המלך הפולני העתיק, זיגיסמונד השלישי, השקיף על הריסות העיר העתיקה של וורשה ממרומי העמוד. בקרבת מקום ניצב קברו של החייל האלמוני, שעוד עמד משום מה על מקומו. באותו יום של ראשית ספטמבר, 1944, יצאו מהריסות העיר העתיקה מאות לוחמי ארמיה קראיובה (צבא המולדת), המחתרת הצבאית של פולין. כעת, אפילו הם הבינו שהקרב נגמר. דקות ספורות לאחר מכן, נכנסו חיילי הס"ס פנימה, טובחים או חוטפים כל מי שנקרה על דרכם. טנק עבר על קבר החייל האלמוני, טוחן אותו לאבק. האם היה המרד הירואי, מטופש, או גם וגם? מערכת השיקולים המורכבת שהובילה לפרוץ מרד וורשה יכולה ללמד אותנו הרבה מאד על קבלת החלטות בתנאי לחץ. ינשוף היסטורי על התעתוע המסוכן של תחושת "אין ברירה".

המלך הפולני העתיק, זיגיסמונד השלישי, השקיף על הריסות העיר העתיקה של וורשה ממרומי העמוד. בקרבת מקום ניצב קברו של החייל האלמוני, שעוד עמד משום מה על מקומו, סביבו עיי חורבות וגוויות מרקיבות. באותו יום של ראשית ספטמבר, 1944, יצאו מהריסות העיר העתיקה מאות לוחמי ארמייה קראיובה (צבא המולדת), המחתרת הצבאית של פולין. כעת, אפילו הם הבינו שהקרב נגמר. מפקד המרד, גנרל תדיאוש קומורובסקי, שנודע בכינויו הקרבי "בור" (יער), העיף מבט אחרון על האבנים המנותצות. "שש מאות שנים של היסטוריה הפכו לעיי חורבות", אמר.

דקות ספורות לאחר מכן, נכנסו יחידות הס"ס לעיר העתיקה. האזרחים שנותרו בה נטבחו או נשלחו למחנות ריכוז. טנק עבר על קבר החייל האלמוני, טוחן אותו לאבק. פסלו של המלך זיגיסמונד השלישי הופל באמצעות רימון יד.

ארמיה קראיובה המשיכה להילחם עוד שבועות ספורים, אבל חורבן העיר העתיקה היה בפועל סופה של אחת ההתקוממויות הטראגיות ביותר שנערכו נגד השלטון הנאצי. מרד וורשה, שפרץ ב-1 לאוגוסט 1944 הביא לשיא עבודה מחתרתית של שנים. בניגוד למרד גטו וורשה, הידוע ממנו, שפרץ ודוכא כשנה קודם לכן, לא היה זה ניסיון נואש של נידונים למוות לעבור מן העולם בכבוד, אלא ביטוי לאסטרטגיה פוליטית-לאומית. מאז 1939, בנתה ארמיה קראיובה מדינה חשאית, עם צבא, שירותי מודיעין וביטחון, בתי משפט, בתי ספר, בתי חולים ואוניברסיטאות, וכל זה באופן לא חוקי תחת אחד המשטרים האכזריים ביותר במאה ה-20. המושל הכללי של פולין, הנס פרנק, ראה פעם מודעה של עמיתו בפראג, שהכריז על תלייה של 17 סטודנטים צ'כים. "אם הייתי מפרסם מודעה על כל 17 פולנים שתליתי", התרברב פרנק, "כל היערות בפולין היו לא היו מספיקים". כל אחת מפעולותיה של המדינה הפולנית החשאית – מערכת המשפט שלה, מערכת החינוך שלה, הצבא שלה, עצם קיומה, היה עילה להוצאה מיידית להורג של העבריין וכל משפחתו וסביבתו הקרובה. למעשה, כדי לטבוח פולנים לא היה צריך שום תירוץ או סיבה.

במצב עניינים כזה, ידעו מנהיגי המחתרת היטב שאין סיבה וטעם למרוד בגרמנים בעודם נמצאים בשיא כוחם. התגובה, כולם ידעו, תהיה הרס מוחלט של וורשה וטבח אזרחיה, ולמה להקריב דם פולני לחינם ? מנהיגי ארמייה קראיובה וראשי הממשלה הגולה הסכימו על אסטרטגיה שניתן לכנותה "אסטרטגיית ההשהייה", שוריאנט כזה או אחר שלה היה מקובל על מחתרות אנטי-נאציות רבות אחרות באירופה. הרעיון היה לחכות מתחת לפני השטח כל עוד הנאצים חזקים, לבנות יכולות, לאמן חיילים, לשמר את הזהות והתרבות הלאומית, ומדי פעם גם להציק לכובשים במבצעי חבלה והתנקשות קטנים. אבל כשבעלות הברית יתקרבו לגבולות המדינה הכבושה, אז, ורק אז, יש לפתוח במרד כללי, לנתק לוורמאכט ולס"ס את קווי האספקה, להשתלט על עיר הבירה ולקבל את הצבאות המשחררים כ"אורחים". האסטרטגיה הזאת פעלה בהצלחה בפריז ובנאפולי. לעומת זאת, היא נכשלה בסלובקיה. בפולין היא היתה חשובה במיוחד, בגלל שאחת ה"משחררות" היתה אמורה להיות ברית המועצות. המשטר הסטליניסטי היה אויבה בנפש של פולין. ב-1939, סטלין כרת ברית עם היטלר, כבש בתיאום איתו חלקים גדולים מפולין וביצע מעשי טבח מזוויעים באזרחיה. כעת, האויב הנאצי המשותף איחד לרגע בין שתי המדינות, אבל הפולנים לא בטחו בסובייטים. אם יקבלו את הצבא האדום לשטחם, הם חייבים לעשות זאת כבעלי הבית. זו היתה האסטרטגיה שעמדה מאחורי מרד וורשה.

האסטרטגיה הזאת היא שעמדה גם בבסיס היחס המסוייג משהו שגילתה ארמיה קראיובה למרד היהודים בגטו וורשה באביב 1943. מפקד הארמיה דאז ראה את המרד כעומד בניגוד לאסטרטגיית ההשהייה ולא רצה להיגרר ללחימה כוללת בשלב מוקדם מדי (ליהודים, כמובן, לא היה זמן לחכות – הם עמדו להישלח כולם לתאי הגזים בטרבלינקה). הוא גם חשש לתת נשק לאי"ל, המחתרת היהודית בעלת האופי השמאלי-קומוניסטי. מי יודע אם הנשק הזה לא יגיע איכשהו לסובייטים, תהה, או יופנה יום אחד נגד המדינה הפולנית. בסופו של דבר, ארמיה קראיובה כן נתנה נשק לאיי"ל, והרבה יותר מכך לאצ"י, המחתרת היהודית הימנית-ציונית. היא אף סייעה למרד באמצעות פעולות רתק כנגד כוחות גרמניים לאורך חומות הגטו, אך סרבה להשקיע בו את חלק הארי של כוחה ומשאביה.

במקביל, ארמיה קראיובה החלה להתנקש באנשי ס"ס וגסטפו אכזריים במיוחד, לרבות מפקד משטרת וורשה הידוע לשמצה, גנרל פרנץ קוצ'רה, והקימה ארגון מיוחד שהציל יהודים ניצודים ודאג להם לבתי מבטחים ומסמכים מזוייפים. אבל כל הפעולות הללו לא היו אלא הסחות דעות למה שארמיה קראיובה ראתה כמטרתה העיקרית, המטרה שאליה הקדישה את כל מחשבותיה, מאמציה ומעייניה- המרד שישחרר את פולין בדקה התשעים ויבטיח את עצמאותה וכבודה בעיני האומות כמדינה שנלחמה לנאצים ויכלה להם.

לפי התרחיש האופטימי ביותר של ארמיה קראיובה והממשלה הפולנית בגולה, יהיו אלו הבריטים והאמריקאים שיצליחו להגיע לפולין ראשונים. החלום הורוד הזה התבסס על תוכניתו השאפתנית של וינסטון צ'רצ'יל לפלוש ל"מבצר אירופה" הנאצי דרך הבלקנים וכך להקדים את הסובייטים בשחרור חלקים ניכרים ממזרח אירופה. כשהבריטים והאמריקאים יגיעו להונגריה, יפתחו הפולנים במרד כללי בכל המדינה ויחברו במהירות למשחרירהם. ראש ממשלת פולין הגולה, גנרל ולדיסלב שיקורסקי, היה בטוח שיחסיו המצויינים עם מנהיגי בעלות הברית יבטיחו את שיתוף הפעולה הזה. לא מדובר היה ברעיון מופרך. שיקורסקי היה סלבריטי, דמות מכובדת ונערצת בלונדון ובוושינגטון, עם גישה ישירה לצ'רצ'יל ולרוזוולט. פולין היתה בעלת הברית הראשונה של מעצמות המערב, ולשיקורסקי היה יסוד לקוות שעמיתיו בוייטהול ובבית הלבן יצליחו להשיג הסדר כלשהו גם בינו לבין ברית המועצות, במידה ודברים ישתבשו והצבא האדום דווקא יהיה זה שיגיע לפולין ראשון. כלומר, התוכנית היתה מבוססת על שלושה אדנים: פלישה של בעלות הברית לבלקנים, מעמדו האישי של רה"מ שיקורסקי במחנה בעלות הברית, ולמצער, יכולת להגיע להסדר כלשהו עם ברית המועצות.

אלא שבקיץ 1944, מועד השחרור המיוחל, חלק מהאדנים הללו קרסו, ואחרים התערערו קשות. ביולי 1943, שיקורסקי נהרג בתאונת מטוס מעל גילברטר. יורשו, מנהיג "מפלגת האיכרים" סטניסלב מיקולאיצ'יק, היה מצוי יותר בענייני כלכלת הכפר הפולני מאשר בפוליטיקה בינלאומית, ולא נהנה ממעמד איתן כשל קודמו בהנהגת בעלות הברית. רוסיה הסובייטית היתה זו שעמדה לשחרר את פולין, והיחסים איתה קרסו עוד בשלהי כהונתו של שיקורסקי. שתי המדינות לא הצליחו להגיע להסכמה על שורה של מחלוקות. בעיקר, הפולנים לא הסכימו לוותר לסטלין על השטחים שגזל מהם ב-1939 בשיתוף פעולה עם היטלר, ובמיוחד לא על לבוב (כיום בשטח אוקראינה), מרכז תרבותי פולני חשוב ביותר. הם גם סרבו להצעתו של סטלין לקבל ״פיצוי״ טריטוריאלי על חשבון גרמניה בפרוסיה המערבית. בתגובה, ניתק סטלין את היחסים עם הממשלה הגולה. כאשר הצבא האדום שחרר את אזור לובלין, הוא התקין שם ממשלת בובות קומוניסטית בראשותה של אחת, ואנדה ואסילייבה. התעמולה הסובייטית הכריזה על ממשלת לובלין כממשלה הלגיטימית היחידה, וכינתה את ארמיה קראיובה "צבא בלתי חוקי".

זה היה המצב שעמד מול מקבלי ההחלטות הפולנים באוגוסט 1944, כאשר יחידות הצבא האדום בראשותו של מרשל רוקוסובסקי התקרבו במהירות לוורשה. בממשלה הגולה התגלעה מחלוקת קשה. הרמטכ"ל, שפיקד לא רק על ארמיה קראיובה אלא גם על "צבא אנדרס", הכוחות הפולנים שנלחמו באיטליה, התנגד בתוקף למרד כללי בגרמנים. הוא סבר שאין לסמוך על הסובייטים, וחשד שיתנו לפולנים להקיז את דמם לשווא. הוא המליץ לראש הממשלה לבטל את תוכנית המרד, לתת לסובייטים לכבוש את פולין ולהשאיר את ארמיה קראיובה במחתרת, היינו – לשמור את האפשרות להילחם גם בכיבוש הסובייטי אם הדבר יהיה הכרחי. רה"מ מיקולאיצ'יק, לעומת זאת, היה אופטימי ממנו. הוא סבר שיצליח להגיע להסכם עם הסובייטים במהלך המרד, לאחר שהפולנים יוכיחו את כוחם. בוורשה, מיקואליצ'יק זכה לתמיכתו של מפקד ארמיה קראיובה, גנרל קומורובסקי ("בור"). זה החליט להכריז על התקוממות כללית באזורי הכפר, כדי לנתק את קווי האספקה של הוורמאכט ולסייע לכוחות הסובייטיים המתקדמים.

אלא שההתקוממות באזורי הכפר ("מבצע סופה") היתה כישלון מחפיר, לא רק בשל הקושי שבהתמודדות מול הוורמאכט אלא גם בגלל ההתנהגות הסובייטית. הצבא האדום שיתף פעולה עם הכוחות הפולניים באופן ראשוני, בחלק מהמקומות, אולם מיד לאחר מכן פירק אותם מנשקם וסירב לתת להם לנוע כדי לסייע זה לזה, או להגיע לוורשה. בבירה, עמד גנרל קומורובסקי במצב קשה יותר מאשר תכנן. הקלף האחרון שלו היה מרד כללי בוורשה, אבל חלק גדול מהנשק והעתודות שלו נשרפו ב"מבצע סופה". ראש הממשלה הסמיך אותו לפתוח במרד בוורשה, כך שהאחריות הכבדה היתה בעיקר בידיו.

ב-1 באוגוסט, החליט "בור" לתת את הפקודה למרוד, למרות שהיה מודע היטב לקשיים ולסיכונים. השיקולים שלו היו כבדי משקל. המרד המתוכנן בוורשה היה שיאה של אסטרטגיית ההשהייה, שתוכננה בזהירות על ידי ארמייה קראיובה במשך שנים. אם לא ימרדו, הפולנים יפסידו את ההזדמנות האחרונה לשחרר את עצמם בעצמם. הם יהפכו בוודאות גמורה לגרורה סובייטית, אם לא למדינה כבושה, ולאין יוליכו את החרפה? האם כל הקורבנות שהוקרבו בחמש שנים של עבודה מחתרתית היו לשווא ולחינם? ומעבר לכך, טען בור, ברגע שיתחיל הקרב על וורשה יפנו הגרמנים את האוכלוסיה האזרחית למחנות ריכוז, והעיר תיחרב לחלוטין בחילופי האש בינם לבין הרוסים. ואם ייסוגו, סביר שהגרמנים יטחנו את וורשה לאבק, כפי שעשו כבר במקומות אחרים.

לכך נוספו שיקולים אחרים, קצרי טווח. בסוף יולי 1944 פקד המושל הנאצי של וורשה, ד"ר לודוויג פישר, לגייס 100,000 עובדי כפייה פולנים כדי להכין חפירות וביצורים לקראת הקרב עם הרוסים. האוכלוסיה, שציפתה למרד בעתיד הקרוב ביותר, התעלמה מהפקודה. היה חשש שהגרמנים יבצעו מצוד נרחב בעיר, שיגרום למרד ספונטני וחלש יותר, או, לחילופין, לחיסולה הסופי של ארמיה קראיובה. מבחינתו של בור, זה היה "או עכשיו או אף פעם". כשקיבל דיווח מודיעין שהרוסים פלשו לפראגה, אחד הפרברים המזרחיים של וורשה, היה זה מבחינתו הקש האחרון. הוא הוציא את הפקודה למרוד. כשראש המודיעין שלו חזר אחרי מספר שעות ואמר לו שהדיווח שגוי, היה זה מאוחר מדי. השליחים כבר יצאו לדרכם.

ההתחלה של המרד היתה מבטיחה. הכוחות הפולניים הכו את הגרמנים מכה קשה בימים הראשונים. למרות שרוצחי הס"ס טבחו בעשרות אלפי אזרחים, ירו למוות בכל גבר, אישה או ילד שניקרו על דרכם, ארמיה קראיובה הצליחה לכבוש את בית הדואר, מחנות צבא, מתקני נשק, את העיר העתיקה ואת המגדל הגבוה ביותר בוורשה. ללוחמי הארמיה הצטרפו שבויי מלחמה בריטים, אירים, סובייטים, בני מיעוטים פולניים כגרוזינים וטורקים מוסלמים, ואפילו גרמנים אנטי-נאצים בודדים. כבר ביום הראשון, שחררה יחידה מיוחדת של הארמיה את היהודים במחנה הריכוז גיישובקה, והגברים הכשירים מביניהם הצטרפו מיד ללחימה בעיר העתיקה ("המפקד, הנריק לדרמן מדווח. הפלוגה היהודית שלך עומדת לרשותך", שחזר אחד החיילים את ההתגייסות היהודית מיד לאחר השחרור). בשטחים המשוחררים, הקימה ארמיה קראיובה מנהל מסודר, בתי חולים ומרפאות, ואפילו מחנות שבויים. ללחימה הצטרפו גם המחתרת הקומוניסטית הקטנה יותר (ארמיה לודובה) והמחתרת האנטישמית מהימין הקיצוני ("הכוחות המזויינים הלאומיים").

אולם בעוד הגרמנים מביאים תגבורות, העזרה מבחוץ בוששה להגיע. בדיוק כפי שחשש הרמטכ"ל הפולני בלונדון, הסובייטים עמדו מהצד, נותנים ללוחמי ההתנגדות הפולנים להקיז את דמם. ראש הממשלה מיקולאיצ'יק טס למוסקבה, שם דרש ממנו סטלין "להגיע לסיכומים" עם ממשלת הבובות הפולנית בלובלין, כלומר להתפטר ולתת להם את השלטון. בצר לו, הציע מיקואלצ'יק לסטלין ויתורים ניכרים – שיתוף הקומוניסטים בשלטון וויתור על רוב השטחים הפולניים שכבשה ברית המועצות. אולם בוורשה, גנרל בור דחה בזעם את "הסכם הכניעה". הפולנים לא מקיזים את הדם שלהם, הבריק ללונדון, כדי להחליף כיבוש גרמני בכיבוש רוסי.

האמריקאים, שרצו לפייס את הסובייטים, נטשו את הפולנים לגורלם. בלונדון, צ'רצ'יל – אולי המדינאי הפרו-פולני ביותר במחנה בעלות הברית – המשיך ללחוץ לסייע לארמיה וכפה על הפקידות הבריטית הסרבנית לשלוח סיוע אווירי. המטוסים הבריטים המשיכו להביא לוורשה סיוע בכל מהלך המרד, אולם הסובייטים סרבו להתיר להם לנחות בשדות תעופה באוקראינה. במקום זאת, הם היו חייבים לטוס מאיטליה, נתיב ארוך ומסוכן, וללא ליווי מטוסי קרב. הם ספגו אבדות איומות, והסיוע שהביאו לא הצליח להחיות את המרד. אבל אפילו בריטניה לא היתה מוכנה לסכן את האינטרסים החיוניים שלה, ואת היחסים עם ברית המועצות, כדי לסייע לארמיה קראיובה. בדיעבד, הוקיעו פולנים רבים את ה"בגידה הבריטית". אולם בפועל, הגישה של לונדון – אהדה כנה, סיוע מוגבל במידת היכולת, אך חוסר רצון לסכן אינטרסים קריטיים גם לנוכח התנגדות הירואית של בעל ברית – לא היתה שונה במיוחד מההתנהגות של ארמיה קראיובה עצמה במהלך מרד גטו וורשה.

התוצאות של מרד וורשה היו מחרידות. רבבות פולנים נרצחו, נשרפו, נספו חיים במיתות משונות על ידי הנאצים ושכירי החרב הבלארוסים שלהם. כעיר, וורשה הפסיקה להתקיים, והיטלר הורה לס"ס לפוצץ את כל הבניינים שנותרו בה. "המרד הזה היה ברכה עבורינו," התפאר הימלר, "עכשיו נוכל להשמיד את המרכז האינטלקטואלי של פולין, העיר שחסמה במשך 700 שנה את דרכנו למזרח." וורשה השתקמה לאחר המלחמה, תחת שלטון ממשלת הבובות הקומוניסטית, אך מעולם לא חזרה להיות מה שהיתה. הבירה היפה והאלגנטית פינתה את מקומה לשיכוני פועלים קומוניסטיים. לאחר המלחמה, שמרה פולין באופן נומינלי על עצמאותה, אולם הפכה לגרורה של ברית המועצות. ממשלת מיקולאיצ'יק איבדה את ההכרה הבינלאומית מיד לאחר המלחמה, והפכה לארגון גולים חסר חשיבות.

האם בנסיבות אלו היה המרד מוצדק, אפילו בשיקולים של אותה התקופה? גנרל ולדיסלב אנדרס, גיבור מונטה-קסינו ודמות מוערכת מאד במחנה בעלות הברית, כתב בראשית ספטמבר, ממש עם נפילת העיר העתיקה, מכתב פרטי, ובו ביכה את פרוץ ההתקוממות והאשים האשמות קשות מאד את מחולליה. הם היו אמורים לדעת מראש מה יקרה:

הוכיתי בתדהמה מוחלטת מפרוץ המרד בוורשה. אני רואה את זה כאסון הגדול ביותר במצב הנוכחי שלנו. לא היה לו סיכוי, ולו הקלוש ביותר, להצלחה, והוא חשף את כל חלקי ארצנו שבכיבוש גרמני לפעולות תגמול חדשות ומזוויעות… אף אדם שאינו רמאי או עיוור לא היה יכול להשלות את עצמו, ולו קצת, שהדברים לא יתרחשו כך בדיוק. היינו – לא רק שהסובייטים לא יעזרו לוורשה האהובה וההירואית שלנו, אלא שהם יצפו בעונג מהצד בעוד עמנו מקיז את טיפת דמו האחרונה… למרד הזה לא היה שום טעם. הוא אפילו פשע.

גנרל בור, לעומתו, האמין באמת ש"אין לו ברירה". שנים הוא עבד לרגע הזה, ההזדמנות לא תחזור, וורשה היתה נחרבת ממילא, ומי יודע? אולי בכל זאת הסובייטים יתרצו וישתפו פעולה? ואולי באמת "לא היתה ברירה", אבל רק אם מקבלים את הנחת היסוד של בור – שכבוד לאומי הוא אינטרס עליון, בדיוק כמו שמירה על חיים ורכוש?

תהיה התשובה אשר תהיה, מרד וורשה מלמד מספר לקחים חשובים. ראשית כל, הוא מראה עד כמה מסוכן לקחת הימורים בהתבסס על ההנחה שדברים יסתדרו לפי התרחיש הטוב ביותר. מה יקרה אם משהו ישתבש? אם אין תשובה על השאלה הזאת, צריך לחשוב על ההימור פעמיים. שנית, כשפוליטיקאי או גנרל אומר ש"אין ברירה", לפעמים זה מוצדק, אבל במקרים אחרים, המשמעות היא ש"אין ברירה" כל עוד מקבלים הנחות יסוד מסויימות. כשהנחות היסוד משתנות, מגלים לפעמים שאולי דווקא יש ברירה. שלישית, יחסים בינלאומיים הם קריטיים – פולין נפלה כי היתה מבודדת – אולם אסור לתמרן את עצמנו למצב שבו אין לנו מה להציע, ואנחנו תלויים בטוב ליבם של אחרים. בפוליטיקה ובמלחמה, גם כשיש אהדה, סימפטיה ואפילו הערצה, כל אחד קרוב בסופו של דבר לעצמו.