פולחן הגינויים: אחרי האירועים בהר הבית
בפעם הבאה שפוליטיקאי ערבי אומר לכם, "אני מגנה אלימות, אבל…", תתפנו לרגע מהזעם ותקשיבו למילים שאחרי ה"אבל". הן בסופו של דבר החשובות ביותר.
בשבועיים האחרונים, מלחמת הקיץ של המזרח התיכון גחנה אלינו שוב במבט מטורף ומיוזע ממרומי הר הבית. המשבר הסתיים, כצפוי, בהתקפלות של הממשלה, ובינתיים פיגועי הבודדים מתחילים לטפטף. תקרית המאבטח עדיין מסעירה את הרחוב הירדני, וקשה להאמין שהטבח המזוויע בחלמיש יהיה האחרון מסוגו.
כשאדם עומד מול בעיה קשה, במצב מתוסבך שבו כל צעד עלול להוביל לאסון, הוא צריך להקדיש את מירב זמנו להבנת הבעיה שעומדת מולו, ואז לנסות ולמצוא את הדרך הפחות גרועה לצאת ממנה. על אחת כמה וכמה כשמדובר בעניינים בטחוניים ולאומיים. במקום זאת, התקשורת הישראלית עוסקת באופן אובססיבי בגינויים. בימים אלו, כל מרואיין ערבי שעולה לאחת מרשתות הרדיו, בין אם מדובר במוחמד ברכה, באיימן עודה או בפקיד מעיריית אום אל פאחם, נדרש ראשית כל "לגנות" את הפיגועים או את המהומות התורניות ביפו. לאחר הגינוי, אסור שיהיה "אבל". כשמוחמד ברכה, ראש ועדת המעקב, דיבר בבוקר ה- 23 ליולי עם רזי ברקאי בגלי צה"ל, כל ניסיון שלו לדבר על בעיות העומק שמובילות לאלימות נהדף בגסות על ידי המראיין. מערבי מצפים רק "לגנות". הצעות לפתרונות הן כבר לא בתחום אחריותו.
דרך אגב, לא מדובר בבעיה ייחודית ליחסי יהודים-ערבים דווקא. גם כשמתרחשים פיגועים של טרור יהודי, שלשמחתנו נדירים הרבה יותר, התקשורת רודפת באובסיסיביות אחרי כל רב ועסקן במאחז נידח, ואחרי כל חבר במועצת יש"ע, כדי להשיג כמה שיותר גינויים.
זוהי, במחילה, התעסקות בשטויות במקום בבעיות העיקריות. אם אדם לוקה בסרטן, האם הוא מגנה את המחלה או מנסה לטפל בה? כשהבית בוער, האם אנחנו מנסים לגנות את האש, או לכבות את השריפה ולהבין מדוע התרחשה? כשאיימן עודה, למשל, מגנה פיגוע אבל אז מוסיף, "כן, אבל שורש הרע הוא הכיבוש" – הפסוקית שאחרי ה"אבל" חייבת להיות מרכז הדיון, לא הגינוי עצמו. אפשר לא להסכים עם ההסבר של עודה. אפשר לטעון, די בצדק, שהנטייה להאשים את הכיבוש כגורם בלבדי היא פשטנית ומטעה. אבל אם אנחנו מתמקדים בגורמי העומק לבעייה – כבר התקדמנו לפתרון.
מרוב עיסוק בגינויים, הציבוריות הישראלית עוצמת עיניים בפני הבעיות העומדות בפניה. קלמן ליבסקינד, עיתונאי מוביל מהצד הימני של המפה הפוליטית, כותב אמנם שאנחנו חייבים להבין את החברה הערבית כפי שהיא באמת, אבל מתאר אותה לרוב מדמיונו הקודח. למשל, הוא טוען שהחכ"ים הערבים מסרבים לגנות טרור, בעוד בדיקת גוגל פשוטה היתה מראה לו מציאות שונה בתכלית. ח"כ איימן עודה הרי אמר, בשידור חי, שהוא מתנגד באופן נחרץ לאלימות ובמיוחד לשימוש בנשק, דברים שחזר עליהם אינספור פעמים גם בערבית. גם ח"כ אחמד טיבי הוקיע בשפה שאין נחרצת פיגועי טרור, למשל את רצח משפחת פוגל באיתמר, וקרא להתנגדות בדרכי שלום במשבר הר הבית, חרף כל הביקורת החריפה שמתח על המשטרה והממשלה.
הבורות של ליבסקינד מסוכנת בהרבה, כאשר הוא מנסה לנתח את עמדותיהם של הפלסטינים במשבר האחרון בהר הבית. הנה הוא כותב, למשל, ש"אין לפלסטינים בעיה להיבדק לפני שהם נכנסים לתפילה במערת המכפלה." אלא שאפילו היכרות שטחית עם הדיון הפלסטיני הפנימי, שלא דרך "מכוני מעקב תקשורת" מהימין הקיצוני, היתה מראה לליבסקינד שלפלסטינים יש בעיה גדולה מאד עם הבידוק במערת המכפלה. למעשה, חלק גדול מהפחד הוא שהצעדים הבטחוניים של ישראל ישכפלו את הסדרי מערת המכפלה בהר הבית: חלוקת זמני תפילה, מחסומים ובידוקים משפילים, והשתלטות ישראלית זוחלת על האתר.
"תשמע, בגלל שאתה שואל הרבה, תן לי לומר לך בקצרה," אמר לא מזמן מתפלל פלסטיני מבוגר לכתב מזרח ירושלמי, "אם עכשיו נרצה את היהודים וניכנס דרך השערים האלה, אז ביום שישי הבא נצטרך אישורים רק בשביל להגיע לשערים. העניין הוא שאז תיחשב הכניסה דרך השערים עם בידוק, להישג עבורנו. לא, כבר מעכשיו אנחנו לא רוצים בידוק, לא רוצים שערים ולא רוצים להתפלל ככה אם זה מצריך אישורים."
ההשוואה בין מערת המכפלה והר הבית נפוצה כל כך בשיח הפלסטיני הפנימי, עד שמדהים ממש שליבסקינד פספס אותה.
וכן, מדובר גם בעניין של ריבונות. מבחינת הפלסטינים, כל שינוי בסטטוס קוו בהר – המקום היחיד במזרח ירושלים שבו הם חופשיים יחסית משליטה ישראלית – הוא בלתי נסבל, במיוחד משום שרבים מהם סבורים שישראל מעוניינת לשחזר את הסדרי מערת המכפלה בהר, או להכשיר את הקרקע לצעדים דרסטיים יותר. באופן כללי, המזרח ירושלמים ברובם סובלניים הרבה יותר להמשך המצב הקיים, מאשר לצעדים שהם תופסים כשינויים לרעתם. לפלסטינים היו סיבות טובות מאד לפחד מהמגנומטרים, ושפע תלונות הגיוניות על המצב במזרח ירושלים. זה לא מצדיק את התגובה האלימה והרצחנית שלהם, כמובן, ולגיטימי לחשוב שהם טועים בהבנת המציאות. לגיטימי עוד יותר לומר שהם מכורים לקונספירציות ומאמינים לכל שמועה מטופשת שמתרוצצת ברשתות. לגיטימי, וחשוב, להתייחס גם בחומרה רבה להשתתפות אלפים בהלוויית המחבלים באום אל פאחם. מה שלא לגיטימי, זה לא להבין ולא לנסות להבין מה הצד השני באמת חושב. ואכן, עבור ליבסקינד ודומיו, כל ניסיון לראות מורכבות, כל ניסיון להבין שמולנו עומדים בני אדם ולא אורקים או שדים, שקול לויתור על צדקתנו, לכניעה ולהתרפסות.
רק כאשר נבין מי עומד מולינו; באמת נבין, ולא נחפש גינויים או נשקע באשליות של מאבק בני אור בבני חושך, נוכל לנתח את המצב בקור רוח, למשל, לשקול האם התועלת הבטחונית בהצבת המגנומטרים היתה שווה את הסיכון ואת המחיר שישראל שילמה בדם ובחיי אדם. יכול להיות שאז נבין, שאם אנחנו לא מוכנים לשלם מחיר גבוה בדם, חיי אדם ולגיטימציה בינלאומית, עדיף שלא ניכנס להרפתקאות כאלה מלכתחילה רק כדי לסגת עם הזנב בין הרגלייים. אולי, רחמנא לצלן, נוכל אפילו לבדוק כיצד משפרים את המצב ומסירים את שורש הרע שממנו צומחת האלימות. אז בפעם הבאה שפוליטיקאי ערבי אומר לכם, "אני מגנה אלימות, אבל…", תתפנו לרגע מהזעם ותקשיבו למילים שאחרי ה"אבל". הן בסופו של דבר החשובות ביותר.
פורסם ב-אוגוסט 1, 2017,ב-ללא קטגוריה. סמן בסימניה את קישור ישיר. 13 תגובות.
הינשוּף 
"לגיטימי עוד יותר לומר שהם מכורים לקונספירציות ומאמינים לכל שמועה מטופשת שמתרוצצת ברשתות."
כפי שמראות תוצאות הבחירות בארה"ב, או בישראל, לא רק הפלסטינים הם כאלה…
אם האנושות תשרוד את העשורים הקרובים בלי להמיט על עצמה שואה גרעינית, עוד ייכתבו לא מעט מחקרים על איך הרחבת גישה תמידית לשיח הציבורי לכל מי שיש לו חיבור לאינטרנט, יחד עם צמיחת רשתות חברתיות שמלכתחילה אינן מעודדות עיסוק בניואנסים, החריבו סדר מדיני שבו ההחלטות החשובות התקבלו על-ידי אנשים ממעמד פוליטי שלכל הפחות, היו רגילים בפתרון בעיות מורכבות, ואילו ההמונים יכלו להשפיע על זהותם של אותם אנשים.
אני מקווה עדיין להיות בסביבה כדי לקרוא את המחקרים האלה. בינתיים, לא נראה שמה שבא במקום אותו סדר מתפקד טוב יותר.
באמת חצופים היהודים האלה שלא מסתפקים בעמידה על המדרגה השביעית ורוצים חלק שוויוני במערת המכפלה. פשוט חוצפה ציונית שאף מוסלמי פלשתינאי גאה לא יסכים לה. יהודים צריכים להתפלל על המדרגה השביעית ולהגיד תודה שהמוסלמים נותנים להם את זה.
אך האמת היא שמה שמפריע לי כאדם דתי בהקשר של הר הבית אינם המוסלמים אלא דווקא היהודים החילוניים. יש מחלוקת בנוגע לכניסת גויים להר הבית (המחלוקת מוצגת בתחומין יד הרב בקשי דורון "תיירות מוסלמית דתית בארץ הקודש") אך מוסכם על כולם שלפחות לחלקים מסוימים מהר הבית הכניסה ליהודים אסורה. הסיבה לכך פשוטה – רק גורם השייך לקדושה צריך להזהר ממנה – וכיון שהר הבית קדוש כאתר התגלות שכינה מוזהרים יהודים מלהיכנס לאזור הקדוש בו (קיימת מחלוקת האם ניתן לזהות את האזור הקדוש בכיפת הזהב או חוששים שכל ההר קדוש כשבעמדה הראשונה החזיק הרב שלמה גורן והרב עמיטל, ובעמדה השניה שאר רבני ארץ ישראל). ועדין למרות שהר הבית הוא המקום הקדוש היחידי בדת היהודית עם יותר מ200 מצוות הקשורות אליו באופן ישיר (בערך שליש מ613 המצוות המנויות בספרי המצוות) הוא לא מכובד כאתר קדוש לדת היהודית – לא באופן רשמי על ידי מדינת ישראל ולא באופן מעשי על ידי החילוניים. החילוניים במדינת ישראל מסוגלים לכבד כל דת שהיא חוץ מאשר את הדת היהודית במקום הקדוש היחידי שלה. עם כל הכבוד למערת המכפלה, לקבר יוסף ובוודאי לקבר רשב"י במירון וקבר רבי נחמן באומן הם לא מתקרבים בכלל מבחינת רמת החשיבות הדתית ההלכתית להר הבית. במקרה הטוב הם אתרים היסטוריים שהקבלה עשתה מהם עניין. הר הבית הוא אתר הלכתי אשר את המרכזיות שלו אין לשער. בשביל ארץ ישראל הרב צבי יהודה קוק היה צריך למצוא את שיטת הרמב"ן שיש מצוות ישוב הארץ. לפי רש"י זה בכלל פרס על התנהגות טובה, והרמב"ם פשוט שותק בעניין. בנוגע להר הבית הרמב"ם איננו שותק כלל ועיקר ופוסק מפורשות ששכינה לא זזה ממקומה (הראב"ד על אתר משמיע קולות לא ברורים אך ברור שגם הוא מסכים לפחות מדרבנן). בקצרה, כיבוד הדת היהודית היה דורש לכבד אותה במקום הקדוש לה ביותר תוך הגבלת הכניסה להר על ידי הגורם הרשמי האחראי על הדת היהודית בארץ ישראל – הרבנות הראשית או למצער רב המקומות הקדושים – וזאת גם ליהודים חילוניים.
אין ספק שהחלטה בסגנון הזה תהיה שינוי מדיניות רציני. עד היום המדיניות בהר הלכה בעקבות משה דיין שצפצף על הדת היהודית והחליט להודיע שהוא איננו מקבל את המקום כוויתקן. זה היה מאד נחמד מצידו וגם לנו יש דעה דומה על המטכ"ל שהוא הכין לנו למלחמת יום הכיפורים שקרס באופן מחפיר. ועם זאת החלטה ברוח זו יכולה להיות פריצת דרך מבחינת השמאל הישראלי (עד כמה שאני לא מחבב אותו). השמאל הישראלי מואשם תדיר שהוא איננו מכבד את הדת היהודית, במידה רבה של צדק. החלטה לתת מעמד רשמי לרבנות בנוגע לכניסת יהודים להר, דתיים וחילוניים, תפרוץ משהו בחומת חוסר הכבוד שבין השמאל הישראלי לדת היהודית בארץ ישראל. בנוגע לשמאל זה יתן לו מידה של כבוד שכרגע אין לו (שהרי איזהו מכובד המכבד את הבריות) בנוגע לדת היהודית זה יאפשר לה לכבד את אורחות חייו של השמאל החילוני הישראלי כנגד המציאות כיום שבה מצפצפים עליה והיא בתגובה מצפצפת על אחרים. מבחינה ביטחונית זה יבלום את העולים להר בתואנה דתית לאומית שמעצבנים את הערבים ויכניס אותם לקרב חפירות מול הרבנות הראשית. אינני אומר שהם לא יוכלו לנצח מידי פעם בפעם בקרב זה אך זה יהיה קשה הרבה יותר (לרבנות הראשית אין את העכבות שיש לשלטון החילוני ליברלי היום). ברור גם שכל הדיבורים על בית המקדש יגנזו ברגע שהרבנות תקבל אחריות ולו כתוצאה מהגורם השמרני המובנה ברבנות הראשית. לסיכום, שינוי גישה כזה עד כמה שהוא דרמטי מבחינת השינוי בשטח יכול לעשות רק טוב למציאות הנוכחית בהר הבית.
כי זה מה שחסר לרבנות, עוד כוח.
יואב, מ.ש.ל. אתם לא מכבדים את הרבנות במקום החשוב לה (בעצם, המקום היחיד החשוב לה), אז היא לא מכבדת אתכם במקום החשוב לכם.
אני מציע להציב את שווי המשקל במקום אחר. אתם תתחשבו ברבנות במקום החשוב לה והיא תתחשב בכם במקום החשוב לכם. זה בעצם היה המהלך של נפוליון בקונקרדט מול הכנסיה הקתולית ב1804. מעמדה של האפיפיוריות הושב לה בכנסיה הקתולית הצרפתית אך צרפת הוגדרה כמדינה חילונית.
ליהודים אין אפיפיור, לטוב ולרע. הרבנות הרשמית, לפחות בישראל, נתפסת יותר כמערכת ביורוקרטית ולא כסמכות רוחנית. וזה עוד לפני שנזכרים שהרבנות הראשית דווקא מתנגדת לעליית יהודים להר הבית, מטעמים הלכתיים.
ובמבט כללי יותר, אנחנו חיים באזור רווי מלחמות דת. במצב כזה, הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מקומות קדושים היא שמירה על הסטטוס קוו. הר הבית הוא אתר קדוש מוסלמי לא משום שהדת המוסלמית זכאית ליותר כבוד מזו היהודית אלא מפני שהמוסלמים הם הקהילה הדתית האחרונה המקיימת את פולחנותיה על ההר.
למני
למעשה כן. אם לא בפנים בשטח האסור בכניסה, אז בשערים. יעמדו שוערים ואם מדובר ביהודים ימנעו את הכניסה שלהם (חוץ כמובן מאנשי הביטחון המופקדים על הסדר באתר). זהו אתר קדוש לדת היהודית ואי אפשר לחלל את קדושתו סתם כך.
ממש לא אכפת לי מה יחליטו בהר הבית, אבל הרבנות לא הוכיחה את עצמה.
לא בגיור, לא חתונות ולא בגירושים.
אני, כשגוף נכשל עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, לא רוצה לתת לו עוד סמכויות.
את לזה קשר להתחשבות, אלא לכוח.
למני:
לא תהיה שום פגיעה בסטטוס קוו. אם כבר להיפך הסטטוס קוו יתחזק כאשר הרבנות תמנע מיהודים להיכנס להר הבית. העובדה שיהודים לא מקיימים פולחן בהר הבית קשור לאירוע מלפני 2000 שנה שעל צמתי רק לפני יומיים. ועם זאת בשלב זה נראה לי עדיף לכבד את המקום באי כניסה של יהודים להר ורק לאחר מכן לחשוב מחשבות.
ליואב
שוב מ.ש.ל. היחס שלך לרבנות ובעצם לדת הוא יחס מזלזל. אינך מכבד אותה ואת הקריטריונים שלה ולכן אתה שופט אותה לכישלון מראש. הרבנות נכשלת מראש כי באופן בסיסי היא עומדת על הקריטריונים של הלכה ולא זזה מהם.
אני אומר שאם יש לך ביקורת על מערכת היחסים בין הדת למדינה אז הביקורת בראש ובראשונה היא על המדינה ולא על הרבנות. אני גם כתבתי שאין שום בעיה לחשוב על שיווי משקל חדש בין הדת למדינה. אך בינתיים הגורם המוסמך מטעם המדינה בעניינים דתיים בארץ ישראל הוא הרבנות, ובנוסף שלטעמי שינוי שווי משקל בין דת למדינה לא יצליח בלי מידה של כבוד כלפי הדת.
אז מה בדיוק אתה רוצה לתת לרבנות? סמכות לקבוע הסדרי ביקור ופולחן של יהודים במקום שאליו היא טוענת שאסור להם להגיע? סמכות להשתמש בכוח כדי לאכוף את האיסור הזה?
(התגובה פורסמה במקום הלא נכון)
למני
למעשה כן. אם לא בפנים בשטח האסור בכניסה, אז בשערים. יעמדו שוערים ואם מדובר ביהודים ימנעו את הכניסה שלהם (חוץ כמובן מאנשי הביטחון המופקדים על הסדר באתר). זהו אתר קדוש לדת היהודית ואי אפשר לחלל את קדושתו סתם כך.
אתה מבין שברגע שאתה מכריז רשמית על הר הבית כאתר קדוש לדת היהודית, אתה מפר את הסטטוס קוו ומעורר מרבצם את כל השדים בעולם המוסלמי, וזאת בלי שנתת ליהודים משהו בתמורה, אפילו לא את זכות התפילה בהר הבית?
היחסים בהר הבית בין משטרת ישראל, האחראית על בטחון הציבור במקום מכוח הכרזת ישראל על ריבונותה בכל ירושלים, ובין הווקף האחראי לניהול המקום כאתר קדוש לאסלאם, הם סבוכים גם כך. תכניס לשם גורם נוסף — רבנות, תנועת הצופים או מועצת הלול — ומנעת כל אפשרות להגיע לאיזשהן הבנות על איך לנהל את המקום בשקט יחסי. דרך אגב, הדבר נכון גם לגבי הכותל המערבי. זה מוכר כאתר קדוש לדת היהודית, ומדינת ישראל מסוגלת איכשהו לנהל אותו, למרות תביעות מנוגדות של כל מיני גורמים (למשל, נשות הכותל). אני מקווה שאתה לא מציע לתת איזשהו מעמד בכותל למוסדות אסלאמיים, למרות הסיפורים על סוסו המכונף של מוחמד.
נתתי ליהודים דבר אחד בתמורה – הפכתי את הר הבית לאתר התגלות שכינה. הר הבית איננו מקום תפילה או בית כנסת. הר הבית הוא אתר התגלות שכינה וכך צריך להתייחס אליו. רק על בסיס ההבנה הזו ניתן להיטהר ולעלות אליו. אחרת אנו חוזרים על חטאם של נדב ואביהו אשר הקריבו אש זרה אשר לא צוו. זאת הנקודה המרכזית. הר הבית היום איננו אתר התגלות שכינה-שועלים מטיילים בו (על פי הסיפור בסוף מסכת מכות). אמנם שכינה לא זזה מהאתר ולכן הוא קדוש אך עדין נוראותיו לא נגלו. כדי לגלות את נראותיו אנו צריכים לרחוק ממנו ולקדש אותו. רק כך נוכל להתקדם מבחינה דתית בהר
אינני חולק על הטענות שהעלת. הן בוודאי טענות שראוי להתחשב בהן כשמקבלים החלטה. ועדין חשובה לי הנקודה העקרונית שמעבר לכל האילוצים המעשיים.
תודה על המאמר
ד"ר פיל (כשעוד היה מעניין) אמר פעם שהמילה BUT מנתקת את חלקי המשפט: כל מה שנאמר אחריה, הוא שקובע באמת.
מצער שאף עיתונאי לא התייחס לעניין החשש ממערת המכפלה. אבל ידוע שידע אצל עיתונאים הוא דבר מוגבל. רבים מהם לא קוראים ספרים שנכתבים על נושא העיסוק שלהם…
קח למשל את נושא ה-NSA. באיזה דיווח עיתונאי על סנואודן שקראת, הוזכר שהוא לא היה הראשון שניסה להתריע?
רק בתוכנית מרתקת ששודרה ב-PBS לפני שנה, הובא הסיפור המלא על 6 עובדים בכירים בסוכנות, שניסו להתריע ולפרסם כבר ב-2007, שהסוכנות משתמשת בסמכויותה לאסוף מידע מעל ומעבר המותר לה בחוק.
הם ניסו להוציא את זה לעיתונות, וזו כשלה מלהבין את המשמעות (בעיקר כי לא היתה יכולה לפרסם מסמכים חסויים, והמתריעים היו שומרי חוק ולא העבירו חומרים כאלה). ראשי הסוכנות החלו אז במסע שקרים והשמצות נגדם, שאפילו טראמפ היה יכול להתקנא בו… בינהם הגנרל החביב מייקל היידן ומי שהיה עד לאחרונה ראש המודיעין הלאומי, קלאפר, ששיקרו לוועדה של הקונגרס או הסנאט שבדקה את הנושא. אף עיתונאי שידוע לי, לא עימת אותם לאחר מכן עם עדותם המטעה.
וגם אחרי ימי מימשל בוש הבן, הגרוע שבנשיאים, ההטעיות המשיכו לתוך מימשל אובאמה. הטיעון האמוציונאלי – 'ביטחון המדינה' ו'מניעת טרור' עבד עליו יפה (ומדגים איך טיעונים זולים במיוחד, עובדים דווקא על המתוחכמים). יש אגב ספר מרתק שמראה עד כמה מימשל אובאמה ה'ליבראלי' נכנע לצעדים אנטי-חוקתיים כאלה – Power Wars של צ'ארלי סאבאג'.
סנואודן למד היטב את הלקחים של קודמיו, ולכן לקח איתו עדויות כתובות שאותן גם פירסם (אחד המסמכים היה היסטוריה פנימית של ה-NSA על התפתחות איסוף המידע בסוכנות: חומר שיכול לעורר אורגאזמות אצל היסטוריונים…).
לא קראתי עד כה באף כתבה תיאור *היסטורי* של ההדלפה הזו, שמקבלת קונטקסט שונה והרבה יותר אמין כתוצאה מכך. מראה על התבונה המוגבלת שהזכרתי.