עסקים כרגיל? איך מתמוטט משטר דמוקרטי

בעקבות בחירתו של דונלד טראמפ, ישנם רבים המזהירים מהתמוטטות קרובה של המשטר הדמוקרטי בארצות הברית לכיוון דיקטטורי ופשיסטי, או לפחות פוטיניסטי. ההיסטוריון טימותי סניידר, מומחה למזרח אירופה במלחמת העולם השנייה, כתב ש"מוסדות דמוקרטיים נופלים כמו דומינו אם לא מגנים עליהם". האזהרות של סניידר מוגזמות, אבל בכל זאת חשובות מאד. מה ניתן להסיק מהתמוטטותם של משטרים חוקתיים ודמוקרטיים בעבר? כפי שנראה, שומרי החומות פתחו לא פעם את השערים לאויבי הדמוקרטיה, דווקא מתוך כוונה פרדוקסלית להגן עליה. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

download-1

לאחרונה, במסגרת פסטיבל בחירתו והשבעתו לנשיאות של דונלד טראמפ, חלק ההיסטוריון טימותי סניידר אי אלו עצות לקוראיו האמריקאים. סניידר, שהתפרסם בזכות "ארצות הדמים", ספרו על מזרח אירופה במלחמת העולם השנייה, התרה שבחירתו של טראמפ עשויה למוטט את הדמוקרטיה האמריקאית. בניגוד למומחים רבים, הוא לא הסתפק בהתרעות, אלא פירט סימני אזהרה של "הידרדרות לפשיזם" שאנחנו עלולים לראות בשנים הבאות, והמליץ מה לעשות כדי לבלום את הנחשול. יש הרבה מה לבקר במאמר של סניידר, ונראה שהוא נגוע באותה הנטייה ל"קטסטרופיזציה", נבואות יום הדין והגזמות המאפיינות את שיח השמאל העולמי באופן כללי. חשוב להזכיר שהחוקה והמוסדות האמריקאיים חזקים יותר מהיושב בבית הלבן, שהנשיא תלוי לחלוטין בקונגרס ובסנאט כדי לממן את פעולותיו, וגם אם שני הבתים רפובליקניים, לרשות הדמוקרטים עומד כלי הפיליבאסטר (השהייה אינסופית בדיונים שנועדה להפיל הצעות חוק מסויימות). מעבר לזה, במפלגה הרפובליקאית יש איבה רבה לדונלד טראמפ, וקשה להניח שכל או רוב חברי הקונגרס יהיו בכיס שלו, בעיקר אם ינסה לעשות דברים שערורייתיים.

ובכל זאת, לא כדאי להיות שאננים לחלוטין. לדונלד טראמפ יש נטיות אוטוריטריות מובהקות, שמאפיינות לא רק את הפשיזם הישן, אלא גם שליטים סמכותניים ופופוליסטיים בתקופתנו – מודי בהודו, ארדואן בטורקיה, פוטין ברוסיה, דוטרטה בפיליפינים ואולי גם עוד מישהו שמוכר לנו מהשכונה. כוונתי בעיקר לנטייה של טראמפ לפנות ל"רצון העם" המיסטי כדי לנגח את האליטות ולהתעלם מאיזונים ובלמים, שנאה והסתה נגד אויבים חיצוניים, חוסר סובלנות קיצוני לביקורת ואיומים גסים כנגד יריבים, ממריל סטריפ ועד CNN (התקשורת, אמר טראמפ בביקור ב-CIA, תשלם על ה"שקרים שלה" מחיר יקר – התבטאות שמזכירה יותר מדי את הסגנון של ארדואן).  כאן, דווקא ראוי לקחת ברצינות את אחת האזהרות של סניידר. חוקה, מוסדות דמוקרטיים, איזונים ובלמים אינם עומדים לבדם, אם אין אנשים שישמרו עליהם. "הם נופלים כמו דומינו אם לא מגנים עליהם מההתחלה". מוסדות חלשים עלולים לקרוס כששומרי החומות מתרשלים. מוסדות חזקים עומדים זמן רב יותר, לפעמים הרבה יותר (ואין יותר חזקים מהמוסדות האמריקאיים), אולם אף חומה לא תעמוד מול התקפה לנצח אם לא מגנים עליה באופן פעיל.

Image result for Timothy snyder

מוסדות עלולים ליפול כמו דומינו: טימוטי סניידר

כאן, ניסיון העבר דווקא מסבך את התמונה. אם נסתכל על שניים מהמקרים הידועים לשמצה במאה העשרים – התמוטטות הרפובליקה הדמוקרטית של וייאמר בגרמניה (1933), וקריסתה האיטית של המלוכה החוקתית היפנית לתוך דיקטטורה צבאית במהלך שנות השלושים, נבחין בתופעה מעניינת. בשני המקרים הללו, שומרי החומות נטשו את עמדתם ופתחו באופן פעיל את השערים לכוחות הדיקטטורה, לא מפני שרצו לעשות זאת, אלא בדיוק להיפך: מפני שרצו לשמור על הליך תקין של דמוקרטיה ושלטון חוק, או כי חששו מדבר-מה גרוע יותר במידה ויפעלו. איך זה עבד?

הדוגמא של הרפובליקה של ויימאר לעוסה לעייפה, במיוחד מפני שלכותבים מהשמאל יש נטייה לראות את צלליתו המשופמת של היטלר (או את זו הקירחת של מוסוליני) בכל פינת רחוב. אבל אם מסתכלים עליה מקרוב ובזהירות, נראה שאפשר בהחלט להפיק ממנה לקחים. היטלר, כזכור, מונה לקנצלר (ראש ממשלה) על ידי נשיא הרפובליקה, פאול פון הינדנבורג, בראשות ממשלת קואליציה. היו רבים שהזהירו את הינדנבורג מהצעד הזה: לא רק בשמאל, אלא גם בימין הלאומני. הרוזן אוולד שמנצין פון קלייסט, אחד מההגונים והאציליים שבאנשי הימין, כמעט "גר" בלשכתו של הינדנבורג כדי להפציר בנשיא שלא למנות את היטלר, ואפילו גנרל אריך לודנדורף, לשעבר בעל בריתו של היטלר, הזהיר את הנשיא בפני המינוי ואף התרה בו כי "הדורות הבאים יקללו אותך בקברך על צעד זה". אבל מה היו האלטרנטיבות של הינדנבורג? הרפובליקה של ויימאר היתה נתונה במשבר פוליטי חריף, שלא אפשר להקים ממשלות קואליציה מתפקדות. שתי המפלגות הקיצוניות מימין ומשמאל, הנאצים והקומוניסטים, תיעבו כמובן זו את זו, אך היו מאוחדות בשנאה למשטר הדמוקרטי והפרלמנטרי. יחדיו הן יצרו בלוק אנטי-דמוקרטי גדול, והיה קשה עד בלתי אפשרי להקים ממשלת קואליציה. כדי לאלץ את המערכת לתפקד הנשיא הינדנבורג הקים קבינטים ממונים שמשלו למעשה בידי צווי חירום, אך אלו כשלו באופן מחפיר. במפה הפוליטית של 1933, מינויו של היטלר היה הדרך היחידה להקים קואליציה דמוקרטית. האלטרנטיבות שהציעו יריביו של היטלר, כגון קלייסט, היו "עוד מאותו דבר": ממשלות צבאיות למחצה שרודות במערכת הפוליטית הר כגיגית באמצעות צווי חירום. יש האומרים שהמפלגה הנאצית החלה לקרוס, ועוד מערכת בחירות היתה מעלימה אותה. אולי – אבל אף אחד לא היה יכול להמר על זה בוודאות. הינדנבורג בחר בהיטלר על פני אלטרנטיבה שנראתה לו חוקתית ודמוקרטית פחות: דיקטטורה צבאית בפועל. ההחלטה שלו חיסלה את מהותה של הדמוקרטיה, מתוך ניסיון לשמור על הצורה החיצונית שלה.

Image result for Paul von Hindenburg

ניסה לשמור על הצורה החיצונית של הדמוקרטיה: פאול פון הינדנבורג

בניגוד לרפובליקה של ויימאר, יפן הקיסרית של לפני מלחמת העולם השנייה לא היתה דמוקרטיה מלאה במובן מערבי, אבל היא בהחלט היתה מלוכה חוקתית דמוקרטית למחצה. הקיסר אמנם מינה ממשלות, אבל בשנות העשרים, ראשי הממשלה היו לרוב מנהיגי מפלגות שנבחרו באורח דמוקרטי. בארץ השמש העולה, האיום הגדול ביותר לדמוקרטיה לא היה פוליטיקאי דמגוג כמו היטלר, אלא דווקא הצבא. מכיוון שחבר הקצינים היה כפוף ישירות לקיסר ולא לממשלה, קצינים רדיקלים הרשו לעצמם לתקוף ארצות אחרות בלי רשות, להטיל טרור דמים במערכת הפוליטית ואפילו לנסות לרצוח מנהיגים אזרחיים.

בשנות השלושים נוצרה דינמיקה של הידרדרות: לפוליטיקאים האזרחיים לא היו סמכויות מוסדיות וכוח לעמוד בפני האסרטיביות של הצבא, שיצר באופן מתמיד "מצבי חירום" שכירסמו במשטר החוקתי וחיזקו את סמכויותיו. האדם היחיד שהיה מסוגל לעשות זאת היה הקיסר הירוהיטו, שעמדותיו היו ליברליות באופן יחסי. אבל בכל צומת שבה היה יכול לבלום את הצבא, נמנע מלעשות זאת ממספר סיבות ושיקולים. ראשית, לא היה נהוג שהקיסר יפעל בניגוד לעצת יועציו. הקיסר היה יכול תיאורטית לבלום את ההתקפה על פרל-הרבור, אולי ההחלטה שדרדרה באופן סופי את יפן לדיקטטורה צבאית, אבל והוא יועציו חשבו שהתערבות כזאת מנוגדת לסדר הטוב. משטר חוקתי, אחרי הכל, אינו משטר שבו הקיסר מושל על המערכת הפוליטית באמצעות צווים רודניים מהארמון. המדיניות לא נקבעת על ידי אדם אחד, אלא על ידי המוסדות והגופים האחראיים. וכיצד יכול שליט חוקתי אחראי, שאינו מומחה צבאי, בטחוני או מדיני, להפוך את החלטת המוסדות המוסמכים? דווקא צעד כזה נראה לקיסר וליועציו כפתח לדיקטטורה קפריזית ולא אחראית. ושנית – הקיסר ויועציו חשבו שהתערבות כזאת תפגע ביוקרת המוסד הקיסרי. הצבא, התריעו חלק מהיועצים, עשוי אפילו להביא להדחת הירוהיטו ולמנות את אחיו הקיצוני ממנו. ואז, הדיקטטורה תהיה גרועה אף יותר. אבל כל ההחלטות הללו, שבאמת נראו אחראיות בזמנו, הובילו להתמוטטות הבלמים והאיזונים במערכת היפנית, להשתלטות הצבא ובסופו של דבר לחורבן מוחלט.

Image result for Emperor Hirohito

החליט שלא להתערב משיקולים אחראיים: קיסר יפן הירוהיטו

מה הלקח שאנחנו צריכים להסיק מכל זה? לא שאנחנו עומדים בפתח של חורבן, ולא שאנו עומדים עכשיו, בישראל או בארצות הברית, בנעליהן של גרמניה ב-1933 או של יפן ב-1941. ההיסטוריה, כתב מרק טווין, אינה חוזרת על עצמה, אבל היא מתחרזת. כפי שהזהיר סניידר, אנחנו צריכים להבין שמוסדות דמוקרטיים וחוקתיים לא עומדים בפני עצמם, אלא אם שומרי החומות נכונים להגן עליהם. ולפעמים, הגנה על המוסדות הדמוקרטיים מצריכה מבט על לעבר המהות, לא רק הפרוצדורה היבשה של החוקים והתקנות ככתבם וכלשונם. ראינו כיצד הדבקות בפרוצדורה הדמוקרטית בגרמניה וביפן סייעה לחסל אותה בפועל.

לאופוזיציה שמתנגדת לטראמפ, כפי שהתבטאה בהפגנות ההמונים בוושינגטון וברחבי ארצות הברית, יש תפקיד חשוב. חיוני שאדם כמו טראמפ ידע שיש לו מתנגדים. אבל חיוני עוד יותר תפקידם של שומרי החומות בתוך המערכת עצמה, ובמיוחד הרפובליקאים שבהם: חברי קונגרס וסנאט, שופטים שמרנים בבית המשפט העליון, אנשי הצבא וקהילת המודיעין. כדי שהמוסדות האמריקאים, החזקים והאיתנים, לא יחלשו ויישחקו, עליהם להקפיד על עקרונות החוקה, האיזונים, הבלמים והחירויות שהיא מבטיחה. התפקיד של שומרי החומות אינו לקבוע מדיניות. טראמפ נבחר על מצע ימני פופוליסטי, וזכותו המלאה לממש את המצע הזה, אבל במסגרת שמתווה החוקה ולא סנטימטר מעבר לה. "לא, אדוני הנשיא, אתה לא יכול לגרום לתקשורת לשלם מחיר יקר כי ביקרה אותך", "מצטער, אדוני הנשיא, החוק אוסר עלינו לחסל בני משפחות של טרוריסטים או להשתמש בעינויים מסויימים", "מצטער, מר טראמפ, אני וחברי בקונגרס לא נצביע למימון לפרוייקט המגלומני הזה" – כל משפט כזה שיגיע לאוזניו של הנשיא החדש יסמן לו גבולות גזרה. הגבולות הללו חיוניים להגנת הדמוקרטיה האמריקאית, ובסופו של דבר לשלום העולם כולו.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-ינואר 22, 2017, ב-ינשוף פוליטי-מדיני, ללא קטגוריה ותויגה ב-, , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 30 תגובות.

  1. לדעתי דני חביבי, זה בגלל הפרטת יתר של החברה ושל המוסדות החברתיים השונים וזאת כדי לנסות ולהרחיב את שורת הרווח התחתונה …

  2. כן בטח, הקפיטליזם אשם בהכל. גם אשם בהכחדת הדינוזאורים כי אמא טבע מאמינה ב"הרס יצירתי".

  3. לדני,
    תור מצויין. תודה.

    הנה מאמר מצויין גם כן שנוגע בנקודה דומה מזוית קצת אחרת על פורמליזם משפטי שמוביל לכאוס בארה"ב:
    http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/858/152.html

    גם המאמר הנ"ל וגם הפוסט שלך מזכירים לי את דברי חז"ל:

    "אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה.

    אלא דינים של מגיזתא [דינים שנעשים בגסות ובעיוות] ידונו?!

    אלא אמור: שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין".

    בבלי בבא מציעא ל, ע"ב

  4. ההבחנה בין מהות לפרוצדורה היא בעייתית בלשון המעטה. אין הסכמה בקשר למהות של הדמוקרטיה. ההנחה המובלעת במאמר הזה היא שהליברליזם הוא מהות המדוקרטיה. אבל בראיה גלובלית, הדמוקרטיה הליברלית היא דגם זניח שאינו מקובל על רוב הדמוקרטיות בעולם. היא מקובלת למעשה רק על ידי האליטות במערב אירופה ובצפון אמריקה. לסמן מראש גבולות גזרה ליברליסטים לדמוקרטיה היא בעצמה גישה דיקטטורית ואנטי דמוקרטית. זוהי דיקטטורה ליברלית מהדגם האפלטוני שהולידה את השיח הפשיסטי של התקינות הפוליטית שמנוגד לחלוטין לחירות הביטוי והמחשבה. הריבונות בדמוקרטיה היא של העם, לא של החוק החוקה או בתי המשפט וגם לא של האליטות הליברלית שלוקחות לעצמן זכות לקבוע מהם התכנים הראויים למשטר דמוקרטי.

    • נוטה להסכים, אבל דמוקרטיה לא יכולה להתאבד. הדוגמאות שדני הביא וכמה נוספות שהובאו בלינק שצירפתי למעלה מדגימות יפה מאוד איך זה עלול לקרות (יפן, גרמניה) או כמעט וקרה (ארה"ב).
      גם הדמוקרטיות החזקות ביותר עלולות להתמוטט בתנאים מספיק קיצוניים.

    • סוציולוג, ומה קורה אם הרוב, בהחלטה דמוקרטית למהדרין, מחליט שלא יהיו עוד בחירות, או לכלוא את המיעוט בבתי סוהר ולשלול ממנו את זכות ההצבעה? אני מודע שדמוקרטיה וליברליזם אינם היינו הך, אבל דמוקרטיה שאינה ליברלית ואין בה איזונים ובלמים שמרסנים את הרוב, תהפוך מהר מאד לדיקטטורה פופוליסטית.

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    סוציולוג,
    אכן הריבונות בדמוקרטיה היא של העם, אך העם, בדמות מעצבי המערכת הראשוניים, הציב לעצמו גבולות. גבולות אלו הן ברי שינוי, אך הם דורשים רוב מיוחד. ומכאן שהמהות מוגדרת במנה המערכת ובמנגנוני ההגנה שהציבה לעצמה. מעבר לכך, גם הגדרתך את הדמוקרטיה הליברלית כדגם זניח היא התעלמות מהמחויבות של המדינות החברות באו״ם – למעשה כלל הדמוקרטיות עליהן אתה מדבר – לעקרונות ההכרזה בדבר זכויות האדם מ-1948. ההכרזה, המגדירה את הזכויות הבסיסיות להן זכאי אדם מעצם היותו אדם, מגדירה למעשה גם את גבולות השיח הדמוקרטי. גם אם בפועל היישום לוקה בחסר, ברמה עקרונית כלל המדינות הדמוקרטיות מחויבות להכרזה. אמנם להכרזה אין תוקף משפטי, אך רוחה מגובה במגוון אמנות עליהן חתמו מדינות שונות, ואלו אושררו וקיבלו אף תוקף בתחיקה פנימית, ואלו בכללן מעצבים את הדין הבינלאומי. הווה אומר, אכן הדמוקרטיה היא שלטון העם, אך אין להתעלם ממסגרת השלטון והסייגים שזה הציב לעצמו.

    וכאן השגה בנוגע לביקורת על הינדנבורג. הינדנבורג פעל במסגרת המערכת, אך כשלונו בשמירה על הדמוקרטיה, אינו נובע מעצם מינויו את היטלר לקנצלר. במקרה זה חובתו הייתה לקבל את תוצאות הבחירות והמגעים הבינ-מפלגתיים. הינדנבורג כשל כאשר חתם על צו הנשיא להגנת העם והמדינה. הצו, שפורסם בעקבות שריפת הרייכסטאג ב- 27.2.1933, איפשר להיטלר להשהות את כלל הסעיפים שהגנו על זכויות האזרח ברפובליקת וימאר. חוק ההסמכה וחוק ההאחדה (23.3.1933 וה- 31.3.1933 בהתאמה) היו למעשה ביטול בפועל של המסגרת הדמוקרטית בגרמניה, אך לאלה כבר לא יכל הפרלמנט הגרמני להתנגד היות והמתנגדים הפוליטיים כבר נוטרלו בעקבות הצו מה-27.2.1933.
    ואם לעקוב אחרי הגיון המאמר, הצו להגנת העם והמדינה הוא בדיוק המקום שבו היה אמור הינדנבורג לומר: מצטער מר היטלר, אתה בהחלט חייב לפעול ולמצוא את הפושעים שהציתו את הרייכסטאג, אך במסגרת החוק הקיים ואין להשעות את החוקה בגלל הפחד הרגעי.

    • מסכים עם התגובה שלך לסוציולוג. כשאין סייגים כאלה, שלטון הרוב הופך מהר מאד לדיקטטורה של הרוב. והרי המשחק הדמוקרטי מתבסס על תחרות לא אלימה בין רוב ובין מיעוט. מסכים איתך שהחתימה על החוק להגנת העם והמדינה היה כישלון אדיר של הינדנבורג, אבל מינויו של היטלר לא היה מן ההכרח. עצם מינויו של אדם שהצהיר, השכם והערב, שהוא מתכוון להרוס את הדמוקרטיה, שהוא לא יתחשב בשום מעצור ו"שיוציאו אותו ואת חבריו רק כגופות מהמשרדים" (דברי גבלס, שהתגשמו במציאות באופן מחריד) – היה העדפה של הצורה הדמוקרטית על התוכן והמהות.

  6. לדני,
    אנא פרט איזה מהאחים היה מועמד להחליף את הירוהיטו?
    יאסוהיטו, נובוהיטו או טאקאהיטו?
    זכור לי שקראתי קצת על טאקאהיטו ולא ידוע לי על שום קיצוניות אצלו. נובוהיטו בכלל התנגד למלחמה במנצ'וריה, לא?
    אשמח לשמוע עוד אם יש לך זמן.

  7. הדוברת הראשונה

    לדעתי לא כדאי להמעיט בעוצמת האינרציה שיש למוסדות. לארצות ברית יש מוסדות דמוקרטיים חזקים מאוד והיסטוריה דמוקרטית ארוכה, וערכים דמוקרטיים שמוטמעים עמוק בתרבות האמריקאית. הדמוקרטיה בארצות הברית יציבה מאוד, ואני לא רואה שום תסריט שלא כולל אסון עולמי שבו ארה"ב מפסיקה להיות דמוקרטית.

    לעומת זאת, האפשרות להחלשת חלק מהאיזונים והבלמים קיימת. ואז, אולי, עוד כמה עשרות שנים, יהיה אפשר לדבר על התמוטטות המשטר. בינתיים זו סתם פניקה מיותרת.

    זה לא אומר שלא צריך להגן על הדמוקרטיה – צריך. אבל לא בגלל סכנת ההתמוטטות, אלא בגלל ההשלכות השליליות של היחלשותה ממש עכשיו, ובעתיד הקרוב.

    בשתי הדוגמאות התמוטטות הדמוקרטיה התבססה על ערכים אחרים להם יש תמיכה ציבורית רחבה, היסטוריה, אינרציה. הערכים שטראמפ מייצג לא מספיק חזקים ומוטמעים בשביל למוטט את הדמוקרטיה – הם שזורים בה יותר מידי בתודעה האמריקאית.

    • היו קיצונים שם שהצליחו להטיל חיתתם למשך זמן. למשל הסנאטור מקארתי וציד המכשפות שלו, שנמשך כמעט עשור (46' – 56'); הובר ראש ה-FBI שלא הועבר מתפקידו כי הנשיאים חששו מפניו..

      יש שטוענים שהיתה קואליציה נסתרת שהביאה לחיסול JFK (ביותר מרובה מתנקש-בודד אחד), אבל זה עדיין לא הוכח.

      הדבר היחידי שניתן לומר הוא שקיצוניות רדיקאלית תכלה את עצמה במהירות. אפילו אם טראמפ יצליח להשלים כהונה (ואני מסופק אם יצליח), הרי שלא יבחר מחדש.

      מצד שני, מה שלא הוזכר במאמר – העם המאויים. כל עוד העם חש באיום כזה (לא משנה אם אמיתי או מדומה), הרי שיתן הזדמנות לקיצוני שבמנהיגים.

      • הבעיה היא שהתקשורת החדשה (בעיקר הרשתות החברתיות) הופכת את משימת הפחדת הציבור לקלה מאוד. שטות מפגרת כמו פיצה-גייט, שלפני עשור וחצי הייתה מגיעה לכל היותר לאיזו תחנת רדיו נידחת, זכתה לתשומת לב של מאות מיליוני אנשים במערב. לאו דווקא כידיעה פוזיטיבית ("תראו מה קורה"), אבל גם ידיעות שנועדו להפריך את השטות הזאת מוסיפות לה פופולריות בעקיפין. לך תדע מה אפשר לעשות עם זה.
        לדעתי, הציבור פשוט יתרגל עם הזמן לסנן בולשיט. אחרי הכל, גם מחזה רדיו על-פי "מלחמת העולמות" הצליח פעם לקרום לבהלה המונית, והיום נתפס בעיני כולם כצורת בידור. אבל מה יקרה עד שהציבור ילמד לסנן, זו שאלה מעניינת.

      • לא יודע כמה זה התקשורת, אלא דור ה-Y, שסובל מחוסר-בגרות כרוני. זה דור שנוח להשפעות בידוריות – ככל שהמועמד יותר בדרן, כך הוא מחבב אותו (ידוע שרובם שואבים מידע מתוכניות בידור, ולא ממהדורות חדשות).

        כך שכאשר בני הדור הזה אמונים על עריכת חדשות, הם נוטים לצד הבידורי שבהן, כמו הפיצה-גייט (וקונספירציות דומות). סוג של הומור פנימי.

      • דור ה-Y הצביע ברובו לקלינטון. אפשר להגיד עליה כל מיני דברים, אבל בדרנית היא לא.
        מצד שני, לגבי צריכת החדשות, אתה די צודק. כשכל דבר הופך סיבה להרצת דאחקות, לעתים קשה להבדיל ביניהן לדבר האמיתי.

  8. בלת"ק בפייסבוק או פה. בקשר למה שאמרת דני

    משטר חוקתי, אחרי הכל, אינו משטר שבו הקיסר מושל על המערכת הפוליטית באמצעות צווים רודניים מהארמון. המדיניות לא נקבעת על ידי אדם אחד, אלא על ידי המוסדות והגופים האחראיים.

    בפסיכולוגיה חברתית קיים המושג הטיית ה'פולריזציה של הקבוצה'.
    https://en.wikipedia.org/wiki/Group_polarization

    כך שאיני בטוח תמיד שמגוון רב יותר של יועצים וסוללות מומחים שמקיפים ראש ממשלה, נשיא או קיסר, ואז שמחליטים בקבוצה, יחליטו החלטות יותר 'נכונות' או פחות קיצוניות.

  9. טור מחכים.
    יחד עם זאת אני סבור שעצם הבחירה בטראמפ (למרות סלידתי מהאיש ומדעותיו) דווקא מחזקת את הדמוקרטיה, ולא מחלישה אותה.
    יש כאן מקרה של בחירה מפתיעה, המנוגדת לתוצאות כמעט כל סקרי דעת הקהל שהתפרסמו לאורך כל הקמפיין לנשיאות – כולל תקופה בה דובר על "complete meltdown" של התמיכה בטראמפ.
    בשבוע שקדם לבחירות נשיא ארה"ב ואשתו הפופולרית התייצבו לצד המועמדת הילארי קלינטון – וזאת ברמת מעורבות אולי חסרת תקדים בקמפיינים לנשיאות – ואיתם שלל ידוענים וספורטאים. על פי הסיקור ברוב כלי התקשורת הממוסדת הסיפור נראה גמור. וכל זאת בזמן שטראמפ, המועמד האנטי-ממסדי משלהב את תומכיו ברעיון שכל "המערכת" מוטה ומושחתת "the system is rigged" – עד כדי סירוב-מראש לכבד את תוצאות הבחירות היה וקלינטון תזכה.
    והנה במהלך הלילה שבין 8 ל-9 לנובמבר היה "מהפך". הסתבר שבסופו של יום מי שמכריע בבחירות הוא לא הסוקרים, גופי התקשורת, הפרשנים, הנשיא היוצא והסלבריטאים – אלא המצביעים, והם בלבד.
    ובמובן הספציפי הזה הדמוקרטיה קיבלה חיזוק. מי מבין המצביעים שהאמין לטראמפ כי "המערכת מבוימת" ("rigged") – נוכח לדעת שזה לא המצב, וכעת יכול לחוש ש"המערכת" עובדת גם עבורו.

    אם התוצאה הייתה ניצחון של קלינטון היינו רואים מחאה של ציבור לא זניח שהאמין ב"קנוניה של הממסד" (ובארה"ב מיליוני אנשים מאמינים בקונספירציות, חלקן הזויות במיוחד – למשל The reptilian conspiracy)

    • רק שלמרבה האבסורד טראמפ לא זכה לתמיכת רוב העם. זאת אכן השיטה האמריקאית שבגלל דפיקותה היא אכן גורמת להטיות אבסורדיות. ככה שזה לא ניצחון הדמוקרטיה, אלא ניצחון השיטה האמריקאית על פני רצון הרוב (ולהזכירך זה לא עניין של דמוקרטים מול רפובליקנים. אף אחד לא יצא לרחוב על הבחירה ברייגן או הבושים.)

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

        השאלה היא איך מודדים את רצון הרוב. מבחינת מתמטית טהורה, שום נשיא אמריקאי לפחות ב-50 השנים האחרונות לא זכה לתמיכת הרוב (כי כמעט חצי מבעלי זכות הבחירה נשארו בבית). אפילו אם נספור רק את אלה שהגיעו לתחנות ההצבעה, קלינטון זכתה בכ-48% מקולותיהם. זה לא רוב.
        לדיבורים על רוב, מיעוט, וכו' יש משמעות רק במסגרת שיטה שמורכבת מכללים מוגדרים וידועים. בארה"ב יש סוג אחד של שיטה, עם יתרונות וחסרונות משלה. בארצות אחרות יש שיטות אחרות, עם יתרונות וחסרונות משלהן. אין שיטה אידיאלית. הדרך הכי קלה לגרום נזק היא לקדם שיטה מסוימת "כי ככה עושים כולם" בלי לדון ביתרונות ובחסרונות שלה לעומת השיטה הקיימת. בישראל עשו את זה עם הבחירה הישירה של ראש הממשלה, ועכשיו, באופן מצומצם יותר, עם העלאת אחוז החסימה.

      • השאלה היא איך מודדים את רצון הרוב. מבחינת מתמטית טהורה, שום נשיא אמריקאי לפחות ב-50 השנים האחרונות לא זכה לתמיכת הרוב (כי כמעט חצי מבעלי זכות הבחירה נשארו בבית). אפילו אם נספור רק את אלה שהגיעו לתחנות ההצבעה, קלינטון זכתה בכ-48% מקולותיהם. זה לא רוב.
        לדיבורים על רוב, מיעוט, וכו' יש משמעות רק במסגרת שיטה שמורכבת מכללים מוגדרים וידועים. בארה"ב יש סוג אחד של שיטה, עם יתרונות וחסרונות משלה. בארצות אחרות יש שיטות אחרות, עם יתרונות וחסרונות משלהן. אין שיטה אידיאלית. הדרך הכי קלה לגרום נזק היא לקדם שיטה מסוימת "כי ככה עושים כולם" בלי לדון ביתרונות ובחסרונות שלה לעומת השיטה הקיימת. בישראל עשו את זה עם הבחירה הישירה של ראש הממשלה, ועכשיו, באופן מצומצם יותר, עם העלאת אחוז החסימה.

      • באוסטרליה יש שיטה מעניינת שראוי לאמץ – קנס למי שלא מצביע.

        בעתיד נראה לי שיהיה קל יותר לממש את זה דרך אפליקציית הצבעה, שתחסוך את הטירחה הפיזית ותאפשר ייצוג מלא יותר של האוכלוסיה. לא אומר שהמועמדים יהיו טובים יותר…

      • קנס למי שאינו מצביע זה רעיון מעניין, אם כי בישראל שיעורי ההצבעה הם גבוהים יחסית גם כך.
        הצבעה באפליקציה — תשמור האלה ותציל. זה מזמין פרצות, הטיית תוצאות באמצעות תוכנה זדונית, ומה לא. שיטת ההצבעה הנהוגה בישראל היא כנראה אחת הבטוחות ביותר, דווקא בגלל שהיא נראית פרימיטיבית כל כך (פתק, מעתפה, מעטפה כפולה למי שמצביע שלא במקום מגוריו הרשום במשרד הפנים).

      • מעריך שבעתיד יהיה ניתן להבטיח אמינות (ר' טכנולוגיית הבלוקצ'יין, שכרגע נחשבת להבטחה הגדולה ביכולת להעביר מידע, שלא ניתן לשנות ע"י צד שלישי).
        אם רוב כספי העולם מועברים אלקטרונית ובאמינות מספקת, אין סיבה שגם הבחירות לא יעברו כך. זה מתבקש.

  10. אני דווקא הייתי תוהה אם אין לקח אחר להפיק מכל זה – אולי שומרי החומה פחות חשובים ממה שנהוג לחשוב, ובעצם הלקח האמיתי הוא שברגע שמגיעים למצב קיצוני כל־כך שהבחירה היא בין הזמנת מנהיג אנטי־דמוקרטי לבין חיסול הדמוקרטיה בשביל לחסום אותו, אולי בעצם כבר מאוחר מדי, הדמוקרטיה כבר נהרסה ונשאר רק לצפות בזה קורה. בסופו של דבר, דמוקרטיה היא לא משהו שאפשר לכפות על אנשים שלא רוצים אותה, ואם אנשים בוחרים להצביע למישהו שרוצה לחסל את הדמוקרטיה, אני לא רואה איך מנגנון שמירת חומה כלשהו יוכל למנוע את זה. גם אתה אומר שהחלופה להיטלר הייתה דיקטטורה צבאית, אז גם אם בדיעבד אפשר להגיד שזו הייתה תוצאה עדיפה, לא נראה לי שזו הייתה הצלת הדמוקרטיה.

    • זה ב-1933, קודם היה אפשר לחסל את הנאציזם בפתרונות פחות קיצוניים. יתכן מאד שדיקטטורה צבאית כזאת היתה מתחלפת באופן הדרגתי במשטר דמוקרטי או דמוקרטי למחצה, למשל מלוכה חוקתית…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: