המדריך לשמאל הפרקטי: כללי ההומניזם המעשי – טור אורח מאת יריב מוהר

בחודשים האחרונים, פרסמנו בינשוף מספר מאמרי אורח שעסקו בזרמי עומק פוליטיים בעולם המשתנה במהירות. יצחק קרומביין כתב על המרכז הקיצוני, ויריב מוהר צלל לתוך בעיותיו של השמאל. במאמר אורח שני בינשוף, מוהר מציע אסטרטגיה להתגבר על הבעיות הללו: דרך ההומניזם המעשי. 

Humanism

בטקסט הקודם הצגתי הצעה לתחביר אידיאולוגי שמאלני חדש – ההומניזם המעשי – הדרוש לטעמי לנוכח אתגרי התקופה הנוכחית; תחבירי השמאל הישנים פחות רלוונטיים למול אתגרים אלו. כאתוס, ההומניזם המעשי מבקש לקחת את רעיון הטוב המשותף שנוכח בשיח של השמאל אבל בשוליים, ולשים אותו בחזית הרטוריקה כדגל. בטקסט זה אבקש להסביר למה עניין הדגל המרכזי חשוב כל כך, וכן לפרט מה יש מעבר לדגל הרטורי: לעמוד על העקרונות המעשיים של ההומניזם המעשי והטוב המשותף שהוא דגלו. לסיום אדגים מדוע כללים אלו מאפשרים מענה לאתגרי התקופה.

הדגלים הרטוריים המרכזיים של המחנה "מסתירים" את עקרונות המשנה שלו. אם הימין מניף דגל של דאגה לקבוצת זהות אתנית, לקבוצת הרוב או "לאנשים הנורמטיביים", השמאל-מרכז המתון שם דגל חקייני וחיוור של "גם אני דואג לקבוצת הרוב" או למעמד הבינוני; לבסוף השמאל הנוטה לרדיקלי שם דגל של דאגה למיעוטים ולחיים בעוני. כך לא נותר מחנה שדגלו המרכזי הוא דאגה לטוב המשותף, בחזית השיח הפוליטי שלו.

Image result for against white privilege

כל הצדדים הפוליטיים יטענו כמובן שהם למעשה דואגים לכולם, אך טוב משותף איננו רק הדאגה לכלל אלא גם התפישה שדאגה למיעוט ממילא תטיב גם עם הרוב בטווח הרחוק ולא תבוא על חשבונו. הימין ינסה לצייר זאת כמשוואה של או-או, ויבליט את המחיר המיידי שמשלם הרוב בשל דאגה למיעוט. לעיתים גם חלק מהשמאל הרדיקלי יבקש להציב משוואה לעומתית של או-או וייבחר בזכויות המיעוט כנגד הרוב הנתפש כדכאני. והמרכז ידבר על כולם חוץ מהקיצוניים משני הצדדים או המיעוטים "הבעייתיים" – שאותם הוא מגדיר כקבוצות מוכללות ולא כיחידים שפשעו [החרדים הפרזיטים, הערבים כשונאי ישראל]. בנוסף, בימין והמרכז הטענה של דאגה לכל גם תיהיה לרוב המסר המשני ותלווה בהטייה לטובת הרוב ונגד המיעוט.

בשמאל הנוקשה היחס לטוב המשותף מתחלק לשלוש: 1. מי שאכן איבדו את הרצון לשמור על האינטרסים של קבוצת הרוב, מתמקדים בלקדם את המיעוטים וזה הדבר המעניין אותם (לעיתים אף לצד עוינות ממש לקבוצת הרוב). 2. מי שמקדמים את הקבוצה הליברלית-חילונית-משכילה וכחלק מקידום זה עושים שימוש ברטוריקה של דאגה לחלשים שמהווה אופנה מוסרית רווחת בחוגים אלו. זהו זרם רווח מאוד בשמאל. 3. מי שמבינים כי אנו לא במשחק סכום אפס ודאגה מסויימת למיעוטים תטיב גם עם הרוב – תיצור טוב משותף; והתעלמות מזכויות המיעוט צפויה להניב רע משותף. תת הקבוצה השלישית של השמאל מבטאת, בגדול, את ההומניזם המעשי. הבעייה שגם תת-קבוצה זו מניפה ברמה הרטורית והסמלית את הדגל של הדאגה למיעוטים ולא את הדגל של הטוב המשותף שעבורו היא נאבקת בפועל.

למשל, מפלגת מרצ עוסקת בצורך להקל על תושביה הוותיקים של דרום תל-אביב לנוכח ריכוז המצוקות באזור, ולאור הניתוב של מבקשי מקלט אפריקאים רבים לשכונות אלו. זה נוכח במצע שלה, למשל בהמלצות לעידוד פיזור אוכלוסיית הפליטים בארץ. אבל הציבור הרחב לא מתעמק ומגיע לקרוא ולהבין סעיפים קטנים במצע של מפלגה; הדגל המרכזי הוא החשוב והוא המגיע לציבור הרחב. הדגל המרכזי של מרצ ברמת הרטוריקה והסמלים קשור להגנה על מיעוטים וחלשים, ובמקרה הזה הפליטים, ופה הוא מפספס: מרצ נתפסת כמי שמתעלמת ממצוקות התושבים הוותיקים או משלמת להן מס שפתיים שולי. דגל שמראש מדגיש טוב משותף לוקח את הדאגה הזו של מרצ לכלל האוכלוסיות בדרום תל אביב ועושה לה הדגשה ומירכוז – כעת זו החזית ולא סעיף מדרג נמוך. יש לכך גם משמעויות אידיאולוגיות ולא רק שיווקיות, אבל זה בהחלט גם מהלך תקשורתי לצד העניין הרעיוני.

Image result for ‫הפגנה למען מבקשי מקלט‬‎

שמים את הפליטים בחזית – הפגנה למען מבקשי המקלט. קרדיט: יובל גורן, NRG

אהוד ברק אמר שיהיה ראש הממשלה של כולם. מאז לא זכור לי ניסיון מרכזי להציב בראש דגל שדומה אפילו לטוב משותף, וגם ניסיון זה נותר כסלוגן בחירות ועמד בפער כה גדול מול העובדות שהוא לא נלקח ברצינות, ובצדק. למעשה, אין כיום גוף אידיאולוגי ממוסד בישראל ששם את רעיון הטוב המשותף כדגל מרכזי, והציבור הרחב פחות מכיר את המושג.

כלומר, טקסט זה איננו מתחום הפילוסופיה הפוליטית או החדשנות האידיאולוגית כמו שהוא מתחום התיקשור הפוליטי וההנעה לפעולה קולקטיבית, וככזה יש לקרוא אותו. הוא לא מתיימר להבטיח הפיכת השמאל משולי לגורם השלטון המרכזי, אבל כן מאמין שיש פה יכולת להרחיב את המחנה ואת הלב – את האלקטורט ואת הבסיס המוסרי – בעת ובעונה אחת.

Image result for ‫אהוד ברק‬‎

ראש הממשלה של כולם – רק ברטוריקה. אהוד ברק. קרדיט: באר-שבע נט.

אז הדגל הפופולרי של ההומניזם המעשי הוא טוב משותף שלא נבנה על רמיסת המיעוט; אתוס של אכפתיות לכל הצדדים שמרכיבים את הדילמות החברתיות איתן אנו מתמודדים. זהו דגל רטורי חזק כי הוא נותן מענה גם למצוקות של קבוצת הרוב ושל קבוצות שאינן המוקד של שיח קידום המוחלשים הפרוגרסיבי.

זו ההצעה שלי לכללי עשה עבור ההומניזם המעשי:

  1. פריחה של הכלל שאיננה רמיסה של המיעוט. זה אומר לגבי כל מדיניות: חתירה של שילוב התוצאה הטובה ביותר לקבוצת הרוב לצד התוצאה הרעה פחות למיעוט, ביחס לחלופות המדיניות האפשריות. כשיש מתח בין האינטרס של המיעוט והאינטרס של הרוב יתנהל האיזון כך: מול פגיעה חמורה במיעוט לשם טוב כלשהו לקבוצת הרוב, תתועדף ההגנה על המיעוט; מול פגיעה שולית במיעוט וטוב רב לקבוצת הרוב תתועדף התועלת לרוב. במקרי ביניים יש מקום לגמישות ומחשבה.
  1. אכפתיות לכלל הצדדים בדילמות הציבוריות, מתוך הבנה שבטווח הארוך המשחק הוא טוב משותף ולא משחקי סכום-אפס. ברגעים מסויימים בזמן אנו עשויים להיקלע לסיטואציות בהן אכן אין ברירה אלא שהטוב של קבוצה אחת יבוא על חשבון השנייה באופן בוטה וחריף, אבל אחרי שזה הוכרע אפשר ורצוי להתקדם לתפישה של טוב משותף לפי סעיף 1. כדי להנחיל תפישה כזו צריך לצאת ממנטליות של "אנחנו או הם". מעבר לכך, כדי להוציא קבוצות מסויימות מגבולות האכפתיות נהוג בשיח הישן להכתים קבוצה שלמה – ערבים, חרדים וכו' – בשל מעשים של חלק מהקבוצה. יש צורך במיקוד של האשמה והכעס לאחראים הישירים ולא לקבוצה ממנה הם באו, כדי לייצר שיח פוליטי של אכפתיות לכל.
  1. התייחסות למבחן התוצאה ולא רק לכוונה הטובה. יש לשאוף לפתרונות מעשיים טובים ולא רק לפתרונות שנראים טוב בתיאוריה. בהקשר הזה יש לציין כי דוגמטיות אידיאולוגית היא לא רק טיפשית ומקובעת – היא גם אנטי-הומנית, היא עשויה להביא אסונות או פגעים על אנשים בשר ודם ולהיות מתורצת עד זרא בנימוקים של מי שהתאהבו בתבנית אידיאולוגית.
  1. איזון בין מבחן התוצאה לדרך: למעט במקרי קיצון נדירים והישרדותיים, לא ראוי להשיג תוצאה חברתית חיובית בדרך פסולה (למשל המלכת אליטה מוכשרת וטהורת כוונות באופן לא דמוקרטי) ולעיתים גם להפך: לא ראוי לשמור על דרך פעולה נאותה כשהתוצאות שלה פוגעניות (להיצמד לחירות כלכלית בכל תחום גם במחיר של פגיעה כלכלית חמורה בחלשים, בהקשרים מסויימים). יש למצוא את נקודת האיזון בין התוצאה לדרך לפי סעיף 1.
  1. זהות קולקטיבית (לאומית או אחרת) היא לא דבר פסול ולא דבר קדוש; היא צורך של אנשים שיש לכבד תוך שימת לב לפוטנציאל הבעייתי ולעיתים אף האפל של זהות זו. סעיף 1 מציע את נוסחת האיזון לצורך העניין הזה.
  1. הסתכלות גם על הטווח הארוך ולא רק על הטווח המיידי של מדיניות ותוצאותיה.
  1. הוגנות-קשוחה: לרוב באתוס הפוליטי רעיונות של הוגנות ביחסי רוב-מיעוט הולכים יחד עם תפישות של פשרנות ורכות ואילו רעיונות של קשיחות הולכים יחד עם כוחנות ודורסנות. אין הוגנות-קשוחה. ניתן לראות זאת היטב בסוגיית הריסות הבנייה במגזר הערבי: צד אחד אומר להרוס יותר בתים של "עברייני בנייה" למרות משטר תכנוני מפלה נגד הערבים והצד השני מתנגד להריסות ורואה בכך התגרות ודרדור היחסים. אין כמעט קול פוליטי שאומר: ראשית שתיהיה הקצאה שווה של קרקעות, זכויות בנייה ותוכניות מיתאר גם למגזר הערבי, ואז שייאכפו את הכללים בקשיחות. זו ההוגנות הקשוחה והיא מתחייבת המציאות כדי להגיע לטוב משותף שאיננו דורסנות מחד ואיננו התבטלות מאידך.
Image result for ‫הריסות בתים‬‎

הוגנות קשוחה: הריסות בתים – רק בתנאי שוויון

מדוע כללי ההומניזם המעשי יכולים לתת מענה לאתגרי התקופה:

סוגיית ההגירה והפליטות למערב מהווה דוגמא טובה לפועלם של כללי העשה של ההומניזם המעשי. כללים אלו לא יאפשרו התעלמות מהמצוקות של נשים בארצות המערב בשל טענות לעלייה במקרי האונס או התקיפות המיניות באזורים בהם יש ריכוזים של פליטים או מהגרים מחברות בהן, בהכללה, יש התייחסות פגומה יותר כלפי נשים; הם לא יתעלמו מהמצוקות של הוותיקים אבל הם בטח לא יתעלמו מהמצוקות של הפליטים (אכפתיות לכלל הקבוצות); כללי ההומניזם המעשי גם יפסלו הכתמה של כלל קבוצת הפליטים בשל מעשים של חלק (מיקוד האשמה); מאידך הכללים הללו לא יאפשרו להישאר רק במקום הנוח שקליטת פליטי חרב זה דבר ראוי כשלעצמו מבלי לשים לב לתוצאות הרעות לציבור הוותיק – למשל עלייה ברמת האלימות. התוצאות הרעות של קליטה לא מבוקרת של פליטים ניחתות גם על רעיונות השמאל והדמוקרטיה בכללה – עלייה בכוחם של גורמי ימין קיצוני פופוליסטיים, שבאה כשלא נותנים מענה לחרדות מזרם הפליטים ורואים בהן גזענות בלבד. כאמור, יש צורך במבחן התוצאה ולא רק התמקדות בכוונה הטובה.

לאור הכללים והשיקולים הללו מינעד הפתרונות האפשרי הוא כזה שייסב את הפגיעה החמורה פחות – לא שליחת פליטי חרב למוות או עינויים, אבל גם לא התעלמות מהסיכון הסטטיסטי המוגבר לנשים מפליטים שגדלו בחברות בהן רווחות יותר אלימות מינית. המענים האפשריים לא מפתיעים או יצירתיים: ויסות מסויים של כמות מבקשי המקלט ושליטה על נקודות הכניסה, סינון מגורמים קיצוניים, הענשה חריפה וסילוק של מי שמנצלים מקלט מדיני או אשרת עבודה לשם פשיעה אלימה (הוגנות-קשוחה), עידוד פיזור אוכלוסיית הפליטים על מנת שלא יווצרו "גטאות" של מצוקה ואלימות, חינוך מיני עבור הפליטות והפליטים, דאגה לשילובם באוכלוסייה וכו'. זאת לצד קליטה נאותה והומנית של הפליטים שכבר כאן ושרובם אינם עוסקים בפשע, מתן אפשרויות תעסוקה עבורם, מתן חינוך לילדיהם ואי-רדיפתם. זהו פירוט אפשרי אחד של דגל האכפתיות לכלל הצדדים בדילמה החברתית. בעת שהמערב, וישראל בתוכו, חרד למול אתגרי ההגירה והפליטות, אתוס כזה יכול לספק מענה מסויים לחרדות של הוותיקים לצד אי-היאטמות לקבוצת הפליטים וכך להביא לטוב משותף בטווח הארוך (בגלל שלעולם אי אפשר לדעת מי יהיה פליט מחר, נרצה לקדם עולם קולט פליטי חרב, ולא עולם שמתנכר להם).

כל זה די מובן מאליו. החידוש בהומניזם המעשי שהוא יכול להציב את המענה המאוזן הזה כדגל רטורי מרכזי, ולא רק כהערת שוליים לאתוס של הדאגה לחלשים. זהו היפוך המיקוד של שיח השמאל: ממסר של דאגה למיעוטים היא חובה מוסרית (ותטיב גם עם כולנו) למסר של הדאגה לטוב המשותף מחייבת דאגה גם למיעוט (וזו גם חובה מוסרית). המיקוד הזה יכול גם להציב זרם נבדל מהפרוגרסיביזם שלעיתים מגיע למחוזות של אבסורד של ביטול זכויות הרוב כפריבילגיה בכיינית, מהליברליזם שמתמקד בחירות הפרט בעיקר, ומהשבטיות החילונית-ליברלית שבזה או נאטמת לכל מי שלא נברא בדמותה ובצלמה.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-אפריל 24, 2017, ב-ינשוף פוליטי-מדיני, ללא קטגוריה ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 8 תגובות.

  1. נראה לי שתיארת את המצע של הליכוד, בערך.
    אם לא – איפה לא?

  2. תודה על המאמר

    לדעתי המצע שהובא לעיל עדיין לוקה, כי אינו שם את הצד הכלכלי בראש, אלא עניינים אחרים (האמן לי שבעיות הנשים במערב אינן 'עליה במקרי האונס' באיזורי מחנות פליטים).

    עד שהמצע של השמאל לא יהיה כלכלי ברובו, לא יהיה לו סיכוי לחזור להיות רלוונטי בזמן הזה.

  3. יש בעיה לוגית קטנה.
    טוב, זה היה שקר. היא בעיה גדולה.

    יש לך אוכלוסיה כלשהי A שיש לה פריבילגיות, ואוכלוסיה B שמופלית לרעה. אתה רוצה לשכנע את החברים ב-A לוותר על הפריבילגיות שלהם לטובת הכלל (וטוען, בצדק, שזה ישתלם להם בטווח הארוך).
    יש לך בעיה.

    מה זה אומר ש ל-A יש פריבילגיות? זה אומר, בין השאר, שהחברים בקבוצה A מסוכנים זה לזה הרבה יותר משחברי B מסוכנים להם. למשל, השכן שלי יכול לדקור אותי למוות. לעובד זר יהיה הרבה יותר קשה לעשות את זה. אני מקבל כמובן מאליו את הסיכון שהשכן שלי מהווה.
    לוותר על הפריבילגיות זה קודם כל להשוות סיכונים. אם אני מוותר על פריבילגיות, פתאום, העובד הזר יכול להגיע אלי באותה קלות שבה יכול יהודי. המשטרה לא תטריד אותו בכניסה לשכונה או לעיר. הוא אפילו יכול להגיש נגדי תלונות שוא (בדיוק כמו שהשכן שלי יכול). הסיכון האישי שלי פתאום גדל משמעותית. וגרוע מזה, אוכלוסיה מדוכאת היא לעיתים קרובות אלימה יותר. וגם אם היא לא, עדיין אני עשוי לפחד מהרצון של האוכלוסיה הזו בנקמה.
    אז לטווח קצר, רציונאלי מצידי לרצות הפרדה ברורה ביני לבין אוכלוסיות ממעמד נמוך יותר. זה מצמצם את הסיכון האישי שלי באופן משמעותי.

    לכן, כשמאלנים, יש לנו משוכה די גבוהה לטפס עליה.

  1. פינגבק: כללי ההומניזם המעשי ותכליתו | הבלוג של יריב מוהר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: