ברית הקצוות: מדוע הימין והשמאל הקיצוני משתפים פעולה?

כיצד הימין הקיצוני והשמאל הרדיקלי משתפים פעולה נגד שלטון החוק ומוסדות המדינה, מדוע הם עושים את זה ומי יישאר בלי כיסא כשהמוזיקה תיגמר? ינשוף פוליטי-מדיני על ברית הקצוות, מחוק ההסדרה ועד שערוריית באסל גטאס.

25-republican-convention-chaos-w750-h560-2x

הבלוגר יוסי גורביץ היה, עד לאחרונה לפחות, אחד מהקולות הבולטים בשמאל האנטי-ציוני בישראל, כתבן ששופך קיתונות של שנאה, בוז וקצף על כל זרועות הממסד, ובמיוחד כוחות הביטחון, השב"כ והצבא. במקביל, גורביץ ממלא גם תפקיד חשוב בעמותת יש דין, שעומדת בחזית המאבק נגד גזל האדמות בעמונה. אולם מי שקורא אותו בעקביות, יכול להבחין בתופעה מעניינת: דווקא כמי שנמצא בקצה השמאלי ביותר של המפה, הוא תומך שוב ושוב בפעילי ימין קיצוני, כולל חשודים בטרור ואנשי תג מחיר, שנמצאים בחקירות שב"כ. הוא לא היחיד: אפילו ארגונים ואישים ששייכים לשמאל ה"עמוק" אבל הממסדי יותר, זעקו למען "זכויות האדם" של נערי הגבעות החשודים ברצח של דומא. בחלקים מסויימים של השמאל הרדיקלי, ישנה נטייה מרתקת לגלות סימפטיה לקצה הימני של המפה. הביטוי "המרכז הקיצוני", הרווח בחוגים הללו, הומצא בדיוק למטרה זו – לתקוף את הממסד המדושן, זה של "בלי חירות ומק"י", שמשתמש בחוק ובמנגנוני האכיפה כדי לרדוף את הרדיקלים בשני הקצוות. גם מבחינה רטורית ואידיאולוגית, קשה לפעמים להבחין בין ההתבטאויות נגד הצבא, השב"כ ו"המדינה הציונית" שמגיעות מנערי גבעות למיניהם, לבין אלו של קבוצות שמאליות כמו אנרכיסטים נגד הגדר.

גם כשהסימפטיה הזאת לא קיימת, ואפילו כשיש שנאה עזה בין השמאל הרדיקלי לימין הקיצוני והדתי, יש ביניהם מכנה משותף חשוב: זלזול עמוק בממלכתיות ובשלטון החוק, כפי שהם מתבטאים במערכת האיזונים והבלמים הנוכחית של מערכת המשפט הישראלית. שני הצדדים, כל אחד מסיבותיו הוא, מנסים לחתור תחת העיקרון הזה. אין זה מקרה, שחלקים גדלים והולכים מהימין הדתי והמתנחלי, כמו למשל משה פייגלין, מאמצים עקרונות סמי-ליברטריאניים, שחותרים לצמצם ככל האפשר את כוחה של המדינה. המדינה המודרנית, הממלכתית והדמוקרטית הרי, היא ישות שאמורה לדאוג לכל האזרחים, יהודים וערבים. ככל שכוחה יצטמצם ויוחלף במנגנונים יהודיים, וולנטריים כביכול, המדינה תהיה יותר "יהודית" ופחות של כל אזרחיה. מנגד, בשמאל הרדיקלי אמנם רוצים כלכלה סוציאליסטית שבה המדינה תתערב, תחלק ותספק שירותים, אך בו בזמן נוטים לראות את הגופים הממלכתיים, לרבות בית המשפט העליון, כאבני יסוד במשטר כיבוש ציוני, גזעני ומפלה, הן בגדה המערבית והן בתחומי הקו הירוק. לסתירה הזאת, בין השנאה לפרה הנקראת "מדינה", לבין התשוקה לשאוב ממנה עוד ועוד חלב, התייחסתי באחד המאמרים הישנים יותר בינשוף.

בין כך ובין כך, גם הימין הקיצוני וגם השמאל הקיצוני נוטים לאמץ עמדה ספקנית עד עוינת כלפי הממלכתיות הישראלית ומערכת המשפט שלה. דוגמא מצויינת לכך ניתנה בשתיים מהשערוריות האחרונות שהסעירו את כוס התה הישראלית: חוק ההסדרה של המאחזים ופרשת ח"כ באסל גטאס. הימין המתנחלי, כולל נציגיו ה"מתונים" כביכול, התאחד כולו בכדי להכשיר מקרה של גזל אדמות ברור ופשוט. מבחינתו, הבעלות הפלסטינית על אותן אדמות, יהיה אשר יהיה מעמדן המשפטי, נוגדת עקרונות בסיסיים יותר כמו יישוב ארץ ישראל או האינטרסים של תנועת ההתנחלות. הבעלות הפלסטינית אינה אלא מזימה של המלך חוסיין ש"חילק אדמות למקורביו", של ארגוני שמאל חורשי רעה, ומעל הכל – של בית המשפט העליון, אותו זבוב מטריד של איזונים ושל בלמים שלא נותן לרוב הימני הדמוקרטי למשול כרצונו. תומכיו של חוק ההסדרה מקדמים ומובילים מציאות של שרירות לב – כזו שבה כל דאלים גבר, אין חשיבות לחוקים ונהלים משפטיים, לעיקרון השוויון, לזכות הקניין הפרטי של פלסטינים וליתר טרדות; עולם שבו כל גבעון יכול לשים בו עיניים על כל מגרש, להקים בו קרוואנים ולהפוך לבעל בעמיו וליקיר "ההתיישבות".

showimage

אנשי הגבעות כיקירי ההתיישבות: הפינוי הראשון של עמונה

השמאל הרדיקלי, שחלק מארגוניו (ושוב אני מזכיר את יוסי גורביץ ו"יש דין") מילאו תפקיד מרכזי במאבק נגד עמונה ונגד חוק ההסדרה, נוקט בדיוק באותם סטנדרטים במקרים אחרים, שנוחים לו. לאחרונה נחשד ח"כ באסל גטאס מבל"ד בהברחת טלפונים סלולריים לאסירים בטחוניים. ההאשמות, לפחות בינתיים, נראות מתועדות ומבוססות היטב, עד שאפילו ראש הרשימה של גטאס, ח"כ איימן עודה, נאלץ להודות כי הן "חמורות מאד". והנה, מהתגובות של חלק מדוברי השמאל הרדיקלי עולה שגם עבורם, החוק הוא המלצה בלבד. עמירה הס, למשל, הציגה את מתן הטלפונים הסלולריים כעניין של צדק לאסירים הנמקים בבתי הכלא הישראלים, וטענה שאין בהם סיכון בטחוני. היא התעלמה, כמובן, מהעובדה שגטאס העביר את הטלפונים לטרוריסט ורוצח מורשע, וגם מהעובדה שמחבלים הכווינו בעבר פיגועים באמצעות מכשירים סלולריים מתוך הכלא. תגובה מפורטת נוספת, מהצד השמאלי-רדיקלי, הגיעה מאורלי נוי, מתרגמת מוערכת מפרסית ופעילה בכירה בבל"ד. בשל חשיבותה של התגובה הזאת לדיוננו, אני מביא אותה בחלקה. מי שרוצה לקרוא את הטקסט המלא מוזמן לעשות זאת כאן:

פעם נוספת מתברר שאין כמו לינץ' עסיסי בח"כ ערבי כדי להוציא את חדלי האישים בכנסת מתרדמתם בגיבושון החביב עליהם מכל – הכה בערבי. מעטים חברי הכנסת היהודים שלא נלחמו היום על הזכות להשתלח – ביצירתיות קטנה מאוד, יש לומר בצער – בח"כ גטאס… אלה שהיו מעט סובלניים יותר מיהרו לקבוע כי אמנם מדובר ב"חשדות רציניים", אבל שיש לברר אותם בערוצים החוקיים ולא במשפט שדה. תובנה יפה. אבל לא רק משפט שדה אסור לעשות כאן, אלא בעיקר להיכנע לתכתיב הציוני שמתחיל כל דיון בנקודת האפס שהוא עצמו קובע. רוצים לדבר על משמעות של הברחת טלפונים (ואני באמת לא יודעת אם היה או לא היה, וגם לא מעניין אותי. הסבר בהמשך) לאסירים ביטחוניים? מעולה, אבל הבה נשים דברים בקונטקסט הנכון. חצי שעה, לא יותר, נדרשה לי לעלעל בטקסטים שונים שפרסמנו בשיחה מקומית בחודשים האחרונים כדי להביא את הנתונים האלה: למשל העובדה שרק כרבע מכלל האסירים בישראל הם יהודים. תחשבו על המשמעות של הנתון הזה מבחינה פוליטית. זאת ועוד: מאז 1967, ישראל כלאה בין חצי מליון ל-800 אלף פלסטינים, למעלה מ-6200 מתוכם ביטחוניים. מיותר לציין שחלק גדול מאותם "ביטחוניים" הם למעשה אסירים פוליטיים ואידיאולוגיים. נעם רותם הגדיר את זה יפה, "הכלא הוא המשכו של הכיבוש באמצעים אחרים."

(ההדגשה היא שלי  – ד"א)

הטיעונים של אורלי נוי שונים מאד, כמובן, מאלו של תושבי עמונה ותומכי חוק ההסדרה. אלה וגם אלה יזדעזעו אם ישוו אותם זה לזה. אני גם די בטוח שההשוואה תביא איתה תגובות די זועמות מקוראים משני צידי המפה הפוליטית, בליווי המיאוס הרגיל של אקטיביסטים פוליטיים מה"איזון הקדוש", כפי שנהוג לכנות זאת בלעג. אבל מי שיתעלם לרגע מהתוכן של הטיעונים, ויתרכז בדקדוק שלהם, בהיגיון המנחה אותם, יראה מיד את הדמיון המובהק. מבחינת נוי, ומבחינת תושבי עמונה, החוק כפי שהוא קיים, ונקבע מבחינה דמוקרטית, אינו אלא כלי של דיכוי ומכשול של ממסד מאוס החוצץ בינינו לבין צדק חיצוני, רחב וגדול יותר. מבחינת תומכי חוק ההסדרה, הצדק הזה הוא יהודי-דתי, ומעוגן בתורה ובאידיאל יישוב ארץ ישראל. בתגובה של אורלי נוי, הוא מתבטא במוסר אוניברסלי כפי שזה נתפס בחוגי השמאל, בפוסט-קולוניאליזם ובזכותו של המדוכא להתקומם נגד המדכא. האסירים אינם באמת פושעים שעברו על חוקים בטחוניים, ובוודאי שלא טרוריסטים, אלא אסירים פוליטיים – כלומר קורבנות של המאבק בדיכוי הציוני. וממילא, הפרת החוקים שעל בסיסם נכלאו היא חלק מאותו מאבק לגיטימי, כי הרי "הכלא הוא המשכו של הכיבוש באמצעים אחרים".  חשוב מכל, אליבא דנוי, אסור "להיכנע לתכתיב הציוני, שמתחיל את הדיון מנקודת האפס שהוא עצמו קובע". כלומר, המשטר בכללותו אינו לגיטימי, וחוקיו, לפחות אלו הבטחוניים, חייבים לעמוד בסימן שאלה.

אורלי נוי וחבריה לבל"ד חושבים שאולי, שאם יעמידו בסימן שאלה את ה"משטר", יערבלו את הקלפים ויערערו את מערכת החוק הקיימת, התוצאה תהיה ביטול הציונות, ומדינת כל אזרחיה שוויונית ודמוקרטית מהים עד הנהר. אבל הקלפים יכולים להתערבל גם לכיוון השני, של הימין הקיצוני: ביטול זכותם של הערבים להצביע אפילו בגבולות הקו הירוק, או הוצאתם של אורלי נוי וחבריה אל מחוץ לחוק. למעשה, סביר להניח שאם הקלפים יתערבלו ואם "המשטר הציוני" יוחלף באחר, שרירות הלב שתקבע את הטון תהיה זו של הימין הקיצוני. מי שבשלטון, או לפחות יש לו מהלכים רציניים במסדרונות השלטון, יכול להרשות לעצמו משטר המבוסס על שרירות לב; כי הרי במציאות של "כל דאלים גבר", הימין קרוב יותר יותר לשולחן הכיבוד ויוכל לחטוף את פרוסות העוגה העיקריות. לשמאל הרדיקלי, לעומת זאת, אין כוח לקחת לעצמו דבר ואפילו לשמור על המעט שיש לו, בלי מוסדות שלטוניים שיגנו עליו.

 שלטון החוק הקיים בישראל, בצורתו הנוכחית, הפגומה והבלתי מושלמת, הוא בסופו של דבר המגן היחיד כמעט לזכויותיהם של מיעוטים פוליטיים ואתניים. נכון – ישנם חוקים שמפלים את האוכלוסיה הערבית בישראל, והממשלה מעבירה מדי פעם חוקים שערורייתיים שמכרסמים בזכויות הערבים או האופוזיציה משמאל. אבל רוב מוחלט של החוקים הללו לא עובר בכנסת, או בבית המשפט, וגם מה שעובר לא מיושם בפועל ברוב מוחלט של המקרים. כשחומות החוק והממלכתיות יתמוטטו, מי שינצלו את המצב יהיו בדיוק אלו שרוצים לדכא את המיעוט עד עפר. הערבים, וגם אנשי השמאל הרדיקלי, יהיו הקורבנות הראשונים. בברית המעשית שלהם עם הימין הקיצוני בקעקוע הממלכתיות הציונית, כורים הללו את קבריהם שלהם. ולא בפעם הראשונה.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-דצמבר 23, 2016, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 28 תגובות.

  1. דני יקירי זה הכישלון של הליברליזם מימין ומשמאל ושב"ש

  2. אבל ברור לך גם איך ימשיכו בשמאל הרדיקלי את הטיעון שלך – הם יברכו. הם יטענו שמשטר דתי קיצוני יאבד כל לגיטימציה בעולם וסופו לקרוס, תסריט אפשרי בהחלט

    • זה כמובן הטיעון הטרוצקיסטי הותיק ש"ככל שיהיה רע יותר יהיה בסופו של דבר טוב יותר". מבחינת הניסיון ההיסטורי, בדרך כלל שהשתמשו בטיעונים מהסוג הזה או נסמכו עליהם, היה אכן רע יותר, אבל לא טוב יותר…

      • בדרום אפריקה זה כן אבד, ואני לא רואה משטר ישראלי שיבטל זכות בחירה לערביי ישראל וישרוד לאורך זמן. הרי הטיעון הידוע הוא שכל בגצ ובצלם הם בדיוק אלה שמאפשרים לישראל לשמר את הכיבוש ועדיין להינות מתמיכה בינ"ל

      • צריך פשוט להטיל איזה איסור על העלאת הדוגמא העבשה הזאת של דרום אפריקה, שכבר מזמן הפכה לאיזה מין מיתוס מכונן של השמאל הרדיקלי (בדיוק כמו כיבוש יפן עבור הניאו-קונס בארצות הברית). מעבר לעובדה שגם שם זה לא עבד כמו במיתוס, וגם שם ההשפעה של הלחץ הבינלאומי היתה משנית יותר ממה שנהוג לחשוב, העולם השתנה מאז. אסד טובח בחצי עם שלו והעולם לא מתערב. אז את חושבת שיתערב אם ישללו זכות בחירה כאן?

      • בעוד אנו מדברים מועצת הביטחון הצביעה נגד ישראל (ועדיין לא עשתה זאת נגד סוריה) הנה, עולם מוזר

      • אם כבר דוגמא מדרום היבשת האפריקאית, אז הייתי הולך על נמיביה (דרום-מערב אפריקה במינוח הדרום-אפריקאי). כיבוש צבאי שנתפס כלגיטימי בשעתו, בזמן מלחה"ע הראשונה, ונתפס כבלתי-לגיטימי ע"י הקהילה הבינלאומית כמה עשרות שנים לאחר מכן. הימנעות המדינה הכובשת (דרום אפריקה) מסיפוח רשמי של השטח הכבוש, תוך עידוד התיישבותם של בני האוכלוסייה השלטת (הלבנה) בשטח הכבוש. משטר האפרטהייד הסכים לשים קץ לכיבוש בהסכמי ניו יורק ב-1988, שנתיים לפני ההחלטה על פירוק האפרטהייד בדרום אפריקה עצמה.
        כמובן, יש הבדלים משמעותיים. נמיביה הייתה זירה (אומנם משנית) של מלחמת האזרחים באנגולה — מלחמה שהיא לכשעצמה הייתה מלחמת פרוקסי בין המשטר הלבן של דרום אפריקה (וארה"ב שעמדה מאחוריו) למשטר של פידל קאסטרו בקובה (שכמובן נתמך ע"י בריה"מ). הקובנים הצליחו להתיש את דרום אפריקה מספיק כדי שזו תיכנס אתם למו"מ, שהסתיים בהסכמי ניו יורק, כאשר ארה"ב ובריה"מ נותנים את ברכתן לכל התהליך. לקובה, כמובן, לא היה שום אינטרס מובן מאליו בחלק הזה של אפריקה (או בכל חלק אחר), מלבד הרצון להפיץ את רעיון המהפכה המרקסיסטית ולהיאבק בקולוניאליזם המערבי. בסופו של דבר, הן אנגולה והן נמיביה לא יצאו מרקסיסטיות במיוחד, אבל קאסטרו נחל את הניצחון הגדול ביותר שלו בזירה הבינלאומית — ניצחון שמשום מה אלה שהספידו אותו החודש, לטוב ולרע, מיעטו להתייחס אליו.
        באזורנו אין מישהו שייקח על עצמו את התפקיד של קובה, לפחות לא בקשר לגדה המערבית ולעזה. ישראל גם נמנעת מלהיכנס למלחמות בארצות שכנות שיגררו אליהן את הפלסטינים (מלחמת לבנון הראשונה הייתה יוצא מן הכלל, אבל היא נערכה בתקופה בה לא היה סיכוי ממשי להתקוממות פלסטינית בשטחים).ועדיין, מצב השטחים תחת הכיבוש הישראלי דומה יותר למצב של נמיביה תחת הכיבוש הדרום-אפריקאי מאשר למצב האוכלוסייה השחורה בדרום אפריקה עצמה.

      • זו אגב מורשתו האמיתית של קאסטרו, שמצער שלא הוזכרה בשבוע של מותו – שליחת שכירי-חרב ופרובוקטורים קובאניים לכל רחבי העולם (השלישי בעיקר), להצית הפיכות או סתם להילחם. הייצוא העיקרי של קובה מהששים ועד השמונים.

      • שכירי חרב הם מי שנלחם עבור צד מסוים תמורת תשלומים ממנו. במובן הזה, הכוחות הקובניים לא היו שכירי חרב. וזה שהם העיפו את המשטר הלבן מנמיביה ואת צבאו מאנגולה, זה אכן הישג עצום, אלא אם אתה מסתכל על העולם מפרספקטיבה של בור (Boer) מתוסכל.

  3. נתת דוגמא של השמאל הקיצוני עוזר לימין הקיצוני, תוכל לתת דוגמה של הימין הקיצוני עוזר לשמאל הקיצוני?

    • יש כמה דוגמאות. הראשונה שעולה על דעתי היא תגובתו של ח"כ בצלאל סמוטריץ' לחקירת הסטודנטית מבצלאל שציירה את ביבי עם חבל תלייה. גם סמוטריץ', כמו פייגלין וכמו איילת שקד נוטה לליברטריאניזם מהסיבות שדני ציין במאמר, ולכן התערב לכאורה לטובת חופש הביטוי במובן הרחב ביותר, גם במחיר תמיכה בסטודנטית ערבייה.

      • כיבוד של חופש הביטוי אינו ליברטריאניזם. הוא תמיכה במרכיב בסיסי של זכויות האדם, בכל תפיסה שהיא.
        המשטר בישראל (ולא רק) נוטל לעצמו חופש פעולה רב מדי בכל הקשור למאבק במה שהוא רואה כהסתה. זה תחום שקשה למתוח בו גבולות, לכן יש בו סכנה מובהקת של מדרון חלקלק, ולכן כל מי ששואף להגביל את צעדי המשטר (לא רק הישראלי) בתחום הזה, ראוי לתמיכה. גם אם קוראים לו סמוטריץ'.

  4. יש ברית? אפשר להתווכח עם יוסי גורביץ, ובמקרים רבים אף רצוי, אכל יש חתיכת הבדל בין הדגשת חשיבות השמירה על זכויות האדם של עצירים, גם כאלה החשודים בעבירות טרור, ובין תמיכה במעשיהם או ברעיונותיהם של אותם עצירים. אינני רואה את עצמי כשמאל רדיקלי, אני מקווה שהאשמים ברצח משפחת דוואבשה יידונו למאסר עולם, אבל אני נגד שימוש בעינויים ככלי חקירה.
    וכן, התקווה שאם המשטר הציוני יתמוטט הוא יוחלף במדינה דמוקרטית של כל אזרחיה היא נאיבית להחריד. הבעיה היא שגם בצורתו הנוכחית המשטר, שפעם נאמר עליו שהוא דמוקרטי ליהודים ויהודי לערבים, הולך ומאבד את חלקו הראשון של האפיון הזה.

    • אני לא יודע אם קיימת תקווה כזו בקרב השמאל בכלל. ייתכן מאד שהם רק שונאים את המוסדות המדיניים רק בשל הדברים שמעוללים, לדידם, ואין קשר בין השנאה הזו לבין איזו תקווה ילדותית שהממסד יפול. רוצה לומר: הם אכן שונאים את הממסד אך לא באמת חושבים שהוא יפול אי פעם. איני חושב שהם כאלו מטומטמים. גם הימין יודע היטב שביהמ"ש לא הולך ליפול, אבל כמו שדני אמר, לימין יש הרבה הרבה יותר כוח מפלגתי, איני מדבר רק על הימין הקיצוני, גם איילת שקד והבית היהודי יכולים למנות שופטים ואשכרה להשפיע על מבנה ביהמ"ש שיפזר רוח גבית שמרנית יותר לכיוון שלהם.

  5. תודה על המאמר

    המקרה מזכיר לי תופעות מוקדמות יותר (מתחילת האלפיים), כמו הצבעת הפמיניסטיות עם ש"ס בעד חוקים נגד חופש ביטוי (פורנו בכבלים), או בכלל תפישתן של כמה מהן שש"ס מייצגת את 'חיזוק האחר הנגזל' (או מה שלא יהיה המונח) ועל כן ראויה לתמיכה פמיניסטית, בלי קשר להיותה המפלגה הסקטוריאלית המוצהרת הראשונה ו'פורצת-דרך' בשחיתות מהסוג הנלוז ביותר (כמו הוספת אפסים למספרים בצ'קים).

    במקרים רבים הקיצוניים מוצאים יעד משותף – המרכז המתון, שמבחינתם הוא המכשול העיקרי. מעריך שיש עוד דוגמאות מפרלמנטים אחרים.

    ש"ס היא האורים והתומים לרבות מהמפלגות החדשות; דוגמא מוצלחת למפלגה סקטוריאלית שמתקיימת דרך קהל ספציפי, שמטופח ביעילות כבר 27 שנה. 'הבית היהודי' הולכת בדרכה ועל כן תמיד תהיה ימנית יותר מכל ימני.

    גם הרשימה הערבית כזו, ובמקום לכלול טכנוקראטים שיקדמו את המגזר (אין שם ביצועיסט שיבוא עם רשימת דרישות מפורטת ותקציבית. הצעת ביבי ל-4 מיליארד ש"ח למיגזר הערבי כמעט הרסה אותם…), כוללת בעיקר אידיאולוגים, שמעדיפים להסתופף עם אסירים פוליטיים (בכלא או משפחות מפגעים), מאשר לעסוק בבעיות האמיתיות (במגזר שלהם העוני, האבטלה והפשיעה כפולים עד משולשים מבמגזר היהודי).

    כולם למדו מש"ס את התורה – שימרו על ענייכם עניים, כי הם תמיד יצביעו בעדכם.

  6. 1. למיטב הבנתי, ה"הגנה" שגורביץ נותן לאנשי הימין לא נובעת מ"אנטי ממלכתיות" אלא מאמונה בערך זכויות האדם. לדעתי, אדם שמאמין בזכויות אדם ולא מזדעזע משיטות החקירה של השב"כ הוא בור או צבוע. העובדה שכל כך הרבה אנשים בשמאל שותקים שמדובר בנחקרים ימניים (או ערבים) וכל כך הרבה אנשים בימין שותקים כשמדובר בנחקרים שמאלניים (או ערבים) אי אות עניות לשיח הפוליטי בישראל שמתשמש במושג "זכוית אדם" כתירוץ ריק מתוכן.

    2. נראה לי שאין הרבה משותף (פוליטית או אידיאולוגית) בין נוטי לגורביץ.

    3. בקשר ל"מבחינת נוי, ומבחינת תושבי עמונה, החוק כפי שהוא קיים, ונקבע מבחינה דמוקרטית, אינו אלא כלי של דיכוי ומכשול של ממסד מאוס החוצץ בינינו לבין צדק חיצוני" ההבדל בין תושבי עמונה לאסירים הבטחוניים שתושבי עמונה היו (ועדיין) שחקנים במשחק הפוליטי שקבע את החוקים "מבחינה דמוקרטית" ואילו האסירים הבטחוניים (רובם, לא כולם) אינם אזרחים, ולכן החוקים ששלחו אותם לכלא לא באמת נקבעו מבחינה דמוקרטית אלא נקבעו על ידי שלטון כיבוש. אתה צודק לגבי רוב מה שנוי אומרת, אבל לגבי זה אתה טועה.

    • אבל נוי לא מצדיקה הפרת חוק מצד האסירים רק, אלא מצד באסל גטאס, שהוא דווקא כן שותף למשחק הפוליטי.

      • זה שנוי לא מצליחה להבדיל אומר שההבדל לא קיים או שאנחנו אמורים להתעלם ממנו?

      • תוכל להסביר קצת? לא הבנתי את התגובה שלך.

      • אני אנסה להסביר. כתבת: "מבחינת נוי, ומבחינת תושבי עמונה, החוק כפי שהוא קיים, ונקבע מבחינה דמוקרטית, אינו אלא כלי של דיכוי ומכשול של ממסד מאוס החוצץ בינינו לבין צדק חיצוני" אבל זה לא "מבחינת נוי, ומבחינת תושבי עמונה" זאת המציאות – החוק כמו שהוא קיים היום לא נקבע בצורה דמוקרטית.

  7. להבנתי התשובה היא שהם מחזיקים בדעה דומה לגבי ארבע השאלות החשובות בחיים:
    א. היחס לדמוקרטיה.
    ב. יחס שיוויוני כלפי שונים.
    ג. היחס בין אינדיבידואל לקבוצה
    ד. אחריות הפרט אל מול מגבלות המציאות.
    https://observpost.wordpress.com/2014/02/06/politicsmap/

  8. מוזר. ואני חשבתי שעקרון בסיס בדמוקרטיה הוא אותו עקרון שניסח וולטייר "אני מתנגד לכל מילה שאתה אומר ואאבק עד מוות בכדי שתהיה לך את הזכות לומר את דבריך." עלה בדעתך שגורביץ פשוט מפגין יושר אינטלקטואלי? אתה מציג את החוק הקיים כאיזה אי של שפיות וסדר יחסי לעומת חזון הבלהות של הקיצוניים מימין ומשמאל אבל גם אם זה נכון, האם לא ברור שגם את החוק הזה אפשר להשחית ולהרוס ולהפוך ללא שפוי ולא בטוח ושהדרך הכי קלה לאיים על זכויות הפרט מתחילה בקיצוניים ביותר, אלו ששנואים על הרוב ושלאיש לא אכפת מהם?
    אם הבנתי נכון הממסד הוא הרע במיעוטו כי הוא דופק בעיקר את הערבים וכל השאר חיים פחות או יותר בסדר אז למה לנענע את הסירה. עכשיו נניח שאלו היו הטיעונים בעד חוק אנטישמי במדינה אחרת, היית מסכים איתם?

    • אפילו אם נקבל את הנחות היסוד שלך, הממסד הנוכחי הוא הרע במיעוטו *גם ובמיוחד* עבור הערבים אזרחי ישראל. האלטרנטיבה הריאלית היא שלטון שרירות לב של חוגי הימין, לא "מדינת כל אזרחיה" של איימן עודה, זהבה גלאון ודב חנין.

      • אם כך יש לברוח מהמדינה מיד. כי כאמור המצב שאתה מתאר אינו סטטי. הוא דינמי והוא מידרדר יום יום בדיוק לחיק הימין קיצוני

  9. אני גאה בכך שאני מגן על זכויות האזרח והאדם גם של פעילים ימנים. זכויות האדם והאזרח שייכות לכולם, ולכל אדם צריכה להיות החירות מפעילות שרירותית של השלטון. אם יש ראיות נגד מישהו, הציגו אותן. אם אין ראיות, אל תעצרו אותו או תגבילו את פעולתו בצו של משטר דיקטטורי בריטי.

    אני לא מתרשם מטיעון ה"בטחון", יש לי מעט מאד אמון בבתי המשפט ואפס אמון במשטרה ובמשטרה החשאית בכל מה שקשור למעצרים פוליטיים. במשך שנים טיפחו פה את האגדה על השב"כ הכל יכול והלא טועה, אגדה שנשענה על כך שאין לנו שום יכולת לדעת מה באמת הארגון עושה. העובדה שהצליחו למכור לנו את החולד הסקלרוטי אלשיך כשועל, והאיכות המביכה של אישים כאבי דיכטר, אומרת דרשני.

    ברור לי, וכתבתי את זה לפני יותר מעשור במאמר בנענע, שאם וכאשר יהיה הכוח בידיהם של פעילי הימין, הם יצחקו צחוק גס אם אדרוש שיגנו על זכויותי כפי שהגנתי על שלהם. ואף על פי כן: הכלל שאומר שאסור לשלול את חירותו של אדם ללא ראיות, ודאי לא על סמך "חומר סודי" של משטרה חשאית, חשוב יותר.

    מצער שמה שרואה בעצמו שמאל ציוני מוכן לקבל את תפיסות הבסיס של מדינת המשטרה החשאית.

    • הסטטוס קוו הישראלי מבוסס לדעתי על שלוש הנחות יסוד מרכזיות: 1. המדינה הוקמה כדי לשמש בית לאומי לעם היהודי – מעל לכל מטרה אחרת. 2. אנחנו חיים במזרח התיכון, וזו סביבה קשוחה שאי אפשר לנהל בה מדינה כמו בנורבגיה או בשוויץ – הן מבחינת מדיניות חוץ והן מבחינת מדיניות פנים. 3. המדינה צריכה או אמורה לשמור על כללי הדמוקרטיה, בהתחשב בסייגים של 1 ושל 2. אפשר לתמוך בסטטוס קוו הזה, ואפשר להתנגד לו. אבל דבר אחד ברור: אם הוא יוחלף במשהו, זו תהיה גירסה נטולת סעיף 3, ולא נטולת סעיפי 1 ו-2. לכן, צריך לחשוב פעמיים ושלוש לפני שמנסים לקעקע אותו.

      הסטטוס קוו הזה מאותגר היום גם מימין (מהכיוון היהודי) וגם משמאל (מהכיוון הדמוקרטי). הדאגה ל"זכויות אדם" של פעילי ימין קיצוני מצד שמאל נכנסת בדיוק לרובריקה הזאת. לא מדובר כאן על תמיכה בחופש הביטוי של אנשים כאלה, וגם אני נוטה להתנגד באופן גורף להגבלות על חופש הביטוי. מדובר על תקיעת מקלות בגלגלים של רשויות החוק, כשהן מנסות לסכל התארגנויות טרור שעלולות לא רק לפגוע בפלסטינים חפים מפשע, אלא גם להסלים את המצב בין ישראל לרשות הפלסטינית באופן שיגרום למלחמה רבת הרוגים ולנזק מדיני ניכר. כשמדובר בארגוני טרור, בין אם ארגונים פלסטיניים מסודרים יותר, או כנופיות נערים לא מאורגנות נוסח "נוער הגבעות", לא ניתן לפצח אותן באמצעים של שוויץ או של נורבגיה, ותראה שגם אירופה עצמה הולכת ומקלה את הסטנדרטים שלה בתחום הזה. דיני הראיות, בין היתר תודות לדורות של פרקליטי זכויות אדם, הם כל כך מסורבלים, ודורשים הוכחה ברמת וודאות כל כך גבוהה, עד שקבוצות אידיאולוגיות מאורגנות יכולות לנצל את הפרצות שלהן ולקבל חסינות בפועל מידו של החוק. במיוחד אם לקבוצות הללו (וזה המקרה של הימין הקיצוני) יש סוסים טרוייאניים בתוך המערכת עצמה. אתה כתבת כבר מספר פעמים שאם אנשי השב"כ והמשטרה לא מסוגלים "לעשות את העבודה שלהם" אז שיתפטרו, אבל שגשוג של קבוצות טרור יהיה עונש עבורינו ולא עבורם.

      חוסר האמון המוחלט שלך ברשויות החוק למיניהן הוא בדיוק אותה התקפה על הממלכתיות שהזכרתי, ואני משער שאתה מזהה כאן את המשותף עם הגישה של הימין האידיאולוגי העמוק. אם ניקח מאמרים שלך על השב"כ, ומאמרים שמגיעים מהחוגים האלה, ונוריד כל מיני מילות סימון, נראה שהטיעונים הם סך הכל דומים. וזה העיוורון שלך לדעתי: משום שהתמוטטותו של אותו ממסד שאתה חושד בו כל כך ומתעב אותו כל כך, לא יוביל לשלטון של זהבה גלאון, איימן עודה וחנין זועבי, אלא למשטר שרירות לב מוחלט של חוגים ימניים אידיאולוגיים יותר. הדבר היחיד שעומד בינינו לבין שלטון מהסוג הזה הוא אותו מרכז מנואץ, בתי המשפט, היועצים המשפטיים וגם מערכות האכיפה (ולא סתם השב"כ היה בעשורים האחרונים מהקולות שקראו גם למתינות בזירה הפלסטינית וגם לשיפור בזכויותיהם של הפלסטינים אזרחי ישראל).

      לטיעונים עצמם, השב"כ אינו כל יכול, אבל ההישגים שלו בסיכול טרור היו לא פחות ממדהימים בקנה מידה בינלאומי. לא סתם, שירותי ביטחון בכל העולם מגיעים לכאן כדי ללמוד את השיטות שלו. באשר לאבי דיכטר ורוני אלשייך, אנשים יכולים להיות מעולים בתחום מקצועי ספציפי, וגרועים מאד בתחום אחר. אני מכיר לא מעט היסטוריונים שמנתחים את העבר באופן מבריק, אבל לא ידעו מימינם ומשמאלם אם יתבקשו לאסוף מודיעין על תאי טרור או אפילו לנהל משרד ממשלתי.

      • התחלת במשפט 'הסטטוס קוו הישראלי…' . הסטטוס קוו היום הוא כזה שישראל שולטת בכוח צבאי על מאות אלפי אנשים נטולי זכויות. זה לא מצב זמני או רגעי, למעשה הוא נמשך רוב שנות קיומה של המדינה.
        כשאנשים מסבירים לי כמה הרסנית היא התערבות מבחוץ בענייניה של ישראל אני משיב שאכן, מלחמת האזרחים בארה"ב הייתה הרסנית מאד והפילה חללים ופצועים בהמונים (הייתה מדינה שחמישית מהתל"ג שלה אחרי המלחמה הלך לרכישת קביים ואביזרים אחרים לנכים) אבל האלטרנטיבה הייתה המשך העבדות. כאן כבר יש שאלה ערכית, מה עדיף על פני מה? ברור שכולנו נגד שפיכות דמים אבל מי מוסמלך להחליט שעדיף שעבד שחור ימשיך לעמול בשדה תחת אימת השוט ובלבד שלא תהיה מלחמה?
        הגורם ההרסני ביותר עבור המדינה לדעתי אינו הימין אלא המרכז. אותו מרכז שחי בשלום עם העובדה שמאות אלפי פלסטינים חיים תחת כיבוש ישראלי וחושב שזכותו לדון בנחת בשאלה אם וכמה זכויות נעניק לאותם פלסטינים בנדיבותנו בזמן שהם מחכים בסבלנות. בינתיים המדינה מידרדרת והולכת, הן מבחינה בינלאומית, הן מוסרית והן מנקודת המבט של ציוני כמוני. אפשר להמשיל את המצב לנמק שהולך ומרקיב את הגוף. במקרה הזה אין שאלה של 'צדק' או 'איזון' – צריך לכרות את הנמק כי כל פתרון אחר יביא למות הגוף. הדיון היחידי שישנו כאן הוא בין השמאל הריאלי והשפוי שמציע כריתה ובין כל השאר שמתדיינים ביניהם על זכותו של החולה שלנו לשלמות גופנית ומצביעים בזעם על אנשים אחרים, רעים בהרבה שלא כרתו להם כלום ולמה דווקא אנחנו צריכים לוותר על חלקים מגופנו שאיתו נולדנו ויש לנו זכות עליו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: