תרבות החולשה של הימין המצ'ואיסטי – טור אורח מאת יריב מוהר

הימין הפופוליסטי החדש מקדם חולשה משום שהוא מייחס עוצמה רק לתצורה מאוד צרה של סגנון מנהיגות מאצ'ואיסטי מתלהם ולא מחושב. באופן אירוני, ימין זה שונה מזרמי פופוליזם או שמרנות ותיקים בכך שהוא ממוקד פחות בלאום ויותר בשאיפה נואשת לעוצמה אותה הוא מזהה עם דמות הגבר הישן. טור אורח מאת יריב מוהר.

Image result for Machoism

אם תחפשו בגוגל "הבית היהודי + ילדי כאפות" תגלו כמות עניפה של תוצאות. במה שנראה כמגע ידו של יועץ התקשורת משה קלוגהפט, נכנס הביטוי העממי, המכוון לילדים המושפלים והמוכים בכיתה, חזק לדף המסרים של אנשי המפלגה כדי לתאר יריבים פוליטיים או ניסיונות להשפיל, כביכול, את סרוגי הכיפות. ומעבר לאוקיינוס טען לאחרונה סטיב באנון, מנכ"ל לשעבר של האתר השמרני ברייטברט ומי שכיהן כקמפיינר של דונלד טראמפ, כי: "אפלה היא דבר טוב… דיק צ'ייני, דארת' ויידר, השטן. הם כוח". אפשר לפטור זאת כאמירות שנעות על הקו שבין גיקיות ילדותית להפרעת אישיות. לטעמי חדוות הכוחנות הזו, המכוונת לדימויים גדולים מהחיים (או בוחרים צעירים), משקפת תובנה על שבריריות הכוח בימינו. מכאן המעבר של הימין משמרנות המתרפקת על העבר לטרוליות המתרפקת על הביריון של הכיתה או מתלהבת מדמויות המד"ב החביבות על קורבנותיו.

זה לא שלא הייתה חדוות כוחנות בימין לפני העשור האחרון, אלא שלאחרונה זהו המוקד המאחד, מעבר לכל דבר אחר. אולי המחלה התרבותית הכי קשה שפושה במערב ואף מעבר לו זו תרבות החולשה של הימין הפופוליסטי המתחדש בעולמנו. למעשה זוהי חוסר יכולת לזהות מה זו עוצמה אמיתית, בריאה ולא-מכלה. נהוג לראות בימין החדש, והמאצ'ואיסטי למהדרין, סכנה מוסרית, אבל מעבר לכל פגמיו המוסריים של הזרם הפוליטי-אסתטי הזה – שלא מרגשים את האלקטורט שלו – הוא קודם כל מקדם חולשה בחסות הדימוי של עוצמה.

Image result for Darth Vader

דארת' ויידר הוא כוח? העולם לפי סטיב באנון

בעבר היה זה הפאשיזם, שהוביל להרס המדינות בהן שלט, בעודו מתחזה למקור כוח וגדולה. כיום בעידן שפע המידע הדיגיטלי והתערערות תפקידי המגדר המסורתיים, יש לנו מנהיגים חלולים שניתן להגדיר אותם בתור הימין המאצ'ואיסטי – ברלוסקוני, טראמפ, פוטין הם הדוגמאות הכי מובהקות, והם כה רחוקים ממנהיגי ימין שקולים. הפער בין הרטוריקה הכוחנית של מנהיגי הימין המאצ'ואיסטי ליכולת שלהם הוא אבסורדי. הדוגמא הבוטה ביותר לכך זו ההבטחה של ליברמן לחסל את איסמעיל הנייה; הדוגמא הרחבה ביותר היא כהונת הנשיא בוש הבן שהמלחמה שהביא בעיראק החלישה את ארה"ב וחיזקה את הטרור, שלא לדבר על הכוח שהוא ודומיו נתנו לגופים פיננסיים מפוקפקים באופן שפגע בכלכלה האמריקאית אנושות. בורות, התעלמות ממכלול העובדות וצעדים נמהרים, לא מייצרים כוח, אלא טעויות פטאליות שמחלישות את האומה.

אפילו פוטין, דמות נערצת על הימין המאצ'ואיסטי, שמצטלם עם סוסים ומבליט שרירים, שולט במדינה בקריסה כלכלית עם צבא ענק אך חלוד – בין השאר תולדה של צורת התנהלות מאפיוזית שמרחיקה משקיעים זרים ומוחות מקומיים ועושה יחסי ציבור רעים לתוצרת רוסיה בעולם עד לחרמות ממש במדינות מזרח אירופה; זאת בשילוב עם התנהלות ביריונית כלפי חוץ שהובילה לסנקציות כלכליות כואבות מצד ארה"ב והאיחוד האירופי. הדינמיקה הזו ממשיכה עם ארדואן שהרגיז את צבאו, כמעט הודח בהפיכה, ואז טיהר את הצבא אולי טיהור-יתר ופגע בשדרת הפיקוד הבכיר, כולל כל מי שהיה צל של חשד נגדו, כמו קצינים מוכשרים רבים וגם לא מעט חיילים פשוטים, צעד שהחליש את הצבא. גם החייאת המשבר עם הכורדים גובה מחיר כלכלי ואנושי מטורקיה, ואג'נדת אפס הבעיות עם השכנים הפכה לסכסוך עם כמעט כל גורם באזור עד כדי בידודה של אנקרה. באותו האופן סילביו ברלוסקוני לא רק חירב ערכים של מידה טובה באיטליה, הוא ייצר כלכלה שהאקונומיסט מתאר כמי שהציגה את הגידול הכי נמוך בתמ"ג אחרי זימבבואה והאיטי, למרות שלא סבלה מבועת הנדל"ן שפגעה במדינות אירופאיות אחרות. האקונומיסט גורס כי כשלונו הכלכלי של ברלוסקוני חמור בהרבה מפגמיו המוסריים מבחינת הפגיעה באיטליה, וזו תחרות קשה. ואילו ויקטור אורבן בהונגריה החליט לפני כמה שנים לשים פס על הסיכומים והמוסכמות של האיחוד האירופי ביחס לתפקיד הבנק המרכזי בלי לתת דין וחשבון ומבלי לפחות לבנות בסיס כוח כלכלי לפני שהוא מראה שרירים (מהלך שיכול היה להיות חיובי). פזיזותו המשתלחת הובילה שתיים מחברות הדירוג הגדולות להוריד את דירוג האשראי של המדינה לרמת "זבל"; והאיחוד כמעט ונמנע מלתת חבילת סיוע למדינה השקועה בחובות של קרוב ל-200% מהתמ"ג. אורבן נסוג מהתוכנית.

Image result for vladimir putin hunting

עוצמה שהיא חולשה? פוטין יוצא לציד

מנהיגי הימין המאצ'ואיסטי לא רק מחלישים מדינות שלמות, אלא גם את האזרחים הפשוטים. רוב המנהיגים הללו תומכים בכלכלות שמחזקות את יזמי הענק: מהאוליגרכים של פוטין ועד הטייקונים האמריקאים שטראמפ יצא נגדם אך נכון לעכשיו מתכנן להוריד להם מיסים וממנה רבים מהם לקבינט שלו. במקביל, מצבם של שכבות הביניים ומטה מורע. כך שגם כשברמה המאקרו-כלכלית מצליחים מנהיגי הימין המאצ'ואיסטי להראות ביצועים טובים – והם לרוב לא – מי שנהנה מהצמיחה הזו היא שכבה צרה. בהונגריה, פורסם ששליש – יש טענה גם לכמחצית – מההונגרים חיים מתחת לקו העוני; נתונים גרועים גם ביחס לרוב מדינות מזרח-אירופה. בתגובה הפסיקה הלשכה לסטטיסטיקה במדינה לפרסם נתונים על עוני. האזרחים תחת מנהיגי הימין המאצ'ואיסטי זוכים גם לכרסום מתמיד בחופש הביטוי ובחופש הפוליטי שלהם, בזכויותיהם החוקתיות, ביכולת שלהם לקבל שירותי רווחה, חינוך ובריאות ועוד. בקצרה: מנהיגים "חזקים", אזרחים חלשים.

נשאלת השאלה הישראלית: האם בנימין נתניהו שייך גם הוא לקטגוריה הזו? לטעמי לא, הוא חכם יותר, הרבה יותר זהיר בהפעלת כוח צבאי והססן באופן כללי. עם זאת, הוא משחק עם לא מעט אלמנטים מהז'אנר הזה, והמילייה שסובב אותו ותומך בו מזוהה במידה רבה עם הסגנון המאצ'ואיסטי. נתניהו מקדם את התרבות הפוליטית שעשויה להמליך מנהיג ימין מאצ'ואיסטי גם על ישראל, ולאחרונה גם הפך לפחות זהיר ויותר מועד לנפילות.

ניתן בצדק לראות בימין המאצ'ואיסטי ריאקציה לתהליכים רבים – מגלובליזציה, דרך רב-תרבותיות ועד ג'יהאדיזם. בהקשר הנוכחי רצוי להזכיר בנוסף את האיום שבגלים התקופתיים של התערערות תפקידי המיגדר. השמרנות אף פעם לא חיבבה פמיניזם, ומול הגלים של התפשטותו היא הגיבה בריאקציה – מהסופרג'יסטיות ועד המהפכה המינית של שנות השישים. אבל התופעה הנוכחית מעט שונה: בשנות ה-80 וה-90 המוקדמות, במקביל לשינויי הדרמטי ביחס לנשים, וקצת אחרי שהסדרה "וונדר וומן" ירדה משידור, נבחר לנשיאות בארה"ב מי שזוהה כסופרמן בקליפ של ג'נסיס "Land of Confusion" וכגיבור קשוח בעשרות סרטים – רונלד רייגן. באותה עת יצאו סדרות סרטי פעולה בקצב גובר – מהרמבואים ועד מת לחיות. הנשיא של העת ההיא מזכיר יחסית את הז'אנר המדובר מעלה – הוא כבר חרג קצת מערכים שמרניים מסורתיים, אם כי דגל בערכי המשפחה והסתיר את הרומנים שלו, בעוד שטראמפ מתפאר במיניותו הטורפנית. מה עשוי להסביר את ההבדל במודל?

Image result for Donald Trump

מיניות טורפנית – נשיא ארה"ב הנבחר דונלד טראמפ

שנות האלפיים הביאו גל חדש של פמיניזם, רעיונות קוויריים וניראות חסרת תקדים לתרבות הגייז שערערה את הדימויים המגדריים הישנים ואף איתגרה את ההטרו עם המטרו. למעשה המוקד של הפמניזם מתרחב בעשורים האחרונים מדרישת זכויות לנשים לשינויים יותר ויותר רדיקליים בדימויים של נשיות וגבריות. בהתאמה גל הריאקציה הנוכחי הוא לא רק אנטי-פמניסטי אלא פרו-סקסיסטי – מחאתו של הגבר הישן על אובדן המונופול על הגבריות והעוצמה. אם התערערות מוסד המשפחה המסורתי הביאה את שמרנות ערכי המשפחה; התערערות דמות הגבר הביאה שנאה עזה לנשים חזקות והערצה לגברים ישנים. זה מגיע מגברים רבים אבל גם לא מעט נשים מאויימות מהשינויים. ברוח זו ניתן לקרוא את השמועות הטרחניות על כך שהילרי קלינטון היא רחמנא ליצלן, לסבית. מהצד הגברי, ועוד לפני שכתום השיער נעשה מקור הערצה, היה זה פוטין: כמות הממים ברשת האמריקאית שמשווים את נשיא רוסיה אוחז הטיגריסים לאובמה מגדל הפודלים היא היסטרית – רק כדי לבחור את מי שנוהג כפודל של פוטין. טראמפ נראה קשוח פחות ממושא ההערצה הרוסי שלו, אבל הוא מדבר את השפה הנכונה (כלומר הלא-נכונה והסקסיסטית). וכדי להגן על יציאותיו ציינו אישים כמו הבן, אריק טראמפ או נייג'ל פארג', מנהיג ימין פופוליסטי בריטי, שאחרי הכל הנשיא הנבחר הוא "זכר אלפא", וככה אלו מתבטאים – מה שהדהד שיח שגור ברשתות החברתיות.

זה מה שעושה את הימין המאצ'ואיסטי העכשווי לקצת שונה משמרנות בסגנון ערכי המשפחה או מלאומנות ומגזענות "רגילים": ההתבטאויות המיזוגניות והסקסיסטיות של טראמפ מאפילות אף על גזענותו. התקרבותו האחרונה לראפר המוכשר אך המיזוגן קניה ווסט, למשל, לא מלמדת על פלורליזם כמו אולי על קרבה הרעיונית למאצ'ו שמגן על ביל קוסבי בטוויטר ושר, ספק בסרקזם ספק ברצינות: "אולי תחשוב שאני יותר מדי אגרסיבי, אבל האמת שאני חושב שאני יותר מדי פאסיבי". אחוות הגברים-גברים קודמת אפילו לחומות גזעיות. הניאו-מאצ'ואיזם בפוליטיקה המרושתת לא רק מקדם דימוי של הגבר הישן, אלא שכעת הוא מוגזם ומתאמץ מתמיד – המחנה של טראמפ – כשלא ברור מי מקשקש בפודל; הוא פחות פשיסטי ויותר שופוניסטי; והמרכיבים בדימוי הזה שקשורים לאחריות, מסירות וערכי המשפחה מתקלפים כדי לתת לכוחנות אגרסיבית את קדמת הבמה.

יותר מבעבר, העוצמה שהימין מציע הופכת לדימוי ריק של מאצ'ואיזם מגוחך. בשביל להפיח בתהליך הזה אנרגיה צריך הימין המאצ'ואיסטי לנפח שרירים ולפזר יותר ויותר את הדימוי הישן של הגבריות שהוא הוא העוצמה לדידו. במקביל, הימין המאצ'ואיסטי מעניק ניראות לא פרופורצינלית לחבורה קטנה של סטודנטים וסטודנטיות רדיקליים שמשחקים בצורה לעיתים די נלעגת ברעיונות של פוליטיקלי-קורקט. באמצעות סאונד-בייטים היסטריים ברשתות החברתיות – כמו העיסוק המוגזם בסוגייה של שירותים לבעלי מגדר מעורפל בארה"ב או ההפחדה מפני נשים קרביות בישראל – הם מנסים לעורר פאניקה מוסרית לגבי עתידה של תרבות המערב כשבעצם מה שמדאיג אותם זה שהמושגים של גבריות ונשיות משתנים ובעיקר מתרחבים ומתגוונים ונקשרים לעוצמה בצורות חדשות. כשאתה מזהה – באופן טיפשי – עוצמה עם המודל הישן של גבריות ותו לא, אתה נכשל בלזהות עוצמה אמיתית שבאה בצורות שונות ומגוונות. אבל לא אותם סטודנטים שוטים שמשחקים ב"מרחבים מוגנים" הם הבעייה של המערב, אלא הרעיון שעוצמה זו לא היכולת להבין איך להשפיע על העולם (רצוי לטובה) ביחד עם האומץ והקשיחות לעשות זאת; אלא שעוצמה היא קריקטורה ויראלית ומרובת לייקים של מאצ'ו נרקסיסט. דברו בקול גדול, ואחזו במקל קטן – זה מה שהימין המאצ'ואיסטי מציע לנו.

בעידן זה של חוסר וודאות הסוגיה הפוליטית הסמויה והמרכזית שמעסיקה ציבורים רבים היא – מהי עוצמה ואיך משדרים דימוי שלה? הסוגיה המרכזית שמעסיקה את השמאל היא – מהו צדק ואיך מייצגים אותו? מבחינת השמאל הבעייה עם הגבר הישן היא שהוא מייצג אי-צדק; ולא שהוא מהווה דימוי ריק של עוצמה. בפער הזה ניתן למצוא אוקיינוס של הסברים לתהליכים פוליטיים. במחקר שערכתי על הנעה לפעולה פוליטית של נהגי אוטובוס פלסטינים ויהודים בהתאגדות עובדים, תפישות של כוח היו המרכיב העיקרי שהשפיע על הנעתם של הנהגים לפעולה או פיצלו אותם למחנות יריבים. האדם הפשוט לא שואל האם פוליטיקאי כלשהו הוא מוסרי, אלא מה הוא יכול לעשות עבורי? – "יכול", לא "רוצה". וככל שאדם יותר למטה כך פחות מעניינות אותו כוונות טובות ללא כוח ביצועי; לעיתים ייתכן שיעדיף כוח ביצועי בלי כוונות טובות – "כי מה יש לכם להפסיד"? (אמירתו של טראמפ לאפרו-אמריקאים עניים). לעיתים זה אף גס יותר: האם הבחירה במאן דהוא תזהה אותי עם עוצמה או עם חולשה? כלומר זה מנותק מאינטרסים; הפוליטיקאי הוא כמו ההבטחה לרוח נעורים בפרסומת למשקה תוסס. בהמשלה, השמאל משקיע בלטעון שהמשקה מזיק לבריאות, במקום לחשוף שהצעירים עברו הלאה.

Image result for Against feminism

תגובה לשינויי גבריות ונשיות. כרזה של "גברים נגד פמיניזם"

יש גם הרבה מה לבקר ביחס של חלקים נרחבים בשמאל לעוצמה, אבל במודל של הימין המאצ'ואיסטי הביקורת יותר הכרחית כי היומרה וההונאה יותר בוטות. למעשה הימין המאצ'ואיסטי משכנע רבים: הוא מזהה שציבורים רבים כמהים לאיזושהי תחושת כוח תוך שהם חשים כי, במקביל להתגוונות דימויי המיגדר, גם העולם הפך למבלבל יותר וברור פחות, ושליטתם על חייהם והסביבה שלהם פוחתת: הכוח עובר מאזרחים פשוטים, ממשלות או מרשויות מקומיות לתאגידים; זרם של מהגרי עבודה או פליטים נתפש כמאיים עליהם תרבותית וכלכלית; אנשים מוזרים עורפים ראשים במזה"ת ומפוצצים אנשים גם בארצם; ואפילו הזהויות התרבותיות והמיניות של ילדיהם לעיתים זרות ומוזרות להם. פלח נרחב באלקטורט במערב ומעבר לו כמהה לעוצמה של פעם וזה מנוע עיקרי מבחינתו בשיקולי הבחירות. הסכנה בכך היא לא רק מוסרית, הסכנה היא שאנשים כבר לא יודעים לזהות עוצמה אמיתית מהי – עוצמה של העת הנוכחית – וכך השאיפה לעוצמה מובילה לחולשה. לכן יטיב מחנה השמאל אם יתקוף לא רק את פגמיו המוסריים של הימין הניאו-מאצ'ואיסטי, אלא יתמקד אף יותר בזיוף שבהבטחת העוצמה שהוא משווק ואולי אף יבנה דימוי ציבורי חדש של עוצמה שאיננו כוחני, דורסני וסקסיסטי. אם כבר דארת' ויידר, אז אולי נחזה גם בשובו של הג'דיי לפוליטיקה?

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-ינואר 9, 2017, ב-ינשוף פוליטי-מדיני, ללא קטגוריה ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 15 תגובות.

  1. שטויות, כשאני קורא קישקושים שכאלו אני שואל את עצמי אם גם כהסטוריין אתה מעוות את העובדות וכמה לקחת אותך ברצינות. כל ההנאה שהיתה לי מליקרוא את ואלקירי הלכה

    • אורי, קח נשימה ושתה כוס מים. מעבר לעובדה שבינשוף אנחנו מעריכים תגובות רציניות ולא קללות טוקבק, יש לך נטייה מטרידה להגיב בביטול לדיעות אחרות שמזיזות אצלך פיוז – ראה התגובות הישנות שלך לפוסטים על כפר קאסם.

      שנית, התקפות אישיות הן בניגוד לחוקים כאן.

      ושלישית, לא אני כתבתי את המאמר – זה פוסט אורח של יריב מוהר. הפוסט מנומק היטב, אבל אני לא בהכרח מסכים עם פוסטי האורח שמתפרסמים כאן. העובדה שלא תפסת אפילו מי המחבר, מראה עד כמה הקריאה שלך רשלנית. בפעם הבאה אני ממליץ לקרוא לפני שאתה מגיב.

  2. דני,
    לדעתי המחבר טועה לחלוטין בתפיסת התהליכים ההיסטריים ובסיבות למשבר הנוכחי. כל התמורות החברתיות שהמחבר מצביע עליהן הן משניות לחלוטין ורק עוזרות לתהליכים הבסיסיים שאצביע עליהן להלן.
    נתחיל בעובדה שלאורך כל ההיסטוריה האנושית נשלטנו כולנו ע"י אוליגרכיה כזאת או אחרת. למעשה לדעתי זאת תכונה בסיסית של החברה האנושית ושום ניסויי היסטורי לא הצליח לשנות עובדה זו.
    ב 100 השנים האחרונות אנו חיים בניסוי היסטורי כזה שנקרא לו עידן הדמוקרטיה במערב. הדמוקרטיה למעשה מבטיחה כוח השפעה מסוים לאזרח המצביע על זהות האוליגרכיה שתשלוט בו וכך על מצבו האישי. בפועל ככל שעובר הזמן מתברר שמאחורי הקלעים של הדמוקרטיה פועלת אוליגרכיה נסתרת שככל הנראה איננה מושפעת כמעט משינויי שלטון וממשיכה ליהנות מפירות המערכת הכלכלית בלי קשר לזהות האנשים שיושבים בממשלה.
    הכל היה טוב ויפה כל עוד רמת החיים של האנשים עלתה. אבל החל משנות ה 80 של המאה שעברה הגלגל התהפך כתוצאה בעיקר מתהליכים כלכליים שמשרתים רק את האוליגרכיה הכלכלית (גלובליזם ואולטרא קפיטליזם) ושינויים טכנולוגיים. מצב זה הביא למשבר אמון במערכת הפוליטית שכבר לא מצליחה לקיים את מצג השווא של השפעת ההמון על חייו.
    בנוסף המערכת הדמוקרטית מתכחשת לשיטה המסורתית עתיקת היומין של עמים שרצו לשנות את גורלם ולשפר אותו, המלחמה. למעשה נראה שהדמוקרטיות, מפחד המלחמה הפסיקו ליזום מהלכים במדיניות חוץ או שכל המהלכים שלהן למראית עין נכשלים מול מנהיגים נחושים או סביבה עוינת.
    וכך קרה שמשבר אמון פנימי בצרוף חולשה חיצונית אמיתית או מדומה יוצרים כמיהה למשהו אחר ואנחנו עדים להתפוררות מערכות שלטון דמוקרטיות בכל העולם המערבי.
    מהו המשהו האחר? מישהו שיחזיר את היזמה למדיניות החוץ ויניע מחדש את גלגלי הכלכלה. דברים שמאוד קל להבטיח, במיוחד אם מדברים בקול רם ושפה גסה.
    לקיים? זו כבר שאלה אחרת.
    אז מה התשובה?
    רפובליקה? וודאי ובוודאי. דמוקרטיה? עתידה לדעתי לא ברור בכלל.

  3. קריאת התהליכים יפה ונכונה, השיפוטיות מיותרת לחלוטין. אפשר בהחלט לתת פרספקטיבה למה שקורה ולהסתכל קצת ממעוף הציפור.
    אבל הניסיון לבטל את העוצמה ובמיוחד המיזעור של הפגמים והחסרונות שהובילו למצב הזה, של הצורך של אנשים להיתלות בעוצמה גם אם היא ריקה, הוא חלק מאותם סיבות שהובילו למצב הזה.
    הניסיון להאיץ תהליכים בצורה מלאכותית מוביל לנדנדה מיותרת וכואבת.

  4. האם עליית הימין המצ'ואיסטי היא רק ריאקציה? נראה שהאנשים בעלי הדעות האלה היו שם כל הזמן, רק שעד לאחרונה התביישו לבטא את דעותיהם. עד העשור האחרון, פחות או יותר, אמצעי התקשורת היו בידי האליטה הכלכלית והתרבותית. זו לא הייתה אחידה בדעותיה, והיו בה פה ושם אנשים "צבעוניים" (כמו טראמפ עצמו), אבל בגדול היא ניסתה לקבוע רמה מעל לזו של הרחוב, להוביל את הציבור ולא ללכת אחריו. אז להגיע לתקשורת ולפוליטיקה עם הרמה של הרחוב היה לא מכובד, ומי שחי ברמה הזאת לא שש להפגין את זה.
    מאז פרחו הרשתות החברתיות שהן, במוצהר, תקשורת ברמת הרחוב, ולעומת זאת התקשורת הממוסדת נכנסה למשבר שהיא אינה מצליחה להתאושש ממנו. לפעמים היא מנסה, ואז היא נאלצת — לעתים בלי צער גלוי — להשיל את אדרת המכובדות בה היא התקשטה רק לפני עשור או שניים. תוכניות זבל בסגנון "האח הגדול" הן דוגמא מובהקת לכך, ואין לזה קשר ישיר לפוליטיקה.
    אז ברוכים הבאים לעולם החדש, ומי שעדיין חושב שטכנולוגיה הנותנת כוח להמונים היא דבר מגניב, יש לי גשר במצב טוב למכור לו.

    נ.ב. יש סיבות לכך שאנשים נמשכים לכוח חלול. זו אינה בהכרח אשמתם, לפחות לא באופן שפמפלטים מוסרניים של מאוכזבי 2016 מתארים את זה. אבל זה כבר נושא אחר.

  5. טור ברמה נמוכה מאד. לא מתאים לאכסניה הזו.

  6. תודה על המאמר!

    אני גם בדעה שיש אצל טראמפ נסיון בוטה לחזור לערכי שנות השמונים (מצער רק שהמוזיקה של אז והקולנוע, לא חוזרים גם…), כאילו הוא חוזר לגיל 40 ומשהו – הזמנים הטובים שלו מבחינתו. אולי זה עניין של גיל…

    הימין תמיד התאפיין בכוחניות, מסרים פשטניים (פתרונות מוחלטים לכל בעיה) ורוח ילדותית שפונה להמונים הנבערים/עניים. זה לא חדש. האם זה חוזר כיום? יתכן, אבל התנאים כבר שונים והגלובאליזציה ואמצעי התיקשור אחרים, כך שהסיכוי שקו כזה יחזיק נמוכים מתמיד.

    טוויטר לבדו לא יחזיק את טראמפ, שנהנה מאחוזי תמיכה הנמוכים ביותר שנשיא שטרם הושבע זכה להם (40% וקצת), ואני חוזה התנגשות קרובה עם הרפובליקנים, להם הוא לעג לא מעט וממשיך ללעוג (ובכך סותר את התקוות שנתלו בכך שהקמפיין שלו היה מוגזם בכוונה – לא, זה היה בדיוק מה שהוא מאמין בו). האימפיצ'מנט בדרך… אולי כבר בתהליגי הכנה בימים אלה מתחת לפני השטח (שישאלו את חיים רמון איך…).

    לנוכח מה שנתפס כאיום, תמיד יש נטיה לפנות למנהיג הכוחני, וזו התקופה (האיסלאם והמערב). מנהיג כוחני מצידו תמיד ישתדל להשאיר את אווירת האיום באויר, למען יבחר מחדש…. אבל באמריקה לדעתי המטוטלת נעה מצד לצד, וברגע שיהיה מנהיג כריזמטי בצד השני, יהיה סיכוי לשינוי (מקוה שבלומברג בכל זאת ינסה).

    נקודה שלא הוזכרה, היא השפעת הכסף: מעולם לא היו כמויות כאלה של כסף אצל כה מעטים, ומרבית אותם מנהיגי ימין הם גם מיליארדרים. כך שזה מוסיף תנאי נוסף לשילטון כיום.

  7. טור מעניין. גם אם הניתוח מוטעה, נראה לי שאי אפשר לחלוק על התופעה שמנהיגים בעלי חזות "עוצמתית" נפוצים הרבה יותר בימין.
    זו תמונת ראי לכך שמנהיגים בעלי חזות "אינטלקטואלית" נפוצים בשמאל.
    הדימויים של העוצמה בימין ריקים לא יותר מאינטלקטואליות של השמאל.

    • האנטיתזה לכוחנות אינה אינטלקטואליות. האנטיתזה לכוחנות היא נטייה לחפש הסכמה, ליצור בריתות, למצוא מכנה משותף בין אנשים שונים, ציבורים שונים, מדינות שונות, לאמץ מדיניות שלא תגבה מחיר אנושי גדול, וכיו"ב. ההרכח לחפש פשרה הוא, כמובן, מהות הדמוקרטיה. אבל בעידן שבו כל אחד עוסק בשיווק עצמי ובקידום עצמי בלי להתחשב יותר מדי בסביבתו, הגישה הזאת כנראה אינה פופולרית.

      • לא דיברתי על האנטיתזה לכוחנות, אלא על הקריקטורה שהיא המגנט של השמאל. אם המגנט של הימין היא עוצמה, או לפחות כוחנות, אז המגנט של השמאל הוא אינטלקטואליות, או לפחות פוזה אינטלקטואלית.
        גם כשמגיע גנרל להוביל את השמאל אז ידברו על כמה הוא חכם, ולא כמה הוא נועז.

      • אה, בזה אתה צודק. רק שלאחרונה אין כ"כ גנרלים שמגיעים להוביל את השמאל. כשקלינטון זכתה בפריימריז של הדמוקרטים, חשבתי שהיא צריכה לקחת את וזלי קלארק כמועמד לסגן נשיא. אני עדיין חושב שזה היה עוזר לה יותר ממה שהיא עשתה, אם כי לבחירה שלה היו יתרונות אחרים.

      • רק סאנדרס… לבחור היתה כריזמה ומרץ מדהים. הבוז שלה אליו הרחיק ממנה הרבה צעירים.

      • הצעירים לא היו בעיה עבור קלינטון. הם תמכו בה בהפרש עצום. הבעיה העיקרית שלה הייתה גברים לבנים מבוגרים יחסית (בגדול, בני יותר מ-35). אלה נוטים להעריך סמכות ורקע צבאי. קלארק סיפק את הסחורה הזאת, בנוסף למוניטין של מפקד כוחות נאט"ו באירופה בתקופת מלחמות יוגוסלביה — המהלך הצבאי האחרון של ארה"ב שנתפס כמוצלח.
        וסאנדרס… אני מחבב אותו, אבל חלק מרעיונותיו הזויים. אפילו רעיון טוב כמו העלאת שכר המינימום הוא לקח אד אבסורדום עם הדרישה שלו לשכר של 15 דולר לשעה, ועוד גרר את קלינטון לעמדה הזאת. היות וברור שמדובר בפנטזיה, היא לא מלהיבה אלא את המשולהבים ממילא; כל היתר מבינים שהדבר הזה פשוט לא יקרה.

  8. הילרי הייתה מועמדת בעייתית מכמה בחינות, אבל את הבעיה הגדולה ביותר –
    רשלנות על גבול הפושעת (וכנראה פושעת אם לא הייתה מישהי), גילו רק באמצע הקמפיין, לאחר שנבחרה כמועמדת. אם הגילוי היה קורה קודם, כנראה שלא הייתה נבחרת כמועמדת הדמוקרטית.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: