להביט למפלצת בעיניים: על כוחנות, אלימות והשמאל

פעם, לפני שנות דור, הייתי חבר בועידת מרצ, הגוף הבוחר את רשימת המועמדים לכנסת, וזכיתי להשתתף בבחירות המקדימות של מפלגת השמאל. "אוף, איזה כוחנות", אמרה פעילה אחת, שהתבוננה בכרזה של מועמדת שציירה את עצמה כגיבורת על. "התכוונתי להצביע לה אבל עכשיו אני מוחקת אותה מהרשימה." שנאתו של השמאל המערבי "העמוק" לכוחנות, אלימות, צבאיות ומיליטריזם הם מן המפורסמות. וזו בדיוק הבעיה שלו. ומה הקשר לפיגוע הטרור הימני-קיצוני בפורטלנד? 

פעם, לפני שנות דור, הייתי חבר בועידת מרצ, וזכיתי להשתתף בבחירות המקדימות לרשימת המפלגה לכנסת. מכל החוויות הנעימות יותר והנעימות פחות באותו יום פריימריז, אני זוכר אירוע קטן אחד במיוחד. אחת המועמדות השוליות יותר דאז, כיום פעילה בכירה בתנועה הרפורמית, היתה בעוונותיה גם אלופת שחייה. בקטע הומוריסטי למחצה, היא הצטלמה "עושה שריר" בפוזה של גיבורת על מסרט מצויר. לא הכרזה המוצלחת ביותר בעולם, יש להודות, וגם אני לא התלהבתי במיוחד כשעברתי לידה. אבל לפעילה ותיקה שעברה לידי היו דעות קצת יותר חזקות. "אוף, איזה כוחנות", היא אמרה בסלידה אנינת טעם ועיקמה את אפה קלות, "התכוונתי להצביע לה, אבל עכשיו אני מוחקת אותה מהרשימה."

Image result for ‫ועידת מרצ‬‎

סולדים מאלימות. ועידת מרצ. קרדיט: וואלה.

שנאתו של השמאל המערבי "העמוק" לכוחנות, אלימות, צבאיות ומיליטריזם היא מן המפורסמות. "עיטורים צבאיים עושים לי פריחה," אמרה פעם פרופ' טניה ריינהארדט ז"ל, מהאורים והתומים של הברנז'ה הותיקה בישראל. לא מדובר בכלל אוניברסלי, כמובן. יש לו חריגים רבים, ולפעמים, אלימותם של ה"מדוכאים" למיניהם מקבלת הנחת סלב גם אצל השמאלנים האדוקים ביותר. במאבקים הפנימיים שלהם, שמאלנים הם כמובן כוחניים כמו כל אחד אחר. אבל במילייה הרלוונטי, כוחנות ואלימות הן בדרך כלל מילות גנאי. לא הייתי מסתייג מכך במיוחד, אלמלא הסלידה מתופעות אלו היתה מלווה, ביותר מדי מקרים, בחוסר נכונות להתבונן בהן, להכיר אותן מקרוב ולהתחשב בנוכחותן בעולם.

כהיסטוריון צבאי שהסתובב רוב חייו המקצועיים במילייה שמאלי, הסלידה הזאת היא תופעה שנתקלתי בה כמעט מדי יום, במיוחד באירופה וארצות הברית. "בשביל מה ללמוד על מלחמות," אמרה לי דוקטורנטית אמריקאית יום אחד בקול חסוד, "רק כדי שנדע להרוג יותר טוב בפעם הבאה?" האופן שבו היסטוריונים צבאיים מופלים ומודרים בחלקים נרחבים של האקדמיה הפרוגרסיבית במערב מעיד כאלף עדים שהסנטימנט של אותה דוקטורנטית לא היה נדיר ומבודד. ברוב המחלקות להיסטוריה של האוניברסיטאות היוקרתיות בארצות הברית ובאירופה אין אפילו היסטוריון צבאי אחד; מומחית עם תואר דוקטור ליפן שהכרתי פעם בארצות הברית לא היתה מסוגלת לספר כמעט דבר על פרל הרבור, וחוקרים רבים שמלמדים על מלחמת העולם הראשונה או השנייה עוסקים רק ב"גורמים" ו"השלכות" תרבותיות ואידיאולוגיות, או בתדמיות וזיכרון, בלי לומר כמעט מילה על הלחימה שהיתה שם באמצע. "מאז שנות השישים, נוטים לחשוד בתחום הזה, שנתפס כמשרת את השלטון", אמר לי פרופסור אחר, וייעץ לי בחום להתעסק בדברים אחרים. הנחת היסוד היא שאם ההתנגדות למלחמה מוצדקת (ולעיתים קרובות היא אכן מוצדקת: הרג בני אדם ללא הכרח זה דבר רע ומכוער), כדאי להתעלם מקיומה ואז היא אולי תתפוגג.

Image result for ‫לידל-הארט‬‎

הרוצה בשלום, ילמד על המלחמה. סר באזיל לידל-הארט

המציאות, כמובן, הפוכה לגמרי. כפי שקבע האסטרטגי הבריטי לידל-הארט, שבלקחיו כבר עסקנו בעבר כאן בינשוף, מי שרוצה לשמור על השלום חייב ללמוד לעומק את תולדות המלחמה בימים עברו. וגם כשאנחנו מדברים על המציאות, ולא על ההיסטוריה, אי אפשר להתמודד עם קיומה של אלימות בלי להבין אותה לפרטיה, ולפעמים אי אפשר להגן על חפים מפשע בלי להשיב באלימות שכנגד.

דוגמא מוזרה במיוחד ראינו לאחרונה בארצות הברית. כולכם שמעתם, כך אני משער, על הפיגוע בפורטלנד. טרוריסט ימני-קיצוני הציק לאישה מוסלמית ברכבת תחתית, ורצח בדם קר שני גברים שניסו להתערב לטובתה. בעקבות התקרית הזאת, ותקריות גזעניות אחרות ששטפו את ארץ הפסים והכוכבים מאז בחירתו של הדונלד לנשיאות, החלו ארגונים שונים לאמן אזרחים בסדנאות התערבות, נוסח "מה תעשה כשאתה רואה התקפה גזענית". רוב הטכניקות שנלמדות שם (למשל, לשאול את התוקף שאלות לא קשורות כדי להפיג את המתח) יכולות אולי לעבוד במקרים קלים, אבל מה במקרה של גזען אלים שנחוש לפגוע פיזית בלא לבנים? הוא לא יירתע כשישאלו אותו מה השעה. אז האם לקרוא למשטרה? תודה ששאלתם, לא. לפי כתבת הארץ טלי קרופקין, "ארגוני סיוע למוסלמים ומדריכים בסדנאות התערבות מייעצים שלא להזעיק את המשטרה לאירוע כי הקורבנות עשויים להיות מהגרים ללא מסמכים. בנוסף, מיעוטים בארצות הברית חשופים יותר לאלימות משטרתית, והארגונים מזהירים כי שוטרים שיוזמנו לאירוע עשויים לתקוף דווקא את הקורבן. בינתיים, הימנעות מהזעקת שוטרים לאירוע רק מוסיפה לאחריות שנופלת על קורבנות התקיפה או עוברי אורח לא מנוסים שמתבקשים להתמודד עם מצבים מסוכנים בכוחות עצמם."

Image result for Portland attack

רצח שני גברים שניסו להגן על אישה מוסלמית. המחבל מפורטלנד

אתם מבינים מה קורה כאן? ארגונים ופעילים מטיפים שלא לקרוא למי שמוסמך ויכול למנוע אלימות, בין אם מתוך שנאה למשטרה ולשלטון ובין אם מתוך חשש שקורבנות התקיפה עברו גם הם על החוק. אז אם המשטרה לא תמנע את האלימות, מי ימנע? אולי אזרחים מודעים פוליטיות שיתערבו בתקיפה? לא ולא. שימו לב לקטע אחר מאותה כתבה:

בסוף הסדנה, התלמידים התבקשו להשתתף בהדמיה של אירוע בקרון הרכבת התחתית, שבה אדם ממלמל "טרוריסטים" לעבר אשה מוסלמית וילדיה. חלק מהמשתתפים בחרו לשנות את מקומם במטרו כדי לחצוץ בגופם בין האשה המוסלמית לתוקף, אחרים אמרו בקול "אני לא מרגיש בנוח עם הערות כאלה". "תסלחי לי, אבל אנחנו מתבקשים לדמיין אירוע של תקיפה במטרו, והרי השבוע היתה תקיפה דומה, ושני גברים שהתערבו נהרגו", אמרה אחת המשתתפות בסיום ההדמיה. המדריכה נמנעה מתשובה ישירה, והסבירה כי לא כל התערבות עובדת. "חוץ מזה, יש אירועים רבים שעוברי אורח התערבו בהצלחה, ועליהם לא שומעים בחדשות", אמר אחד המשתתפים, ואחרים הנהנו בהסכמה.

המדריכה היתה אמורה לדעת שמי שמספיק פזיז וטיפש לא לקרוא למשטרה כשהוא רואה אלימות גזענית מולו, צריך לפחות להיות מאומן די הצורך להתערב בכוח ולמנוע אותה. אבל היא לא מוכנה להודות בכך, כי הרי זה "כוחני". אם נתעלם מקיומה של האלימות, אם לא נביט למפלצת בעיניים, אולי היא תיעלם איכשהו מעצמה.

רק שזה לעולם לא יקרה, כי העולם הזה הוא עולם אכזרי, שבו כוח ואלימות משחקים תפקיד מרכזי. מי שרוצה למנוע אלימות ומלחמה במידת האפשר, חייב להבין ולהכיר אותן היטב. מי ששם לו למטרה להגן על קורבנות, חייב להיות מוכן להגן עליהם גם בכוח אם כלו כל הקיצים. ולפעמים – בוודאי ביחסים בינלאומיים – כל דבר שנבחר לעשות, או להימנע מלעשות – יוביל למותם של קורבנות חפים מפשע. כדי לכבוש את העיר מוסול מידי דאע"ש, יש להפציץ במטוסים וארטילריה ולהפיל קורבנות אזרחיים מרובים. מצד שני, המשך שלטונו של דאע"ש יפיל גם הוא קורבנות אזרחיים מרובים. בעולם האמיתי, הבחירה היא בדרך כלל לא בין טוב לרע, אלא בין רע לרע יותר. מי שרוצה לשרוד ולקדם את האינטרסים הבסיסיים שלו, חייב להיות מוכן למלחמה ולפעמים גם לבצע עוולות. כדי לשפר את המצב בעולם, ולו במעט, חייבים קודם כל להבין את האמת הפשוטה הזאת.

 

 

 

 

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-יוני 6, 2017, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 11 תגובות.

  1. הוי האידיאולוגיות… לא משנה מאיזה צד, הן תמיד תחליף עלוב למציאות וגם חתרנות ניכרת נגד המדע.

    פסיכ' אבולוציונית מראה שמלחמה היא חלק מהתרבות האנושית: האלימות היא גנטית, וקיימת בכל מרחב אנושי.
    מלחמות הן דבר נחוץ – מאיצות שינויים ומייצרות מידע וטכנולוגיה (מרבית הטכנולוגיה של היום היא תוצאה של המלחמה הקרה ומלחה"ע 2). אין כמו איום בהשמדה, להוציא את המיטב מכל אדם.
    טכנולוגיה לא היתה מומצאת ללא איום – מסקנה מתבקשת מההיסטוריה האנושית (מסקנה אפשרית אחרת, היא שעליה בקצב המידע יכולה למתן את האלימות: הבשורה הטובה העיקרית של העשורים האחרונים).

    אגב היסטוריונים צבאיים – קראתי לא מזמן דעה דומה של היסטוריון בריטי ידוע, שציין את התמעטות העוסקים בתחום.
    נראה שחלק מהם עברו למכללות צבאיות; שם יש ביקוש רב יותר וניתן לשלב עם עוד תחומי ניתוח מידע.

    הייתי מכניס את התחומים האלה לאקדמיות הרגילות – מהותיים לא פחות מכלכלה והייטק, כי זו דוגמא טובה להיסטוריה מעשית (applied), שלדעתי צריכה לקבל קידום על חשבון ה'רגילה'.

    • כיצד אתה מגדיר היסטוריה מעשית?

      • הפסיכו-היסטוריה תקום ותהיה!…

      • זה בטח עדיף על המצב כיום של THINK TANKS ומכוני מחקר פרטיים, שמספקים את הפרנסה להיסטוריונים שמחוץ לאקדמיה. שם הם לרוב יהיו מס' 2 אחרי האנליסטים שבאו מתחומי המודיעין והכלכלה.
        הגיע הזמן לשדרג את ההיסטוריונים למשהו טוב יותר, שיהיו מבוקשים בכל אירגון פרטי וממשלתי.

    • כיצד אתה מגדיר היסטוריה מעשית?

      • כתבתי על זה כאן – http://www.tapuz.co.il/communa/ViewmsgCommuna.asp?Communaid=3877&msgid=54840109

        תיאור מקוצר: היסטוריה יישומית/מעשית/מכוונת-מסקנות (השם עדיין לא נבחר), היא היסטוריה שמטרתה להסיק מסקנות אופראטיביות מהעבר, ולהדגים עקרונות שהתגלו ע"י מחקר סטטיסטי ומדעי.

        כמו ניתוח מידע (ביג דאטה) ומערכות מודרני, היסטוריה מעשית תנתח אירועים מהעבר במטרה למצוא את הגורמים החוזרים, שניתן לאבחן באופן סטטיסטי כאחראים לאירועים. לרוב השילובים מורכבים, אבל במרבית המקרים ניתן לאתר גורמים מרכזיים בודדים.

        המטרה תהיה להפוך את המחקר ההיסטורי לשווה-ערך לניתוח מערכות, שניתן להשתמש בו לסייע למקבלי החלטות ולמחקרים מונחי-מידע אחרים (כמו כלכלה התנהגותית).

        המטרה תהיה להפוך את ההיסטוריה היישומית לכלי שימוש בניתוח מודיעיני (אסטרטגי, פוליטי, כלכלי וצבאי).

      • במילים אחרות: זרי הדפנה של הארי סלדון מדירים שינה מעיניך…

  2. הזכיר את "מפצפצת החרקים הרעבתנית מטראאל" ממדריך הטרמפיסט – חיה מטומטמת עד אימה, המניחה כי אם אתה אינך רואה אותה, גם היא אינה רואה אותך – טיפשה כמו בלטה אבל מאוד מאוד רעבתנית.

  3. טור מצוין, שעשוי להסביר גם את ההתעלמות השיטתית ממעשי האלימות האחרונים המקושרים לתנועות שמאל, כמו שריפתם ופציעתם של כמה שוטרים בהפגנות 1 במאי בפריז, ההתפרצות האלימה בברקלי וההתקפות האלימות של אנשי אנטיפה. רק לאחרונה פורסמה ב"הארץ" כתבה שמתיימרת לסקר את ההסלמה באלימות בהפגנות פוליטיות בארה"ב, שלמעשה התעלמה לחלוטין מהאחריות של השמאל לכך.
    ההשלכות כמובן מצערות כי הן מציירות טיפוסים שנויים במחלוקת כמו מיילו יונופוליס כדמויות קורבניות ומתגוננות, ומרחיק מפני השטח את הדיון העקרוני והמהותי שצריך להתנהל.

  4. העלית נקודה חשובה.
    בהקשר הישראלי – ראש הממשלה השמאלני האחרון שלא היו לו "איקסים על הקסדה" היה שמעון פרס, ואפילו אז הכהונה בה זכה בבחירות הייתה ברוטציה, לפני 33 שנה, ובכל זאת עם הילה של "ביטחוניסט" (הכהונה הקצרה השנייה נבעה למרבה הצער מרצח רבין, ולא מבחירות).
    לעומתו, יצחק רבין ואהוד ברק היו "אגדות מהלכות", מעוטרים ולמודי קרבות – שזה כנראה כרטיס הכניסה לקונצנזוס הישראלי-יהודי, אם אינך מגיע מצד ימין
    (למועמד המגיע מימין – זה מספיק להיות מוכר רהיטים רהוט או עו"ד ממולח. רק הפחד קצת מפני הערבים / איראן – והתקבלת).

    • ביבי הוא האח של יוני מהסיירת. שרון הוא צולח התעלה. רק אולמרט הוא פוליטיקאי ירושלמי. אבל גם הוא נבחר כיורשו של שרון (לאחר נבצרותו של שרון החלה כמות המנדטים של קדימה לרדת בסקרים). גם לבגין ושמיר הייתה הילה דמוי ביטחונית משלהם (מימי המחתרת). לכן קשה עדיין להגיד בביטחון שהכלל הזה לא חל גם על הימין.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: