"הוא חזר!": שובו של היטלר והצד האפל של הקומדיה

"חייב מצלצלת כאן! אמר המישלינג מדרגה בלתי ידועה ושוב חבט בכף ידו בפעמון הדלפק… נראה שהטיפול בעניינו ייאלץ להידחות עד שכמה דברים במדינה הזו יסודרו שוב, אך בעיני רוחי כבר התחלתי לערוך רשימה של אויבי העם ו"מכבסת הבזק של יילמאז" בהחלט עמדה בראשה."

Image result for ‫הוא חזר‬‎

טימור וורמש, הוא חזר, מגרמנית: עידו נחמיאס. עריכת תרגום: אורי רדלר (הוצאת ספרים סלע-מאיר). ניתן לרכוש עותק דיגיטלי באתר Getbooks.

מה יהיה אם אדולף היטלר ישוב, כמעשה שטן, ויתעורר כנווד חסר כל בגרמניה של היום? הסופר טימור וורמש, בקומדיה השחורה שלו הוא חזר (Er ist wieder da), מנסה לענות על השאלה הזאת. התוצאה מצחיקה עד דמעות, בדיוק כפי שהיא מחרידה. בסיפור של וורמש, הפיהרר לשעבר מתעורר במגרש חניה נטוש, במקום שבו שכן בעבר הבונקר שלו. מכיוון שאף אחד לא לוקח ברצינות את האפשרות שהיטלר האמיתי מסתובב בגרמניה של 2011, כל הסובבים אותו מאמינים כי מדובר בקומיקאי מוזר שמתפרנס מחיקויים של הפיהרר; לא רק משום שאין חיקוי טוב יותר מהמקור, אלא גם מפני שסגנון הדיבור של היטלר *באמת* נשמע מגוחך במונחים של המאה ה-21. כתוצאה, הקריירה של היטלר כקומיקאי, אושיית רשת ובדרן זול צוברת תאוצה. הוא מקבל פינה בתוכנית טלוויזיה נידחת של קומיקאי טורקי, ורוכש במהירות קהל מעריצים אדיר ביוטיוב וביתר הרשתות החברתיות. במהרה, הוא מזהה הזדמנות לצבור כוח בדרכים עקלקלות, ולהשלים את העבודה שלא סיים ב-1945…

הספר של וורמש הוא ראשית כל פצצת צחוק, במיוחד למי שלא נרתע מהומור שחור. כפי שכתב גדעון אורבך בביקורת שלו על הוא חזר,  "ניכר במחבר שהוא התייגע כהוגן וקרא את 'מיין קאמפף' כמה וכמה פעמים, כך שהוא שולט להפליא בז'רגון ההיטלראי, על הפאתוס המגוחך שלו, ההתייפיפות הפסאודו-קלאסית, האקסצנטריות והיכולת להתקשקש בזעם קדוש על סוגיה איזוטרית ולהגדירה כ"בעיה יסודית בקיום הגרמני לאומי", ולמרוח את זה על כמה וכמה עמודים טבולים בחשיבות עצמית בלי שום עידון או הסוואה. עד כדי כך טובה השליטה של המחבר, שהוא מצליח לכתוב מעל 500 עמודים כתובים באורח אמין מאד בגוף ראשון, בהם היטלר (שהוא המספר ביצירה) מאביס אותנו בפרשנות של המציאות ב-2011, כאילו מדובר בעוד סוגיות במיין קאמפף, מתובלות ברחמים עצמיים טיפוסיים, ובכל החשבונות הקטנים והגדולים עם העוזרים לשעבר שלו מלפני 1945, שכמסתבר הוא לא שכח ולו אחד מהם…. הספר מזמן לו כמה וכמה סצנות בהם 'היטלר' מצליף בפוליטיקאים משמאל וגם מהימין, החל מהראיון ההזוי שהוא עורך לפוליטיקאית ממפלגת הירוקים, ההשוואה המשעשעת שהוא עורך בין אנגלה מרקל לגרינג, ועמוד בלתי נשכח בו הפיהרר שופך את זעמו בפרץ צרחות אופייני על המנהיג של הימין הקיצוני (NPD), ומראה לו מהר מאד מהיכן משתין הדג הנציונל-סוציאליסטי. ואם לא די בזה, הרי שמי שמתעבים יותר מכולם את 'אושיית הבידור' החדשה, הם דווקא הניאו-נאצים, שבטוחים שמדובר במזימה מחוכמת של השמאל הגרמני לשים אותם ללעג ולקלס."

Image result for Timur Vermes

התייגע וקרא מספר פעמים את מיין קמפף – טימור וורמש

בפוסט הזה, הייתי רוצה לחשוף צד נוסף של הביקורת של וורמש על החברה המודרנית: האופן שבו קומדיה יכולה לשמש דרך פתלתלה להחדרת רעיונות הזויים בדלת האחורית. לא שאני משווה אותו להיטלר, אבל תחשבו למשל על מיודענו פרופסור אמיר חצרוני, שהתחיל את הקריירה שלו כחוקר תקשורת באוניברסיטת אריאל. כבר מהשלב הראשון, חצרוני הביע דעות בלתי מקובלות בסטנדרטים של החברה הישראלית על כל קבוצותיה הפוליטיות: אנוכיות משולבת באנטי-פמיניזם, אנטי ציונות ושנאת בני אדם כללית. כשחצרוני ניסה להביע את העמדות הללו במאמרים רציניים כביכול, הן זכו בהתחלה להתעלמות, ואז לגלים של זעם שעלו לו במשרתו האקדמית. בשלב הראשון, התקשורת סיקרה אותו בדיוק מפני שעורר זעם, אבל העניין בפרובוקציות שלו שכך בהדרגה. אם בהתחלה עוד סילקו אותו מאולפן חדשות מרכזי משום שאמר למלהקת ש"חבל שהוריך לא נשארו במרוקו ונרקבו שם" – בשלב השני התחילו להזמין אותו כמעט אך ורק לתוכניות היתוליות, כדי לצחוק עליו. ואז, ככל הנראה, נפל לחצרוני האסימון: מה שלא הצליח לעשות כפרופסור פרובוקטיבי, הוא יכול בהחלט לעשות כליצן חצר. למי שלא מעודכן – החצרון מופיע בקביעות בבמות סטנדאפ מרכזיות בירושלים ותל אביב, תחת הכותרת "טינופים וחיוכים עם הפרופסור, עוכר ישראל", והכרטיסים למופעים שלו נגמרים במהירות אדירה. כאן, אף אחד לא מזועזע: התבטאויות סקסיסטיות, גזעניות ומעליבות נגד נשים, מזרחים ועניים, שהיו יכולות לחסל כל אדם שנחשב ל"רציני", מתקבלות בחיוך כאשר אותו אדם בדיוק מוגדר כקומיקאי. הצחוק, במילים אחרות, משמש כדרך מפלט לומר דברים שהתרבות לא מאפשרת לומר בדרכים אחרות.

חצרוני

המגמות הללו היו עשויות להיות תמימות ובלתי מזיקות, אלמלא חזינו בשנים האחרונות בערבוב חסר תקדים בין עולמות הסטנד-אפ קומדי והפוליטיקה. בישראל, וככל הנראה במדינות רבות נוספות, התופעה הזאת קשורה לעליית שיטת הפריימריז או שיטות פוליטיות אחרות, שנותנת יתרון לפוליטיקאי שהוא גם סלב. בעולם החזותי של הטלוויזיה, לא רק המראה החיצוני של פוליטיקאי חשוב (דמיינו לכם את דוד בן גוריון ולוי אשכול מתמודדים בבחירות היום), אלא גם היכולת שלו להשיג כותרות במהירות, בדרך כלל באמצעות פרובוקציות בידוריות למיניהן. כבר בשנות התשעים, פוליטיקאים התחילו לנדוד מאולפני החדשות לשעשועונים כמו "דן שילון מארח", אבל אז היתה עוד הפרדה בין הצד החדשותי של פוליטיקאי לבין הצד הבידורי שלו. עם עליית הרשתות החברתיות והירידה בכוחם של המתווכים מהממסד התקשורתי (עורכים, מנחים, מפיקים), פוליטיקאים למדו לצבור פופולריות על ידי תקשורת ישירה עם המוני אנשים. ואחת הדרכים לעשות זאת היא לבדר אותם באמצעות טכניקות שמגיעות מעולם הסטנדט-אפ קומדי. מעבר לזה, הסטנד-אפ מייצג גם קוליות, נעורים ואנטי-ממסדיות. באקלים פוליטי של חשדנות עמוקה כלפי מומחים מעונבים, ממסדים ואליטות למיניהן, הכוח שלו עולה אלפי מונים.

כבושים יש לו רק במקרר. ח"כ אורן חזן. צילום: מרים אלסטר, Flash 90

בישראל, יש פוליטיקאים שהעלו את הסטנדאפיסטיות לדרגת אומנות. תקשיבו, למשל, לנאומים של אורן חזן בכנסת. אמרות כנף כמו "כיבוש יש לי אצל המלפפונים במקרר" או (לח"כ איימן עודה) "נעטוף אותך באריזה של ממתק ונשלח לסוריה", לא נועדו לתרום לאיזשהו ויכוח או אפילו להביע דעה, אלא בראש ובראשונה להצחיק את הקהל של חזן. הימין הפופוליסטי במערב מלא בפוליטיקאים אקסנצטריים למיניהם, שמשלבים מסרים פוליטיים מחודדים, בדיחות גזעניות ששמות ללעג את הפוליטיקלי-קורקט, גסויות ולבוש מוזר, ומרחפים בין הפוליטי לבין הקומי. אם הייתם מראים, למשל, לשמרנים אמריקאים בשנות החמישים את מילו יאנופוליס, על לבושו הססגוני, גינוניו המשונים וכרבולתו הצבועה לבלונד, ואומרים להם שזה יהיה מוביל דיעה עתידי במחנה שלהם, סביר שהם היו שולחים אתכם לבית משוגעים. מארין לה-פן היא אמנם פוליטיקאית ימנית קיצונית מסוג ישן יותר, אבל חירט וילדרס ההולנדי בהחלט אימץ לעצמו גינונים קומיים. ובפה גרילו, ממנהיגי הימין הפופוליסטי באיטליה, הוא כמובן קומיקאי מקצועי לשעבר. אפילו בצרפת, השוליים האנטישמיים של הימין הקיצוני מיוצגים בידי הקומיקאי דיודונה, שתומכיו מצטלמים עם אננסים ויתר סמלים בהם נהג להשתמש בהופעותיו.

Image result for milo yiannopoulos

לא נראה כמו שמרן טיפוסי מהסוג הישן – מילו יאנופוליס

 אומן הסטנדט-אפ הפוליטי הגדול ביותר בדורות האחרונים הוא כמובן דונלד טראמפ, שבידר את קהל תומכיו בעצרות הבחירות באמצעות בדיחות הלקוחות כולן מעולם הבידור הזול: חיקוי של עיתונאי נכה, הדבקת שמות גנאי קליטים ליריביו (Crooked Hillary, Lying Ted), רמיזות מיניות על גודלם של אברי גוף, ועוד כהנה וכהנה. למעשה, טראמפ היה מבדר עד כדי כך, שהרשתות השונות נתנו לו בחינם במה פרסומית שבדרך כלל עולה מיליונים רבים של דולרים – טריק גאוני שיילמד בעתיד בקורסים לקמפיינרים פוליטיים. ומעבר לפרסום, המוני בוחרים – שחיפשו את אותו הבידור הבועט במוסכמות – העדיפו את טראמפ על פני מועמדים רפובליקאיים שאמרו את אותם הדברים בדיוק, אבל באופן רציני ומעונב יותר.

 

וזה בדיוק המסר שמנסה להעביר טימור וורמש: הקומדיה עלולה לתת ביטוי לשדים שמקננים בצד האחורי של התודעה, למוסס את כבלי הציביליזציה ולתת פורקן לכל מה שאסור לומר. כל עוד הגבול בינה לבין הפוליטיקה עצמה ברור, או לפחות קיים, השחרור שהיא מציעה הוא חלק בלתי נפרדת מקיומה של חברה דמוקרטית תקינה, ובכלל מחייהם של בני אדם. אבל כשהקומדיה הופכת לפוליטיקה, ומי שרוכב עליה מנסה לקחת את תרבות הנגד גם לעולם האמיתי, התוצאה עשויה להיות, איך נאמר זאת, בלתי משעשעת בעליל. "שמעתי שבוש אומר שאני ליצן", הטעים פעם ביל קלינטון במסע הבחירות שלו. "אישית, אני לא חושב שמר בוש ליצן. ליצן גורם לאנשים לצחוק, בוש גורם להם לבכות." בעולם הפוליטי של היום, ההתבטאות של קלינטון כבר הפכה למיושנת. מי שעלולים לגרום לכולנו לבכות הם דווקא הליצנים.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-אפריל 8, 2017, ב-הינשוף הספרותי ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 26 תגובות.

  1. תודה על המאמר!

    אגב דוגמא אמריקאית בולטת יותר (בעצם שלוש) – אל פראנקן, קומיקאי וכותב מ-SNL שנבחר לסנאט לפני 8 שנים; עדיין נראה מגוחך… (דווקא אחד האינטקלטואלים מאותה תוכנית, דניס מילר, לא הלך לפוליטיקה וחבל) ג'סי ונטורה, מתאבק מקצועי (מקצוע בידורי, כי זה לא ממש ספורט) שהיה מושל מדינה, שווארצי כמובן… ובעצם רייגן, שרק באמריקה נחשב לנשיא דגול ובשאר העולם לבדיחה.

    הצמד הבידורי ג'ון סטיוארט (הדיילי שואו) וסטיבן קולברט (מגיש הטונייט שואו, במקור מהדיילי) הופיעו כמה פעמים בראש עצרות ענק בוושינגטון, ולא מעט ירצו לראות אותם בפוליטיקה – מה שיכול בהחלט לקרות.

    בארצינו – אני די מצפה לראות את ליאור שליין נכנס למשחק הפוליטי בקרוב. כרגע התוכנית שלו 'בגב האומה' היא מחאה פוליטית נטו. מהצד השני, אראל סג"ל נראה כמאותת לביבי לקחת אותו כיועץ או לפחות סגן… (ואם אפשר יחד עם ריקלין).
    לפיד כמובן היה בדרן בתוכנית ליל שישי לפני עשרים שנה, וגם מירב מיכאלי חילטרה באותו מקום (כולל יחד איתו בקטע ידוע מיוטיוב), מבלי להתיימר להיות עיתונאית.

    כך שכן, העולם מצחיק יותר כיום בעיקר בזכותם.

    • לרייגן דווקא היה ניסיון בפעילות ציבורית עוד משנות ה-40 (כאשר הוא שימש כיו"ר האיגוד המקצועי של שחקנים), שלא לדבר על המעבר המתוקשר שלו מהמפלגה הדמוקרטית לרפובליקנית בשנות ה-50 ועל תפקידו כמושל קליפורניה, בסוף שנות ה-60 העליזות. הוא זכור במערב בעיקר כמי שהכריע את בריה"מ במלחמה הקרה, ובארה"ב גם כמי שהביא עידן של צמיחה כלכלית (שנשענה על גידול דרמטי בחובות – גם חובות הממשלה וגם חובות משקי הבית – אבל מי סופר?). בכל מקרה, הוא היה יותר פוליטיקאי מבדרן.
      ונטורה ושוורצנגר נתפסים היום כמין חריגים מוזרים בנוף הפוליטי האמריקאי: לראשון פשוט נמאס מהפוליטיקה והוא חיפש דרך לברוח מהתפקיד, והשני די נבעט ממנו עם שיעור תמיכה נמוך באופן חריג. כמובן, השאלה המעניינת היא איך תיראה נשיאותו של טראמפ בעוד ארבע או שמונה שנים.
      אבל הבעיה היא פחות באישים ספציפיים, ויותר בהלך הרוח הציבורי המחפש בידור בכל מקום. תן לילד פטיש, וכל העולם הופך להיות מסמר.

      • הניצחון של רייגן בבחירות מול קרטר היה של כאריזמה נטו – רייגן פשוט נראה יותר כמו דמות מסרט פאטריוטי (והוא גילם פעם דמות כזו, אאל"ט). מעריך שכמו עם בוש הבן, גם הוא הורץ ע"י אנשים חזקים יותר ברקע, כי לא היה לו מוח ממשי (גם היה הזקן שבנשיאים עד אז, יתכן שעם סימני פארקינסון שהוסתרו. מצער שלא נעשה עליו הסרט המתוכנן עם וויל פארל).
        המדיניות שלו באה על רקע משבר הנפט שאיים על אמריקה. בהתחלה הצליח לו (על חשבון מדיניות תלושי המזון ודמי האבטלה הנדיבים של שנות השבעים, שאיפשרה את אווירת הבטלה שהיתה אז), אבל בקדנציה השניה הגיע המשבר האופייני למימשל רפובליקני (ר' הדיון בפוסט הקודם של דני, עם השוואת ביצועי נשיאים לפי השתייכות מפלגתית).

        אתה מוצא את זה בהצלחה של כל סרט מיתי או הירואי מהוליווד: הרוב שם רוצים גיבור אמיתי כמנהיג, עם כוחות-על וכאריזמה טבעית. כל שחקן טוב או מצליחן מסחרי עם פה גדול שירצה להיכנס, יוכל להיות נשיא.

      • זה שרייגן ידע לנצל את הכריזמה שלו כדי להיבחר, זה נכון, אבל אינו שולל את העובדה שהוא היה גם מדינאי מתוחכם. זה שהוא הצליח גם לקדם תוכנית חימוש שגרמה לבריה"מ להגביר את השקעותיה במירוץ החימוש לדרגה בלתי-אפשרית, גם לנהל מדיניות בינ"ל ללא ויתורים לסובייטים, וגם ליצור יחסי אמון עם גורבצ'וב, זה הישג מרשים. לבוש האב ועמיתיו ל-G7, דרך אגב, הייתה הזדמנות להושיט לבריה"מ בערוב ימיה, ואחר-כך לרוסיה, הלוואות נדיבות כדי להקל על הרפורמות הכלכליות שם. כפי שאנחנו יודעים, ההזדמנות הזאת הוחמצה, המעבר לכלכלת שוק נתפס ברוסיה וכמעט בכל מדינות בריה"מ לשעבר (להוציא הבלטיות) כתקופת משבר נורא, ושורשי העוינות הנוכחית של הציבור הרוסי למערב נעוצים במידה רבה בתקופה ההיא. מעניין האם רייגן היה נוהג אחרת מבוש האב.

      • קשה לדעת. סביר יותר שזה בא מהיועצים. לעיתים הם משתנים בעצמם, כמו שבוש האב ציין לפני שנתיים על דיק צ'ייני, שהיה שונה (ומתון) בזמן המימשל שלו, מאשר בזמן המימשל של בנו.

        בריה"מ היתה בתהליך התדרדרות מתמשכת מאז השבעים, שהואצה עם הסקנציות שהוטלו עליה אחרי הפלישה לאפגניסטאן. לא חושב שרייגן תרם לכך יותר מדי. קשה לומר עד כמה הוא היה מעורב וכמה גילם תפקיד – אחת הבעיות עם שחקן… (הסכמי סולט סללו את הדרך להסכמות שהזכרת).

        האם ניתן היה להקל? מי יודע. הבעיה הרוסית קשורה במידה רבה למנטאליות התרבותית, שהיא (לפי פרופ' לאנדס, Landes, D S) שקובעת את מצבה הכלכלי של מדינה – ולבריה"מ לא חסרו כל משאבי הטבע שבעולם (אחוזים מהותיים מעתודות הגאז והנפט). היה צריך כישרון כדי להגיע למצב הקיים… וזה בא בעיקר מתפישה תרבותית (ר' הצמיחה הכלכלית של גרמניה – כמעט זהה, ב-3 צורות משטר שונות בתכלית, מתחילת המאה העשרים ועד סופה).

        לפי התפישה הזו, לא ניתן לסייע למדינה כזו דרך תמריצים כלכליים, אלא דרך שינוי תרבותי וחינוכי מעמיק. כרגע אין שיטה כזו (אבל כדאי לפתח אחת), חוץ מדרך מלחמה שתכחיד אחוזים מהאוכלוסיה.

      • דטרמיניזם תרבותי, תהיה מידת האחיזה שלו במציאות אשר תהיה, אינו מסביר את מצבה הכלכלי הנוכחי, הסביר למדי, של רוסיה. מה שמסביר את המצב הזה טוב יותר הוא מחירי הנפט הגבוהים מאז הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003 (למשל, http://www.macrotrends.net/1369/crude-oil-price-history-chart).
        באותה מידה, כמובון, הצרות הכלכליות של בריה"מ בעשור האחרון לקיומה ושל רוסיה בעשור הראשון לאחר מכן נובעים מהירידה המתמשכת במחירי הנפט לאורך שנות ה-80 וה-90. למעשה, עם מעט חשיבה אסטרטגית ניתן היה להבין שהירידה במחירי הנפט היא תופעה זמנית, בגלל גידול אוכלוסיית העולם והתיעוש המהיר של סין. ההיגיון הכלכלי בהענקת הלוואות לבריה"מ (או לרוסיה לאחר מכן) הוא בדיוק זה: לתת למדינה אפשרות לשרוד כלכלית עד שהיא תחזור להרוויח ממכירת הנפט, ואז תחזיר את החוב עם ריבית. ההיגיון המדיני היה לקבל משטר פרו-מערבי יציב במדינה בעלת השטח הגדול בעולם, במקום הכאוס הפוליטי של ראשית שנות ה-90, עוד מספר סכסוכים אלימים בפאתי אירופה, ומשטר רוסי עשיר, לוחמני ואנטי-מערבי בסופו של דבר. במקרים רבים, מוטב להעביר את היריב לצדך מלהביס אותו.

  2. יואב בן חלב

    לפי החוק הרומי נאסרה הפניית אירוניה כלפי פטריקים.

  3. הפיכת הפוליטיקה לבידור היא שילוב של 2 גישות מסוכנות:

    1) חוסר אמונה בחשיבות ובאחריות של בחירות.

    בחירות ארציות, להבדיל למשל מבחירות לועד הבית, הן מקרה קלאסי של "דילמת האסיר".
    אסביר זאת באמצעות דוגמא היפוטטית ואח"כ באמצעות דוגמא מעשית. נניח שבבחירות רצות 2 מפלגות, מפלגת הרציניים ומפלגת הליצנים. הצבעה למפלגת הרציניים עולה 100$ ואילו הצבעה לליצנים מזכה ב 100$. אבל אם הליצנים יבחרו הם יטילו על כולם קנס של 1000$ וישתמשו בכסף למטרה לא מועילה כלשהי (למשל שליחת קבוצת אנשים למסע מפרך לעבר נקודה רחוקה מאוד בחלל החיצון ואז חזרה ארצה. חסר תועלת אבל מצחיק מאוד).

    ברור שלכל בוחר יחיד יש אינטרס שמפלגת הרציניים תזכה בבחירות, אבל גם שהוא אישית יצביע לליצנים.
    עכשיו נניח גם שהבחירות הן גלויות וכולם רואים למה כולם הצביעו. ושבכל פעם הרציניים ניצחו. לכן למצביעי הליצנים יש אינטרס לטעון שממש לא נורא שהם מצביעים לליצנים כי תמיד יהיה רוב לרציניים. או לחלופין לטעון שטוב להצביע לליצנים. אבל כמובן לדאוג תמיד שבפועל יהיה לרציניים רוב.

    הטענה שלי היא שבחירות אמיתיות לא שונות מהדוגמא האבסורדית שהבאתי למעלה. וזה לא קשור לימין ושמאל, ואפילו לא לקיצוניים ומתונים במובן הרגיל של המילה. אלא למפלגות ונציגים שחושבים לעומק ושיש להם ניסיון מוכח ומוצלח בניהול ומדיניות, מול כאלו שהם בדרנים טובים אך חסרי ניסיון חיובי. בפני הבוחר יש שתי אפשרויות:

    להתייחס לבחירות כאל חובה אזרחית שבצידה אחריות כבדה. להשקיע זמן ומאמץ בללמוד על הדילמות הפולטיות, לקרוא עובדות, לשמוע פרשנים מעמיקים משני (או יותר) צדדים, להטיל ספק בתפיסותיו הקודמות, ולגבש דעה מורכבת על מציאות מורכבת.

    או להתייחס לבחירות כאל בידור זול. כשהמטרה איננה להגיע לאמת או למה שטוב למדינה או אפילו לקבוצה שלו, אלא לחזק את דעותיו הקדומות (דבר שידוע כגורם הנאה יותר מפקפוק בהן), לצפות בסטירה במקום בחדשות "רציניות" ומעמיקות, להביע דעות דומות לשאר הקבוצה שלו (מה שגורם לדעות להתגבש בתבניות מפלגתיות: אם אתה נגד פיקוח על נשק אז אתה גם נגד הפלות ולא מאמין בהתחממות גלובלית, ולהפך, למרות שאין שום קשר בין 3 הנושאים הללו, שכלום קשורים יותר לעובודות ופחות לערכים ואמונות אישיות).

    גישה אחת היא לומר שמאז מלחמת העולם השנייה לרציניים יש רוב במערב. ולכן מצביעי הליצניים חושבים שאין שום נזק בבחירתם. הבעיה היא מה יקרה כאשר לליצנים יהיה רוב.
    גישה שנייה היא לטעון שכבר היו מקרים שבהם ליצנים עלו לשלטון. כלומר שגם אנשים שנראים רציניים יכולים לתמוך, כתוצאה מאינטרסים או טיפשות, בצעדים גרועים להפליא. אבל אז כמו בדילמת האסיר כולם סבלו ולא רק הבוחרים שלהם. ולכן בכל מקרה לא היה לבוחרי הליצנים אינטרס "לוגי" טהור לשנות את דעתם. אבל כשהאסונות נהיו גדולים ממש, גם הם כבר ביכו את טעותם.

    2) הפרדת הסמכות מהאחריות, והיכולת לדבר בלי להתחייב

    חלק מההצלחה של טרמפ ודומיו היא ביכולתם לומר דברים בלי לקחת עליהם אחריות מלאה. זוהי שיטת מצליח קלאסית. אם הקהל אוהב את זה אפשר לקחת על זה בעלות מלאה. ואם הקהל לא אוהב את זה אפשר לטעון שזה היה רק בצחוק. או בניסוח אקדמאי: באופן אירוני ומודע לעצמו.

    התפיסה הפוסט מודרנית שהשתלטה על האקדמיה, ולפיה ניתן לטעון משהו, ואח"כ כשהוא מתגלה כטעות לומר שלא אמרת אותו ברצינות (יש יותר מאמת אחץ, הכל זה פרשנות, לכל אחד הנרטיב שלו והאמת שלו וכו'), זולגת עכשיו גם לפוליטיקה ולעולם המציאות.

    לרוב מנהיגים ואנשים שיש להם הרבה מה להפסיד ייזהרו לפני שיציעו רעיונות מטופשים והרסניים. כי קהל המצביעים שלהם יעניש אותם על כך. אבל אם הם יודעים ששיטת מצליח עובדת אצל קהל בוחרים, אין להם שום תמריץ להתאמץ ולחשוב לפני שהם פותחים את הפה.

    וכפי שהכותב ציין, זה עלול להוביל לכך שדעות שהן היום מוקצות מחמת המיאוס לא רק יהפכו ללגיטימיות בשיח הציבורי, אלא יתממשו בפועל. ושוב את המחיר ישלמו לא רק בוחרי הליצנים אלא כולנו ביחד.

  4. אני רק הערה על חצרוני: הבנאדם היה שבשבת פוליטית (יש לו גם מאמרים ימנים-קיצוניים למדי, והוא התחיל לקרוא לאריאל 'מכללת הכיבוש' רק אחרי שעף משם), אבל את הקשקושיאדה שלו הוא לא כתב במאמרים אקדמיים עד כמה שאני יודע. חיפשתי עכשיו ולהפתעתי המרובה מצאתי שהוא עדיין רשום כבעל משרה אקדמית באיזו אוניברסיטה טורקית (?!) וממשיך לכתוב מאמרים אקדמיים וגם לערוך ספרים אקדמיים (השיטה הידועה לפרופסורים עצלנים). אני עוד פחות מבין את היצור הזה.
    https://cdn.ku.edu.tr/resume/ahetsroni.pdf

    • בכלל 'קומוניקציה' היא מקצוע אקדמי תמוה למדי: קצת עיתונאות (אבל לא יותר מדי, כי זה לא ביה"ס לעיתונאות), קצת פירסום (אבל גם לא מדי, כי זה לא ביה"ס לפירסום), קצת אידיאולוגיות ופסיכ' סוציאלית: דברים שכל אחד שרואה די טלוויזיה, יכול לחרטט…

      וכמו עם דברים אחרים – מי המומחה האקדמי לתקשורת, שהשפיע בפועל על השוק או יצר פורמט חדש? (ומקלוהן היה נדיר מסוגו) ומהצד השני, מיהו מנהל התוכן המצטיין או מפיק-העל שטרח ללמוד תקשורת?

      זה כמו הקשר בין ביקורת ספרות (או תרגום) לכתיבה יוצרת.

      • בישראל דווקא ישנו לפחות חוקר תקשורת אחד (אליהו כ"ץ) שתרם תרומה משמעותית לאחת התיאוריות המרכזיות בתחום (https://en.wikipedia.org/wiki/Uses_and_gratifications_theory).
        זה, כמובן, אינו אומר שכל מי שלמד תקשורת באוניברסיטה, או אפילו פועל כחוקר תקשורת במסגרת אקדמית, הוא אושיית מחקר בקנה מידה היסטורי. אבל ככה זה גם בתחומים אקדמיים אחרים.

      • לדעתי המבחן של דיציפלינה – יכולת להסביר תהליכים ו*לנבא* עתידיים. לימודי התקשורת מציעים רק תיאוריות… לימודי עיתונאות הם עניין נפרד, כאמור.
        האקדמיה (בעיקר המקומית) ידועה לשימצה באיטיות התפישה שלה והכרה במציאות המתקדמת, וחלקים ממנה עדיין נמצאים בשנות התשעים (אם לא השמונים), כך שלא הייתי מצפה לערך יישומי מהתחום.

        האם הם חזו את המצב שמתואר בכתבה הזו? –
        http://www.cbsnews.com/videos/brain-hacking/
        כמובן שלא. גם הם יעלמו עם כניסת המדעים המדוייקים לתחומים האלה, בקרוב אמן…

      • קשה מאוד לחזות התנהגות של בני אדם, מעבר לדברים בסיסיים כמו פירמידת מסלואו.
        אנשים בעלי הכשרה במדעי הרוח אף יאמרו שעצם הניסיון להביא בני אדם (כיום בעיקר ע"י תמריצים כלכליים) למצב בו קל יותר לחזות את התנהגותם מרדד את העושר של הקיום האנושי.
        אני לא מצליח לראות את הסרטון שקישרת אליו, אבל אני משער שמדובר בדבר הזה (http://www.cbsnews.com/news/brain-hacking-tech-insiders-60-minutes/). אם כך, אז מה שיש כאן הוא ניסיון להביא בני אדם למצב בו קל מדי לחזות את התנהגותם, אומנם בתחום מוגבל למדי, אבל על סטרואידים. אני מניח שלא מעט חוקרי תקשורת עוסקים ממש עכשיו, או יעסקו בקרוב, בתופעה הזאת. עד כמה הם יכולים להסביר אותה ולמקם אותה בהקשר רחב יותר (למשל, למה אנשים יסמכו על פייסבוק שיביא להם תוכן ולא יחפשו אותו בעצמם דרך מילות חיפוש), זו כבר שאלה אחרת.

      • שים לב שכתבתי 'תהליכים', לא בני אדם. אותם ניתן לחזות, במידה כזו או אחרת של הצלחה (יצא על זה ספר לאחרונה של בחור אחד שמרוויח מתחזיות כאלה – טטלוק, 'תחזיות-על' (Superforecasting).

        עצם זה שאין בנמצא חוקרי תקשורת שכבר *היום* חוזים או מזהירים (ושאינם באים מרקע מדעי או טכני, מ-MIT או קאל-טק) מראה את מוגבלות הדיציפלינה והיותה עוד 'מדע דשא'.

      • אבל טטלוק עצמו הוא איש מדעי החברה (פסיכולוגיה ומדעי המדינה).
        אני לא יודע האם יש כבר היום חוקרי תקשורת שעוסקים ב-brain hacking, אבל לא אתפלא אם כן. כל מה שקשור לרשתות החברתיות נחשב פופולרי מאוד עכשיו.

      • פופולארי, אבל זה לא קומוניקציה…

        אגב הדיון הקודם על השמאל ובעיותיו – נזכרתי שגוטווין התייחס לכך גם (בחלק ה-3 של 'מגש הכסף' :

        וציין שהעבודה סייעה לחסל את מדינת הרווחה לא פחות מאשר הליכוד.

        מצער אגב שאין לו ספר מקיף בנושא, לקהל הרחב. חומרים שיעשו כותרות, אם רק יצליח להדגים אותם באופן משכנע.

        באותו עניין, כל טרנד המחאה החברתית סובל קשות מהיעדר מניפסט מודפס ורשימת נקודות. פעם, בלי חומר מודפס, לא היה סיכוי למהפיכה (ולכן בתי דפוס היו תחת פיקוח). היום יש מי שחושבים שלא צריך בכלל דפוס (או חומר כתוב ברשת), אבל הם טועים בגדול וזה מצער, כי הסיכוי למחאה אמיתית קטן עד מאוד ללא חומר כזה, וכרגיל הציבור דופק את עצמו.

      • לא יודע אם באמת אין ספר מקיף על ירידת קרנה של מדינת הרווחה בישראל. אני משער שיש, אבל אני מכיר את הנושא בעיקר מכתבות עיתונות (וקצת מ"שיטת השקשוקה", כן).
        דני גוטוויין הוא איש נבון עם רגישות חברתית. זה אינו אומר שהפתרונות שהוא מציע הם בני מימוש. לאו דווקא מבחינה טכנית, אלא מבחינת הלך הרוח הציבורי. הציבור התרגל לראות את עצמו בעיקר כצרכן, לא כעובד. הוא לא יתמוך בחיזוק עבודה מאורגנת, כי זה יכול להעלות לו את מחיר הקוטג' או לצמצם את שעות פתיחת הסופרמרקט, רחמנא ליצלן.
        אני לא יודע האם מניפסט מסודר היה תורם למחאה. מניפסט מסודר זה משהו שמתאים למפלגה ממוסדת, לא למחאת המונים ספונטנית.

      • מני, אתה חושב שמחאה כלשהי שהצליחה בעולם, עשתה את זה ללא חומר כתוב? יש לך דוגמא או שאתה סתם בא בקונטרה לכל מה שאני כותב? אנא ציין דוגמאות ספציפיות של מחאות מוצלחות כאלה.

        לא מוכרת לי מחאה מוצלחת ללא חומר כתוב. ואם יש מי בתנועה המקומית שחושבים שאפשר בלי חומר כזה, הם יגלו שהציבור שכח אותם, כמו שהוא כבר שכח כיום. אולי לפיד יזכור וישלב סאונדבייטס מפרקי הסידרה בקמפיין הבא שלו…

        באשר לשמאל – הוא נסחף עם הימין (כמו שהדגים חיים רמון, הלא הוא חברו הטוב של אריה דרעי) אחרי אשליית ההפרטה. היה מקום לרפורמות בועדי העובדים ובהסתדרות, אבל לא לטובת מכירה לגורמים שאין להם עניין ברווחת העובדים, כמו כי"ל, האחים דנקנר ואריסון. במקביל, הימין השיג לעצמו מדינת רווחה בשטחים, 'ציונית' ו'חלוצית' וקורבנית ונטולת חוק, הלא היא הבסיס לאשליית הימין.
        אם השמאל לא הבין את זה, אז הוא גמר את הסוס שלו.

      • תראה, אני בעד מסמכים כתובים שמציגים עמדות, מטרות, וכיו"ב. השאלה היא עד כמה זה עובד בפועל.
        אלו מחאות אזרחיות בכלל הצליחו בעשור האחרון? בעולם המערבי אני רואה רק את איסלנד (https://en.wikipedia.org/wiki/2009_Icelandic_financial_crisis_protests), ובעולם הערבי/מוסלמי – את תוניסיה. לא יודע האם למחאות האלה היה "חומר כתוב" מעבר לסטטוסים בני חלוף ברשתות חברתיות למיניהן.
        לגבי אשליית ההפרטה ואיבוד עניין בזכויות העובדים – הגורמים העסקיים ודאי הרוויחו מכך, אבל הם לבדם לא היו מזיזים את העניינים, לא בהיקף כזה. איבוד העניין מצד הציבור הרחב, שמעדיף לראות את עצמו כצרכן ולא כעובד, משחק כאן תפקיד משמעותי. (היכנס לאתרי חדשות והשווה את מספר הכתבות בסגנון "כך תצליחו לחסוך X שקלים על מוצר פלוני או שירות אלמוני" עם מספר הכתבות בסגנון "הנה מקום עבודה שממנו לא יפטרו אתכם בגחמה הראשונה של הבוס ויאפשרו לכם שעות עבודה גמישות אם תצטרכו".)

      • סביר שהיעדר התוצאות מהאביב הערבי נבע לא מעט מהיעדר מניפסט וכן אינטלקטואל/ים בעלי יכולת ביטוי, שייצגו את השינוי. זו היתה בעיקר מהפיכת מידע – ההמונים יכלו לתקשר לראשונה דרך הפייס', במקום דרך עיתונים מטעם (שכולם בארצות ערב הם בטאוני השלטון).

        באיסלנד היתה התעוררות מאוחרת מפירמידה כלכלית (או בועה). אבל הם ממילא בדרך להיות אחת המדינות היותר ממוחשבות בעולם, סוג של 'עיר העתיד' שתהיה שונה מאוד מכל חברה מוכרת כיום, שבה כל אספקט של החיים יהיה שיתופי מצד אחד, ומתועד לכל פרטיו מצד שני.

        אחזור על כן שוב על עמדתי – אין מהפיכה אמיתית ללא מניפסט.

    • ברור, הוא בעיקר פרובוקטור – שמסתמך על העובדה שהעבודה האקדמית שלו מתפרסמת רק באנגלית ולא מעניינת אף אחד בארץ. ובמקביל – הדברים הפרובוקטיביים שהוא כותב הם בעברית בלבד ולכן לא זמינים (וממילא לא מעניינים) אף אחד בחו"ל.

      דרך אגב, אצלנו באוניברסיטה העברית עריכת ספר אקדמי לא נחשבת בכלל למטרות קידום. אומרים שזה דווקא הרבה מאד עבודה…

  5. מעניין מאוד, ועדיין (עקב אופי פולני בלתי מתפשר) שתי הערות קטנות אך חשובות. בפה גרילו (למיטב ידיעתי) נחשב כפוליטיקאי שמאלי (אך בלי לקרוא יותר עליו אפשר להגדיר אותו רק כפופוליסט טהור) ודיודונה הוא בשום פנים לא מייצג של הימין הקיצוני הצרפתי כי אם השמאל הקיצוני הצרפתי. אשמח לתיקון אם אני טועה

    • אני חושב שכל הרעיון של הפופוליזם הימני החדש, הוא טשטוש הגבולות בין הימין הקיצוני לשמאל הקיצוני. הרבה מהעמדות של אלו שאנחנו מזהים היום כימין קיצוני אירופי (כולל התנגדות להגירה, דרך אגב) היו מזוהות פעם עם השמאל. ועדיין יש הרבה מאד נקודות חפיפה: סקפטיות כלפי הממסד, התנגדות ל"אימפריאליזם האמריקאי" וכדומה. הימין הקיצוני האירופי אפילו אימץ לאחרונה את זכויות הלהטב"ים, נושא שהיה נחשב עד לא מזמן לשמאלי מובהק, כחלק מהמאבק שלו עם האסלאם.

      דיודונה הוא ימין קיצוני במובן שהוא אנטישמי מובהק וגלוי. בשמאל הקיצוני בדרך מסווים את זה בשיח אוניברסליסטי כלשהו.

  6. אגב 'מיין קאמפף', בגליון האחרון של 'קובץ מחקרים' (מ"ד, 2) של יד ושם, מובאת סקירה מרתקת של פרופ' משה צימרמן על המהדורה המדעית המדוברת של הספר, שיצאה בשנה שעברה מטעם המכון להיסטוריה בת זמנינו במינכן. הוא מוצא שם חסרים לא קטנים, לרבות דעות קדומות שמשתרבבות (כמו למשל דיון מעמיק בשאלה האם מהיהודים נודף ריח שום…). דומה שהעורכים לא הצליחו תמיד להתעלות מעל הרטוריקה של המקור.

    • אתה בטוח שמדובר בשאלה האם מהיהודים נודף ריח שום, ולא בשאלה מאיפה הרעיון הזה הופיע בתרבות הגרמנית?

    • מה שהפריע לצימרמן היתה ההתייחסות לשאלה (האם ריח שום נודף מיהודים), היתה כאילו *יש* כזה ריח… סוג של קבלת דברי היטלר כלשונם, ולא כדמיון פרוע. ולא במקרה יחיד.

      מעריך שנצטרך להמתין לגירסה אנגלית כדי לברר (או אלקטרונית, אם תהיה – גוגל טרנסלייט עושה נפלאות לאחרונה… חוסך שנים של לימוד שפה).

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: