עם בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית, העולם נכנס לתקופה ממושכת של אי וודאות. עמדותיו של הנשיא הנבחר בנושא הישראלי-פלסטיני, ובסדרת נושאים חשובים אחרים במדיניות החוץ, קבורות תחת הצהרות שונות וסותרות, המשתנות מדי יום. אבל האמת היא, שדונלד טראמפ אינו מונחה בידי עמדות אידיאולוגיות מוצקות, יהיו אשר יהיו, אלא בידי משהו אחר. מי שיבין את הקוד וידע איך לסובב את המפתח, יוכל לנצל את מצב העניינים החדש לטובתו. מי שלא – עלול להירמס.

עם בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית, אי אפשר היה לפספס את צהלות השמחה, הדיצה והגיל בימין הישראלי. גוייתה של המפלגה הדמוקרטית טרם הספיקה להתקרר, וכבר רץ לו השר נפתלי בנט לפייסבוק, וכתב שעם הממשל החדש והידידותי, הגיעה העת לתת גט כריתות לפתרון שתי המדינות. אורן חזן מיהר להצטלם עם שיער כתום, והכריז שנפתח עידן חדש והוא דונלד טראמפ הישראלי. הציפיות בשורות הימין היו כה גבוהות, עד שאפילו פוליטיקאים בכירים מהקואליציה התרו באנשיהם להמתין ולא להקדים לפצוח בריקודים, כי אי אפשר לדעת מה יהיו עמדות הנשיא החדש בטרם נכנס לתפקידו. נכון אמנם שדונלד טראמפ שיבח את ישראל וגם את ההתנחלויות, אבל מצד שני אמר גם שיהיה נייטרלי וינסה "לסגור עסקה" בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

האמת היא שדונלד טראמפ, כמו יאיר לפיד בשעתו, הוא פוליטיקאי פוסט-מודרני. ל"עמדות" שלו, בפני עצמן, אין חשיבות גדולה מדי. יש מספר מצומצם של נושאים שמעניינים אותו, או לפחות את התומכים שלו, באופן מיוחד. חלקם סמליים, זהותיים או רגשיים: בעיטה בממסד, או זלזול בתרבות הפוליטיקלי-קורקט. את זה אפשר לעשות, כפי שהוכיח טראמפ במהלך הקמפיין, גם כשאתה סותר את עצמך בלי הפסק. די להיראות גס רוח ואותנטי. ישנם גם נושאים מהותיים יותר, שבהם ניתן לגלות עקביות מסויימת, למשל מלחמה בהגירה הלא חוקית, חוק וסדר או השקעה מסיבית בתשתיות. אפילו כאן, דרך אגב, טראמפ ייאלץ להתחשב בעמדותיו של הקונגרס, שרובו מורכב מרפובליקאים שמרנים מהסוג הישן.

בתחום מדיניות החוץ, אם נוציא לרגע מהחשבון את האהדה הבלתי מוסתרת לפוטין ודיקטטורים אחרים, אין טראמפ עמדות עקביות, ובפרט לא בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הרי מחד הוא אמר שישמח "לסגור עסקה" בין ישראל לפלסטינים, ושארצות הברית צריכה "לשמור על נייטרליות", ומאידך הכריז על עצמו כפרו-ישראלי, הבטיח להעביר את השגרירות לירושלים והביע תמיכה בבנייה בהתנחלויות. אי אפשר לרבע את המעגל הזה, ואין טעם גם לנסות. לכן מצחיק לקרוא את שלל הכותבים הימנים באתר מידה ודומיו, שחוגגים את ניצחון טראמפ כישועה של הימין הישראלי, ואת נפתלי בנט שחושב שזו הזדמנות מצויינת להתנער מפתרון שתי המדינות. אפילו משמאל היו קולות שניסו לדמיין שהנשיא הנבחר הוא בעצם לטובתם. אבל כל מי שינסה לגלות את האידיאולוגיה ה"אמיתית" של טראמפ בנושא המזרח התיכון יתאכזב. טועים באותה מידה אלו שחושבים שההתנהגות של הנשיא הנבחר אקראית וגחמנית לחלוטין, אם כי התנהלותו עלולה להטעות אנשים לכיוון הזה. בפועל, בחינה מעמיקה של התבטאויותיו ומעשיו של דונלד טראמפ, לאורך הקריירה שלו, מצביעה על מספר קווים מנחים – לא אידיאולוגיים אמנם, אבל בכל זאת ברורים למדי.

אחד מהקווים המנחים האלה, הוא השאיפה של טראמפ לתהילה; רצוי מהירה וזולה. הביטו בבניינים הראוותניים שהוא רכש או הרים בכל פינה בערים הגדולות של ארצות הברית, ובכתובות הענקיות והמוזהבות של "טראמפ" החקוקות עליהם; בבית הדואר ההיסטורי, מגדל מפואר ומצועצע במיוחד, שהוא קנה בוושינגטון, מאות מטרים מהבית הלבן, שגם עליו מתנוסס שמו באותיות קידוש לבנה; בתוכניות הריאליטי שהנחה ובאינספור הפרובוקציות והשערוריות התקשורתיות לאורך כל הקריירה שלו. אחד מהחברים היותר ציניים שלי בארצות הברית העיר פעם, שטראמפ יכול להיות נשיא לא רע בכלל מבחינת השקעה בתשתיות בארצות הברית. פשוט צריך לומר לו שעל כל גשר, מחלף או מסילת רכבת שיבנה יתנוסס השם "טראמפ".

אפשר להניח בוודאות לא רעה בכלל, שאותם העקרונות ינחו את נשיא ארצות הברית החדש גם במדיניות החוץ. אחד מהדברים העקביים הבודדים שאמר בנושא, למשל, הוא שימנע מפרוייקטים של "בניין אומה" – אותן הפלישות הצבאיות שמלוות בכיבוש ארוך ובבנייה של מוסדות במדינה החרבה, בדרך כלל תוך מלחמה מתמידה במרד וטרור. הניסיון של הפלישה לעיראק הוכיח, הרי, שפרוייקטים כאלו זוללים כסף, מתמשכים עד אין קץ וגוררים את הנשיא והממשל בבוץ חסר תהילה. באותה מידה, טראמפ יימנע גם מכל צעד אחר שיידרוש השקעה מרובת שנים בלי פירות תדמיתיים נראים לעין. הממשל בראשותו, יש להניח, לא יגבש אסטרטגיה ארוכת טווח, במזרח התיכון או במקומות אחרים, אלא ינסה לקצור פירות ולגזור קופונים מהירים בכל פעם שיזהה הזדמנות.

לפיכך, כל הגורמים הפוליטיים בסכסוך הישראלי-פלסטיני – הימין המתנחלי, ממשלת ישראל, השמאל הציוני וכמובן הפלסטינים עצמם – לא יכולים לנוח על זרי הדפנה, או להניח מראש שהממשל החדש יהיה בעדם או נגדם. זאת מפני שלעמדות שהובאו בעבר בנושא הזה אין חשיבות אמיתית. סביר להניח שממסד מדיניות החוץ הותיק, שכולל גם רפובליקאים ממוסדים, יינסה להמשיך את המדיניות האמריקאית פחות או יותר כפי שהיא. טראמפ והאנשים שסביבו, לעומת זאת, יתורו באופן מתמיד אחרי הזדמנויות ל"עיסקאות", "גזירת סרטים" וכל דבר אחר שיביא תהילה וכותרות, ובו בזמן יתרחקו מכל צעד שמצריך השקעה מרובה וכפויית טובה. אם הנשיא ואנשיו יצליחו לגבור בעניין זה על הממסד הישן, הצדדים בסכסוך יצטרכו ללמוד לחיות במציאות מתמידה של חוסר וודאות. בתקופות של תרדמה בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ייתכן שוושינגטון לא תתעניין בכלל. ואז, ברגע של משבר או הזדמנות, טראמפ עשוי להיכנס לכאן בכל הכוח ולנסות לכפות את רצונו על הצדדים בלי לקבל "לא" כתשובה.

בסופו של דבר, שחקנים פוליטיים אזוריים שרוצים לרתום את הנשיא החדש לצידם צריכים ליצור קשרים אישיים מצויינים עם טראמפ עצמו (ובכך לישראל יש יתרון טבעי). אבל מעל הכל, עליהם לדעת ליצור משברים יזומים ומבוקרים, ובמיוחד הזדמנויות פוליטיות, שימשכו את תשומת הלב של הנשיא ויעניקו לו הזדמנויות "להציל את המצב" ולזכות בתהילה. מלחמות קטנות אך רועשות שעולות לכותרות הראשיות בתקשורת העולמית, בעיקר כאלו שקשורות לירושלים, או להבדיל – יוזמות שלום ראוותניות ורעשניות שיגמרו לנשיא לחשוב שהוא יכול "לסגור עסקה", יכולים להיות מהלכים משני משחק.

המזרח התיכון הוא כמובן דוגמא אחת בלבד. המערכת הפוליטית העולמית נכנסת לעידן של אי הוודאות. מי שיצליח לרכב על הגלים הגבוהים ולהתרגל לעולם פרוע ובלתי יציב, יצליח. מי שלא – עלול להירמס.