואים מה היה בסופו כעומק הציפיות עומק האכזבה.
    ג. הבון טון הליברלי באמריקה גורס שדונלד טראמפ יוביל את העולם למלחמת עולם שלישית אם הוא אכן יעשה זאת זה יהיה באדיבות הסדר הבין לאומי המעורער שוריש לו אובמה.

    • נכון, והתחזיות שלנו הן – ובכן – אך ורק תחזיות. הן יכולות להתאשר או להתבדות. אני לא שותף לדמוניזציה של כהונת אובמה המקובלת בימין. זו היתה כהונה מעורבת מאד, עם כשלונות והישגים, טעויות איומות והחלטות סבירות, בתנאים חיצוניים מאד קשים. ואני לא מכיר נשיא אמריקאי שלא נתקל בסדר בינלאומי מעורער. והוא גם לא מעורער רק בגלל ארצות הברית. תרומתה העיקרית של ארצות הברית לערעורו, דרך אגב, היתה פלישתו של בוש לעיראק.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: