קופצים על הדונלד: הטעות הגורלית של ישראל

בספרו הקלאסי, "אנטי שביר", מציע הכלכלן והפילוסוף נסים ניקולאס טאלב למדינות להכין את עצמן מראש לזעזועים לא צפויים. במקרה של ישראל, להיות "אנטי שבירה" פירושו להשיג מוקדי תמיכה רבים ומגוונים ככל האפשר. אם אחד ייפול, תמיד נוכל להסתמך על השני. למרבה הצער, תמיכתו האוטומטית של נתניהו בצעדיו מעוררי המחלוקת של טראמפ היא הימור מסוכן, שקושר את ישראל לכוחות המאוסים ביותר בפוליטיקה הבינלאומית. וכשהכוחות הללו ייפלו, או יעוררו גל חזק שמנגד, ישראל תוכל להיות שעיר לעזאזל קל ונוח להיפרע ממנו. ינשוף פוליטי-מדיני על האיוולת שבקפיצה לעגלתו של הדונלד.

Credit: Vectorfarmer

הנשיא הטרי של ארצות הברית, דונלד טראמפ, החל את כהונתו בסערת צווים נשיאותיים, שניתן להמשילם לסופה של גשם שחור. אודה ואתוודה, שאני הייתי מאלו שהתייחסו בספקנות להפגנות ההמונים נגד טראמפ, עוד בטרם הושבע, ולנבואות האפוקליפסה של "פשיזם" שמזמן הפכו כבר לרפלקס מותנה בשמאל. חשבתי, ואני עדיין חושב, שלדונלד טראמפ יש זכות מלאה לקדם אג'נדה ימנית ושמרנית, להגביל הפלות, לבנות חומה בגבול מקסיקו ואפילו להיכנס למלחמת סחר עם מדינות זרות, אף על פי שהצעד הזה יהיה הרסני מבחינה כלכלית ויפגע באיכות החיים של אמריקאים מהמעמד הנמוך, שיאלצו לשלם מחירים גבוהים יותר על מוצרים מיובאים.

אבל נשיא, כל נשיא, חייב לפעול בתוך מסגרת חוקתית ולדאוג לרווחתם של כל האזרחים והתושבים החוקיים ללא הבדל דת, גזע ומין. איסור הכניסה הגורף לאזרחים מאיראן, עיראק, סוריה, תימן, לוב וסומליה הוא לא רק גזעני, אלא גם מטופש. אזרחי המדינות הנ"ל לא ביצעו אף פיגוע בארצות הברית בעשרים השנים האחרונות, בעוד מדינות שאזרחיהן דווקא כן ביצעו פיגועים, למשל ערב הסעודית, לא נכללות באיסור. בשבע שנותי בארצות הברית, מעולם לא נתקלתי בקבוצת אזרחים פטריוטים, נאמנים, מבריקים ותורמים לחברה כמו האיראנים האמריקאים. אם היה מדובר רק באיסור על הוצאת ויזות חדשות, ניחא. הצו היה עדיין נותר גזעני ופסול, אבל עדיין היה ניתן איכשהו להכיל אותו במשחק הפוליטי והמשפטי המקובל. מה שמדרדר אותו לתחום הרשעות הצרופה היא הכלתו לנושאי ויזות חוקיות, למשל סטודנטים, ואפילו לבעלי גרין קארד. כלומר, אנשים שנמצאים באמצע תוכנית תואר, או בנו את חייהם בארצות הברית, מגורשים מבתיהם ומשפחותיהם במחי החלטה של הדונלד.

ההחלטה הזאת, מעבר לכל יתר חסרונותיה, שמה ללעג ולקלס את כל מושג ההגירה החוקית. היום אתה חוקי – מחר אתה בחוץ בלי שום סיבה, באופן שרירותי ועוד באמצע התקופה שנקבעה לך מראש. הגזירה הזאת מצדיקה לא רק התערבות שיפוטית, אלא התנגדות אזרחית עזה וסוערת מכל הסוגים. ואכן, אמריקה קרועה מהחלטת הדונלד. המונים צובאים ומפגינים בשדות התעופה, עורכי דין מתנדבים לסייע לקורבנות, ו-ACLU, הארגון שעומד בחזית המאבק, מעולם לא קיבל יותר תרומות כמו בימים האחרונים. הצווים של טראמפ העלו גלי קבס דומים ברחבי העולם כולו. אפילו חלק מבעלי בריתו ובני דמותו של הנשיא החדש בימין האירופי לא מיהרו להגן עליו. המועמד לנשיאות לשעבר ג'ון מק'קיין וכן דיק צ'ייני, סגנו של הנשיא לשעבר בוש ומי שנודע כסמן הימני של המפלגה הרפובליקאית, היו אף הם בין אלו שהוקיעו את הגזירות.

מי שדווקא כן מיהר להגן על הדונלד הוא בנימין נתניהו.

ראש ממשלתנו היקר, שלמד מטראמפ (ואולי מיאיר בנו) את אומנות הציוצים הפרובוקטיביים בטוויטר, מיהר להכריז ברשת החברתית ש"הנשיא טראמפ צודק. אני בניתי חומה בדרום ישראל והיא בלמה את ההגירה הבלתי חוקית". בכך, הביע תמיכה לא רק בבניית החומה, אלא לקח בבוטות את הצד של טראמפ בויכוח הפנימי בארצות הברית. בואו נעזוב לרגע את ההיבט המוסרי של הדברים. הגיוני שישראל תדאג לאינטרסים שלה, ולא לאלו של אחרים. אפילו אם נקבל את הצורך להתחנף לממשל החדש, ואפילו אם טראמפ הבטיח לנתניהו תמורה כלשהי כפי שאמרו לחשנים מסויימים אתמול, הרי מדובר בהעדפה פושעת של רווח מיידי על חשבון האינטרסים ארוכי הטווח של המדינה. אפילו אם מתעלמים מהנזק המיותר ליחסים עם מקסיקו ומדינות דרום אמריקה, יש כאן פוטנציאל לנזק לדורות.

טראמפ אינו נשיא שגרתי, אלא דמות מעוררת מחלוקת בלשון המעטה. הוא שנוא על רבים ברחבי העולם, ועל מחצית האוכלוסיה בארצות הברית. כרגע הוא בשלטון, אבל לאחר כך וכך שנים יירד ממנו, ורק בנדיר בוחרים האמריקאים נשיא שני מאותה מפלגה. בדיוק כפי שהגל הליברלי שנוצר בחסות אובמה והשמאל הרדיקלי תרם לעליית טראמפ, כך גם הצעדים השערורייתיים של טראמפ עתידים להוליד בקלאש ליברלי לכיוון ההפוך. לפני נתניהו, ישראל היתה קונצנזוס בפוליטיקה האמריקאית – בעלת ברית שהתמיכה בה חצתה מפלגות. נתניהו והשגריר שלו, רון דרמר, פגעו בכך ביסודיות כאשר השפילו את הנשיא אובמה והתערבו בגסות בפוליטיקה האמריקאית הפנימית על ידי תמיכה גלויה כמעט במפלגה הרפובליקאית. עכשיו, במקום לשבת במקום נוח על הגדר, ישראל הופכת את עצמה לחלק בלתי נפרד מתופעת הטראמפיזם. היא מזוהה עם גזענות, גסות רוח, שוביניזם ופגיעה במיעוטים. כך, היא כבר משניאה את עצמה על ציבורים אדירים בארצות הברית, ואפילו בקהילה היהודית. אם ההימורים הכבירים של טראמפ במדיניות חוץ ייכשלו וימיטו על ארצות הברית אסון, ישראל תזוהה גם עם האסון הזה. בתום ימיו של טראמפ, היא עוד עלולה לשמש כשעיר לעזאזל זמין ונוח שישלם את המחיר על חטאיו.

בספרו הקלאסי, "אנטי שביר", התרה נסים ניקולאס טאלב שמדינות לעולם לא יכולות לחזות זעזועים ולהתכונן אליהם. כל מי שמנסה להתכונן לכל תרחיש יופתע ויטולטל על ידי גלי ההדף של המציאות. מדינה או חברה שרוצה להגן על עצמה, צריכה להיות "אנטי שבירה". כלומר, לבנות את עצמה כך שלא תתנפץ מזעזועים לא צפויים. וחלק מלהיות "אנטי שביר", במיוחד בדיפלומטיה, היא חלוקה נבונה של סיכונים. המצב הנוכחי של ישראל, כמדינה שתלויה לחלוטין אך ורק בארצות הברית, הוא כבר שביר במידה מסוכנת. התלות המוגזמת הזאת, שנובעת ישירות מהסכסוך היהודי-ערבי ומהבעיה הלא פתורה מול הפלסטינים, הופכת להיות מסוכנת בהרבה כאשר אנחנו נתלים אך ורק בציבור או מפלגה מסויימת בתוך ארצות הברית, ובכך מצרים את בסיס התמיכה שלנו עוד יותר. ההימור על סיעה מפוקפקת אחת, שתהיה מחוץ לשלטון בעוד שמונה שנים אפילו בנסיבות האידיאליות מבחינתה, ותוליד כמעט בוודאות גל חזק שמנגד, אינו יכול להיחשב אלא כטירוף. והדבר העצוב ביותר, הוא שנתניהו כרגיל אינו מהמר בכסף שלו אלא בזה שלנו.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-ינואר 29, 2017, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 23 תגובות.

  1. כל מילה. רק אולי להוסיף שמיתוגים של מדינות הם מאוד קשים לשינויי. ישראל גם כך ממותגת באופן בעייתי במערב, אם תזוהה כחוד החנית של הלאומנות והקסנופוביה, ואם הגל הזה יעבור במעבר על ידי גל נגדי, יהיה קשה מאוד לנקות את הדימוי של ישראל כמקור ההשראה של הטראמפיזם, ואלוהים יודע לאן זה עלול להוביל

  2. הציוץ של ביבי הוא דוגמא מובהקת איך עיתוי וסגנון יכולים לחרב תוכן סביר למדי. אחרי הכל, קשה להתווכח עם זכותה של מדינה למנוע הגירה בלתי-מורשית לתחומה (למרות שיש אנשים בצד השמאלי של המפה הפוליטית שעושים בדיוק את זה…).
    לגבי הצו עצמו, הנוסח המופיע כאן (http://edition.cnn.com/2017/01/28/politics/text-of-trump-executive-order-nation-ban-refugees/) אינו כולל שם של אף מדינה מלבד סוריה. כל השאר הוגדרו כ"מדינות או אזורים מעוררי דאגה" ע"י המשרד להגנת המולדת עוד בתקופת אובמה — ככל שאני מבין, על-סמך החוק הזה (https://www.congress.gov/bill/114th-congress/house-bill/158/text). זה אינו מסיר מטראמפ את האחריות על הדרך האידיוטית בה הוא ניסח ופרסם את הצו, אבל זה מצביע על כך שהוא נשען על בסיס קיים.
    וכמובן, הצו אינו מתייחס למהגרים שכבר נכנסו באופן חוקי לתחומי ארה"ב. הוא יכול רק למנוע מהם להיכנס שוב לארה"ב אם ייצאו מתחומה. זו מדיניות בעייתית ככל שמדובר במבקרים או מהגרים חוקיים, אבל גם לפני טראמפ היו הליכים של התיישבות בארה"ב שמהגר היה יכול לחרב אותם אם יצא מתחומה (למשל, מי שביקש אשרת שהייה בארה"ב בתור פליט).

    • מני,

      התיאור שלך לא מדויק בלשון המעטה.

      ראשית כל, ממשל אובמה הגדיר אמנם שש משבע המדינות כ"אזורים מעוררי דאגה", אבל לא מנע כניסה של תושבי המדינות הללו רק על סמך תושבות. הוא פשוט הפך את תהליך הסינון לקפדני יותר, אבל לא לקפדני במידה שימנע בפועל כניסה באופן גורף. מאיראן, באופן ספציפי, אין שום דאגה של טרור אלא אולי של ריגול. זו סיבה לבלום אנשים מסויימים, אבל לא איראנים באופן כללי וגורף.

      שנית, הצו חל על כל הזרים. ALIEN, בחוק האמריקאי, פירושו אפילו אדם המחזיק בגרין-קארד, בוודאי שבויזת סטודנט או ב-J-2. היא כוללת אנשים שעברו את כל בדיקות הביטחון, ובנו את חייהם בארצות הברית על סמך אמון בממשלת ארצות הברית שתיתן להם להישאר לתקופה הנקובה בויזה (ובמקרה של גרין-קארד, באופן קבוע). הנזק לאנשים האלה, שאת חלקם אני מכיר אישית, הוא בלתי ניתן לאומדן. ואני בכלל לא מדבר על הנזק לתעשייה, לכלכלה ולמערכת ההשכלה הגבוהה. אותם הכשרונות, שאוניברסיטאות טובות בכל העולם רבות עליהם, מי ילך מהם לאוניברסיטה אמריקאית, כשהוא לא יודע אם מחר טראמפ ישלול לו את הויזה בדיעבד אם לא יקום על הצד הנכון בבוקר? כדי לבסס חילופים במערכת אקדמית או כלכלית, התהליך צריך להיות ראשית כל אמין וצפוי, ולא מבוסס על קריזות, קפריזות ושינויים בדיעבד.

      לכך צריך להוסיף את העובדה שאף אחת מ"מדינות 11 בספטמבר" לא כלולה בצו, בעוד כלולות בו מדינות כמו איראן – שאף טרוריסט לא יצא מהן לארה"ב בעשרות השנים האחרונות. וכן – חוקי ההגירה האמריקאים משנות החמישים אוסרים חסימה על סמך ארץ מוצא, ויש קייס רציני שהצו כולו מנוגד לחוקה.

      במילים אחרות, אם מניעת ויזות *חדשות* ממבקרים וסטודנטים רק על סמך ארץ מוצא היא צעד שצריך להתנגד לו, הרי הרס חייהם של תושבים ומהגרים חוקיים באופן פתאומי ומפתיע (ואני מזכיר לך – אפילו בעלי גרין-קארד וסטודנטים באמצע תוכניות התואר שלהם הורדו באופן פתאומי מטיסות לאחר שהייה קצרה בחו"ל) – זו סיבה למלחמה. ולכל אמצעי ההתנגדות האזרחית הלא אלימה שאפשר להעלות על הדעת. חשוב גם להציב לטראמפ גבולות: אם ירסנו אותו עכשיו, בין אם ברחוב ובין אם בבתי המשפט (או שילוב של השניים), אולי הוא יירתע. אם לא, הוא ימשיך הלאה. מה השלב הבא – ביטול אזרחות של אמריקאים עם שני דרכונים, או כאלו שנולדו במדינות מוסלמיות שלטראמפ אין במקרה קשרי עסקים איתן?

      בנוגע להתערבות הטפשית של ביבי בכל הויכוח הזה, הבעתי את עמדתי כבר בגוף הפוסט.

      • אתה מתפרץ לדלת פתוחה כמעט לגמרי. הצו אידיוטי, במובן שהוא גורם נזק ברור לארה"ב. אינני מומחה לחוקת ארה"ב, אבל אם בתי המשפט יחליטו שהוא בלתי-חוקתי, אני די אשמח (עם סייג מסוים שלגביו בהמשך). אני תומך במי שמפגינים נגד הצו (שוב, עם הסייג שלהלן), וודאי במי שמנהלים נגדו מאבק משפטי (בלי סייגים).
        אבל… המילה alien מופיע בנוסח הצו פעמיים. פעם אחת מדובר באיסור כניסת זרים מהמדינות שצוינו, ופעם נוספת מדובר במתן רשות לשלטונות של מדינות בתוך ארה"ב ושלטונות המקומיים לקבוע מדיניות יישוב הזרים המגיעים לארה"ב בתור פליטים בתחומי סמכותן. אין כאן שום אזכור של גירוש ה-aliens שכבר התיישבו בארה"ב.
        הגדרת "מדינות מעוררות דאגה" היא אחד היסודות לצו של טראמפ. זה אינו מצדיק את הצו. אבל אי-הכללת סעודיה או קאטר ברשימת המדינות האלה היא ירושה מימי אובמה. נכון שאת אובמה לא ניתן להאשים בכך שהוא ניהל עסקים אישיים עם המדינות הללו, אז אולי לא צריך להאשים בזה גם את טראמפ. זה לא טוויטר.
        ועכשיו הסייג. אני מוכן לתמוך בהתנגדות לטראמפ כל עוד היא מכירה בכך שלא ניתן לאפשר לכל מי שרוצה להיכנס לארה"ב (או לכל מדינה אחרת) ולהישאר שם. חוקים ונהלים המגבילים הגירה, כל מדינה לפי רצון תושביה והבנת צרכיה ע"י ממשלתה, הם מן ההכרח, ודאי בעולם שבו יכולת הניידות של בני אדם היא חסרת תקדים. התעלמות מהצורך לנקוט מדיניות ברורה ויעילה נגד הגירה בלתי-מורשית (לאו דווקא של מוסלמים) היא אחד הגורמים שהעלו את טראמפ לשלטון מלכתחילה.

      • אני מסכים איתך לחלוטין שזכותה של מדינה להגביל הגירה, ולדעתי זכותה של ארה"ב גם לעשות מבחנים אידיאולוגיים להגירה (כלומר, לא להכניס אנשים בעלי עמדות אסלאמיות קיצוניות). בין זה לבין הצו הנ"ל הדרך ארוכה.

        אני מבין שאתה מתנגד לצו, אבל גם מפרש אותו לא נכון. הצו שולל למעשה את כל ויזות הכניסה של ALIENS, לרבות בעלי גרין-קארד. עד שהבית הלבן התקפל בנושא הגרין-קארד היום, דובריו הצהירו זאת ממש במפורש. בהתחלה, ה-DHS עוד פירש את הצו ככזה שלא כולל בעלי גרין-קארד, אבל כן כולל בעלי ויזת סטודנט וקבועים אחרים. הבית הלבן (היינו, באנון) התערב וכפה פרשנות קיצונית יותר. בפועל, כל האנשים שאנחנו מדברים עליהם (בעלי גרין-קארד, סטודנטים עם ויזות ארוכות טווח) הורדו מטיסות ונכלאו בנמלי תעופה. קשה לי להבין למה אתה מכחיש את זה.

        בנוגע לערב הסעודית, זה מגוחך להוציא צו שמטרתו למנוע טרור ולהרחיק תושבי מדינות שלא היו מעורבים בטרור – ובאותו הזמן לא להרחיק תושבי מדינות שכן היו מעורבים בטרור. אין כאן היגיון בסיסי.

      • הצו אינו מבטל אשרות כניסה, הוא שולל כניסה ממחזיקי האשרות. שזה מטופש לגמרי וספק חוקי (אם תוקף האשרה אינו מבוטל, איך אפשר לשלול כניסה לפיה?). אבל אם, נאמר, איראני מחזיק אשרת סטודנט תקפה יפגוש פטרול משטרתי ויידרש להוכיח שהוא שוהה בארה"ב כחוק (יש מדינות בארה"ב שמקיימות נוהל כזה), אני לא חושב שהמשטרה תעביר אותו לרשויות ההגירה לצורך גירוש.
        לגבי סעודיה, העיוורון כלפיה בכל הקשור לטרור לא התחיל מטראמפ. אפשר להבין את הסיבות לכך (ואז להצדיק אותן או לא), אבל אין לזה קשר לעסקיו של טראמפ.

    • ד"א: מעניין שבקשר להגבלת הגירה, אתה קופץ ישר למבחנים אידיאולוגיים. זכותה של ארה"ב להנהיג כאלה, אם כי הייתי מעדיף לראות בעלי דעות אסלאמיות קיצוניות מסורבים כניסה בשל היותם סכנה לשלום הציבור ולא בשל כך שהם מאמינים בדברים שאינם מורשים ע"י הממשל. אבל אם מורידים את ההייפ התקשורתי סביב פיגועי טרור (שנזקם, במונחים מספריים, הוא מוגבל למדי), מה שמפריע לאמריקאי הלבן המצוי בהגירה אינו כ"כ האמונות הביזאריות של המהגרים, אלא החשש שמישהו מהם ייקח לו את המשרה. ומשום מה, חוגי האקדמיה, התקשורת הממסדית והשמאל הפוליטי נמנעים מלהכיר בלגיטימיות של החשש הזה ולתת לו ביטוי.

      • הבעיה כאן היא לא מקומות עבודה. זה קשור לחזית שטראמפ פתח עם המקסיקאים דווקא. הרי אחוז המוסלמים המהגרים לארצות הברית הוא זעיר בקרב המהגרים, ורובם המכריע חוקיים. אם מקומות עבודה היו הסיפור, טראמפ לא היה מתמקד בארצות מוסלמיות דווקא.

        שלילת כניסה ממחזיקי האשרות כמוהו כביטול אשרה. אם הבית שלך בארצות הברית ואתה פתאום לא יכול לחזור כי קפצת לחו"ל לכמה ימים לכנס, לטיול או כדי לבקר את הדודה – זה לא רק התעללות נבזית באנשים, אלא חתירה תחת כל הקונספט של הגירה חוקית. זה אפילו לא מצב שבו אומרים לך: שמע, אל תצא מהמדינה כי לא תוכל לחזור. כל עוד אתה יודע את זה מראש, אתה יכול לתכנן תוכניות בהתאם. הרעיון של הגירה חוקית מבוסס על מעין חוזה בין המהגר לבין הממשל. אני כמהגר עומד בכל הדרישות שהממשל מציב, ומקבל ויזה לזמן קצוב. כל עוד אני לא מפר את תנאי החוזה (למשל – עובר על החוק או נשאר מעבר לזמן) אני אמור להיות בטוח שלא יבטלו לי אותו חד צדדית, כי כמו בחוזה מסחרי, אני עושה תוכניות לפי תנאי החוזה הזה. מדינה שבה כל ויזה חוקית יכולה להיות מבוטלת (בכוח או בפועל) במחי החלטה של נשיא שאתה לא בא לו טוב בעיניים, היא לא מדינה שיש לה מערכת הגירה מתפקדת.

      • לגבי הטמטום של הצו של טראמפ, אתה אומר את מה שאני אומר, רק במילים אחרות. וכן, "שמע, אל תצא מהמדינה" זה מה שהצו הזה אומר למהגרים חוקיים משבע הארצות הרלוונטיות שנמצאים בארה"ב. רק שיש דרכים טובות יותר להגיד את אותו דבר, בלי כל ההתעללות שהצו הזה יצר.
        ההתמקדות של טראמפ בהגירה מכמה ארצות מוסלמיות נובעת משני דברים: א) "להכניס למוסלמים" זה משהו שיעשה רושם טוב על בוחריו; ב) יש לו תשתית חוקית לכך בדמות אותה החלטת המשרד להגנת המולדת מימי אובמה. כלומר, הוא יכול להיכנס במוסלמים בלי להגיד שהוא נכנס במוסלמים (ובלי שזה באמת יעזור למשהו, אבל מי סופר). בכל מקרה, הצו הוא זמני, ופרשנותו כבר צומצמה, הודות להחלטות בתי משפט (עכשיו מחזיקי גרין קארד מורשים להיכנס). כשיעברו 90 הימים שהצו קובע, יכול מאוד להיות שהוא יתפוגג כלא היה. הבעיות הקשורות להגירה (רובה מהגבול הדרומי) יישארו, וכנראה גם חוסר הנכונות לדון בהן ברצינות.

      • זה לא רק טמטום, אלא רשעות. הצו היה מפתיע מאד, ותפס הרבה מאד אנשים בחו"ל או במטוסים. ה-DHS דרך אגב פרשו אותו בהתחלה כלא חל על בעלי גרין קארד, והבית הלבן התערב והכליל גם אותם (ככה"נ בעקבות התערבותו של באנון). גם 90 יום זה הרבה מאד זמן לאנשים לחיות במצב של לימבו (ולפעמים, כמו בכמה מקרים שאני מכיר אישית – תקועים מחוץ למדינה). גם אם הייתי בעל גרין קארד הייתי מהסס מאד אם לצאת. מי יודע האם הצו השיפוטי יחזיק, והאם הפקידים בנמל התעופה הספציפי לא יעלו אותך על המטוס חזרה לפני שתספיק להתייעץ בעורך דין. ממשלת איראן לא תיתן הרי שום מידע לטראמפ בנוגע לאזרחיה, אז לפחות בעניין האיראני תהיה לו הצדקה להמשיך את זה הלאה. ואפילו אם הצו יבוטל או יתפוגג, מי יודע מתי הוא יחודש בגלל איזו גחמה? טראמפ הכניס את כל המערכת לאי וודאות שתימשך ככה"נ בכל תקופת כהונתו.

  3. ראשית – כל מילה בסלע. לקחת לי את המילים מהפה.
    רק הסתייגות טקטית – ביבי אמנם הביע תמיכה (באופן טפשי) בבניית החומה, אבל לא התייחס, ככל הידוע לי, לצעד מעורר המחלוקת באמת שהוא צו הגבלת ההגירה. בקריאה של הטקסט השניים התערבבו ביחד ונוצר הרושם שביבי תומך בכל מעשיו של טראמפ.
    אפשר רק להוסיף בנימה יהודית גלותית שהיהודים בגלות למדו שכשיש "שליט גוי" שהולך לקראתם, לא צריך לשמוח יותר מדי ולהרגיז את הגויים. נראה שהחוכמה הגלותית הזאת קצת נשכחה אצלנו.

  4. שלום דני, מדוע אתה מכנה את נשיא ארה"ב "הדונלד"?

  5. תודה על המאמר!

    אני רואה שההתפכחות מתקרבת… (עוד מכר שלי גם התפעל מיכולתו של טראמפ לעמוד מאחורי הבטחותיו, לא משנה כמה אלה היו הזויות).

    אני מקוה שעכשיו ברור עד כמה חשיבתו של טראמפ קונספיראטיבית (בנויה על 'נביאו' באנון) ונאבקת באויבים מדומים. קשה להוציא אנשים מקו חשיבתי כזה, ויהיה מאבק ארוך, שכנראה לא יסתיים בהצלחה. השאלה כמה נזק יגרם עד אז (וגם כמה נזק טראמפ ינסה לגרום למוסדות, לפני שיסולק, כי הוא ינסה).

    לפחות המכירות של '1984' של אורוול זינקו ב-950%…
    http://www.cbsnews.com/videos/a-look-at-whats-driving-the-revival-of-george-orwells-1984/

  6. דני תודה רבה על המאמר. דווקא כאדם בעל דעות ימניות עלי להגיד שהגדרת במדויק את המחשבות המתרוצצות במוחי בשבוע האחרון לכן הייתי מאוד שמח אילו היית נכנס לרגע לנעליו של אדם הקרוב לנתניהו והלוחש על אוזנו איך היית מייעץ לו לנהוג מול ממשל טראמפ? למה לצפות ולמה לא? מה לעשות ומה לא? והכי חשוב האם היית כותב את אותם הדברים אילו קלינטון הייתה מנצחת כיום בבחירות? האם גם אז היית מייעץ לראש הממשלה לא ליישר קו עם כל מהלך של ממשל קלינטון כדי לא לעצבן את המפלגה הרפובליקנית ואת השמרנים בארה"ב? אשמח לדעת.
    ב. להטיל את אשמת היחסים המעורערים בין ישראל לארה"ב בשמונה השנים האחרונות אך ורק על כתפיו של נתניהו היא עמדה חסרת יושר. כאילו שכחנו את מסע נאום קהיר שדילג על ישראל במכוון כאילו שכחנו. את תמונת הנעליים על השולחן מעשים שהתרחשו בתחילת כהונתו של אובמה עוד לפני שנתניהו הספיק לעשות משהו מדובר בתהליכים מורכבים הרבה יותר שעוברים על שני העמים הישראלי והאמריקני שיחסי אובמה נתניהו הם רק פרומיל קטן מהם אך הוא אינו העיקר.

    • הי איתי,

      תודה על התגובה המפורטת!

      אם הייתי אדם המקורב לנתניהו, אני משער שהייתי מייעץ לו לא לריב עם הממשל, להחניף לטראמפ הרבה מאד בשיחות פרטיות ולשתף איתו פעולה, אבל לא להיות מזוהה יותר מדי עם העמדות האידיאולוגיות של טראמפ בפומבי. לשמור על שפה דיפלומטית ולא להתערב בויכוחים הפנימיים בארצות הברית. זו העמדה הטובה ביותר כדי לשמור את ישראל מחוץ לויכוחים המפלגתיים הפנימיים בארה"ב, שכל מעורבות בהם תזיק לה בסופו של דבר. קלינטון פחות שנויה במחלוקת מטראמפ מבחינה אידיאולוגית (הסלידה ממנה היתה לרוב אישית) – אבל גם שם לא הייתי נכנס לויכוחים אמריקאיים פנימיים כדי לא לשרוף את הגשרים למפלגה הרפובליקאית. ישראל צריכה לנקוט עמדה ממלכתית של ידידה של ארה"ב – ולא של זרם ספציפי בה.

      אני לא מטיל את אשמת ההידרדרות ביחסים רק על נתניהו. אובמה בלי ספק עשה כמה טעויות, אבל התיאור שלך לדעתי לא מדויק. ראשית כל, נאום קהיר לא התעלם מישראל. בדיוק להיפך: בנאום, מול קהל מוסלמי, אובמה הזכיר את ישראל, העם היהודי ואפילו השואה כמה פעמים, לא דבר טריוויאלי. ממשל אובמה סייע בטחונית לישראל יותר מכל ממשל לפניו, וגיבה את ישראל באו"ם אפילו כשפעלה תוך צפצוף ארוך על עמדת ארה"ב ובניגוד לאינטרסים שלה כפי שראה אותם הממשל. וזאת מול פרובוקציות בלתי פוסקות של נתניהו. אני לא מתכוון רק לבנייה בהתנחלויות, אלא גם להתערבות בבחירות לטובת מיט רומני, הקמפיין נגד עמדת הממשל במו"מ עם איראן והנאום בקונגרס. בהתחשב בכל זאת, התגובה של אובמה בדמות הימנעות מהטלת וטו באו"ם היתה מינורית ביותר.

      • הי דני תודה על התשובה. עםחלקה הראשון של תגובתך אני מסכים באופן מלא למעט קביעתך כי הסלידה מקלינטון היתה אישית בעוד הסלידה מטראמפ היא אידאולוגית אולי עצם העובדה שהעם האמריקני בחר במועמד כל כך לא ממסדי וכל כך אקסצנטרי כמו טראמפ מלמדת שהציבור סולד מדרכו האידאולוגית הליברלית ולעיתים גם רדיקלית של אובמה שקלינטון התיימרה להמשיך בה?
        ב. הבעייתיות הרבה בנאום קהיר היתה הקישור שעשה אובמה בין זכותם של היהודים למדינה לבין השואה בכך הוא בעצם מתכתב עם הנרטיב הערבי ומתעלם לחלוטין. מהזיקה ההיסטורית של היהודים לארץ ישראל וסתם מהעובדה שלכל עם בעולם ישנה זכות למדינה ללא כל קשר לאסון כזה או אחר.
        ג. לגבי הנאום בקונגרס גם אם אתה מתנגד לו חייבים להודות שלנתניהו היה קייס בנושא. מדובר בעניין שנוגע ישירות לביטחונה של ישראל ולנוכח הפרטים ההולכים ומתגלים בנוגע לדרך הפתלתלה והמניפולטיבית בצירוף להיטות בלתי מוסברת של הממשל לחתום הסכם עם איראן. אני לא בטוח שנתניהו טעה בנושא.

  7. בינתיים, בתי המשפט ביטלו את הצו של טראמפ, לא ברור האם הוא יערער לביהמ"ש העליון, ובעיות ההגירה של ארה"ב נותרו כפי שהיו.
    העיקר שהדונלד הפיק מפגן פטריוטיות. מישהו אמר מדינאות בסגנון תוכניות ריאליטי ולא קיבל?

כתוב תגובה לדני אורבך לבטל