הקרב הבא על אירופה: טור אורח מאת שי שפירא

מה יהיה עם האיחוד האירופי, והאם הוא יקרוס עקב הבדלנות הגואה והלחץ הפופוליסטי מימין ומשמאל? מדובר בתהליך ארוך, ונצטרך לחכות עוד כמה חודשים, אבל אפשר כבר להצביע על מה שעשוי להיות השלב הבא: הבחירות הכלליות בהולנד במרץ הקרוב עלולות להיות המסמר האחרון בארונו של האיחוד. טור אורח מאת שי שפירא

3971610_f22605a6

הנהגת האיחוד האירופי הגיבה לברקזיט עם מעט מאוד חשבון נפש והרבה מאוד רוח לחימה. הקולות מבריסל מדברים עוד ועוד על הענשת הבריטים כדי למנוע ממדינות נוספות לרצות לעזוב, מדברים על חיזוק האינטגרציה האירופית יותר ויותר לקראת חלום "ארצות הברית של אירופה", ומנהלים מלחמה חסרת פשרות במה שהם מכנים "פופוליזם" ו"ימין קיצוני". בצד השני מצב הרוח לוחמני לא פחות, ונותר רק לספור את הימים עד ששני המחנות ייפגשו לקרב הבא. למזלנו המלחמה הזאת מתנהלת בקלפיות, ול"קרב" הבא יש כבר מועד ומיקום – 15 במרץ 2017, כשהבחירות הכלליות בהולנד יוכלו להעלות ממשלה שתמשיך את המצב הנוכחי, או, כמו שמתחיל יותר ויותר להיראות אפשרי בסקרים, יחוללו מהפכה לאומית בראשות הפופוליסט הססגוני חֶרְט וִילְדֶרְס.

למה בכלל אכפת לנו מהמדינה הקטנה והצנועה הזאת? כי המשמעות חורגת הרבה מעבר להולנד עצמה. הולנד היא במקרה הבאה בתור שהולכת לבחירות, אבל רשימת המדינות שבהן יש כבר סיכוי ממשי לרוב נגד האיחוד האירופי הולכת וגדלה. כמו שהתוצאות מבריטניה וארצות־הברית עודדו את הגל האנטי־ממסדי הזה, גם מהפך בהולנד עומד לחזק את אפקט הדומינו – הולנד היא אומנם קטנה וצנועה יותר מבריטניה, אבל בניגוד אליה היא חברה מייסדת של האיחוד האירופי ונחשבת חלק בלתי נפרד ממנו (בניגוד לבריטים, שתמיד הקפידו לעמוד קצת מבחוץ, ולהתעקש על פחות ופחות אינטגרציה). ומכה כזאת יכולה אולי להיות הקדמה למה שיהיה סיום מוחלט של האיחוד האירופי – ניצחון של מרין לה־פן בבחירות לנשיאות צרפת. כל מהות האיחוד האירופי היא הברית בין גרמניה לצרפת, ואם אחת מהן יוצאת מהאיחוד, וזה בדיוק מה שמרין לה־פן רוצה לעשות, כבר לא תהיה אפשרות לדבר עליו בתור "האיחוד האירופי".

download

ראש הממשלה הבא של הולנד? מנהיג מפלגת החירות חרט וילדרס

אבל לא צריך להיסחף מוקדם מדי. הפוליטיקה ההולנדית מבולגנת לפחות כמו זו הישראלית, ומורכבת מהמוני מפלגות שבכל פעם יוצרות ממשלות קואליציה. ה"מהפך" המדובר לקראת הבחירות הקרובות מורכב מסקרים שצופים למפלגת החירות של וילדרס להפוך להיות המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט – אבל זה עדיין לא אומר הרבה, כמו שתספר לכם מפלגת קדימה. אם נסתכל על הסקר המחמיא ביותר למפלגת החירות בזמן האחרון, קצת אחרי בחירת טראמפ לנשיאות ארה"ב – הם מקבלים 33 מושבים בפרלמנט (סקרים אחרים באותו הזמן צפו הרבה פחות). זה הופך אותם למפלגה הגדולה ביותר באופן משמעותי, אבל עם 150 מושבים בסך הכול בפרלמנט, זה לא ממש הופך את וילדרס לראש ממשלת־יחיד. בשביל להיות ראש הממשלה הוא יהיה חייב לשתף פעולה עם מפלגות אחרות, ובזה הוא לא מצטיין. מצע המפלגה מלא בדגלים שחורים עבור כל שאר המפלגות המשמעותיות, ובשתי המפלגות שאיתם הייתה מפלגת החירות בסוג של קואליציה לפני הבחירות האחרונות זוכרים היטב איך וילדרס פירק בסופו של דבר את אותה הממשלה, היחידה שבה הוא אי פעם תמך, ולא ימהרו לעשות איתו שוב עסקים. עם פרסום מצע המפלגה האחרון והקיצוני במיוחד עלתה אפילו התהיה אם וילדרס בכוונה הופך את עצמו לבלתי־ניתן להכללה בכל ממשלה, רק כדי שהוא יוכל להתלונן על המפלגות הממסדיות שמשאירות אותו מחוץ לממשלה למרות שהוא מנהיג המפלגה הגדולה ביותר.

אבל גם הנתונים האלה עדיין לא צריכים להרגיע יותר מדי את חובבי האיחוד האירופי. וילדרס הוא לא היחיד בהולנד שרוצה לצאת – מפלגת החירות היא אומנם היחידה מהמפלגות הגדולות שמכריזה על יציאה מהאיחוד האירופי כמדיניות רשמית, אבל יש לרעיון תומכים בלא מעט מפלגות אחרות. ויותר חשוב – וילדרס לא חייב באמת להיות ראש ממשלה. כל מה שהוא רוצה וצריך זה להשיג משאל־עם בסגנון בריטניה, ולזה יש לו סיכוי לא קטן להשיג תמיכה בכמה מהמפלגות האחרות, וכדאי לזכור שמי שהביא לנו את משאל העם של הברקזיט הם לא מפלגת העצמאות הבריטית שדרשה את היציאה, אלא המפלגה השמרנית שהנהגתה דווקא התנגדה ליציאה מהאיחוד האירופי, אבל הבינה שהמצביעים שלה רוצים את זה. האם יכול לקרות תרחיש דומה בהולנד? זה לא יהיה חסר תקדים. כאמור, מפלגת החירות כבר השתתפה כתומכת מבחוץ בממשלת מיעוט בראשות המפלגה הליברלית. אומנם זה לא נגמר בטוב, ואומנם וילדרס מקפיד בחודשים האחרונים להשמיץ את ראש הממשלה ומנהיג המפלגה הליברלית בכל הזדמנות, אבל אם הוא יעמוד בראש המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט יכול להיות שלא תישאר להם ברירה. מעבר לבעייתיות של הקמת ממשלה בלי המפלגה הגדולה ביותר, עניין לא מקובל בהולנד, במקרה של תוצאת בחירות כמו שרואים בסקרים כרגע הקואליציה היחידה בלי מפלגת החירות תהיה חייבת להיות קואליציית־ענק של כל המפלגות הממסדיות, ולא יהיה להן קל להסתדר ביחד. אם וילדרס יציע תמיכה מבחוץ כשהמחיר היחיד שלו הוא ארגון משאל עם על פרישה, זו עשויה להיות הצעה מפתה למפלגות היותר ימניות מביניהן.

TOPSHOT-FRANCE-POLITICS-CONGRESS-PARTY-FN

ניצחון וילדרס עשוי להעלות לשלטון מפלגות דומות במקומות אחרים באירופה. מרין לה-פן, מנהיגת החזית הלאומית.

ואם יצליחו לארגן משאל עם, מה תהיה התוצאה? הסקרים האחרונים נראים די צמודים, שזה עוד יותר ממה שהיה לתומכי הברקסיט בשנה שלפני המשאל. ואולי עוד יותר חשוב: יש לזה תקדים. שני משאלי עם כבר היו בהולנד על ענייני האיחוד האירופי, ובשניהם הצביע העם נגד האיחוד. ב 2005 הם הצביעו נגד חוקת האיחוד האירופי, שבסופו של דבר נכפתה עליהם בכל מקרה, ולפני פחות משנה הגיע משאל העם על ההסכם הכלכלי בין האיחוד לבין אוקראינה, סוגיה שולית לחלוטין לכל הדעות, אבל מתנגדי האיחוד החליטו להפוך אותה להפגנת כוח נגד האיחוד. הם אספו חתימות נדרשות לזימון משאל עם ובסופו של דבר ניצחו בו, כשראשי המחנה הצהירו במפורש שלא ממש אכפת להם מאוקראינה, אך הם רוצים לחסום כל דבר שקשור לאיחוד האירופי עד שיצליחו להשיג פרישה הולנדית מהאיחוד.

ואיפה עומדת ישראל בכל העניין הזה? למרבה האבסורד, במקום די מרכזי. בהולנד כמו בהרבה ממדינות אירופה, עמדות לגבי ישראל הן חלק בלתי נפרד מהפוליטיקה המקומית, והחלוקה ברורה: המפלגות השמאליות הממסדיות מאמצות את כל העמדות שאנחנו רגילים אליהן מהדיפלומטיה האירופית, ובפרט תמיכה בסנקציות נגד ישראל על מפעל ההתנחלויות. מולן, אולי כתגובת־נגד, עומד וילדרס שלא רק מצהיר ללא הפסקה על אהבה לישראל – אם תלכו לחשבון הטוויטר שלו, לא ייקח לכם הרבה זמן למצוא את דגל ישראל או איזושהי הודעת תמיכה בישראל, אלא גם מביע דעות שהיו ממקמות אותו עמוק בימין הישראלי, ובאתר מפלגת החירות אפשר למצוא מאמרים כמו "כבר יש מדינה פלסטינית: ירדן". במפלגת השמאל הירוק, בינתיים, אפשר למצוא את המאמר "ישראל: אפרטהייד היא עדיין המילה המתאימה". המגמה הזאת דומה לזו שקיימת בהרבה מאוד ממדינות אירופה ובעיקר באירופה הצפונית, והצלחה לוילדרס יכולה להיות תחילתו של מהפך ביחס האירופאי לישראל. גם המפלגה הליברלית, מפלגת השלטון הנוכחית ומי שבתיאוריה הייתה יכולה להיות השותפה העיקרית של מפלגת החירות, עדיין מתנגדת לסנקציות נגד ישראל, ושיתפה פעולה עם מפלגת החירות בעניין הזה.

אז תהיו מוכנים – במרץ הקרוב מהדורות החדשות שלכם עומדות להתמלא בדיבורים על פוליטיקה הולנדית, והסיפור הזה עומד להיות ההקדמה, ואולי אפילו יגנוב את ההצגה, מהסיפור הפוליטי הגדול של 2017 – הבחירות לנשיאות צרפת. בכל מקרה, האיחוד האירופי כרגע נלחם על חייו, אבל הסיפור עדיין לא נגמר. נחכה ונראה.

לבלוג של שי שפירא, הקישו כאן.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-דצמבר 13, 2016, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 10 תגובות.

  1. מסכן, לא קיבל אף תגובה.
    );
    לפחות גיליתי בלוגר חדש.

  2. תודה על המאמר

    מקוה שהאיחוד יחזיק – בלם חיוני לקיצוניות פנימית במדינות אירופה. אבל ההקצנה בעליה ככל שהפערים גדלים.

    אולי יש מקום לאיחודים 'מקומיים' יותר כמו סקנדינאביה בלבד, צרפת-בנלוקס, ספרד-פורטוגל ועוד.

    • לצערי, אני חושב שכרגע האיחוד הוא החיזוק הגדול ביותר לקיצוניות במדינות אירופה – המפלגות הממסדיות רתמו את עצמן באופן כל־כך מוחלט למרכבת האיחוד, שהן הפכו את עצמן לבלתי־קבילות לחלוטין עבור מצביע שלא מתלהב מהאיחוד (ויש הרבה סיבות טובות לא להתלהב ממנו). לו אני אזרח הולנדי ופרוגרסיבי שלא תומך באיחוד האירופי, מה אני אעשה? גם אם אני תומך במפלגה הליברלית או הנוצרית או הדמוקרטית או הירוקה, אני אתחיל להרגיש שהצבעה להן בכלל לא תשנה, כי ממילא הן מעבירות את הסמכויות מעצמן למוסדות האיחוד, ולי לא נשארת ברירה אלא להצביע לוילדרס (או לאיזושהי מפלגת מחאה או מפלגה ליברלית שמתנדנדת על אחוז החסימה), גם אם אני לא מסכים עם שום דבר שהוא אומר פרט ליציאה מהאיחוד.

      איחודים מקומיים יותר הם לדעתי התרחיש הסביר ביותר ליום שאחרי האיחוד, בהנחה שהוא באמת יתפרק בסופו של דבר. גם רוב מתנגדי האיחוד בדרך כלל עדיין שומרים על סולידריות עם השכנים, כמו באמת מדינות סקנדינביה זו עם זו, מדינות מזרח אירופה זו עם זו, וכו'.

      • מצד שני, רק לאיחוד יש יכולת (ומשקל) לדרוש מחברות ענק כמו גוגל ואפל, פיצויים (על התחמקות ממיסים, איסוף מידע בלי הסכמה ועוד). זה הכוח האזרחי העצמאי האחרון שיש לנו בעולם המערבי…

  3. תודה, פוסט מעניין.

    כפי שאני מבין, הפוליטיקה ההולנדית, בגלל המבנה הרב-מפלגתי שלה, מסוגלת להכיל התפרצויות פתאומיות של גורמים "מחוץ למסגרת" טוב יותר מהפוליטיקה האמריקאית או הבריטית. לא ברור האם "מפלגת החירות" תנצח בבחירות, אבל כמו שכתבת, גם אם זה יקרה, היא לא תהיה מפלגת השלטון הבלעדית, ואפשר שלא תהיה חלק מהשלטון בכלל. מה שנשאר הוא שהממשלה שתקום לא תערוך משאלי עם בסוגיות שיכולות לגרום זעזוע (כמו פרישה מהאיחוד האירופי).
    מצד שני, אם טראמפ יעשה שטויות בחודשיים וחצי הראשונים של שלטונו — אפשרות שאינה בלתי-סבירה — ייתכן וזה יגרום להולנדים להירתע מפופוליזם לאומני.

    • יעשה ויודח תוך שנה.

    • אני מסכים בהחלט, ובגלל זה לדעתי המבוגר האחראי היחיד מהשנה האחרונה הוא דייויד קמרון – במקום לתת לסיר הלחץ להמשיך להתחמם עד שבסוף כל מתנגדי האיחוד האירופי יהיו חייבים להצביע למפלגת העצמאות, הוא ארגן את משאל העם, אומנם הפסיד בעניין הזה אבל בזכותו המפלגה השמרנית עכשיו יציבה בשלטון. אחרת מי יודע אם נייג'ל פרג' לא היה הופך להיות טראמפ הבריטי. הצרפתים למרבה הצער לא לומדים ממנו, וממשיכים להתייחס לחזית הלאומית ולמצביעיה כמוחרמים ומוקצים, מה שאומר שאין להם ברירה אלא לדבוק בה, ולצרף אליהם כל מצביע אחר שמרגיש שאין לו ביטוי במפלגות הממסדיות, עד שבסופו של דבר במקום שינוי הדרגתי ייתכן מאוד שנקבל מהפכה פוליטית בסגנון טראמפ גם שם.

  4. קמרון? מבוגר אחראי? המשאל הבריטי היה מיותר, והסיכון עלייתו של פארג' נמוך למדי. בבריטניה יש שילוב של שיטת ממשל פרלמנטרית עם שיטת בחירות אזורית — אולי המתכון הבטוח ביותר מפני עליית כוחו של מנהיג פופוליסטי שהנו דמות שולית, לכל היותר, בממסד הפוליטי הקיים. לא היה לפארג' סיכוי ממשי להגיע לעמדת הנהגה.
    אם כבר מחפשים מבוגר אחראי, אז מתיאו רנצי. ארגן משאל על סוגיה טכנית בעיקרה, שאין לה השלכות בלתי-הפיכות על מעמדה של אילטיה באיחוד, הפסיד, פרש, ושום זעזוע לא קרה.
    העברת סמכויות נוספות לאיחוד היא בעיה, זה תהליך שהיה צריך להיעצר עוד במשבר של 2011. היורו הוא כנראה בעיה גדולה יותר. מטבע משותף במסגרת שאין בה תקציב משותף המממן את רוב השירותים לאזרח — במיוחד בתחומים שבהם היכולת של האזרחים לעזור לעצמם היא מובגלת (ביטחון, חינוך, בריאות, פנסיות) — הוא רעיון גרוע. בריטניה, למזלה, לא הייתה חלק מהמסגרת הזאת, ומעמדה באיחוד עשוי היה להיות דוגמא מעניינת של איך האיחוד יכול היה לעבוד טוב יותר. אבל קמרון ארגן את המשאל המטופש.

    • שיטת הבחירות האזורית מבטיחה שלא יהיה שינוי קטן, אלא שהלחץ ימשיך להצטבר עד לפיצוץ. בבחירות הקודמות מפלגת העצמאות קיבלה קצת פחות מארבעה מיליון קולות, שהביאו להם מושב אחד בפרלמנט – לא מצב בריא במיוחד. אם האנשים שמאסו באיחוד האירופי (וראינו במשאל כמה כאלה יש) היו מבינים שאין להם ברירה אלא להצביע למפלגת העצמאות כי השמרנים מתעלמים מהם, מספר הקולות הזה היה עולה בהרבה. ועם שיטת בחירות אזורית, עלייה קטנה במספר הקולות לא מיתרגמת לעלייה קטנה בתוצאות – היא מיתרגמת או לכלום, או לפיצוץ. ועם עלייה גדולה, הפיצוץ הזה היה מגיע בסופו של דבר ומשליך את הפוליטיקה הבריטית לבוץ בסגנון שקיים עכשיו בהרבה ממדינות אירופה. אפשר לתמוך או לא לתמוך בהשתייכותם לאיחוד (אני אישית חושב שהם החליטו נכון), אבל מה שבטוח – הם פעלו בצורה הטובה ביותר בשביל להרחיק את הפופוליסטים מהפרלמנט שלהם.

      בריטניה אכן הייתה יכולה להיות דוגמה טובה לאיך האיחוד יכול היה לעבוד טוב יותר, אבל האיחוד בבירור לא רצה את הדוגמה הזאת. הם הבהירו טוב מאוד שהם הולכים לכיוון יותר ויותר אינטגרציה לפני משאל העם הבריטי, והבהירו את זה עוד יותר אחרי המשאל.

      • זו לא שיטת הבחירות האזורית לכשעצמה אלא השילוב שלה עם שיטת הממשל הפרלמנטרית שמבטיח עמידות מפני מטאורים פוליטיים. הפעם הקודמת בה מפלגה מסוימת עברה מייצוג זניח בפרלמנט הבריטי לייצוג משמעותי ולהרכבת ממשלה הייתה עם מפלגת הלייבור. זה לקח שבע-עשרה שנה, מ-1906 (29 מושבים ללייבור) עד 1923 (הבחירות שבעקבותיהן הוקמה הממשלה הראשונה בראשות הלייבור). סביר להניח שהדרך אותה פארג' היה צריך לעבור עד לראשות הממשלה ההיפותטית לא הייתה קצרה יותר.

        ההתעקשות של ראשי האיחוד על העמקת האינטרגציה בכל מחיר היא אכן תמוהה. אבל בעיה גדולה יותר היא שכאשר יש להם אפשרות להדגים את יתרונות האינטגרציה, הם נמנעים מכך בעקביות. הם יכלו, בהשקעה קטנה למדי, להציל את כלכלת יוון. הם בחרו להטיל על יוון משמעת פיסקלית דרקונית שרק מחמירה את המצב. כלומר, הם יצרו איחוד שרע לארצות עשירות (בהן הציבור חושב שלוקחים ממנו כסף ללא תועלת) ורע לארצות ענייות (שאינן מקבלות את העזרה לה הן זקוקות).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: