מדוע שתק האפיפיור? מבט חדש על פיוס ה-12

מדוע שתק האפיפיור פיוס ה-12 בשואה? סרט חדש, המתבסס על מסמכים ועדויות, מדגיש את תרומתו של האפיפיור להצלת יהודים ואת קשריו המסוכנים להפליא עם תנועת ההתנגדות הגרמנית. פיוס, טוען הסרט, היה מעורב באופן הדוק ויומיומי בנסיונות התנקשות בהיטלר, גם כשחיילים פשיסטים ונאצים עמדו על סף דלתו. ובכל זאת, האם החלטתו של האפיפיור לשתוק מול רצח המוני מאפילה על מעשיו שנעשו בחדרי חדרים? ינשוף היסטורי על דממה פומבית וקול חשאי.

Image result for Pius 12

אוכל הגרזן בימים ובליל,
והאב הנוצרי הקדוש בעיר רום
לא יצא מהיכל עם צלמי הגואל
לעמוד יום אחד בפוגרום.

לעמוד יום אחד, יום אחד ויחידי,
במקום שעומד בו שנים כמו גדי
ילד קט,
אלמוני,
יהודי.

נתן אלתרמן, מכל העמים

האפיפיור פיוס ה-12, מנהיג הכנסייה הקתולית בתקופת מלחמת העולם השנייה, הוא אחת הדמות השנויות במחלוקת בהיסטוריה המודרנית של הכנסייה, ובפרט באזור הדמדומים של יחסי יהודים-נוצרים. בישראל ובחוגים יהודיים בעולם הוא ידוע כ"אפיפיור ששתק בשואה", ויש אף שכינו אותו ה"אפיפיור של היטלר" – רועה רוחני צבוע, נאצי כמעט, שסייע בשתיקה להשמדת היהודים. התדמית הזאת התקבעה לדורות דווקא בעקבות ממלא המקום, יצירתו הנודעת של המחזאי הגרמני רולף הוכהות. מי שקרא או צפה במחזה, בוודאי זוכר את הסצינה הבלתי נשכחת של האפיפיור המסרב להפצרת כומר אמיץ שקורא לו לצאת לטובת היהודים, וידו מוכתמת בכסת הדיו ככתם דם שאינו נמחק. הויכוח על תפקידו של פיוס ה-12 בשואה העיב תמיד כצל על הדיאלוג בין היהודים לכנסייה, במיוחד משום שחלק גדול ממסמכי הותיקן בתקופתו עודם חסויים.

לאחרונה, יצא סרט תיעודי מעניין, עם הכותרת הפרובוקטיבית  Pope vs. Hitler – למעשה המחזה דרמטית של הויכוח על פועלו של ה"האפיפיור השותק". סרטו של הבמאי כריסטופר קאסל העניק במה נרחבת לסנגורים של האפיפיור, לא רק אנשי כנסייה אלא גם היסטוריונים שמתמחים בכנסייה הקתולית. הסרט כמובן לא חידש, אבל הציג ראיות שכבר עלו בעבר: האפיפיור פיוס ה-12 הסתיר מאות יהודים בותיקן ובמנזרים אחרים של הכנסייה הקתולית, וסירב להסגירם גם כאשר היה נתון במצור נאצי. פרט נוסף מעניין, שדווקא לא הופיע, הוא ההשתדלות של פיוס לטובת היהודים מול השליטים הפשיסטיים של הונגריה ורומניה. סירובו לגנות בפומבי את רצח היהודים לובש צורה אחרת, כאשר רואים את הקו הלבן הדק ששורטט מול כנסיית פטרוס הקדוש, והפריד בין חיילי המשמר השוויצרי המעטים לדיביזיות הנאציות שהקיפו אותם. בהקשר זה טוען בסרט הרב שמולי בוטח, שמציג את העמדה היהודית המסורתית יותר, כי האפיפיור אכן הציל יהודים, אך מעולם לא העמיד את עצמו או את הכנסייה שלו בסכנה. תפקידו בעולם, טוען בוטח, היה להיות קול מוסרי, ובתפקיד הזה הוא נכשל כישלון חרוץ.

Image result for shmuley boteach

האפיפיור נכשל כמודל מוסרי – הרב שמולי בוטח

אבל החלק המעניין ביותר בסרט, שמגובה אף הוא בידי עדויות ומסמכים, הוא הקשר ההדוק – הבלתי נתפס כמעט – בין האפיפיור פיוס ה-12 לבין תנועת ההתנגדות הגרמנית. מי שקרא את ספרי, ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר, את המחקר השלם יותר שפרסמתי באנגלית, או את המחקרים הקודמים שהתפרסמו בנושא, יודע שבשנים 1938 עד 1944 פעלה בצמרת הנאצית מחתרת שכללה קציני צבא, פקידים בכירים, אינטלקטואלים וסוכנים חשאיים. הקבוצה הזאת, שכונתה בדיעבד "תנועת ההתנגדות הגרמנית", ניסתה להתנקש בהיטלר לפחות תריסר פעמים, ותכננה מספר הפיכות צבאיות, חלקן מתוחכמות ויצירתיות ביותר. ואלקירי, סרטו של הבמאי בריאן סינגר, מציג את המפורסמת שבהם, ניסיון ההתנקשות וההפיכה שתוכננו בידי קולונל קלאוס פון שטאופנברג ב-20 ביולי 1944.

ממחקרי שלי ידעתי שב-1939 וב-1940, הקושרים היו בקשר הדוק עם האפיפיור כמתווך בין הבריטים לתנועת ההתנגדות הגרמנית. באותו הזמן, הם ניסו לגייס את ראשי הצבא להפלת המשטר, ואלו ביקשו ערובות שהבריטים יעניקו לגרמניה הפוסט-נאצית תנאי שלום נדיבים. במקביל, תכננו הקושרים לחסל את היטלר באמצעות פצצה. הסוכן החשאי יוזף מילר היה ממונה על המגעים עם האפיפיור, שפרש עליהם את חסותו. בתיווכו של פיוס, השיגו הקושרים מסמך הידוע כ"תזכיר X", אותו הגישו לראשי הצבא כראיה לתמיכה בריטית בהפיכה. זו נכשלה בסופו של דבר משום שהרמטכ"ל הגרמני קיבל רגליים קרות, והמפקד העליון של הצבא סירב בתוקף לשתף פעולה. הקושרים התאוששו מחדש, תחת הנהגה אחרת ונמרצת יותר, רק ב-1942.

ההיסטוריונים שדיברו בסרט, הציגו ראיות לכך שהקשר בין המחתרת האנטי-נאצית לאפיפיור היה עמוק ואינטנסיבי יותר מאשר שיערתי. פיוס לא רק תיווך, אלא הפעיל את מלוא יוקרתו האישית כדי להשיג הסדר בין הקושרים לבריטים. מעבר לזה, הוא נתן ליוזף מילר מסמך כתוב בכתב יד, ובו הביע תמיכה מפורשת של הכס הקדוש בהפלת המשטר הנאצי. המכתב הזה, אם אכן התקיים (מילר טען שהצליח להשמיד אותו בזמן מעצרו), הוא ראייה לעומק הברית בין האפיפיור לקושרים. עדויות שהובאו בסרט מלמדות גם שהאפיפיור היה מודע היטב, ופרש את חסותו, על ניסיונות ההתנקשות המפורסמים בהיטלר ב-1943 וב-1944. אם העדויות אכן נכונות (ויש להתייחס בספקנות הן להיסטוריונים והן לבמאים של סרטים תיעודיים), הן לא פחות ממדהימות. באותן שנים, המנהיגים הצבאיים של הקשר, הקולונלים הנינג פון טרסקו וקלאוס פון שטאופנברג, שמרו על סודיות חמורה ומידרו אפילו חלק מעמיתיהם מנסיונות ההתנקשות. אם אכן הם דיווחו עליהם לאפיפיור, דרך יוזף מילר, משמעות הדבר היא אמון בלתי מעורער בכס הקדוש ובמיוחד ביכולתו לתווך בינם לבין הבריטים לאחר ההפיכה. מהעדויות עולה במשתמע גם כי האפיפיור מסר למילר ודרכו לשטאופנברג, שניהם קתולים אדוקים, את ברכתו הדתית והרוחנית למעשה ההתנקשות.

Image result for Josef Muller German resistance

הסוכן החשאי יוזף מילר – איש הקשר בין האפיפיור לתנועת ההתנגדות הגרמנית. מילר נעצר ב-1943 וכמעט הוצא להורג בידי הגסטפו, אך הצליח לשרוד את המלחמה.

הדברים מחזירים אותנו לביקורת שמתח הרב שמולי בוטח על התנהגותו של פיוס ה-12 במהלך המלחמה. מעבר למאמצי הכס הקדוש להציל את יהודי רומא המעטים שהסתתרו בו, בוטח גם מכיר בקשרים של פיוס עם תנועת ההתנגדות הגרמנית. אבל שוב, הוא אומר, האפיפיור אינו ראש ה-CIA, ותפקידו בעולם אינו להפעיל שירות ריגול. תפקידו הוא לשמש קול מוסרי. אין תועלת אמיתית באפיפיור שמסתגר בחדרים אפלים ומשגר איגרות קוד לסוכנים חשאיים, כשיהודי רומא נשלחים להשמדה מאות מטרים מחלונו. במקום זאת, טוען בוטח, פיוס היה צריך לצאת החוצה בגלימותיו הלבנות, ולומר לנאצים ש"ימיתו אותו בגז" לפני שיגעו ביהודים.

השאלה, האם האפיפיור היה צריך לעשות זאת, אינה שאלה פשוטה בשום קנה מידה. בויכוח ארוך השנים על הסוגיה, עלו טענות כבדות משקל בנוגע לאחריותו של האפיפיור. מעבר לתפקידו המוסרי והאוניברסלי, פיוס ה-12 היה גם מנהיג הכנסייה הקתולית וככזה אחראי על ארגון ענק, על המוני כמרים ולשיטתו התיאולוגית, גם על גאולת נשמותיהם של מאות מיליוני מאמינים. היטלר שקל ממילא לפלוש לותיקן ואפילו להתנקש באפיפיור, וסביר להניח שהיה עושה זאת אם פיוס היה מוחה נגדו בפומבי. האם היה צריך להקריב את עצמו ואת כנסייתו עבור מחאה מוסרית מהסוג הזה, כפי שטוען שמולי בוטח בסרט? שאלה שנייה שעולה בהקשר הזה, היא התועלת האפשרית במחאה מהסוג הזה. בניגוד לכמה היסטוריונים אחרים, קשה לי להאמין שקתולים רבים בגרמניה או במקומות אחרים היו מתמרדים נגד היטלר בגלל הצהרה של האפיפיור. המאה ה-20 אינה ימי הביניים, והכוח של הרייך השלישי – צבאי ואידיאולוגי – היה כה עצום, עד שלא סביר כי מחאה אפיפיורית היתה מפילה אותו. מחאה אנטי-נאצית שפרסם קודמו של פיוס ב-1937 השיגה תוצאה מוגבלת מאד, וזאת בזמן שלום, לא בזמן מלחמה. בתנאים של 1943 הצהרה התאבדותית שכזאת היא מעשה של מרטיר. פיוס, לטוב ולרע, היה פוליטיקאי.

אולם נקודה חשובה שמתעלמים ממנה בדרך כלל, היא הקורבנות האחרים שהיו נפגעים מעימות ישיר בין הותיקן למשטר הנאצי. במקרה כזה, היהודים שהסתתרו במנזרים וכנסיות בבעלות הותיקן היו נעצרים מיד ונשלחים לתאי הגזים. הארכיונים של הותיקן הכילו מסמכים שהעידו בבירור על זהותם ושמותיהם של הקושרים הגרמנים, שהיו בתקופה זו בשיא פעילותם. פלישה נאצית לותיקן היה מביאה ככל הנראה למאסרם המיידי, ומחסלת כל סיכוי להפיל את היטלר ואת ממשלתו, וממילא להפסיק את השואה. זאת, כאמור, תמורת תועלת מעשית מפוקפקת למדי. החיבה של היסטוריונים, אנשי רוח ומעצבי דעת קהל להצהרה החותכת, לעמידה הנחושה והפומבית מול הרוע, למעשה המוסרי המהדהד לדורות, מובנת בהחלט, במיוחד כשמדובר בגוף עם יומרות מוסריות כמו הכנסייה הקתולית. אבל בעולם המעשה, ספק אם צדק שכזה היה שווה את מחירו.

בשירו, מכל העמים, שנכתב כקטגוריה חריפה כלפי מחדליו של האפיפיור בשואה, זעק נתן אלתרמן:

שאתה בחרתנו מכל הילדים
להרג מול כסא כבודך.
ואתה את דמנו אוסף בכדים
כי אין לו אוסף מלבדך.

ואתה מריחו כמו ריח פרחים
ואתה מלקטו במטפחת,
ואתה תבקשנו מידי הרוצחים
ומידי השותקים גם יחד.

אין ספק שמבחינת נתן אלתרמן, היה האפיפיור פיוס ה-12 ראש וראשון לשותקים. בפומבי, אכן הדבר היה נכון. אולם מעשיו החשאיים של פיוס ה-12, היהודים שהציל ובמיוחד מאבקו המסוכן להפליא במשטר הנאצי, היו גם סוג של "דיבור"; דומם אמנם, חסר תהילה, אך חשוב לא פחות.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-פברואר 19, 2017, ב-ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. חזק מאד. הצלחת לההכיס כמה"טונות" של היסטוריה במאמר קצר יחסית, וזו משימה לא פשוטה…

  2. תודה על המאמר

    צריך להזכיר עוד 2 נושאים –
    1. עבור פיוס ואנשיו, הנאציזם היה רעה פחותה לעומת הקומוניזם, שבו ראו את הסכנה הגדולה ביותר לכנסיה שבימיהם – סכנה קיומית. מבחינתם כל מי שהיה אנטי קומוניסט, היה גם פרו קתולי. התפישה הזו (שלא רחוקה מהפראנויה הכבדה שאחזה ברוב מרכז אירופה, ובהמשך גם בצרפת ובריטניה, מפני הקומוניזם) הכשירה עבורם את הנאצים. ר' הקונקורדאנט שנחתם ב-39' עם היטלר.

    2. בגלל אותה תפישה, לא מעט כמרים קתוליים סייעו לפושעים נאציים להימלט לדרום-אמריקה (בנושא הזה יש אגב ספר עדכני מעניין, Nazis on the Run), ובכך איזנו יפה את סיועם ליהודים בזמן המלחמה… כביכול, הם עוזרים לכולם, בלי לשפוט.

    אגב ימי הביניים, כמרים קתוליים שהיו בין מנהיגי האוסטאשה בקרואטיה (אליה חזרו אחרי שחסו באיטליה לפני המלחמה), השתמשו בשיטות ביניימיות להשמדת המיעוט הסרבי (והיהודי) בקרואטיה, שהיו מעוררות הערכה אצל גדולי האינקוויזיטורים… וכנראה גם הצלבנים (כמו במסע הצלב נגד האלבינזים).

    היו אכן כמרים שהחלו לפנות החל מ-43' בשם הוותיקן למנהיגים כמו הכומר טיסו, מנהיג סלובקיה (שהזמין את הגרמנים לדכא את המרידה בארצו באוג' 44' וציין בנאום ששילוח היהודים הוא 'מעשה נוצרי' – בכך יישר קו עם הכנסייה הקתולית הפולנית). אירוני גם כאן שנציגי הוותיקן ניסו למנוע את הוצאתו להורג אחרי המלחמה… כמו גם ראשי הכנסיה הפרוטסטנטית בגרמניה, שפתאום גילו רחמים ניכרים כלפי נידוני נירנברג).
    = לפי ערך הויקי על טיסו.

    מניעיו של פיוס ה-12 ישארו עלומים כל עוד המסמכים חסרים, אבל גישה כה אפולוגטית כמו שציינת שנשבה מהסרט, בטח לא מייצגת את המציאות, שהיתה מורכבת יותר (פיוס אגב הזכיר במרומז את השמדת היהודים בבריה"מ באחת מדרשותיו לשנה החדשה, עוד ב-42').

    • אגב דבורה ליפשטאט (גיבורת הסרט 'הכחשה' הראוי לבדיקה; גם ביקרה בארץ לאחרונה), מציינת בספרה על משפט אייכמן (2010), שני מקורות לטענה שהכמרים הקאתוליים שסייעו לאייכמן להימלט (תחת שם בדוי) לדרום אמריקה, עשו כן באישור הוותיקן –

      * Michael Phayer, The Catholic Church and the Holocaust, 1930–45 (Bloomington: Indiana University Press, 2000), pp. 165–69;
      * Uki Goni, The Real Odessa (New York: Granta Books, 2002), pp. 297, 327–28.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: