הכביש העוקף: ישראלים, פלסטינים ואומנות השכנוע

לפני מספר ימים השתתפתי בטיול ישראלי-פלסטיני בהרי השומרון, אזור שכם ובית לחם. החוויה היתה מדהימה, הנופים מרהיבי עין והמפגש מרתק, אבל הדיאלוג הישראלי-פלסטיני הותיר כמה שאלות חשובות פתוחות. כשצדדים יריבים נפגשים, כיצד עובדת דינמיקה של התקרבות ושכנוע, ומה ההבדל בין טיול לבין מפגש הידברות רשמי יותר? כיצד אפשר להשתמש באסטרטגיה הידועה כ"גישה עקיפה" כשאתה רוצה להשפיע על אדם אחר? ינשוף פוליטי-מדיני על ישראלים, פלסטינים ואומנות השכנוע.

Image result for art of persuasion

לפני מספר ימים השתתפתי בטיול ישראלי-פלסטיני בהרי השומרון, אזור שכם ובית לחם. המיזם המשובח הזה, שמאורגן ומתוכנן בידי קבוצת טיול-ריחלה, נועד להפגיש ישראלים ופלסטינים באופן לא רשמי במסגרת תיירותית. קבוצה מעורבת של ישראלים וישראליות, פלסטינאים ופלסטינאיות מטיילים ביחד, בגדה המערבית ובשטחי הקו הירוק לסירוגין, כדי להכיר אחד את השני ואת הארץ. בניגוד למפגשים מסורתיים של ישראלים ופלסטינים, שנועדו אך ורק למטרה פוליטית, טיול-ריחלה אינו מגביל את עצמו ל"שמאלנים מקצועיים" משני הצדדים. לכן, ההנהלה לא מסננת משתתפים על רקע פוליטי. בטיולים השתתפו בעבר תומכי חמאס ופתח, ישראלים ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, תושבי הקו הירוק ומתנחלים, שרוצים לטייל ולהכיר את הצד השני בלי תנאים פוליטיים מחייבים. ההתרשמות שלי היתה גם שהמשתתפים משני הצדדים מגוונים מאד גם מבחינה סוציו-אקונומית, דבר שמוסיף כמובן לעניין שבמפגש.

Image may contain: tree, plant, sky, outdoor and nature

הרי שומרון: מבט מהכפר הפלסטיני סבסטייה

הטיול הנוכחי היה מרתק, והוא נמשך יומיים: היינו באתר הארכיאולוגי של סבסטיה, ביקרנו ואכלנו בכפרים פלסטינים, ראינו נוף מדהים של הרי השומרון ונסענו (באישור הצבא) בכבישים פלסטיניים שאסורים בדרך כלל לאזרחים ישראלים. בסוף היום הראשון בילינו בשכונה השומרונית על הר גריזים (קריית לוזה), שוחחנו עם כהן שומרוני ועלינו לתצפית יפיפייה על שכם וההרים שמסביבה. ביום השני נסענו ליהודה, והגענו לכנסיית המולד בבית לחם ולמחנה הפליטים עאידה. הנסיעה בחלק מהכבישים היתה חוויה מלמדת ועצובה בו זמנית, שהעידה על ההצקות הקטנות אך הקטלניות של שלטונות הכיבוש הצבאי. הכביש היחיד שמחבר בין דרום לצפון הגדה המערבית נמצא, למשל, בשטח C – דרך מפותלת, חשוכה ומסוכנת, ולפלסטינים אין סמכות לשפץ את הכביש או להתקין פנסי תאורה בלי אישור שלעולם לא ניתן. מכיוון שהסמכות על האזור נמצאת בידי ישראל, והיא, אפעס, לא מתעניינת בנתיב שעוברים בו רק פלסטינים – הכביש נותר משובש ומסוכן. המצב גרוע אפילו יותר בשטחי הפקר כמו עזריה ומחנה הפליטים שועאפט בסביבות ירושלים: השוטרים הפלסטינים לא יכולים להיכנס בגלל שמדובר בשטח בשליטה ישראלית, ומשטרת ישראל כמעט ולא נכנסת מחשש פגיעה. כך, הופכות אותן השכונות לגן עדן לפושעים וסוחרי סמים מכל הסוגים.

Image may contain: sky, car, cloud and outdoor

קריית לוזה: השכונה השומרונית על הר גריזים

המפגש בין ישראלים ופלסטינים היה מרתק לא פחות, הן ברמה האנושית והן ברמה הפוליטית. החוויה היתה, מן הסתם, מגוונת לאנשים שונים בקבוצה. בצד הישראלי, אני די בטוח שהמשתתפים שדיעותיהם שמאלניות יותר, קיבלו אותה באופן שונה מאד מהמשתתפים הימנים, הדתיים או החרדים. אבל כולם, לפי מה שראיתי, יצאו עם תחושה של התקרבות ברמה האישית, ובמקרים רבים אפילו ברמה הפוליטית-אידיאולוגית. אחת המשתתפות, אישה מרמאללה, שדחקה קודם לכן במדריכים הפלסטינים לספר יותר לישראלים על "השהידים מעזה", אמרה בשיחת הסיכום שהגיעה למסקנה ש"גם הפלסטינים צריכים להקשיב יותר ולוותר יותר במהלך המשא ומתן". חלק מהמשתתפים מהימין אמרו גם הם שלמדו דברים חדשים ורבים על מצוקת הפלסטינים, והודו שיש לשנות ולתקן את ההתנהלות הישראלית בשטחים.

אך לתצפית הזאת יש להוסיף שתי אבחנות מעניינות וחשובות. ראשית, ככל שהנושא היה קונקרטי וקרוב יותר לרמה האנושית, כך ההשפעה של המשתתפים (ישראלים ופלסטינים) זה על זה היתה גדולה ומשמעותית יותר. מנגד, ככל שהנושא היה יותר מופשט וקרוב לנראטיב ותפיסת ההיסטוריה ה"גדולה" – כך מידת השכנוע ההדדי היתה קטנה ושולית יותר, אם התקיימה בכלל. מבחינת עמדות בסיסיות, כל אחד נשאר בעמדתו. שנית, גם כאשר היה שכנוע והשפעה הדדית, הם לרוב היו בהשהייה. כלומר, לא היה ניתן לראות אותם מיד במהלך שיחה אחת. האבחנות הללו, שתיהן, קשורות לעקרונות בסיסיים מאד באומנות השכנוע שכדאי לתת עליהם את הדעת.

nablus2

נוף לעיר שכם: שקיעה מפסגת הר גריזים

כדי להבהיר, חשוב לומר שאני לא מגיע לנושא הזה בגישה מתנשאת של אמת שצריך להחדיר למי מהצדדים. המשתתפים – ימנים ושמאלנים, יהודים ופלסטינים – היו כולם אנשים חושבים עם ניסיון חיים. "אומנות השכנוע" במובנה הנכון היא לעולם לא חד צדדית, אלא תהליך של השפעה הדדית. מי שנכנס לשיחה רצינית כמטיף בשער שתפקידו לשכנע בלבד, לא יהיה אפקטיבי. הקשבה אמיתית ושכנוע יעיל כרוכים כמעט תמיד בפתיחות, ובנכונות לקבל במקרה הצורך חלק מטענות הצד השני. אבל מצד שני, לא מדובר גם בתהליך שוויוני אלא בתחרות. כשאנחנו מדברים על דיאלוג ושכנוע, כל צד מעוניין להסיט את הצד השני כמה שיותר לכיוון העמדה שלו.

כאן, כדאי להיעזר באבחנותיו של סר באזיל לידל-הארט, ההוגה הנודע של "הגישה העקיפה לאסטרטגיה" שעל תובנותיו הצבאיות כתבתי כבר בעבר בינשוף. בספרו, למה אנחנו לא לומדים מההיסטוריה, כותב לידל-הארט שאת הגישה העקיפה יש ליישם גם כאשר אנחנו מנסים לשכנע אנשים. מי שרוצה לריב ולהתעמת בלי שום תועלת, יוכל לתקוף את העמדה של הצד השני ישירות. אבל מלבד התענוג הרגעי שבהתנגחות ותחושת הצדק העילאית שבה, אין בכך כל תועלת.

Image result for Liddle heart

סר באזיל לידל-הארט

במקום זאת, כאשר מנסים לשכנע, יש "לעקוף" את הגישה של הצד השני; לא להתעמת ולתקוף את ערכי הליבה החשובים לו, במיוחד (וזו תוספת שלי) יש להימנע מלתקוף ערכים שקשורים לעצם הזהות שלו. במצבים כאלה, אנשים, אלא אם הם פתוחים באופן חריג, נוטים להיאטם ולהפסיק להקשיב. במקום זאת, צריך לגלות אמפתיה לערכי הליבה, ולתקוף בעדינות ערכים חשובים פחות, לחשוף סתירות ביניהם לבין ערכי הליבה, להעלות שיקולים פרקטיים, ולבסוף – לבקש מהיריב אמפתיה למצב שלך מתוך התחשבות בערכי הליבה שלו עצמו. למשל, יש היסטוריונים שטענו שחלק מההצלחה של מרטין לותר קינג נבעה מכך, שהוא פנה לציבור הלבן בארצות הברית בשם ערכים נוצריים שהיו מקובלים גם עליו. לעומת זאת, אותם שחורים קיצוניים שדחו את ערכי המיינסטרים לחלוטין לא השיגו השפעה דומה. ניתן לחשוב על השקפת עולם כמו רשת של מוצבים הקשורים אחד לשני בתעלות וחפירות, מהם מבוצרים יותר ומהם מבוצרים פחות. כמו שיודע כל אסטרטג, התקפה ישירה על עמדה מבוצרת היא בדרך כלל טירוף. לעומת זאת, חדירה לעמדה מבוצרת פחות מכיוון לא צפוי תוכל להוביל לזעזוע של המערכת, ארגון מחדש של רשת הדעות ובמקרים נדירים אפילו לתמורה משמעותית.

בהקשר שלנו, מי שינסה למוטט את הנראטיב של הצד השני, למשל – לשכנע פלסטינים בצדקת הציונות או בכך שאין דבר כזה זכות שיבה, יתקל בדרך כלל בקיר. מי שיעבוד בדרכים עקיפות יותר, יוכל להגיע להסכמות פרקטיות אבל בסופו של דבר גם פוליטיות. בטיול למשל, ראיתי שיהודים שדיברו על בעיית הפליטים היהודים מאירופה או ממדינות ערב זכו למידה לא מבוטלת של אמפתיה והקשבה מהפלסטינים שבקבוצה. באותה מידה, פלסטינים שינסו לשכנע ישראלים מהשורה שהציונות היא תנועה גזענית וקולוניאליסטית יבזבזו את זמנם. שיחה על העוול שנובע מפרקטיקות הכיבוש, וגם בזה נוכחתי, עשוי להוביל לתוצאה טובה יותר. טיול ריחלה בכללותו היה תרגיל מעניין בגישה עקיפה, בדיוק משום שהוא היה מסגרת לא פוליטית. כשאנשים נמצאים בדיון פוליטי "רשמי", הם נוטים להפוך לשגרירים של העם שלהם ולהתבצר בעמדות הבסיס. כשהם נמצאים במסגרת כיפית ורגועה יותר, ושיחות מתרחשות בדרך אגב, ההגנות נוטות להיות פחות חזקות וההתקרבות – יעילה ומהירה יותר.

aida

כוחם של ערכי ליבה וזהות: מפתח זכות השיבה בשער למחנה הפליטים עאידה. על המפתח כתוב "לא למכירה" בערבית ובאנגלית.

וכאן אני עובר לעיקרון חשוב נוסף ואחרון. אחת הטעויות העיקריות של אנשים שמנסים לשכנע יריבים פוליטיים או לאומיים, היא הציפייה המובנת, אך הלא ריאלית, שהצד השני יודה בטעותו וישתכנע מול עיניך. אנשים בדרך כלל לא ממהרים להשתכנע, גם משום שעמדות לא משתנות בקלות, וגם מפני שרוב בני האדם לא ששים להודות בטעות בפומבי ולעיתים קרובות אף רואים בכך השפלה. השינוי, אם בכלל, מתרחש בהדרגה אחרי שהשיחה הסתיימה והצדדים לויכוח נפרדו. לפעמים הוא אפילו לא נראה לעין, ומבשיל לתמורה משמעותית רק בעקבות חוויות דומות אחרות שמתרחשות לאורך זמן. התהליך יכול כמובן להתנהל גם בכיוון ההפוך: ראיתי מספיק מפגשים ישראלים-פלסטינאים שהסתיימו באווירה טובה ואפילו בהתרוממות רוח, שנמחקה כמעט לחלוטין במלחמת עזה התורנית שפרצה לאחר מכן. אך בכל מקרה, דיאלוג כמעט תמיד מותיר אחריו עקבות. זו ריצת מרתון ארוכה, שדורשת סבלנות ואורך רוח. אם בצומת הבאה שתצריך התייחסות אל הצד השני – מפגש במחסום, מצב חירום אקראי בישראל או בגדה המערבית – החוויות שנוצרו בדיאלוג יטו את ההחלטות המהירות והאינסטינקטיביות לכיוון חיובי יותר, מדובר בקלף חשוב שיוכל לשנות או להציל חיי אדם. אם נוכל להשיג יתרון מסויים, עוד מוצב, עוד כמה מטרים של קרקע מול כוחות השנאה, ההפרדה וההיבדלות החזקים בחברה הישראלית והפלסטינית, עשינו בלי ספק את שלנו. הדיאלוג יכול לסייע, לרכך, לעדן, ולתרום לפתרון הבעיות, אבל ידיו קצרו מלשנות את המשחק כולו. הפתרון לבעיות הגדולות בין ישראלים לפלסטינים חייב בסופו של יום להיות ברמה הפוליטית.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-פברואר 11, 2017, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 11 תגובות.

  1. הגיע הזמן לתאר את התיאור שלך בבלוג כ"דוקטורנט". אתה כבר "דוקטור גמור" כפי שעגנון היה אומר

  2. תני גולדשטיין

    דני אתה חכם. מסכים עם כל מילה.

  3. אור - דיבייט כג'ודו במקום איגרוף

    הציפייה שהצד השני יודה בטעותו, יזנח את עקרונותיו, וישתכנע מול עיניך היא אכן לא ריאלית. אסטרטגיה מועילה יותר היא לתת לו עובדות שישכנעו אותו שבמקרה הספיציפי הזה העמדה שבה תמך קודם מנוגדת לערכיו, עקב עובדות שלא היה מודע אליהן קודם, ולכן עליו לשקול שוב את עמדתו. כלומר שינית את עמדתו בפועל על נושא כלשהו (שזה מה שחשוב בדיון) מבלי לשנות את עקרונותיו (מה שכמעט בלתי אפשרי לעשות).

    הבעיה היא שרוב המתווכחים מדמים את הויכוח, באופן לא מודע כמובן, לתחרות איגרוף. מי שיצעק יותר חזק ינצח. זו כמובן טעות. משום שכפי שטענת כשאנשים מותקפים הם נוטים להסתגר בעמדתם. לכן אני מעדיף לדמות את הדיון לג'ודו. עליך להשתמש בערכיו ובעקרונותיו של הצד השני על מנת להראות לו שלפי ערכיו ועקרונותיו עליו לשנות גישה במקרה המסויים הזה.

    אתן דוגמא: כליברטן אני מרבה להתווכח ברשת עם ימניים תומכי טרמפ.

    מניסיוני רוב אלו שמגינים על טרמפ עושים זאת כי הם חושבים שהאלטרנטיבה היא אובמה או הילרי. ולכן הם יעידפו אותו, כרע במיעוטו, על פניהם. ואז הם יגנו עליו בכל המרץ והשכנוע הפנימי של סניגור המגן על נאשם. לא מתוך אמונה פנימית אלא שכנוע פנימי כדי שיוכלו לשכנע אחרים. זהו הקיטוב הבין מפלגתי בארה"ב (שם יש רק 2 מפלגות, ולכן הדעה הפוליטית על כל נושא מתאימה לאחת משתי התבניות של המפלגות הגדולות). ולכן הדרך הטובה ביותר לשכנע אותם אחרת היא דו שלבית:
    1. להציג כאלטרנטיבה לטרמפ אישיות ימנית אחרת שהם מעריצים (נפתלי בנט, ביבי, מילטון פרידמן, מיט רומני). וכך הגנה על טרמפ תחייב אותם את דחייתו.
    2. להראות כיצד המדיניות של טרמפ מנוגדת לעקרונות ולמדניות הימנית שמרנית, והיא למעשה מדיניות שמאלנית.

    במקום לתקוף את טרמפ על זה שהוא לא נחמד, שזו הטעות שעשו כל יריביו בבחירות (מג'ב בוש וטד קרוז ועד להילרי קלינטון) או לכנותו גזען אני מראה לעמיתיי עד כמה רוב דעותיו מועתקות למעשה מתוך המצע של ברני סנדרס, שלי יחימוביץ והשמאל הכלכלי הקיצוני. השקעה בתשתיות, הגדלת תקציב המדינה, הגנה על המוחלשים (הנשכחים בשפתו של טרמפ) ומכסי מגן הם מדיניות שמאלנית קלסית שנוגדת את תפיסת השוק החופשי של הימין.

    לרוב הדובר שמולי טוען מנגד שבעיקרון אני צודק אבל… ואז מנסה להסביר מדוע במקרה המסויים הזה טרמפ צודק למרות שהוא פועל בניגוד לערכים ימניים. אבל אז הדיון עובר לתחום העובדות ולא הערכים, ושם כבר אפשר להביא טיעונים שיגרמו לדובר לשנות את דעתו.

    • תגובה קולעת לגמרי, ואני מסכים עם עקרונות הדיבייט שאתה מציג. יש לי רק הסתייגות בנוגע לתומכי טראמפ. הרוב המוחלט של תומכי טראמפ אינם ליברטריאנים. הם אולי מתנגדים לרגולציה ולמיסים גבוהים ולמדיניות פרוגרסיבית (אפליה מתקנת לדוגמא), אבל הם בהחלט תומכים במכסי מגן, השקעה בתשתיות וכיוצא בזה. כלומר, הם מגיעים בדיוק מאותם מעמדות "מוחלשים", שמתעבים את השמאל בגלל שאינו פטריוטי ולאומני, ומתנגדים להגירה, אך באותו הזמן תומכים בחלק מהעמדות הכלכליות השמאליות.

      • אור - תלמיד של סוקרטס

        היי

        תודה על ההתייחסות.

        אתה צודק שהרבה מהימנים הפחות משכילים אכן תומכים בממשלה גדולה ומדינה ולא בשוק חופשי. אבל האליטות הימניות, ההנהגה המשכילה שאותה אני מנסה לשכנע, כן תומכת בשוק חופשי. ואתה יכול לראות את זה כמעט בכל מקום בעולם. השמאל החילוני הרב תרבותי והיוני הוא סוציאליסטי ואילו הימין הדתי לאומני וניצי הוא בעד שוק חופשי. טרמפ ודומיו הם החריג ולא הכלל.

        נזכרתי שהאדם המפורסם ביותר שהשתמש בטקטיקה העקיפה היה סוקרטס. סוקרטס היה נוהג ללכת ברחובות אתונה ולשוחח עם אנשים שפגש. אבל במקום להטיף להם את דעותיו היה שואל אותם על דעותיהם, לרוב על הנושא שבו התיימרו להיות מומחים: כהן דת על צדק ואמונה, מצביא צבאי על אומץ, סוחר עשיר על טיבו של הכסף, רטוריקן על מהי אמת וכו'. הוא היה מעמיד פני תם שאינו יודע ומבקש מהם ללמד אותו על הנושא הזה, ובמיוחד לתת לו הגדרה קצרה ומדויקת. ואז היה מתחיל לשאול שאלות, לא מעמדה תוקפנית, אלא להפך כתלמיד תם שרק רוצה לחדד נקודה שהוא עצמו לא הבין. כאילו הבעיה היא בו, שלא הבין את השיעור, ולא בידע ובהגדרות שלהם. ואז תוך כדי שאלות היה מביא אותם עצמם לכדי מבוכה, כשנאלצו לבסוף להודות שאין הם מצליחים להגדיר ולדבר על הדבר שבו הם טענו לידע ומומחיות. סוקרטס היה מצליח משום שידע לבנות את המלכודת כשביל מזמין, כשבכל שלב היה איש שיחו כיביכול רק נדרש להבהיר יותר את עמדתו הודאית, עד שהיה נופל למלכודת ונאלץ להודות שהגדרתו סותרת או מטעה לפי הבנתו שלו עצמו, ולא לפי סוקרטס בלבד. וגם אז היה סוקרטס מסרב לתת הגדרה משלו אלא שולח את בן שיחו למצוא תשובה בעצמו.

        סוקרטס כמובן שילם ביוקר על מנהגו לנסות לפקוח את עיניהם של אנשי אתונה לטעויותיהם. הם הוציאו אותו להורג על שגרם לבני הנוער לפקפק בדעת הזקנים ולחפש תשובות בעצמם. אפלטון הקים לזכור את האקדמיה הראשונה, כמקום בו יוכלו אנשים לשוחח בחופשיות, להודות בבורות ולסבול אי ודאות זמנית (עניין מפחיד כשלעצמו), בעודם מחפשים יחד פתרונות חדשים. מעניין מה היה קורה לסוקרטס אילו נקלע לאוניברסיטת PC מודרנית היום. הסטודנטים לבטח היו מגרשים אותו על שהעז לגרום להם לחשוב, להטיל ספק, לערער על אמונותיהם המקובלות, ויותר מכל לחוש אי ודאות וספקות. והכל בלי טריגר וורנינג. ואולי טוב שהוצא להורג לפני שזכה לראות למה הפכה האקדמיה שהוקמה לזכרו.

      • מעניין לציין בהקשר הזה, שהרפובליקה של אפלטון היא אחד המודלים התיאורטיים הראשונים למדינה טוטליטרית.

  4. כל הכבוד שנסעת לבקר ולהידבר. חשוב להגיע לשטח – המציאות היא שם ולא בחדרי המלון.

    מצד שני, בעוד שפרלמנטרים מקומיים יתמכו ביוזמה כזו (גלאון + גילאון), לא בטוח שמהצד השני יש שיתמכו.

    אילו אני בינהם, לא הייתי מחמיץ מפגש כזה: יש שם פאסיביות שרק מזיקה להם, ומחזקת חמאסניקים שמבחינתם אין עתיד מלבד מלחמה נצחית (כל פלשתיני ממוצע יכול לראות את רצועת עזה שאחרי 05' כמודל לקו הכלכלי של חמאס ולעתיד שהוא מבטיח). השטח מחפש מנהיג, וכדאי שזה יהיה מתון.

  5. הי דני. אני מסכים עם כל מה שכתבת, אבל אני חושב שלא ציינת את הסיכונים הכרוכים ביישום המסקנות האלה ברמה הפוליטית.
    אין ספק שזוג פוליטיקאים יוכלו להתקדם הרבה יותר אם יבלו כמה ימים בלי מצלמות בדיונים על עניינים פרקטיים מאשר בויכוח משודר בטלוויזיה על עקרונות יסודיים. הקושי הוא שקניית היתרון הזה כרוכה בהכרח באובן השקיפות.

    קל מאוד ליישם את מסקנותיך בדיון בין אנשים פרטיים, אך יישומן בשדה הפוליטי – בו, כפי שציינת, יקום או יפול דבר – דורשות התייחסות מעמיקה יותר לדעתי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: