לרבע את המעגל: מה הבעיה האמיתית של מפלגת העבודה?

ניצחונו המפתיע של אבי גבאי בבחירות לראשות מפלגת העבודה העלה מחדש את רף הציפיות בשמאל. שוב מדברים על המשיח, התקווה הלבנה הגדולה והאביר על הסוס הלבן שיטאטא את נתניהו מלשכת ראש הממשלה ויוביל את ישראל לשלום ושגשוג. אלא שהבעיה של מפלגת העבודה, והשמאל בכללותו, אינה אישית או טקטית אלא מרושעת ומבנית. כדי לפתור אותה, יש צורך במבט עמוק יותר ואסטרטגיה ארוכת טווח. מה בדיוק? ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

Israeli Environment Minister Avi Gabbay

מאמר זה פורסם במקור בג'רוזלם פוסט

מזל טוב, אבי גבאי! זכית בהנהגת מפלגת העבודה, אחת המפלגות הקשות, המתסכלות והמתאגרות ביותר בישראל. בשבועות הקרובים,  חנפנים יתחרו זה בזה בלהניף אותך גבוה לרקיע השביעי. כותבים, מעצבי דעת קהל ופעילי ארגונים יכתירו אותך כמנהיג הבא של השמאל, התקווה הלבנה הבאה. בקרוב, נראה את פניך במרקעי הטלוויזיה, מבטיח בקול סמכותי שתוביל את מפלגת העבודה לניצחון מזהיר, ואת מדינת ישראל לשלום ושגשוג.

אבל אסור לך לשגות באשליות. רבים מקודמיך בלשכת היו"ר האמינו שהכל תלוי בהם, בכשרונותיהם, בנסיונם ובקסמם האישי הבלתי נדלה. הם כולם נכשלו, ללא יוצא מן הכלל. התקווה הלבנה של אתמול הפכה למנהיג העייף והמוכה של מחר. האמת? זה לא קשור אליך. הבעיה של מפלגות העבודה אינה אישית, ולא תלויה במיוחד בזהות האדם היושב בכיסא הקברניט.

אל תאמין ליועצים האסטרטגיים למיניהם, שינסו לשכנע אותך שנצחונך העתידי אינו אלא נגזרת של יחסי ציבור, התנהלות תקשורתית, שפת גוף וטקטיקה פוליטית. בזמן הקרוב, תשמע דיבורים אינסופיים על "מיתוג מחדש" של מפלגת העבודה, כאילו שמדובר במוצר שיש לדחוף לקהל לקוחות סרבני. יועצים אחדים יטיפו לך ללכת למרכז, ואחרים להישאר בשמאל. מדובר במהלכים חשובים, ללא ספק, אך בסופו של דבר הם משניים.

הבעיה האמיתית שלך אינה טקטית ואינה קשורה לאישיותך. לא ניתן לפתור אותה באמצעות תרגילים מחוכמים וטריקים תקשורתיים, או באמצעות הכריזמה השופעת שלך (במידה והיא קיימת). למעשה, הבעיה האמיתית היא מרושעת ומערכתית. ראשית עליך לזהות אותה, ואז לתכנן אסטרטגיה בכדי להתמודד איתה. רק אז יגיע הזמן לדון בטקטיקה.

Image result for media Consultants caricature

המתמטיקה, אבי גבאי, היא נגדך. אפילו אם מפלגת העבודה תצליח להפוך למפלגה הגדולה ביותר באמצעות קמפיין מבריק שלא נודע כמותו, ואפילו אם גוש המרכז-שמאל ישיג רוב חוסם, אתה עדיין עלול להפסיד. בפועל, הישות הקרויה "גוש המרכז-שמאל" היא מדומיינת למדי, והמערכת הפוליטית כולה מוטה נגדך. זאת משום שמרכיב מרכזי באותו גוש, הרשימה הערבית המאוחדת, אינו זמין עבורך לקואליציה, וספק אם הוא זמין גם עבור גוש חוסם. אם יש חוק בסיסי אחד במערכת הפוליטית הנוכחית, הוא שהמפלגות הערביות אינן שותפות פוליטיות לגיטימיות. הן עצמן כמובן תורמות לכך ברטוריקה אנטי-ציונית קיצונית והתנהלות לעומתית ומתריסה.

אדוני היושב ראש, אתה לכוד במעגל מכושף. כדי ש"גוש המרכז שמאל" יוכל אי פעם להביס את נתניהו, אתה זקוק לרוב בכנסת. פירוש הדבר לגנוב קולות מהמחנה השני, ואפילו לשתף פעולה עם מפלגות חרדיות או כאלו ששייכות לימין הרך. שיתוף פעולה עם הערבים, דבר שהשמאל לא העז לעשות במשך שנים, יחתור תחת המטרה הזאת. אבל אם לא תשתף פעולה עם הערבים, אם תשמור על חוקי המשחק כפי שהם כיום, תאבד 13 מושבים בכנסת. המשמעות ברורה: לא תוכל לזכות ברוב פרלמנטרי. אם להשתמש במטפורה מהעולם העסקי, שהגעת ממנו, אתה שקול למנכ"ל חברה שצריך להתנהל בשוק תחרותי וטורפני כאשר חלק מחשבונות הבנק שלו מוקפאים. במצב כזה, כדי לנצח את הבחירות יש לרבע מעגל.

לפיכך, המטרה האסטרטגית שלך היא לשנות את חוקי המשחק; להבהיר בהדרגה את הרעיון שאחדים מהפוליטיקאים הערבים, לפחות, הם שותפים קואליציוניים לגיטימיים. כל צעד טקטי שאתה בוחר לבצע חייב לקחת את המטרה האסטרטגית הזאת בחשבון.

איך עושים זאת? ראשית כל, עליך להדגיש את עקרונותיה הבסיסיים של מפלגת העבודה: ציונות, שוויון יהודי-ערבי, סוציאל-דמוקרטיה, מתינות מדינית ושאיפה לשלום עם הפלסטינים. אתה חייב להצהיר באופן חד משמעי ושאינו משתמע לשתי פנים שמפלגת העבודה מוכנה לעבוד עם כל כוח פוליטי – יהודי, ערבי, חילוני, דתי, מהמרכז, השמאל והימין – שיסייע לה להגשים את המטרות הללו. איש אינו מוחרם. אלו העקרונות שחובה להדגיש: דבקות בערכי יסוד, אך ללא חרמות.

האתגר שלך הוא ליצור את הבסיס לתרבות פוליטית של בריתות אד-הוק. שתף פעולה עם מפלגות אחרות כאשר יש בסיס לשיתוף פעולה כזה, והיאבק בהם כשיש אי הסכמות. שתף פעולה עם החרדים, לדוגמא, בנושאים חברתיים, אבל האבק נגדם בכל מה שקשור לזכויות להטב"ים וחופש דת. שתף פעולה עם הערבים בנושאי שוויון אזרחי, דמוקרטיה ותהליך השלום, אבל הבהר שאנחנו והם בשני צדדים שונים של המתרס כשמדובר בצה"ל והציונות. רק אסטרטגיה של בריתות אד-הוק גמישות ומשתנות תוכל לשבור את החרמות הפוליטיים, לשנות בהדרגה את כללי המשחק ולפתור את הבעיה המבנית שלנו.

האסטרטגיה הזאת לא תהיה פשוטה, ולא כולם יקבלו אותה בתופים ובמחלות. בהתחלה, היא עלולה אפילו לעורר התנגדות ולגבות ממפלגת העבודה מחיר פוליטי כבד. אבל אם ברצונך לנצח בסופו של דבר בבחירות, זו היא הדרך היחידה ואין בלתה.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסם ב-יולי 16, 2017,ב-ינשוף פוליטי-מדיני, ללא קטגוריה. סמן בסימניה את קישור ישיר. 11 תגובות.

  1. טקסט נכון באופן מעשי ועקרוני, אבל ישנה שכבה אחת נוספת, בסיסית יותר, שהופכת את מפלגת העבודה ו"השמאל הישראלי" לעוד יותר לא רלבנטיים:

    רוב הציבור הישראלי הוא נצי- לא ימני- בהשקפתו הבטחונית. זה לא ממש מפתיע, בהתחשב בהסטוריה של כ 120 שנות סכסוך דמים. הנציות לא מוגבלת רק לימין, אלא נמצאת גם בשמאל ברובד העמוק ביותר שלו: "נשבור להם את העצמות" של דדו, "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים" של מוטה גור לתומכי ליכוד, יצחק רבין שהיה נץ בטחוני מובהק, ועד לתנועת "להעיף את ירושלים המזרחית לכל הרוחות" של חיים רמון ואחרים. אפילו יוסי שריד ז"ל, סמל לשמאל הישראלי, היה חבר ועדת חו"ב שנים רבות, ונץ בטחוני לא קטן.

    האוונגארד הימני הוא אוונגארד משיחי, שמדבר במושגים של "גאולה" ו"ארץ ישראל". זה אוונגארד קטן אך נחוש, והוא יודע לא פעם להסוות את המשיחיות שלו מאחורי טרמינולוגיה בטחונית, ע"ע בנט וה"הרגתי המון ערבים" שלו.

    הנה הקאץ': בין הרוב היהודי, הנצי, לבין האוונגארד הימני, המשיחי, יש מארג של קשרים: חברתיים, תרבותיים, דתיים, פוליטיים, משפחתיים, סוציו-אקונומיים, גיאוגרפיים, יו ניים איט. פירוק מארג הקשרים הזה הוא משימה בלתי אפשרית לשמאל הישראלי. ב 1992 היה "גליץ' במטריקס", ויצחק רבין נבחר בקולותיהם של כמיליון עולים מבריה"מ לשעבר. זאת היתה הפעם האחרונה שהשמאל עלה לשלטון בישראל, בטח ובטח אחרי שכשלון ועידת קמפ דייויד של אהוד ברק ופרוץ האינתיפאדה השניה הזיזו את הציבור הישראלי 2-3 מגמות ימינה.

    זה לא אומר, כמובן, שהליכוד ישלוט פה לנצח: כבר היו פה ממשלות "מרכז" בעשרים וכמה שנים האחרונות: שמעון פרס לאחר רצח רבין, שניסה להכיל גם את הציונות הדתית; אהוד ברק ב 1999, כשרץ תחת הרשימה הפיקטיבית "ישראל אחת" (במקום מפלגת העבודה) והקים קואליציה של 75 מנדטים כולל ימין ודתיים; ואהוד אולמרט עם "קדימה" שלו ב 2006. המשותף לכל אלה: כהונתם היתה קצרה ורווית אסונות, והם הורישו את המדינה לליכוד למשך שנים ארוכות (נתניהו לשלוש שנים, שרון לחמש שנים, ונתניהו, שוב לשמונה שנים פלוס פלוס).

    כנראה שנגזרה עלינו, אם כך, ממשלת "מרכז" לאחר נתניהו, כנראה בראשותו של יאיר לפיד. מה שאומר שכדאי לנו לדאוג מאד מראש הממשלה הבא-הבא, נפתלי בנט.

    כדי להצליח לשנות את המציאות צריך להפסיק לנסות לחפש פתרון בתוך הקופסה החברתית-פוליטית, ולחפש אותו מחוצה לה. זה הצליח כבר פעמיים, זה יכול להצליח שוב:

    https://mekomit.co.il/%D7%94%D7%93%D7%A8%D7%9A-%D7%94%D7%99%D7%97%D7%99%D7%93%D7%94-%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%A2%D7%9D-%D7%94%D7%A4%D7%9C%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%9C/

  2. דני, איך אפשר בכלל לחשוב לעשות ברית עם המפלגה המשותפת כאשר המנהיג שלה לא מוכן להגיד מילה אחת טובה על ישראל? הם גם לא הסכימו לעשות הסכם עודפים עם מרצ בטענה שזאת מפלגה ציונית.
    יש בה חברי כנסת שתומכים בטרוריסטים ובכל מדינה מערבית אחרת היו מדיחים אותם מיידית מהפרלמנט.

    קודם שהם ישתנו. רק אחר כך הרעיון שלך (שהוא נכון בבסיסו) יהיה רלבנטי.
    לא השמאל מכשיל את זה אלא ערביי ישראל עצמם.

  3. תודה על המאמר

    קיומה של הרשימה הערבית הוא בעצמו מחדל של מפלגת העבודה… כולן היו בניה. סיכוי נמוך שיהיה שיתוף פעולה, כי מילה אחת של ביבי (ערבים ואוטובוסים) והקול (והכל) חוזר אליו.

    הדרך היחידה היא עם כחלון ולפיד המגוחך, כמרכז החדש (עבד כמה פעמים בעבר), בתקוה שביחד יעקפו את הליכוד, ומגעים חשאיים עם השאר.

  4. הצטרפת למקהלת משיאי העצות לגבאי,והתעלמת מהפלטפורמה שהביאה אותו לאן שהוא נמצא כעת. מפלגה – הו,כמה אנאכרוניסטי – היא פלטפורמה שמאפשרת לאזרח פשוט להיות חלק משמעותי בתהליך פוליטי. הפער בין התדמית של המוסד הזה להשפעה שלו במציאות מסבירה את הכשל שבגללו רצון האזרח הישראלי לא מיושם בפוליטיקה. יש כמובן סיבות לתדמית, השאלה אם ליור הנבחר יש תמריץ לטפל בהן, ואם יישאר לו זמן לכך תוך כדי רקימת הבריתות הגאוניות עם החרדים והערבים.

  5. הכיוון לא נכון בכלל.
    אם מסתכלים דמוגרפית, תוך חמישים שנה יהיה רוב חרדי – ערבי.
    הרוב (כרגע) החילוני-מסורתי, צריך להאבק במגמות האילו לפני שיהיה מאוחר מדי.

    זה דורש קואליציה של עבודה – לפיד – כחלון – ליכוד – ליברמן, ואולי גם מרץ מבחוץ.
    כל ניסיון אחר לא נוגע בבעייה העתידית המרכזית וייכשל.

    • כבר מאוחר מדי… למעשה הדיל הבא יהיה ערבים-חרדים, וה'ציונים' יהיו המיעוט. מקוה שיהיו לכם ויזות מוכנות לאותו היום…

  6. רעואל הישראלי

    שכחת להוסיף כמה נקודות שבלעדיהם העבודה מצטיירת ״כלא משלנו״, בלי קשר לעומד בראשה ובלי קשר למצעה.
    העם ברובו מסורתי (חילונים לא מסורתיים או אנטי מסורתיים הם מיעוט שבמיעוט להערכתי)
    העם מתחבר למי שמכבד את ערכיו
    הליכוד, למרות שחלק גדול ממנהגיו כיום הם חילונים, השכיל להתייחס למסורת ״בגובה העיניים״, כשווה בין שווים וכדבר שהוא ״משלנו״, ולא כדבר אנכרוניסטי שאבד עליו הכלח.
    השמאל (כולל העבודה) עדיין לא שם.
    העבודה צריכה לשנות גישה ואסטרטגיה באופן כזה שהעם ברובו ירגיש בבית, ולא שמדובר במשהו זר ולא ״משלנו״.
    לשנות את זה ולהגיע ומצב בו נמצא הליכוד, דורש התנהלות חכמה.
    גבאי, כאדם ממוצא מרוקאי, לבטח ״נמצא שם״ בעולם המסורתי, ומכיר את הניואנסים בעולם זה.
    עליו איפה לפעול באופן כזה שהוא ישאל את עצמו איך להגיע לכך שמרוקאי ממוצע ירגיש שייך מלכתחילה למפלגת העבודה בלי סייג.
    השיח ״החילוני״ לבדו (קרי השלום, ונושאים חברתיים) לא מספיק כדי לתרום למי שלא מרגיש שייך למפלגת העבודה, להרגיש שייך.
    צריך יותר מזה, הרבה יותר.

    • אני מסכים איתך בעיקרון. אפילו מסכים איתך מאד. אבל יש כאן קאצ' מסויים. הבייס של העבודה, כרגע, הוא חילוני ממעמד בינוני גבוה. כשמחפשים קהלים חדשים, אסור בשום אופן לאבד את הבייס הזה. וגם לא כדאי להיראות פתטי, ע"ע לפיד עם ההפרשת חלה וההתנחפויות הבלתי פוסקות לדתיים ולחרדים. מקווה שגבאי, כמו שכתבת, ידע להתנהל באופן חכם, אבל גם לא מוגזם, להתרחב לקהלים חדשים ולשמר את הבייס הקיים.

    • מה 'מסורתי' אצל ביבי? הוא שומר שבת או אפילו אוכל כשר?… סביר שלא (וכך גם שרון לפניו, חובב ה'שרצים').

      זה לא עניין של התחנפות לאלקטוראט, אלא יצירת מיתוסים. 'שמאל קיצוני' הוא האפקטיבי ביותר כרגע. צריך יהיה למצוא לזה פיתרון, כי כרגע הכרזת ביבי על מישהו שהוא 'שמאל קיצוני', שורפת אותו מצויין בעיני האלקטוראט.

  7. רעואל הישראלי

    אכן. כבוד למסורת בכל הרבדים, אבל לא באמצעות ״טריקים״ מהסוג שהזכרת, אלא אמיתי. העם יודע להבחין בין אמיתי לבכאילו, ולמראית עין.
    צריך את החכמה למצוא את האיזון הנכון.

    • 'אמיתי' הוא שמם השני של הקמפיינרים (האדלרים והאייל שני-ים) של הפוליטיקאים… העם יודע להבחין בערך כמו שנמלה יודעת להבחין. רק מניפולטור חסר מעצורים יצליח איתו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: